ב"ה יום חמישי, ט"ז מנחם-אב תשפ" | 06.08.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ח אדר תשס"ח
'תגובות והערות' - היכל הבעש"ט

על הנוסחים הקדומים של "אגרת עליית הנשמה"

עלץ לבי בה' בראותי עוד העתקה מהנוסח הקדום של אגרת קדשו של מרן הבעל שם טוב נ"ע, בנוסף להעתקה שפרסמתי לראשונה (מכ"י ירושלים) בס' 'מגדל עז' (בשנת תש"מ), ושוב – בהרחבת הביאור והבירור – בנספחים לס' 'שבחי הבעש"ט' (בשנת תשמ"ב).

            כמובן שבכל כהאי גוונא יש חשיבות מרובה לכל כ"י נוסף, אבל נראה לענ"ד שבפעם זו הפריזו מעט במעלתו של כה"י שנחשף עתה לראשונה (להלן: כ"י לונדון).

            לעומת כ"י ירושלים שמפורשת בו שנת כתיבתו – תקל"ו – מציב הכותב הנכבד "כרך כת"י קדום יותר, שיש להניח כדבר ברור שנכתב בסמיכות לשנת תק"ל... אך בוודאי לא מאוחר משנת תקל"ג".

            וכל זאת על שום מה? על שום שמובאות בו כמה תורות קצרות מהרב המגיד ממעזריטש ששמע הכותב בשנת תקל"א – וכותב אחר שמו הק' 'נ"י', כלומר, שנכתב לפני שנת תקל"ג שנה שנסתלק הרב המגיד נ"ע (ראה שם הע' 7).

            הנחה זו תמוהה ביותר: בעל המאמר אינו טוען שכה"י נכתב בכתיבת יד קדשו של אחד מהחברייא קדישא של הרב המגיד נ"ע, ופשיטא לן (וכנראה שגם לו) שזו העתקה ממה שכתב אחד התלמידים, או אפילו העתקה מהעתקה.

            ואם בהעתקה עסקינן, אם-כן מה ראיה היא זו מהשנים שבהן שמע אחד התלמידים תורה מפי הרב המגיד וכתב אז – בחיי המגיד – 'נ"י'? אבל לפנינו הרי לא מונחים הכתבים שכתב אותו תלמיד, אלא רק העתקה מהם או העתקה מהעתקה, והעתקה זו אין אנו יודעים האם נעשתה כעבור חמש שנים מהסתלקות המגיד, או כעבור עשר שנים או אף עשרים ושלושים שנה!

            כך שאין כל הכרח לומר שכ"י לונדון קדום לכ"י ירושלים, ובטח שאין רגליים לומר שכ"י ירושלים נעתק מכ"י לונדון שהוא כה"י המקורי! (כדעת הכותב בהע' 11).

            לכל היותר אפשר לומר ששני המעתיקים של שני כה"י העתיקו מאותו מקור, או מהעתקה דהעתקה.

            ההנחה שכ"י ירושלים נעתק מכ"י לונדון מופרכת גם מעצם העובדה שיש בכ"י ירושלים תיבות רבות ששנשמטו לחלוטין מכ"י לונדון (בגלל טעויותיו של מעתיק כה"י), ובדרך-כלל הנוסח של כ"י ירושלים רהוט יותר ומשובח יותר מזה של כ"י לונדון.

            בעל המאמר לא עמד על כל השינויים שבין שתי ההעתקות, כגון הנוסח המשובש "אתה ידעתם" שבכ"י לונדון, לעומת "אתה ידעת" שבכ"י ירושלים.

            אחד הנוסחים היותר מעולים שבכ"י לונדון הוא, תוספת התיבות "לא השיב לי כלום" החסרות בכ"י ירושלים (ראה ליד הע' 38). אך גם מהשמטה זו גופא ניתן להוכיח שכ"י ירושלים לא נעתק מכ"י לונדון, שהרי המעתיק השאיר מקום פנוי במקום התיבות החסרות, כלומר, שלא היה ביכלתו לפענח את אותן מלים (או שגם בכה"י שממנו העתיק היו מלים אלו חסרות). ואילו היה מעתיק מכ"י לונדון, לא היתה לו שום סיבה לחסר מלים ולהשאיר תמורתן מקום חלק.

*        *        *

            עוד יש להעיר על האמור בסוף המבוא לנוסח כ"י לונדון, שהמכתב הנדפס בס' 'בן פורת יוסף' היה בידי חוגו של בעל ה'תולדות'; את המכתב הזה נתן מרן הבעל שם טוב עצמו לבעל ה'תולדות' כדי שימסרנו לייעדו באה"ק, אך בגלל שנסיעתו התבטלה נשאר המכתב ברשותו. ומכיון שה'בן פורת יוסף' נדפס בחייו של בעל ה'תולדות', הרי שבאותה שעה היה המכתב בידיו שלו ולא בידי אנשי חוגו.

*        *        *

            לדברי עורכו של נוסח כ"י לונדון, העתקה זו מהווה עד נוסף, "ועל פי שני עדים יקום דבר"; בזה הריני להודיע על עוד עד-נוסח, כך שלפנינו כבר שלושה עדים!

            בשנת תרס"א (1900) הדפיס א' כהנא, בז'טומיר, את ספרו "רבי ישראל בעל שם טוב", ושם (בעמ' 102-100) נדפסה איגרת הבעש"ט בנוסחה הקדום כעין הנוסח שבכ"י ירושלים ובכ"י לונדון!

            לדבריו (בהע' 3 שם): הנוסח של האגרת הניתן בזה הוא שונה מאותו שנדפס עד הנה, והוא על פי העתקה מכתב ידו של ר' ישעיה מדונוביץ, תלמיד המגיד ממז'ריץ', שעלה בידי לראותה אצל אחד ממכירי. עכ"ל.

            אף שאין ביכלתנו לדעת עד כמה דקדקו מעתיק האגרת, המביא לבית הדפוס והמדפיס בחסירות ויתירות, אבל ברור שלפנינו נוסח שיש לו בית אב מיוחס: הרה"ק ר' ישעיה מדינוביץ!

            לחייו ופעלו של הרה"ק מדינאוויץ הוקדש מאמרו של הרב י' ישר "קוים לדמותו של הרה"ק רבי ישעיה מדינאוויץ זי"ע", הנדפס ב'היכל הבעש"ט' גל' י (עמ' קכג-קמב); ושם מצינו שהרה"ק הזה היה בית אב לראשוני ספרי החסידות, שנדפסו מכתבים שהיו ברשותו, הלא המה "צוואת הריב"ש" ו"אור תורה" מהרב המגיד ממזריטש נ"ע.

            ועוד נמצאנו למדים ממנו, שעוד היו בביתו כתבי קבלה שונים, ובהם מהרה"ק ר' שמשון מאוסטרופולי, מהרה"ק ר' ליבער מברדיטשוב, כתבי ספר "הצורף" שהיו בביתו של הבעש"ט וכן כתבים בכללי הקבלה מהרמ"ק והאריז"ל.

