ב"ה יום חמישי, ט"ז מנחם-אב תשפ" | 06.08.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ח אדר תשס"ח
תפילה ארוכה וקצרה
תפילה ארוכה וקצרה
  

(בעקבות מאמרו של הרב נחום גרינוואלד בגל' ח)

 

            רבים מענייני עבודת ה' בדרך החסידות אינם יכולים להיות מוגדרים בהגדרה מוצקה וחד-משמעית, והנהגת התפילה היא אחת מהן. לעולם אין אנו יכולים לבנות בנין-אב וכלל גדול מסיפור מעשה (שבדרך-כלל לא כל פרטיו ידועים לאשורם),1 גם לא מהוראה בעל-פה או אפילו בכתב לאדם מסויים, שהרי אלו דברים המסורים ללב "והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום" ('תניא' פ' כט), ומה שנאמר לאדם פלוני ביום פלוני, לא ללמד על הכלל כולו יצא, ואפילו לא לאותו אדם ביום אחר.

            גישה זו מפורש יוצאת מדברי אדמו"ר ה'צמח צדק', בהתייחסו לדברים שאמר זקינו אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' במעלת תפילה ב"קרירות" שמכסה את ה"אהבה ויראה", וכתב הצ"צ: "ואני מסתפק אם לא אמרם רבינו ז"ל רק להוראת שעה בלבד, כפי שרשום בזכרוני לפני מי שאמר דרוש זה, שהיה צריך להסירו מריבוי והפלגת תנועות חיצוניות דרשפי אש" (אור-התורה פ' נח, עמ' תרד, בתיקון הלשון ע"פ כת"י).

            וכעין זה ממש מסופר על הרה"ק מוהר"י משינווא, שהקפיד על ת"ח אחד שהתפלל בקול רעש גדול, אך לא היתה קפידא זו אלא להוראת שעה בלבד (בספר-חיים, עמ' צא-צב).

            עינינו הרואות, שבכגון דא כמעט מן הנמנע הוא לקבוע "שיטה" ו"אסכולה", אפילו כשבהשקפה ראשונה נראים הדברים ברורים ומפורשים.

            הנחת-יסוד במאמרו של הרנ"ג היא שיטת חב"ד באריכות התפילה, לעומת שיטתם של חסידים אחרים שדורשים לשבח את התפילה המהירה; למרבית הפלא, גם הנחה ראשונית זו אינה פשוטה כל-כך, שכן מפורש מצינו בתורת חב"ד שדרכם של החסידים הראשונים שהיו שוהין בתפלתן (ולכן היו ה"אהבה ויראה" שלהם בני קיימא, משא"כ אם מתפללים בחיפזון ואין שוהים בהתבוננות), שהיא דרכם של הצדיקים הגמורים דוקא, שאין להם סיבה להיחפז. אבל הבינונים צריכים להיות לפעמים בחיפזון "מחשש מחשבות זרות והרהורים" ממש כשיטתם, טעמם ונימוקם של כמה מ"חסידי פולין"! (ראה: אור-התורה לאדמו"ר הצ"צ, פ' בא, עמ' שג. המשך 'וככה תרל"ז' לאדמו"ר מוהר"ש, עמ' רט).

            אגב כך יש להעיר על לשונו של רנ"ג (בעמ' מב-מג) שההתבוננות דחב"ד היא בכל תיבה ותיבה שבתפילה; אך כד דייקינן שפיר, עיקר אריכות ההתבוננות החב"דית היא קודם התפילה (וקודם קריאת-שמע), התבוננות זו פועלת בנפש האדם וממלאת את תיבות התפילה בתוכן ובמשמעות, ואחר-כך באה התפילה עצמה שהיא במתינות וברגש כתוצאה מההתבוננות שקדמה לה.

            כך מבואר באריכות במכתבו של אדמו"ר מוהרש"ב (אגרות-קודש, א, עמ' כד ואילך): המחשבה בדא"ח בטלית ותפילין [קודם התפילה] פועל הרבה בתפילה שאחר-כך.. ולזאת הכרח גדול ללמוד דא"ח ועיקר 'תניא' קודם התפילה ולחשוב בטלית ותפילין, ולהתפלל אחר-כך בענין זה. והעיקר שתהיה התפילה בשמחה בקול נגון של שמחה המעורר את הכוונה, בכל ענין וענין כפי הכוונה המבוארת בהענין. עכ"ל.

            ועוד לו בקונטרס-התפילה (פרק יא): אחר שלובשים הטלית ותפילין טוב לחשוב קודם התפילה איזה ענין בדא"ח כחצי שעה או יותר.. ולפעמים טוב לעשות כזה גם קודם ברכת "יוצר". עכ"ל.