            לפיכך לא נפלא הדבר, שבבית גדול זה היתה גם העתקה קדומה ומוסמכת מאגרתו זו של מרן הבעל שם טוב נ"ע.

            על אף שהבענו לעיל את אי-הוודאות באשר לדייקנות ההעתקה, האם אכן נוסח הדפוס הוכן תוך כדי הקפדה על כל קוצו של יוד, אבל ודאי שלפנינו עד נוסף שחשיבותו אינה קלושה כלל וכלל מחשיבותם של שני העדים האחרים. ומבין שלשתם יחד אפשר לשער ולייסד נוסח מתוקן.

*        *        *

            להלן תצלום אגרת הבעש"ט מתוך ספרו של א' כהנא:

 

בגדי משי בש"ק

            בהמשך למאמרו של הרה"ח ר"א מטוסוב אודות מנהג לבישת בגדי משי בש"ק (גל' יא עמ' נג ואילך), יש להעיר למ"ש בסה"ק 'דברי ישראל' לאדמו"ר ר"י ממודזיץ זצ"ל סו"פ תזריע:

והבגד כי יהי' בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים וגו'. וכן זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או כלי עור וגו'. והנה לא נזכר בגד משי, משמע שבבגדי משי אין מצוי נגעים. ועי' בכלי יקר שהרגיש ג"כ בזה. וזהו הענין הנהוג בכל ישראל על שבת ללבוש בגדי משי, שאין מציאות בו שום נגע וטומאה כלל. וזהו פלא שלא מצינו באוה"ע בכל העולם כולו שיהי' לבושים בבגדי משי, אלא ישראל לבדם לובשים בו. והוא מיוחד לבגדי שבת. עכ"ל.

            ואודות חסידי חב"ד שלא נהגו בלבישת בגדי משי, כתב הרה"ח ר"מ פרלוב ע"ה בספרו 'לקוטי ספורים' עמ' עב, בשם המשפיע הרה"ח ר' שמואל גרונם ע"ה:

            הרה"ג והרה"ח וכו' הר"ר דוב זאב ז"ל [קאזעווניקאב] מיעקאטיערינאסלאוו, זקינו הי' חסיד של כ"ק אדמו"ר הזקן זצ"ל, וסיפר לו אביו על זקינו הנ"ל, שלא לבש בגד משי, כ"א אף בשבת ויו"ט הי' הולך בבגד פשוט של צמר גפן. ובאשר שאביו הי' איש אמיד, אמר לאביו (שבזקנותו הי' דר אצל בנו) שיתפור לו בגד של אטלעס (הוא מין משי מבהיק), שבושה הוא לו שהולך בשבת ויו"ט בבגד פשוט. ואמר לו: לא בני, לא אוכל!

וסיפר לו המעשה שהוא הי' פעם בר"ה אצל כ"ק אדמו"ר הזקן זצ"ל, וכ"ק רבינו זצ"ל אמר בר"ה לאחר התפילה את המאמר "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וגו' (הנדפס ב'לקוטי תורה' בדרושי ר"ה), ושם הוא מפרש את "האובדים בארץ אשור", "אשור" מלשון תענוג, היינו את האובדים בכל מיני תענוגי עוה"ז, שהתקיעה בשופר גדול יעורר אותם וגם המה יבואו. ואמר הרבי זצ"ל בזה"ל ובנגינה כדרכו בקודש: את האובדים בארץ אשור, דיא וואס גייען אין דיא ראצאמארענע זופעצעס (כך היו קוראים אז את המין אטלעס או משי). ואחר-כך – מספר הוא עוד לבנו הנ"ל – כשבאו לתפילת המנחה כולם פשטו את בגדי משי הנ"ל ובאו בבגדי חול הפשוטים. ואלו החסידים שהיו בשעת מעשה ושמעו הדברים הק' יוצאים מפי כ"ק רבינו זצ"ל, לא לבשו בגדי משי כל ימי חייהם. עכ"ל.

עוד מובא במאמר הנ"ל (עמ' סג) מרשימותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, שהרבנים בני אדמו"ר הצ"צ חבשו "קיילעכדיגע היטלעך", ואילו אדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש בעת נשיאותו חבשו "שטריימלעך". משמע שה"שטריימעל" וה"קיילעכדיגע היטעל" לאו היינו הך המה.

אך בס' השיחות תרפ"ה (עמ' 70) מספר אדמו"ר הריי"צ, שראה את אביו אדמו"ר הרש"ב שהיה מלובש בבגדי ש"ק וכובע עגולה, וכן בס' השיחות תש"ד (עמ' 95) מספר אודות אדמו"ר הרש"ב, שלפני שבת ויו"ט, היה פושט את ה"זיידענע היטעל" וחובש את ה"קיילעכדיגע היטעל". משמע שהוא הוא השטריימעל, שאותו היה אדמו"ר חובש לראשו בש"ק.

 

 

דיבורים בטלים לפני התפילה

            במאמר "הזהירות שלא לדבר שיחות חולין לפני התפילה בעולם החסידות" שבגל' יח, לא הובאו (בעמ' סו) מתורת חב"ד אלא דברי אדמו"ר האמצעי באגרתו: איש את רעהו יחזק לעשות חוק קבוע לשעה זאת ע"פ אנשים ממונים נאמנים, לקבל עליהם שלא ישיחו שיחה בטלה קודם התפלה ומכש"כ בעת התפלה עד גמר התפלה ממש (יעו"ש באורך יותר).

            ויש להוסיף עליו את דברי אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' ב"תקנות דלאזניא" (אגרות-קודש עמ' קג): וגם לא ישיחו שום שיחה בבית המנין קודם תפלת השחר, אפילו לדבר מצוה... להעיד באמת שזה האיש נזהר כנ"ל שלא ישיח שיחה קודם התפלות לעולם.

            ועוד באגרת המיוחסת ברוב כתה"י לאדמו"ר הזקן (ובאחרים לאדמו"ר האמצעי או אדמו"ר ה'צמח צדק'): ואי לזאת מעי מעי אוחילה, להיות כל איש זהיר ונזהר ברוחו במאד מאד מלדבר דברי חול ומלין דעלמא לפחות שעה א' קודם התפלה של שחרית וחצי שעה קודם תפלת מנחה (שם, עמ' שעה).

            ובאגרת אחרת של אדמו"ר האמצעי (שם, עמ' רלא): והנה לבעל עסק יש דרך אחר מצד אחר, והיינו כאשר ישימו אל לבם בכל בוקר בעמדם אשר המה מבלים כל כח מוחם ולבבם בהבלי העולם... אז ישבר לבו בקרבו ולא יגיל וישמח לדבר בעניני עסקיו קודם התפילה בהרחבת תנועה והתפשטות וכו' ואזי יכיר את מקומו השפל היטב כי צריך יותר להכנת הנפש ביגיעה רבה דוקא בשעה זאת שהיא שעת התפילה... ואם לא בשעה זאת הרי מיד יפול בעסקיו הטורדות שלא יועיל לו אז שום התבוננות וכו' (הובאו דבריו בקצרה גם ב'קונטרס התפלה' לאדמו"ר מוהרש"ב, אות טז).