            ומדאייתינן להכי, נמצא שאריכות השהייה קודם התפילה אינה מיוחדת לחב"ד, והיתה נהוגה בקרב חסידים רבים כגון בבית-מדרשה של פשיסחא, או המסופר על הרה"ק רי"מ מזלוצ'וב ששהה קודם התפילה כשעתיים כשטליתו על כתיפו (ס' גדולים מעשי צדיקים קבוצת יעקב).

            במסקנת הדברים נראה לענ"ד, שקשה מאד למצוא בספרות העיונית של חסידי פולין הצדקה רעיונית או הטפה לתפילה חפוזה; גם אם נמצא דברים בשבחה של תפילה מהירה, עדיין אין שום ביטחון שהכוונה לתפילת שחרית בת עשרים דקות (ראה הע' 58 במאמרו של רנ"ג).

            ומנא אמינא לה, מהא דמצינו בסה"ק באר-משה שמדבר במעלתה של תפילה הנאמרת "במרוצה ובמהירות" (מובא בקונטרס 'בית תפלה' שבסידור 'אור לישרים', אות עז); אבל אם נקרא את דבריו בעיון לא נוכל ללמוד מהם שצריכים "לחטוף" את תיבות התפילה, מפני שיותר נראה שב"מרוצה ומהירות" כוונתו לתפילה השגורה בפיו בשטף ואינו נכשל בלשונו.

            לפיכך אין אנו יודעים בבירור לאיזו אריכות וגם לא לאיזה חיפזון מתכוונים מוסרי השמועות הסתראיות בשם הבעש"ט נ"ע (עמ' נב במאמר הנ"ל).

 

"כמונה מעות"

            כמה מן הפוסקים ממליצים שתהא התפילה במתינות רבה, ויוציא מפיו כל מלה ומלה "כאילו מונה מעות"; אופן זה נדרש לשבח גם בלשון חסידים, כגון בס' היכל-הברכה (פ' נח ד"ה עשה לך) שכותב: וכן בתפילה העיקר הפתיחה הם אותיות ותיבות, אף שלפעמים מתגברין עליך קטנות וצער, אמור הדיבורים מלה במלה כמונה מעות, ואז תזכה לחזות בנועם השם וכו'.

אך בקהל חסידים מצינו גם שמדה זו נדרשת לגנות:

            שכך כתב הרה"ק בעל 'מלא הרועים' מדינוב (תלמידם של המגיד מקאזניץ, הרה"ק רמ"מ מרימנוב וה'חוזה' מלובלין) בקונטרס מלחמות-ה' (עמ' טז. נדפס בסוף ס' תהלים ע"פ שמן-ששון, ירושלים תשל"ז):

            "גם בעת כי יעמוד לפני אלקיו להתפלל לפניו, ראוי שירא ויפחד מהדר גאונו ית"ש.. לכסוף אליו ולהשתוקק אל יפעת זיו אורו לדבקה בו ולהכלל במקור החיים..  ומה נואלו אנשים הבוערים בעם אשר בלעגי פה ובלשון אחרת ידברו אל העם הזה, ואמרו כי ענין התפילה הוא לברר מלה במלה כמי שמונה מטבעות.. ובזה נשלם אצלם ענין התפילה..".2

             בס' רשימות-דברים (א, עמ' רלא) מסופר על חסיד שבא לק' הומיל ליטול חלק בהתוועדות, וכיבדוהו להיות ש"ץ. כשגמר הרה"צ ר' אייזיק מהומיל את תפילת שמונה-עשרה, עדיין לא סיים אותו אברך את תפילתו. אחר-כך שאל אותו הר"ר אייזיק מדוע האריך כל-כך בשמונה-עשרה, והלה השיב: הלא צריך להיות כמונה מעות! אמר לו הר"ר אייזיק: הלא אינו דומה מי מונה מעות, אם איש יהודי או נכרי פשוט [כלומר: צריכים להתפלל כאיש יהודי המונה מעות בזריזות, ולא כגוי פשוט שמונה מעות בכבדות].3

            ואם יש את נפשך לומר שהר"ר אייזיק מהומיל היה מצדד בתפילה חפוזה, יבוא הסיפור הבא (שמקומו יכירנו במאמרו של רנ"ג, אך משום מה נשמט משם) ויוכיח את ההיפך:

            במנין של הר"ר אייזיק התפלל פעם מאן-דהוא לפני התיבה במהירות גדולה. שאל אותו הר"ר אייזיק לפשר החיפזון, והלה השיב: כדי שלא תהיינה מחשבות זרות. אמר לו הר"ר אייזיק: אם היו מחשבות זרות אם לאו, זאת איני יודע. אבל "מחשבה טובה" ודאי שלא היתה... (ע"פ 'לשמע אזן', ברוקלין תשכ"ג, עמ' 188).