            ועוד באגרות אדמו"ר האמצעי: ואי לזאת באתי בגזירת עירין פתגמין... ויתרחקו קודם התפלה בתכלית מדברים בטלים המאבדות הנפשות להביאם לכל מיני פריקות עול, ומכ"ש שלא ידברו בשעת התפלה ח"ו (שם, עמ' רסה).

 

 

בירור הבא באיסור

            בגל' ה' (עמ' נה) הובאו דברי אדמו"ר ה'צמח צדק' בס' אור-התורה (פ' וישב), לגבי בירור ניצוצות מן הרע ע"י מעשה איסור, וזלה"ק: ונ"ל הפי' שזה [=הזמנת מעשה האיסור] נעשה מלמעלה, אבל לא שהאדם רשאי לעשות שום נדנוד איסור ח"ו ע"ד לברר כו', הס מלהזכיר. ואע"פ שא"צ לכתוב זה מרוב פשיטות, מ"מ אין הפסד לכתוב, ע"ד אמרם [מס' אבות א, יא] "הזהרו בדבריכם" כו'. עכ"ל.

            יש להעיר בזה, שגם הרה"ק מוהר"א הלוי מסטארושילא מצא לנכון לכתוב אזהרה זו כמה פעמים בספרו שערי-עבודה:

            בשער יחוד הנשמות שער ב פ"ה: השלש קליפות הטמאות לגמרי.. והם אסורים לס"א באופן שא"א להעלותם אל הקדושה.. הגם שיש בחי' אפי' בבחי' ס"א ג"כ בבחי' העלאתה הוא להוציא בולעם מפיהם שיתהפכו לקדושה דייקא מבחי' ס"א, דהיינו ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירה.. נשמות גדולות הנשקעים להוציא דייקא מתחת רשותם.. וג"כ בבחי' בעלי תשובה גדולה אשר מעלתם עדיפי מצדיקים גמורים, עכ"ז אין עלייתם ע"י בחי' העבודה בבחי' בחירה לבררם דהיינו שיאכל ח"ו אדם איזה איסור כדי לברר או לחשב ולהרהר באיזה דבר איסור, ופשיטא ח"ו לעשות מעשה זר כדי לבררם, אלא עיקר תכלית העבודה לסור מדרכם ולברוח בכל היכולת, כ"א כל בירורם הוא שלא ע"י הדעת.. אבל כל זה נעשה מלמעלה, אבל ח"ו שיבחור האדם מעצמו כדי לבררם, כי כל הבחירה הוא להיות מואס ברע ולסור ממנו.

            שם, שם פ"ח: ג' קליפות הטמאות לגמרי וא"א להעלותם אל הקדושה, וח"ו לעבוד עבודתו בכדי לאכפיים או להפכם, רק סביב יש להם נוגה דהיינו עיקר התהוותם הוא לצורך גבוה, אבל זה הוא רק בבחי' כוונתו ית' הנסתרת כמו ע"י גלות או ח"ו שנזדמן לאדם פועל רע בלי כוונה, או כמו מעשה דשמשון וכמו בארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו אשר הותר להם קדלי דחזירי, או כמוהם כמה אופנים אשר הם מכבשי דרחמנא, וכמו ענין הארון שנשבה בידי פלשתים הוא כדי להוציא בולעם מפיהם, כמו שמבו' בגלגולים ע"פ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, דהיינו לפעמים אפי' צדיק עושה איזה חטא בכדי לברר מתוך הקליפה כמה"כ כי אדם אין צדיק בארץ כו'.

            שער התורה והמצות, שער ד פ"י: ויש עוד אופן שבהתהפכותו של הרע לטוב יקר יותר כמה"כ אם תוציא יקר מזולל כפי תהי', ולכן יש מצות שהם דייקא מההיפוך דהיינו לבישת שעטנז בבהמ"ק.. וכן מליקה בעוף.. וכן החלב והדם.. וכן יש כמה דברים כאלו כמו אלי' ז"ל שהקריב בבמה בזמן בהמ"ק.. וכן גדעון הקריב פר המוקצה לע"ז.. וכן מעשה דשמשון שלקח אשה מתמנת אשר נאמר ע"ז ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא, וכן הי' מעשה דהמע"ה. וגם מבע"ת הגדולים שזדונות נעשו להם כזכיות והמה גדולים מצדיקים אשר עושים המצות.. אבל בחי' זו הוא או עפ"י הוראת שעה או עפ"י ציווי השם או שלא בדעת ומכוון יעשה זאת, כמו בע"ת אשר מצד רוח שטות עבר עבירות. וכן מבואר בגלגולים ע"פ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים. אבל בלתי האופנים הנ"ל ח"ו לעשותם בשביל הבירור, כי אדרבא העושה בזדון מוריד ח"ו כח הקדושה בקליפות להיות אסורה תחת יד הקליפות בבחי' גלות. רק העיקר הוא לאכפייא לס"א ולסור מרע בתכלית הריחוק, ועיקר הבירור שלהם הוא ע"י אבידתם מן העולם.

 

תוספת: באו"ת מהה"מ עא, א (אות רלא): ..ולפעמים יש להם עליה כגון מח"ז כשבאה בתפילה כידוע ..כמו אליהו בהר הכרמל שהקריב בעת איסור הבמות שהי' צריך להעלות את כל הדור שהיו עובדי ע"ז, רק צריך שלא יחשוב במחשבה זרה בכיוון. וזהו ועקבותיך לא נודעו שיהיו בלי כוונה.

 

 

הבעש"ט במדינה ערבית

            בגל' ניסן תשס"ד (עמ' קמו) נכתב: רמז על נוכחות הבעש"ט במדינה ערבית יש בספר דגל מחנה אפרים (פר' בלק): "ששמעתי בשם אא"ז זללה"ה שפעם הלך למקוה בין הישמעאלים, ובחזרתו מן המקוה ירא שלא יגע בו ישמעאל. ושמע שני ישמעאלים מדברים זה עם זה אחד לחבירו, שמור עצמך שלא תגע ביהודי הטמא הזה חלילה". עכ"ל.

            לענ"ד אין זו הוכחה ברורה; הכל יודעים שבספרים רבים שנדפסו ברוסיה ובפולין נהגו לכתוב "ישמעאלים" במקום "גוים" (הן בספרים תורניים והן להבדיל בסיפורי מעשיות), ופשיטא שהדבר נעשה מיראת הצנזור או בפקודתו.

ב'דגל מחנ"א' מהדורת זיטאמיר תרל"ה (ודפוס צילום ממנה בב"ב תשכ"ט) נשמט הענין הזה כולו, מהאי טעמא גופא שהוא מדבר בשבחן של ישראל ובגנותן של הגוים.

ואם על שאר "גוים" שבספרים ניתן היה להסתפק ב"מודעה" שבראש הספר, "גם אלה לחכמים וכו' אשר כל מקום שנאמר גוים וכד' הכוונה לאותם אומות קדמוניות עובדי אלילים" אבל כאן הרי מדובר במעשה שהיה עם הבעש"ט נ"ע, ולא יועיל שום ביאור שהכוונה ל"אומות קדמוניות". לפיכך שינו וכתבו "ישמעאלים".

בדרך אחרת אפשר לומר, שהרי ידוע שמצודתה של ממלכת תוגרמא היתה פרושה גם במזרח אירופה, והגיעה אפילו עד יאסי שברומניה. באותם איזורים היו המוסלמים חזון די נפרץ, ויתכן שהבעש"ט נ"ע הגיע בנדודיו לאחד ממקומות אלו ושם פגע בישמעאלים.

בכך יובן גם כיצד הבין הבעש"ט את לשונם של הישמעאלים, והוא מפני שכנראה היו ישמעאלים מקומיים ששוחחו בלשון מובנת לאנשי המקום, או שנשתנתה לשונם ונתקרבה ללשון הדיבור המקומית.

הדרך השניה מרווחת יותר, מפני שסתם גוים אינם חוששים לטומאה, ורק בקרב המוסלמים מצויים כאלו שנזהרים מלגעת באדם שהוא טמא לדעתם או לדתם.

 

"לקוטי תורה לג' פרשיות"

            בגל' הנ"ל (עמ' קנה הע' 1) נסמן למקורות קודמים שדנו בענין הס' 'לקו"ת לג"פ', אך נשמטו מהם הכתבות הארוכות שנדפסו ב'כפר חב"ד' גל' 931 (עמ' 50 ואילך) וגל' 933 (עמ' 28 ואילך). שם גם נתפרסם לראשונה מכתבו הארוך של כ"ק אדמו"ר הריי"צ זצ"ל, שבאו בו ידיעות מפורטות ומחודשות שאינם ידועים ממקורות אחרים.

 

 

הפירוש לקאפיטל ק"ז

            בגל' יז (עמ' קעא) מביא הרה"ח רא"א פרנקל מפי השמועה, שר' מ"י גוטמן כתב באחד מספרי "גיבורי החסידות" שלו, שקבלה היא בידו כי הפירוש לקאפ' קז המיוחס לבעש"ט הוא מהרה"ק ר' דוד מיקאלייוער תלמיד הבעש"ט (ומסיים שלא מצא ספר זה).

            נראה לענ"ד ששמועה משובשת היא זו; בשנת תרפ"ב הדפיס רמ"י גוטמן, ביאסי, את החוברת "רבי ישראל בעל שם טוב – חייו, פעולותיו ותורתו", ושם נאמר (בעמ' 50. גם במהדורת ירושלים תש"ט הוא בעמ' 50):

            הפירוש הזה כבר נדפס כמה פעמים וידוע בכל תפוצות ישראל. והנה בין גנזי הכתבים של זקני הרב רבי ישראל ז"ל נמצאו כתבים שונים מהרב רבי מנדל מבסליוו אביו של הגאון מלוטין (חותן זקני הנ"ל). ומצאתי שמה הפירוש על הודו כמו זה שנדפס, זולת שינוים קלים בהרצאת הלשון וסדור המלים... בהשלמת הפירוש בכת"י כתוב: "תם ונשלם פי' על הודו מאא"ז כו' מוהר"ר מנחם מנדל זצ"ל". הוא הרב מבאר תלמידו של הבעש"ט. וברור כי הרבי מנדל מבאר כתב זה לפי מה שקיבל מרבו הבעש"ט.

            עכ"ל שם.

            ויש להעיר, שבס' כתר שם טוב (אות קצד) מובא הענין המפורסם שבפירוש זה: וז"ש ריב"ש ע"פ רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף וכו' (יעו"ש).

 

מכתבי האדמו"ר מקאפוסט

שלושת מכתביו של האדמו"ר מקאפוסט בענייני המגיפה ר"ל שנדפסו בגל' יז (עמ' ס-סב), כבר נתפרסמו בקובץ "אור ישראל" גל' יח (טבת תש"ס) עמ' קפב-קפג.

 

 

יראתו וחכמתו של מחבר ס' הרב מלאדי

            בגל' ז (עמ' קפה) פשיטא ליה לכותב, שיראתו של מח"ס "הרב מלאדי ומפלגת חב"ד" לא היתה קודמת לחכמתו, לפיכך אין ליראי ה' להסמך על דברים האמורים בספרו.

            ואני תמה, מנין לו הידיעה אודות יראתו של המחבר הנ"ל? האם הכירו באופן אישי, או שמצא משהו אודותיו בכתובים?

            זה לי שנים רבות שאני הק' מחפש מידע ביוגרפי על מחבר זה, ולא הצלחתי למצוא אפילו פירור כלשהו!

            מן הענין לצטט ממכתב שכתב אלי הרה"ח ר' אליהו לנדא שליט"א (בשנת תשמ"ג), במענה לבקשתי שיודיעני את הנוסח המדויק ששמע כבוד אביו הגה"ח ר' יעקב לנדא, מפיו הק' של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. וז"ל במכתבו:

            בדבר שאלתך אודות התייחסותו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב לספרו של טייטלבוים.. חזרתי ושאלתי עבורך.. לשונו של הרבי כפי שנאמרה לאבי שליט"א הי': "ער האט פארשטאנען", דהיינו שהוא הבין את הדברים נכונה. ומתוך הטון של הדברים היתה נשמעת התייחסות חיובית אל הספר.

            הדבר זכור לי מלפנים [ממשיך וכותב הר"ר אליהו לנדא], כאשר  נזדמן בשעתו לאבי להשיג את הספר לקנותו, קנהו בשמחה ורצון, וסיפר לנו אז את הדבר. מתוך הל' שהוא הבין נכונה, משמע שהכונה לחלק ההשכלה שבספרו. עכ"ל המכתב.

            ועלינו לזכור, שאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה מדקדק ביראתם של מחברי ספרים, ולא היה מדבר בשבח הבנתו של הנ"ל אילו היה רואה פגם ביראתו.

 

 

נישוק הילדים

            כבר ציינו בכמה גליונות מקורות למנהג קדושים שלא נשקו לילדיהם, ולהלן מקורות נוספים:

            בספרו 'אוצר החיים' פ' בהר (דף רנז, ב) כותב הרה"ק מקומרנא בזה"ל: שמעתי ממורי [הבעש"ט] שאמר לאיש אחד חכם שנשק את בנו, ואמר לו בני, הוה יודע שאני אוהב את הפחות שבפחותים מישראל מכל מה שתוכל לדמות מן הפחיתות, יותר הרבה ממה שאתה אוהב את בנך יחידך, אעפ"כ איני נושק אותו. וזה החכם היה הרב אב"ד דק"ק קאלמייע, תלמיד מובהק של מרן אור ישראל אור שבעת הימים מרן הבעש"ט. עכ"ל.