           

"..שהיו מתפללים באריכות גדולה עד למאד"

            בעמ' מז מביא רנ"ג את דברי רבינו הזקן (בתרגום מרוסית): "אריכות התפילה בכוונת הלב אינה דבר חדש שנתחדש רק בין אלו המכונים חסידים, וכבר היה לעולמים לפני מאתיים שנה ויותר, שהיו מתפללים באריכות גדולה עד למאד ומעומקא דלבא אף יותר מן החסידים של עכשיו".

            בהמשך דבריו מביא הוא שני פירושים שהוצעו לבירור השאלה למי נתכוין אדמו"ר הזקן בדבריו אלו, אך שניהם אינם נראים לו: "האם מכאן רואים על חברי קהילה מגובשת שהתפללו באריכות"?!

            ואני תמה: היכן אמר אדמו"ר הזקן שהיו פעם "חברי קהילות מגובשות" שהתפללו באריכות גדולה עד למאד? אין הוא אומר אלא שאריכות התפילה לא נתחדשה ע"י החסידים של זמנו, והיא תופעה שהיתה קיימת ובתוקף גדול עוד יותר כבר לפני מאות שנים.

            רנ"ג עצמו מציע פתרון חלקי לשאלה זו, מפנקסי התקנות של העיירות הישנות (שבהם תומך אדמו"ר הזקן את יתדותיו ב'קונטרס אחרון' שבס' התניא), תקנות האוסרות את חטיפת התפילה, וקובעות שלא להאריך יותר מדאי ולא לקצר.

            ואני תמה: האם שלילת חטיפת התפילה לצד שלילת האריכות היתירה, דומה במשהו לתפילתם של אלו "שהיו מתפללים באריכות גדולה עד למאד"?

            אגב כך כדאי להביא דוגמה נוספת לאריכות מופלגה בתפילה, כשלש-מאות שנה לפני זמנו של אדמו"ר הזקן; בס' לקט-יושר (או"ח עמ' 16) מביא מדרכיו של רבו בעל 'תרומת הדשן': הגאון ז"ל הוי מנגן מר"ח אלול בחול עד אחר יוהכ"פ ב"ברוך שאמר" כמעט שעה אחת. (ובעמ' 17): אם עמד קודם עמוד השחר כגון בסליחות או מר"ח אלול עד סליחות.. היה מניח טו"ת קודם "ברוך שאמר" (אע"פ שבשאר ימות השנה היה מניח טו"ת קודם "עוטר ישראל"), והיה מנגן ב"ברוך שאמר" כנגד ג' חלקי שעה, לבד שאר מזמורים שלא אמר במהירות.

            לענין שיעור אריכות התפילה על-פי ההלכה, לא ראיתי שרנ"ג יציין לדברי שו"ע אדמו"ר (סי' נג אות ג), ששיעור כדי לגמור את כל פסוקי דזמרה מ"ברוך שאמר" עד סוף "ישתבח" הוא חצי שעה.

            אמור מעתה, ששיעור האריכות בתפילת השחר כולה "ערך שעה ומחצה לפחות" (אגרת-הקודש סי' א), לא נפלאת היא כלל בדרך ההלכה (והשווה למובא במאמרו של רנ"ג הע' 37). [עוד באג"ק אדה"ז שיעור שעה מתחילת התפלה עד אחר שמו"ע].

 

יחס החסידות לכוונת השמות בתפילה

            מכל אשר הביא רנ"ג בפרק "אריכות התפלה מצד כוונות האריז"ל", יכולים אנו להיווכח בפער הגדול שבין אריכות התפילה ע"פ כוונות המקובלים, לבין אריכות התפילה החסידית בהתבוננות בגדלות ה', בהשתפכות הנפש ובדביקות.

            ומאלפים הם הדברים המובאים שם בשמו של בעל ה'פרדס' מקאניגסבערג (כך צ"ל, ולא 'קעניגשטיין' כנדפס שם), אשר "אין אתנו יודע על מה היא השהייה" לפני מנחה וערבית ואחריהן, וגם לא אריכות תפילות אלו כשלעצמן, בה בשעה שתפילות מנחה וערבית לא נתברכו בכל-כך הרבה כוונת השמות.

            ואנחנו לא נדע את פשר תמיהתו זו על החסידים הראשונים, שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית (הל' ת"ת לרבינו הזקן, פ"ד הלכה ה).