            ונראה שאין זה מאותם "שמעתי ממורי" שבספרי הרה"ק בעל ה'תולדות'; ובמקו"א מביא הרה"ק הנ"ל אותו ענין בסגנון שונה, והוא לו בספרו 'שלחן הטהור' (סי' קט, זר זהב, אות ב): כמו שאמר מרן הקדוש אור ישראל הריבש"ט להרבי מקאלימיע תלמידו, שנשק לבנו קטן נחמן לפני מרן, ואמר לו, דע שכל אשר בשם ישראל יכונה הפחות והגרוע שבגרועים שאתה מדמה בנפשך, אני אוהב אותו יותר ממה שאתה אוהב לבנך יחידך הרבה, אעפ"כ איני מנשק אותו. אלו דברי קדוש. עכ"ל.

            מדברי בנו הרה"ק ר' אליעזר צבי מקומרנא מפורש יוצא, שהנהגה קדושה זו אינה רק ממדריגת הצדיקים הגדולים, אלא שייכת לכל החושקים בדרכי החסידות. ואלו דבריו בהקדמתו לספרו 'אור עינים' (ח"ב, באמצע כלל כא): אל ינשק לבניו על ידם ומכ"ש על פניהם, והוא בין קטנים ובין גדולים, לפי שמדה זו אינו כלל מהקדושה. עכ"ל.

            בס' 'באהלי צדיקים' (לרח"ש גליקמן), עמ' קט, מסופר: פעם הביא הרה"ק [מו"ה יצחק פינקלער] את בתו לזקינו הסבא קדישא [מראדושיץ] שיברך אותה, והיתה אז בת ג' חדשים. וראה אבי' איזה דבר חכמה ממנה, ונשקה על ראשה. והביט עליו זקינו הסב"ק בתמהון, יען הקפיד מאד הסב"ק מלנשק את בניו ובנותיו הקטנים (קפידא זו מובא בשל"ה שהוא סגולה לאריכות ימים ושנים). עכ"ל.

            אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש סיפר אודות אופן החינוך שחינכו אביו אדמו"ר הרש"ב בילדותו, שכל העניינים של "קירוב חיצוני" כנישוק וליטוף, היו פעמים ספורות בלבד. והביא דוגמה מאירוע שהתרחש בהיותו כבן שבע, שבסופו צבט לו אביו בלחיו ("גיגעבן א קניפ אין בק") לאות חיבה שגם זו היתה חוויה נדירה (ע"פ 'שמועות וסיפורים', מהדורת תשכ"ד, עמ' קלא).

 

שינויים באופן סיפור הדברים

            בגל' ח (עמ' קמד-קמה) מצינו שאירוע זהה מתואר בצורה אחת ע"י חסידי חב"ד, ובצורה שונה ע"י חסידי טשרנוביל אע"פ ששני הצדדים היו נוכחים באותה שעה.

            ויש להוסיף שינוי נוסף בתיאור פרטי אותו מעשה; הכותב מביא שם גירסה אחת לחילופי הדברים בין המגיד הק' מטשרנוביל לבין אדמו"ר בעל ה'תניא', אך לחב"ד גירסה שונה: על דברי המגיד בביאור המשנה "כל תורה שאין עמה מלאכה", שהיא מלאכת ההעלאה ותיקון הנשמות וכו', השיב לו אדמו"ר הנ"ל: לא עליך המלאכה.

 

הרב חיד"א וס' חמדת-ימים

            בגל' הנ"ל (עמ' קנא) מביא הכותב שמועה (בשם ס' 'מעגל טוב השלם') אודות הרב חיד"א וס' חמד"י, ומעיר, שלא מצא את הסיפור באותו ספר.

            סיפור זה אכן נמצא בס' 'מעגל טוב' (בסיפורי השבחים הנספחים לגוף הספר), אבל לא ב'מעגל טוב השלם' שהוא רק מהדברים שכתב הרב חיד"א עצמו, ולא מה שסיפרו אחרים אודותיו.

 

 

"להפשיט הדברים מגשמיותן"

            בואו ונחזיק טובה להרה"ח ר' יואל הכהן שי', המשכיל על דבר אמת, שבמאמרו "להפשיט הדברים מגשמיותם" (הנדפס בגל' ד) האיר עינינו להביט בכמה עניינים השגורים בכל פה ולשון, מזווית שאינה שגרתית כלל וכלל.

            דוגמה נאה להבטה מופשטת על עולמם של הצדיקים (שנגע בזה במאמרו הנ"ל), ניתן לראות בדבריו של הרה"ק ר' הלל מפאריטש נ"ע במאמר השני שב"מאמרי ההשתטחות" שלו (הוספות לס' ההשתטחות, עמ' קכח), שבו הוא מבאר את דברי רבינו הזקן באגרת-הקודש שב'תניא' (סי' ז"ך): "כנודע שחיי הצדיק אינם חיים בשרים, כי אם חיים רוחניים".

            וכה יאמר: כי חייו אינם חיים בשרים שהוא בחינת ביטול והפשטת היש.. ובחינה זאת נקראת חיים בשרים כי כללות היש דבי"ע נק' בשם בשר.. אך חיי הצדיק הם חיים רוחניים.. והיינו בחי' דביקות והתקשרות עצמית בעצמות אלקות שלמעלה מבחינת אין של היש וכו'. עכלה"ט.

            הרי שלא נזקק כלל להקשות מה לצדיק ולחיי בשר ולתרץ על פי דרכו, אלא ראה נכוחה שאין שום מקום למחשבת הוה-אמינא שכזו ומיד הפשיט את הדברים מגשמיותם.

            דוגמה נוספת ניתן להביא מענין "שבירת הכלים" המבואר בדא"ח (בעיקר במאמרי אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע), אשר אפילו לומדי הקבלה היודעים שמדובר בכלים רוחניים קטנים שנשברו מ"עומס" האורות הרוחניים המרובים, גם הם עומדים משתוממים ומשתאים מההפשטה שניתנת לענין זה בתורת החסידות, שקטנות הכלים ומיעוטם היינו בחינת ה"רצוא" לאלקות שהיתה בהם. וקצרתי בהכרח במקום שכדאי שיאריכו בביאורו יודעי מדע.

            אך בדבר אחד קשה לי לענ"ד להסכים עם האמור במאמר הנ"ל; בפתח דבריו מביא הרה"ח הנ"ל את דברי מרן הבעש"ט נ"ע שציוה שלא ללמוד ספרי הקבלה למי שאינו יודע להפשיט את הדברים מגשמיותן (או, בסגנון אחר, שהלומד ספרי קבלה יש לו להזהר שלא ידמה הדברים כפשטם).

            ועל כך כותב הרה"ח הנ"ל, שמכיון שבשופטני לא עסקינן, דעת לנבון נקל שלא בא מורנו הבעש"ט נ"ע ללמדנו דבר הפשוט שאין לפרש את מושגי הקבלה כפשוטם בגשמיות, ועל כרחנו לומר שהבעש"ט מחדש בזה את שלילת ההגשמה שבדקות דדקות (יעו"ש בדבריו).

            אבל אנחנו לא מצינו שבדבריו אלו (כפי שמובאים בכ"מ בדא"ח) בא הבעש"ט לחדש חידוש כלשהו, וגם לא ללמדנו לימוד אשר לא ידעוהו אבותינו. הדברים נאמרו כ"אזהרה" ולא כ"חידוש", ובשם הבעש"ט מצינו "אזהרות" שרבות כמותן בספרי המוסר הקדמונים, בענייני לימוד התורה, הנהגת התפילה ועד לפרטי האכילה (כגון המובא בשמו שלא לאכול בצל).

            האם משעה שאמרו חז"ל שבשופטני לא עסקינן, חדלו שופטני מקרב הארץ? מפורש מצינו אפילו בגדולי ישראל שלימוד הקבלה הביאם לידי הגשמה ונפילה גדולה ר"ל, כ"ש וק"ו שיש לחשוש לסתם לומדי תורה שחשקה נפשם ברזיה. אשר על כן לא יפלא שהבעש"ט מצא לנכון להזהיר ולהפריש גדולים וטובים מלימוד הקבלה, או להדריכם ולהעמידם על דרך אמת. ובלשון חסידים נאמר, שגם על מוהרח"ו התרעם הבעש"ט משום שבכתביו לא הופשטו הדברים מגשמיותן (בכל זה ראה בהוספות לס' שבחי הבעש"ט, ירושלים תשמ"ב, עמ' 246, 251-250, 266-265).

            הן אמת שהבעש"ט חידש חידוש נפלא בהפשטה דהפשטה בדקי-דקות, וההולכים בחושך ראו אור גדול, אבל אין בכך בכדי להוציא את אזהרותיו מפשטן ולהפשיטן מגשמיותן.

 

 

מאמרי אדמו"ר הזקן לשם התעוררות

            במה שהערתי בגל' ט' (עמ' קעד) שאדמו"ר הזקן אמר את דרושיו אך ורק לשם התעוררות, יש להוסיף על כך את אשר כתב אדמו"ר ה'צמח צדק' באגרת קדשו בשעת הדפסת ה'תורה אור' (נדפסה בהוספות לתו"א ובכ"מ), וזלה"ק:

            וברוב המאמרים מבואר קצת דרכו בקודש אשר האיר נתיב והופיע הדרך ילכו בה בעבודה שבלב זו תפלה, ובנר מצוה ותורה אור, ושם המחבר נאה לו שניאו"ר כמו ואהבת בגימט' ב"פ אור. ומי כמוהו מורה דרך סלולה להורות וללמד לעם ה' דרכי ה' הליכות עולם לו. וכל דבריו כגחלי אש להלהיב הלבבות ולקרבן לאביהן שבשמים, ולהמשיכן על אפיקי מים חיים התורה והמצוה וכו'. עכ"ל.

            ובהקדמתו לס' 'שערי עבודה' כותב הרה"ק מוהר"א הלוי מסטארושילא: כל ימיו של אותו הצדיק [אדמו"ר הזקן] הי' דווקא כל תורתו רק על אופן ההתפעלו' דייקא. ואדרבא, הי' מרגלא בפומי' בעת אשר הי' מבאר איזה ביאור מתורתו הק', להקדים כמה הקדמות ולהעיר כמה הערות, שכל דבריו הק' שמבאר יהי' באופן שיתעורר הלב בהתלהבות בחפץ ותשוקה לה' בכלות הנפש, ואם לא יתעורר הלב מזה אזי לחנם הם הדברים שמדבר. עכ"ל.        

            אך אין כל הכרח לקשר בין ענין ההתעוררות משמיעת הדא"ח לבין סוגיית ההתפעלות, שנחלקו בה גדולי החב"ד בהבדלים תהומיים (ראה בגל' ט עמ' קפז. ויתבאר אי"ה בארוכה במקו"א).

           

 

מועד קבורת הבעל שם טוב

            ב'מבוא' למאמר אודות קורות חייו של מרן הבעל שם טוב (גל' ג' עמ' מג ואילך) אומר הכותב, שהוא השתדל להשתמש בחומר מספרים ומקורות נאמנים בלבד.

            אך מאי אהני לן השימוש במקורות נאמנים, בה בשעה שההעתקה מהם אינה נעשית במהימנות ובדייקנות? כגון:

בעמ' נב מביא מס' 'שמועות וסיפורים' בשם הג"ר לוי יצחק אבד"ק יעקטרינסלב בשם הרה"ק מהרש"ב זצ"ל, שהקבורה היתה ע"י עממין ביום א' דשבועות. עכ"ל.

            ניתי ספר ונחזי ששם לא נאמר כדבר הזה כלל וכלל! מסופר שם שהג"ר לוי"צ הנ"ל שאל את אדמו"ר הרש"ב זצ"ל, אם פטירתו של הבעל שם טוב היתה ביום הראשון של שבועות, נמצא שההתעסקות בגופו היתה ע"י עממין? היתכן? גוף קדוש כזה יתעסקו בו גויים?!

            על כך השיב לו אדמו"ר הרש"ב: דעם בעש"ט'ס גוף האט קיין התעסקות ניט באדארפט (גופו של הבעש"ט לא הוצרך לשום התעסקות)!

            עכ"ל המקור הנאמן, שמפורש יוצא ממנו שגויים לא התעסקו בגופו הק' של הבעל שם טוב.

            מהרה"ח ר' אברהם דרייזין (מאיארער) ע"ה שמעתי, גם כן בשם הג"ר לוי"צ הנ"ל, שלשונו הק' של אדמו"ר הרש"ב היה: הוא קבר את עצמו!

            והמשמעות אחת היא: שח"ו לומר שגויים התעסקו בקבורתו.

 

שמחה גלויה בשמע"צ או בשמח"ת?

בגל' א (עמ' קטז) הקשו על האמור בלקו"ת שבשמע"צ מסתתרת השמחה בתוך אימת עול מלכות, מהמבואר בכ"מ ומנהג ישראל בכל תפוצות ישראל, שעיקר העבודה בשמע"צ ושמח"ת היא שמחה גלוי' ועצומה בריקודים וכו'.

            אבל יעויין במובא בס' אוצר מנהגי חב"ד (אלול-תשרי) עמ' שמה ועמ' שנב, שאצל רבוה"ק ראו בשמע"צ תנועה של רצינות והסתגרות וכו'.

            וראה בסה"ש תורת שלום (עמ' 33 ואילך), שבשמע"צ השמחה צריכה להיות מכוסה בקבלת-עול ובהגבלה וכו' (ויל"ע אם אפשר להבחין בשיחה זו בין שמע"צ לשמח"ת, וכדלהלן).

            וכך שמענו מהמשפיע ר' שלמה חיים ע"ה, ששמע"צ הוא כעין יוהכ"פ.

            אלו הם גם דבריו של אדמו"ר האמצעי, שבני א"י (שאצלם שמע"צ ושמח"ת באים כאחד) מערבים "באטשווענע מיט פלייש" דהיינו שני סוגי מאכלים שונים לחלוטין. וכמשנ"ת בלקו"ש (ח"ט עמ' 226 ואילך), ששמע"צ ושמח"ת נבדלים זה מזה בענין עיקרי ומהותי. ועפ"ז מובן שאין לכוללם יחד ולומר שבשמע"צ ושמח"ת יש רק סוג עבודה אחד, שהוא שמחה גלוי' ועצומה וכו'.