            וגדולה מזו מצינו, שאפילו בדורות הראשונים שלא נהגו חובה בתפילת ערבית, הרי "לא היו יושבים בטלים לגמרי ח"ו אחר קריאת-שמע דערבית, אלא בבחינת ביטול" ('באורי הזוהר' לאדמו"ר הצ"צ, א, עמ' צג). ואם ללא תפילה כך, בשעה שמתפללים על אחת כמה וכמה.

            ועתה נחזה בדברים מפורשים שנאמרו בחוגי החסידים באשר לכוונת השמות בתפילה, שבחלקם אף ניכרת הסתייגות עד כדי לעג מאנשים כערכנו, שמחשבתם משוטטת בכוונות במקום להתעמק בתפילה (אפשר שניתן למצוא בספרי החסידות גם דברים בשבח הכוונות, אבל כאן בחרנו להתמקד רק בפן ההסתייגות).

            דברים ברורים וחדים נכתבו בס' ויכוחא-רבה ומצרף-העבודה,4 שמשניהם גם יחד נלקטו הקטעים דלהלן:

ושאלתי [את החסיד]: אני רואה גודל האריכות שלך בתפילה, ואין לי במה לתלות האריכות זולת שאתה מתפלל ע"פ כוונות האריז"ל, כדרך האנשים המתפללים ע"פ כוונות שנארך אצלם הזמן לכוון במ?ס?פ?ר שמות שבכל תיבה...

אמר החסיד: אין אני שוטה כאנשים שהזכרת לכוון במ?ס?פ?ר שמות, כי מי שאינו מבין פירוש של הכוונות ע"פ מושכל אינו רק חכמת המ?ס?פ?ר. ושם כוונה מונח בראשונה על פנימיות רצון הלב, כמו "אם כיון לבו יצא", "אחר כוונת הלב הן הן הדברים", "ובלבד שיכוין לבו למקום". הרי בדרז"ל סמכו כוונה ללב. גם במקומות שהזכירו סתם כוונה פירשו כוונת הלב, כמו "מצות צריכות כוונה", ופירש"י שישים אל לבו לקיים מצות המלך. ושחיטת קדשים צריכים כוונה, פרט למתעסק שאין לו מחשבה רצונית ולבו פונה לדבר אחר והשחיטה נעשית ממילא. ולכן נקראת מחשבת השמות בשם כוונה סתם, לפי שצריך לשים אליו לבו בעת שחושב שילוב השמות כמ"ש בפרדס. ואם אינו מבין פירוש השכלתם לא נקראת כוונה, כי אם להבאים בסוד ה' שמשכילים כל שם השייך לאותה תיבה ע"פ השכלת אלקות ומתפעל בהם. ואין דרכנו בכוונות כ"א לצדיקים המופרשים ומופשטים מגשמיות, ויכולים ג"כ להפשיט גשמיות המחשבה של מספר השמות ולכוון בהשכלתם. אבל אנו דלי השכל די לנו לומר התיבה בעומק הלב באמונה פשוטה. והעיקר בשמחה, כי שמעתי שבשמחה של מצוה נכללים כל המצות...

מ"ש החסיד "אין אני שוטה כמותם" כו', דעת שפתיו ברור מללו שיגנה כת המכוונים במספר שמות, ובזה מחזיקים את עצמם ליודעי בינה. לו חכמו ישכילו זאת שאין זה נקרא "כוונה", כי לשון "כוונה" במקרא הוא לשון חלון כמו "וכוין פתיחין ליה" כו',5 שהוא בחינת האור הבא לביתו ע"י החלון. וכן "כוונה" נקראת להכניס אור אלקות בנפשו. וזה לזכי הראות.. כמ"ש הרמ"ק בספרו שער הצירוף פ"ג.. ובתנאי שיהיה העוסק בכך כלי מוכן לקבל הרוחניות וראוי לכך, שאל"כ יהפך לאכזר ונתהפכו לו סורי הגפן נכריות ובקירוב אש זרה אשר לא צוה ה' כו' עכ"ל. ומי שרואה גופן של דברים אלו המס ימס לבו בקרבו וירא מגשת אל הקודש להתעטף בטלית שאינה שלו. ומ"ש שבשמחה של מצוה נכללים כל הכוונות, היא קבלה אמיתית וכו' (ע"כ בס' ויכוחא-רבה ומצרף-העבודה).