            וכד דייקת שפיר, אפילו במקומות שמדובר בדא"ח על השמחה בשמע"צ, לעתים הכוונה לשמח"ת דוקא (שהרי השם "שמחת תורה" הוא שם מאוחר, ובמקורו אין הוא אלא היום השני של שמע"צ), וכגון במאמרי אדמו"ר האמצעי לשמע"צ (עמ' א'שה ואילך): ענין שמע"צ שנק' שמח"ת בז' הקפות כו' שבשמע"צ השמחה הוא ג"כ במעשה ממש דוקא והוא בבחי' ריקוד בהקפה שמקיפין סביב הבימה כו' שמע"צ שהוא שמח"ת וכו'.

וכן באוה"ת דרושים לשמע"צ (עמ' א'תשצ): עיקר ענין השמחה עם התורה שבשמע"צ הוא ממה שעושים הקפות שמקיפים עם הס"ת את המקום שקוראין עליו בספר בכל השנה וכו'.

ופשוט שמבארים כאן את ענין ההקפות של שמח"ת, שהן העיקר, ולא את ההקפות דשמע"צ שהוא מנהג מאוחר שהונהג בעיקר ע"י החסידים (וגם לא אצל כל החסידים).

ובמאמרי אדמו"ר האמצעי שם (עמ' א'שסא) מבואר בפירוש, ששמח"ת הוא אחר שמע"צ דוקא, שבשמע"צ הוא קבלת פנימיות אור התורה, ואח"כ שמחת התורה שבמקיף העצמי, ואז הם הריקודים עם הס"ת בז' הקפות.

            וע"פ המבואר לעיל, דברי הכותב על "מנהג ישראל בכל תפוצות ישראל" וכו' אינם מדוייקים, כי ודאי שבזמן שאדמו"ר הזקן דרש את דרושי שמע"צ, לא נהגו "בכל תפוצות ישראל" לעשות בשמע"צ הקפות ולרקד בשמחה גלוי' ועצומה וכו'.

 

 

הס' "תורת חיים" והדפסתו

            בגל' ח (עמ' קכט ואילך) נכתב אודות הס' "תורת חיים" לכ"ק אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, ויש להעיר על כמה דברים שבמאמר זה.

            [א] בהע' 2 נאמר: עיין באגרות קודש אדמו"ר ריי"צ ח"א ע' שמו, אודות מי שחושב שידיעת ספרים אלה ['תורה אור' ו'לקוטי תורה'] דיה. עכ"ל. עיינתי באג"ק הריי"צ, ומצאתי שם דברים שונים לחלוטין!

וזלה"ק: "..ויש עוד שהם גם בעלי מדות פחותות ביותר, גסי הרוח, ומי שיודע אשר ס' התורה-אור הוא דרושי חדשי החורף, וס' לקוטי-תורה הוא דרושי חדשי הקיץ, מתגאה לומר חוות דעתו על משפיע...". עכ"ל.

[ב] באותו עמוד נאמר, שאדמו"ר הריי"צ מונה (באג"ק שלו, ח"ג ע' תקמא) עשרה ספרים שהדפיס אדמו"ר האמצעי. ברם, באג"ק שם מפורש שאלו הם "ספריו שבדפוס", ולא הספרים שהדפיסם בעצמו (הכותב מעיר על דבר פלא, שבאותו מכתב לא נזכר ה'עטרת ראש'. ועוד יש להפליא הפלא ופלא, שהס' תורה-אור נמנה שם בין ספרי אדמו"ר הזקן, ואילו הלקוטי-תורה נמנה בין ספרי אדמו"ר ה'צמח צדק'!).

[ג] בעמ' קל מובאים דברי הרה"ק מזידיטשוב, המביע את התנגדותו לשיטת חב"ד בכתבו: "לא כמו שנדפס בספר אחד לגדול אחד בזמנינו מפורסם.. וקרא שמו בשם שער היחוד", ומפרש בעל המאמר שהכוונה לס' 'שער האמונה ושער היחוד', שנדפס לראשונה (בקאפוסט תק"פ) בשם 'נר מצוה ותורה אור'.

ולדידי אינו פשוט כלל שהכוונה לספרו של אדמו"ר האמצעי (שנקרא, כנ"ל, 'נר מצוה ותורה אור', ובשם 'שער היחוד' נקרא רק חלקו השני), שמא כוונתו לס' 'שערי היחוד ואמונה' של הרה"ק ר' אהרן הלוי מסטרושילא, שנדפס גם הוא (בשקלאוו) באותה שנה.

[ד] בעמ' קלא נמנה 'קונטרס ההתפעלות' בין הספרים שהדפיס אדמו"ר האמצעי, ולא היא! ספר זה לא נדפס בחייו, אלא רק בשנת תרכ"ח, בתוך ה'לקוטי ביאורים' להרה"ק ר' הלל מפאריטש.

[ה] באותו עמוד נאמר: קרוב לסוף ימיו החליט רבינו להתעסק בהדפסת ספר דרושיו על חמשה חומשי תורה; והכותב מאריך בחיפוש מענה לשאלה "מדוע אכן איחר להדפיס את ספרו על התורה".

מסגנון הרצאת הדברים ניתן להתרשם, כאילו היתה הפסקה כלשהי בהדפסת הספרים, עד שבאחרית ימיו החליט אדמו"ר האמצעי להתעסק בהדפסת ספר דרושיו.

אבל אם נעקוב אחר פעילות ההדפסה של רבינו, ניווכח שעסק בה ללא הפסק, וכבר בשנת תקפ"ד החל בעריכת תכנית הדפסת הדרושים, ואף הדפיס בפועל דרוש אחד מפרשת בראשית (ד"ה והנחש היה ערום).

פרשה זו מפורשת במכתביו שנדפסו גם בהוספות למהדורה החדשה של ה'תורת חיים' חלק בראשית, ומשום מה מתעלם הכותב ממנה לחלוטין.

ברור שפרוייקט גדול שכזה נצרך להכנות רבות, ביצועו היה תלוי ביכלתם ובנכונותם של אנ"ש (שהיו רחוקים מן האמידות) לממן את ההדפסה, באופן שלא יגרם הפסד למדפיס (ראה הפרטים באותם מכתבים).

גם אחרי שנים רבות, כשנגשו להדפיס את החלק השני של ס' בראשית (ונתכוונו להמשיך ולהדפיס עוד שמונה כרכים על כל התורה), נצרכו לאיסוף חתימות ודמי-קדימה כדי להוציא את התוכנית לפועל ראה במכתב המו"ל שנדפס גם הוא במהדורה החדשה של ה'תורת חיים' הנ"ל ולבסוף לא הצליחו להדפיס אלא חלק אחד נוסף בלבד.

[ו] בעמ' קלב נכתב המשפט התמוה הבא: "בעוד שבדברי הבעש"ט העיקר היא ההתעוררות היוצאת מן התורה.. אולם אצל אדמו"ר הזקן עיקר מטרתו היא להגיע לביאורים במושגים של עולמות עליונים, כוחות הנפש, אחדות השם, בודת האדם בבירור המדות, עבודת התפילה וכיו"ב".

תמיהני אם אדמו"ר הזקן עצמו היה סומך את ידיו על קביעה זו, או שמא היתה היא כחץ בלבו.

אדמו"ר הצ"צ הגדיר את דרושיו של אדמו"ר הזקן בשער ה'לקוטי תורה': "ליקוטי אמרים, מאמרים יקרים, מעוררים הלבבות לעבודת ה'". זו היתה עיקר מטרתו של אדמו"ר הזקן במאמריו וזו היתה עבודתו אשר עבד כל ימי חייו ועליה מסר את נפשו.

[ז] בעמ' קלה מובאים דברי אדמו"ר מוהרש"ב אודות מחשבתו מכבר להדפיס את ספרי אדמו"ר האמצעי, אלא ש"נמנעתי מטעם הנ"ל". וכותב בעל המאמר (בהע' 28): לא ברור לאיזה טעם כוונתו.

ולא הבנתי מה לא ברור כאן: הרי בתחילת אותו קטע כותב הרבי שגם את ה'צמח צדק' צריכים להדפיס, "אבל נצרך על-זה סכום גדול אשר אין ביכולתי לחשוב". אמור מעתה, העדר האמצעים הכספיים הוא שמנע את הדפסת הספרים.

[ח] בעמ' קלז מציין הכותב את הזיקה שבין המאמר ד"ה ויקהל (השני) שבתורת-חיים, לבין מאמרו המפורסם של אדמו"ר הרש"ב, ד"ה ומקנה רב דשנת תרס"ו.

בכך נפתרת שאלה עתיקת יומין, שהיתה חוזרת ונשאלת בכל עת שלמדו את מאמרו הנ"ל של מוהרש"ב; באותו מאמר (בעמ' שי) כותב הרבי, שעבד נאמן משרת את אדונו בעריכת השולחן במעדנים ובנקיון הלבושים וכו', ובמקום זה מוסיף הרבי ואומר: "בנמשל י"ל ענין המעדנים טובים וכו' וענין יופי הלבושים וכו'" והלומדים היו מתקשים להבין את סגנון הדברים, שהרבי מעלה השערה לביאור הנמשל במשל שהוא עצמו אמרו! ומעתה נמצאנו למדים שהמשל הוא מדברי אדמו"ר האמצעי בתו"ח (דף שצו, ב), ודברי מוהרש"ב באו לבאר את הנמשל שלא נתבאר שם. ודו"ק.

[ט] באותו עמוד מובאת דוגמה מהאוצר הבלום של פתגמים וביטויים שבתו"ח, וביניהם: "מעשה מהבעש"ט ז"ל שהתפלל כמה תפלות בערב שבת שיוכל לענות לשואלו דבר, מעוצם ביטולו והתכללותו למעלה מעלה" (פ' שמות דף מז, ג).

ויש להעיר, שהדברים הללו כבר נאמרו בתו"ח פ' ויחי (דף קח, ג), ובביאור יותר: "ובזה יובן מה שמספרים בשבחי הבעש"ט ז"ל, שהתפלל כמה תפלות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליות נשמתו בערב-שבת בין השמשות בקבלת שבת דוקא.. דבשעת קבלת שבת אז עליות כל העולמות עד רום המעלות, והיה נשמתו עולה במעלה ומדריגה גבוה מאד. ולא היה יכול להשפיל את עצמו למטה כלל להשיב לשואלו".

[י] בעמ' קלח מובא "ציטוט פלאי" מד"ה מקול מחצצים.. צדקת פרזונו (דף רמ, א), שבו מבוארת "הקושיא הגדולה" בענין זמן חצות שמשתנה ממקום למקום; בהע' המו"ל בתו"ח שם, נרמז הקשר לדרוש ד"ה צדקת פרזונו של אדמו"ר הזקן משנת תקס"ט, דרוש שנרמז אליו בכמה מקומות שמהם למדנו על תוכנו, אבל הוא עצמו לא הגיענו.

    ופלא על פלא, שדרוש זה נרמז גם בסה"ק 'אור התורה' (ספר חסידות מופלא מבן-אחיו של בעל הפרי-מגדים) פ' משפטים, שמבאר בדרכו שלו את ענין חצות הלילה שהוא שווה לכל ישראל בכל מקום שהוא, ואגב כך מתייחס הוא ל"פלפול ארוך שכתב אחד שבחכמי הדור בפסוק שופטים בשירת דבורה 'מקול מחצצים בין משאבים' וגו', על שאלת פילוסוף אחד, שהוגד לי שהוא שאלת הקיסר וכו', והשיב לו בדברי נסתרים". עכ"ל.

ואין ספק שכוונתו לדרוש זה מאדמו"ר הזקן שהגיע אליו, בתוספת השמועה שהקיסר בכבודו ובעצמו הוא ששאל את השאלה הזו מרבינו, כנראה בעת מאסרו.

[יא] במהדורה הראשונה של התורת-חיים על ס' שמות, היו מסומנים הדפים באותיות והעמודים במספרים. במהדורת הצילום של שנת תשל"ד נשמטו מספרי העמודים, ובמהדורה הנוכחית חזרו ונרשמו גם המספרים הישנים.

התועלת העיקרית הנראית לעין מהחזרת המספרים, היא לנוחיות המעיינים שימצאו במקום כלשהו ציון למספר העמוד שבמהדורה הראשונה, ויוכלו לאתר את הדף גם במהדורה הנוכחית.

אך יש בכך גם "תועלת פרטית" לכמה מאנ"ש: זכורני שפעם נכנס הרה"ח המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה לאולם הישיבה, ואמר לכמה בחורים, שזה עתה ראה ב'תורת חיים' משהו מופלא, והוא בעמוד "טויזענט אן דריי" (אלף פחות שלוש): והיה זמן רב שלא הועילו מצות מעשיות דכנסת-ישראל למעלה כלל. עכ"ל.

מעתה יוכלו למצוא אמירה חשובה זו גם בדפוסים החדשים... (אלא שנפלה בהם טעות, ונדפס "הועלו", במקום "הועילו" שבדפוס הראשון).

במאמר אחר של אדמו"ר האמצעי (דרושי חתונה, עמ' תמח) מובאים הדברים בשם הבעש"ט, ובביאור יותר: וקרוב להאמין מה שנשמע בשם הבעש"ט ז"ל, שנודע אליו למעלה שמשך זמן רב כמה שנים לא נתקבל למעלה כל המצות שעשו בנ"י למטה, ונשאר הכל בעולם הפירוד כו', עד שמאיזה סיבה מהתאמצות צדיקים-גמורים ויחידי-סגולה שפעלו בעת רצון למעלה שיקובלו כו'.

 




הוסף תגובהתגובות