על-פי הדברים הללו נראה שזו גם כוונת דברי אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש בסוף הקדמתו לאמרי-בינה: אך לאנשים כערכי מחוייב אני להודיע האמת, שלא ילכו בגדולות ונפלאות להטעות עצמם בכוונות פרטיות, שלא לה' אחד המה רק לחשוב חשבונות רבים להשביע נפשם לבד. ולא זו הדרך ישכון בה אחדות ה', שהוא דוקא בבחי' הביטול והעדר הרגשת עצמו מכל וכל.. ולהיפך מי שמגביה עצמו לומר רזי לי כו' אי אפשר בשום אופן שיטעום טעם מאור חיי החיים א"ס ב"ה, כי ודאי תועבת ה' כל גבה לב. ודי בזה. עכ"ל.

            משמו של הרב המגיד ממזריטש נמסר (כנראה בחוגי חב"ד) ביאור הפוקח עינים עיוורות, ומורה עד כמה ניתן לתעות ע"י הכוונות מדרך התפילה האמיתית. והוא בס' גנזי-נסתרות (אור רב, עמ' כא):

            הרב המגיד [ממזריטש] היה שוהה בתפילתו כמה שעות. והיה בסביבה שלו איש אחד למדן וירא-שמים ומתפלל ע"פ כוונת האריז"ל, ולא היה מאריך כל-כך. והיה לו לפלא. האיש הנ"ל היה עשיר, והיה נוסע פעם בשנה ללייפציג ושוהה כדי מסחרו, וחוזר לביתו ויושב כל השנה על התורה ועבודה.

פעם אחת עבר לרגל מסחרו דרך מעזריטש, ונשאר שם לראות התפילה של המגיד. ונכנס אליו ושאל ממנו, שהוא מתפלל ג"כ ע"פ כוונות האריז"ל, ואינו מוכרח להאריך כל-כך.

שאל לו המגיד ממה הוא מתפרנס, ואמר לו שיש לו מעט סלעים, ונוסע פעם בשנה על יריד ומביא סחורות הידועים לו, ומוכר אותם בעירו תיכף ומהריוח מתפרנס. שאל לו: ומהיכן תדע שהרווחת? אמר לו: אני כותב הסך שהוצאתי על הסחורה וההוצאות, וכאשר אני מוכר אני כותב כמה פדיתי, ואני מנכה הקרן וההוצאות מסך הנפדה, ומה שנשאר הוא הריוח.

אמר לו הרב המגיד: ולמה לך לבלות זמן לנסוע על היריד ולבוא? תכתוב על הנייר הקרן וההוצאות, ותכתוב הפדיון ותנכה הקרן וההוצאות מן הפדיון! והתחיל הסוחר לצחק: וכי מן הכתיבה יבוא הריוח בלא נסיעה וקניה?! ובהכרח צריך לנסוע ולקנות סחורה ולבלות זמן ולמכור, ואז יוכל להיות ריוח!

אמר לו המגיד: הכוונות הם ג"כ כמו הסחורה; אם לא תהיה קשור בדעתך כאילו אתה שם, הוא כאילו כותב הקרן והריוח, אשר מזה לא יש שום תועלת. אבל אם תקשור נפשך שמה ויהיה שהות לקנות דבר חפץ, אז תרויח בהכוונות. ועל כן צריך על זה שהות זמן בעת התפילה. עכ"ל.

ענין זה נזכר בקצרה ביומנו של אדמו"ר הריי"צ מדיבוריו בליל ש"ק פ' יתרו אור לכ"ד שבט תר"ץ (ומשם לס' השיחות תר"ץ עמ' 132), וכן ב'רשימות' חוברת קפג (עמ' 5) מדיבורי אדמו"ר מוהריי"צ בקיץ תרצ"ז (ובשניהם הלשון: "אז מען דארף סחורה דארף מען דארטן זיין").

בשיחותיו בשבת פ' פנחס תשי"א (תורת-מנחם, ג, עמ' 239) ופורים תש"כ (שם, כז, עמ' 464), סיפר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש את הסיפור הנ"ל באריכות ובשינויי פרטים, וסיומו בדברי הרב המגיד: כשצריכים את ה"סחורה" אין יכולים להסתפק ב"כוונות" בלבד שמכוונים גם בזמן קצר, אלא צריכים לבוא ולהיות בכל מקום. ובשביל זה יש צורך בריבוי זמן (עוד נשנה ענין זה בקצרה בשיחת שבת פ' ראה תשי"ז שם, כ, עמ' 231).

            נקודת משלו הנ"ל של הרב המגיד, כמעט זהה למשל המובא להלן בשם הבעל שם טוב נ"ע. וסביב לו תוכחת מגולה כדרכו של בעל אור-המאיר (הקטע הראשון בסוף פ' מצורע, והאחרים בהפטרת וירא):

בוודאי מי שלא הכניס צוארו בעבודה, אפילו הוא תלמיד חכם ואפילו יודע כל הכוונות, ידע נאמנה שעדיין לא טעים טעם תפילה.. כי אינו יודע בין ימינו לשמאלו מה טיבה של הכוונה. ובוודאי לא לזה כוונו אנשי כנסת הגדולה, כאשר הוא במיעוט הכרתו והשגתו מדמה בנפשו וכוונותיו שמכוין בהם כוונת האר"י זללה"ה. ולמה זה מחיר ביד כסיל ולב אין. ואני ערב בדבר, אם היה לו אפילו מעט מן המעט יראת שמים, אזי בוודאי ירא לנפשו לחפש ולהסתכל בכוונות העומדים ברומו של עולם, והוא עומד עם ראשו ורובו למטה ואינו יודע אפילו תיבה אחת מכוונת האר"י זללה"ה. ואי"ה לקמן בפרשיות נדבר עוד מזה להוכיח על פניהם המדמים בנפשם שגם להם יד ושם בין הגדולים להתפלל מסידור האר"י זללה"ה לכוון כוונות. וטוב טוב להם אם התפללו בפירוש המלות, ואל יתנו מקום להתערב זר בצירופי אותיותיהם ותיבותיהם שמוציאים משפה ולחוץ, ואז טוב להם.

            מהראוי, קודם עמדו להתפלל יכניס בלבו גדלות ורוממות אלקות ויתלהב בקרבו לעבודה, וכל מה שמרגיש בעצמו בחינת חסרון יתקן מקודם עמדו להתפלל מה שעיוות בתחילה, ואח"כ יתכן לו לכוון כוונות הראוים לכוין בהם בשמות הקדושים. וכמו דאיתא חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, כדי שיכניסו בקרבם גדלות הבורא ולהתלבש בבושה ומורא מרוממותו, וממילא יבטל כל בחינת הרע, ואח"כ כשעומדין להתפלל מכוונין כוונות הצריך לכוין בתפילה. שנודע מספרים שאין אות דומה לחברתה, המרמזים יחודים וזווגים אורות עליונים. והנה בוודאי לאו כל מוחא סביל דא לדעת כוונת הרוממות.

ויאמן האדם, אפילו מכוין בהם ראוי לפי דעתו, אכן כשהוא בעצמו עדיין רחוק מהכוונה, תועלתו לא נחשבה למאומה. ושמעתי בשם הבעש"ט זללה"ה, אמר משל על זה, אדם שרוצה לאכול ותאב ביותר לדבר מאכל הנערב אליו,  ואח"כ רואה על מקום גבוה מונח הדבר מאכל הישר בעיניו, ואין ידו מגעת לשם, ומכוון כאלו אוכל. ונמצא מה הועיל בכוונתו, וכל מה שהוא מכוון ביותר הוא רעב ביותר. וכמו"כ אותן האנשים המכוונים כוונות נוראים ורמים העומדים ברומו של עולם, ואין יד שכלו מגעת לשם להיות שהוא רחוק מאד מהכוונה, ומה הועיל בתקנתו. וטוב טוב לו שאל יכניס את עצמו במקום גבוה יותר מערכו והשגתו. ולכל הפחות יתפלל על דרך האמור.

והנה מי שחלק לו אלקים בבינה, נפשו יודעת מאוד היות עיקר הכוונה בכוונות הוא רק בחינה שלוקח לעצמו מכוונות פסוק זה, בחינת אחד, ומכניס בעצמו אהבת הבורא או יראת הבורא, כפי ערך ומהות הכוונה. ואח"כ מכוון בפסוק שני כוונה אחרת, ולוקח לעצמו עוד בחינה אחרת, לעורר לבו להוצא דיבור לפני אלקים בדחילא ורחימא.  ונמצא מתפלל בהתעוררות והתלהבות א-ל, להיות שמכל צירוף תיבה ותיבה מהתפילה, רואה ומבין לכונן מחשבותיו בגדולתו ורוממותו יתברך, ומלהב כאש בוערת בקרב לבו כל רגע ורגע בבחינות שונות לערך הכוונה. וזהו תכלית הכוונה שצריך האדם לכוון בתורה ותפילה. לאפוקי מי שאין תבונה בו לדעת איך ליקח לעצמו בחינות שונות מכוונות של תורה ותפלה ומעשה המצות, טוב לו אז מעתה שיתפלל כראוי ונכון בלא כוונות, וכל מעשיו יהיו לשם שמים בתום לבב, וישמור עצמו לבלתי הוציא משפתיו אותיות בלא מחשבה טהורה, אז האותיות המה יבשות בלתי לחלוחית השפעת הארה עליונה ואינה פורחת לעילא, כי האדם צריך להכניס מילוי הארה בהאותיות ע"י מחשבתו הטהורה. עכ"ל.

            דברים שראינו לעיל במרומז, שאפשר שהכוונות יהיו בגדר "כוונות זרות", נאמרים בפירוש בס' תולדות-אהרן (להרה"ק ר' אהרן מזיטאמיר), בסוף הדרוש לימים נוראים:

ועיקר הוא שצריך ליזהר בכל השנה ובפרט בר"ה ויוה"כ, להתפלל סתם בפירוש המלות, ולא כאותם המתפללים מתוך סידור האר"י ז"ל ואינם יודעים בין ימינם ושמאלם בשום כוונה, והם מכוונים כוונות זרות. רק העיקר שיהיה האדם שפל ברך ולהתפלל פשוט בפירוש המלות ולדבק עצמו אל אותיות התפילה, והאותיות עצמם הם באים למעלה ונעשים הכוונות והיחודים מעצמם. כי מי שאין לו גילוי אליהו ורוח הקודש, האיך יכול לכווין בצירופים ויחודים. נמצא הכלל הוא רק לדבק עצמו אל האותיות.. כי לא כל אדם זוכה לבוא למדריגה גדולה שהוא יביא קדושה אל האותיות, רק משה רבינו ע"ה זכה לזה, שהוא היה למעלה מהאותיות והוא היה מוליך האותיות ברצונו. אבל אנחנו צריכים לדבק אל האותיות, ואח"כ מהאותיות בא הארות הקדושה אל האדם, ואח"כ יכול להתפלל בדביקות. עכ"ל.

עוד ראינו בדבריו, שע"י תפילה כהלכתה "נעשים הכוונות והיחודים מעצמם". זאת למדנו גם מן המאור-ושמש, שלשיטתו (המיוסדת על דברי רבו הק' בעל הנועם-אלימלך) יש לומר, שכוונת השמות היא מיותרת לחלוטין, וכשרגא בטיהרא, בשעה שהתפילה היא כראוי לה (הקטע הראשון הוא מפ' עקב ד"ה הן לה' אלקיך השמים, והשני בסוף פ' נצבים):

[א] יש כמה וכמה אנשים שמתפללים בכוונת השמות, ואולם בדורות האלו אינם צריכים לזה. וכן שמעתי מאדומו"ר בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל, שאמר שאין מתפלל ע"פ הכוונות. ומה שמתפלל בסידור האר"י ז"ל, הוא מפני שהשם הוי"ה נכתב שם בכתיבה תמה והוא גדול.

ולהבין הדבר באר היטב הוא כך, לפי שעיקר כוונת השמות הוא ע"פ נקודות, שזה השם בניקוד כך מורה על זה, ושם בניקוד כך מורה על ענין זה. והנה ידוע מספרי קודש שהנקודות הם נפש האותיות, והטעמים והתגים הם רוח ונשמה (כדאיתא בתיקונים). וממילא כשהאדם משים נפשו ורוחו ונשמתו ומייחדם באמרו האותיות והתיבות של התפילה, אז כל השם שאומר בכל נפשו ורוחו ונשמתו, ממילא השם הוא נעשה בנקודות ובהטעמים והתגים המורים על נפש רוח ונשמה של האותיות כנ"ל. וכוונה זו עולה על כל הכוונות.

..שהעיקר הוא שיתנהג האדם את עצמו ביראה ואהבה ואמת. והאדם שיש לו יראה ואהבה ואמת, ומשים נפשו ורוחו ונשמתו בהתפילה בהתיבות והאותיות, מאליהם נעשים הנקודות של השם.

            [ב] הבא למלא ידו לקרב אל העבודה עבודת הקודש ולעבוד ה', ראוי לו שילמוד ענינים הפנימים אשר רמוזים בהתורה, ושתבוא נפשו בסודה וסוד המצות, כי זה הוא יסוד לאהבה ויראה האמתיים ולהכיר גדלות בוראו ית'. אכן בזמנינו זה לא יתכן לאדם לכוון כוונות התפילה המסורים בידינו בסידור האר"י ז"ל, הן מתוך הכתב והן ללמדם ולכוונם בע"פ. וכן שמעתי מאדומו"ר הרב הקדוש האלקי רשכב"ה רבינו אלימלך זצוק"ל, לבל יחשוב אדם מחשבות וחשבונות כוונת השמות, רק יקשר נגלו ונסתרו שהוא נפשו ורוחו ונשמתו בא"ס ב"ה, ועי"ז הוא מקשר כל התגלות העולמות ופנימיות העולמות בו יתברך. וכל כך תהיה מחשבתו דבוקה בנועם ה', עד שלא יהיה לו פנאי אפילו רגע לכוון הכוונות. ואדם אשר בתפילתו בבחינה זו, נעשים הכוונות והיחודים מאליהם ע"י תפלתו. עכ"ל.

            בדברי הבאר-משה דלהלן (כפי שהם מובאים בלקט 'בית תפלה' שבראש הסידור 'אור לישרים', אותיות עה, עח) ניתן למצוא דמיון-מה לרעיון האמור לעיל:

הצדיקים גמורים שכבר נזדככו ותיקנו עצמן על צד היותר טוב, ונתעלו כבר אל שורש נשמתן, ג"כ מההכרח שיתפללו בכל יום, שע"י שהם מייחדים יחודים קדושים בתפלתם ומתפללים בכל הכוונות, הם עולים בכל פעם יותר ויותר עד א"ס. ושאר אחיהם מכללות ישראל, שעדיין לא הגיעו למדריגה זו להתעסק בכוונות ויחודים, ג"כ פועלים טוב לנפשם בזה שמתפללים בכל יום עכ"פ תפילה בכוונה כפשוטו ביחוד כוונת הלב, ומכוונים עכ"פ פירוש המלות כראוי באמתיות ופנימיות הלב, עי"ז יתעלו מעט מעט בהדרגה אל שורש נשמתן וכו'.

אין הכוונה דוקא לעשות יחודים, כי לאו כל מוחא סביל דא לעסוק בכוונות ויחודים, ולא כל הרוצה ליטול את השם להיות לו יד ושם בין הגדולים והחכמים בעסק הכוונות ויחודים יבוא ויטול, כ"א הכוונה הפשוטה ושוה לכל נפש היא ביחוד הלב לשמו ית' בלבד, לעשות כל פרטי מעשיו לשמו ית'. ובפרט בעסק התורה והתפילה לשים עינו ולבו בעיון התפילה, לדבר דיבורי תפילתו ביחוד כוונת הלב ובפנימיות מחשבתו שבמוחו, וזה יהיה נחשב לו כאילו פעל כל היחודים שבעולם. כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מבקש מכל אחד כ"א לעבוד אותו ית' לערכו וערך מדריגתו כפי מה שיד שכלו מגעת, אך שיהיה באמתיות ופנימיות לבבו. עכ"ל.

בעל היושר-דברי-אמת מחייב את ידיעת הכוונות, אך לאו דוקא את הכוונה בפועל. אין הוא שולל את הכוונות מכל וכל, בעיקר לא את כוונת המצוות, אבל גם כשהכוונה מוצדקת לדעתו, אין מדובר בהרהור בעלמא אלא בהתעוררות הלב. ואלו דבריו (באותיות מב-מג):

צריך שכוונה זו [=כוונת המקוה] תלמוד.. עד שיהיה שגור בלבך, שתוכל לכוין בנקל. כי כן ענין כל הכוונות צריך שיהיה שגורים מאד בלב לכוין ברגע אחת.. ועיקר הכוונה הוא הדביקות בהשי"ת, ואם נכוין כוונת השמות לא נוכל לכוין מה שצריך לעיקר. לזאת צריך שיהיה הכוונה שגורה מאד ברגע, ועיקר הכוונה באמיתות להשי"ת...

ובאמת עיקר הכוונה היא שבירת הלב בהכנעה ודביקות להשי"ת, כמ"ש בכתבים בשם הרב ר' בער ז"ל משל על זה הענין, שיש לכל מסגר מפתח שפותח בכיון.. והיא הכוונה המכוונת לאותו דבר, אבל עיקר המפתח להיות כגנב ששובר הכל, דהיינו לשבור הלב היטב בהכנעה גדולה...

ובאמת אתה ידעת, אע"פ שבילדותי למדתי קצת כוונות, אבל איני מכווין בהם כלל. כי עיקר הכוונה היא שבירת הלב כנ"ל.. ואם היינו זוכים לזה בנקל היינו יכולים לכוון כל כוונת האריז"ל, שבאמת לא נאמרו אלא לאנשים כמותו, או פחות מעט, שכבר לבם טהור מכל סיג.. אבל אנחנו מנוגעים.. אנו רחוקין מהשי"ת, ולא נוכל לכוין דעתינו אליו כלל אפילו כפשוטו, ואיך נוכל לכוין כוונות העומדים ברומו של עולם. לכן בחרתי לי לכוין כוונה אחת, לכוין הלב להשי"ת בכל מה דאפשר, לכוונת התיבות והמלות כפי האפשר. ועכ"ז אם אוכל לפעמים לכוין ברגע איזה כוונה קלה, דהיינו איזה שם, שלא לטרוח על זה ושלא לילך מן הכוונה האמיתית הנ"ל, אזי טוב.

ובמעשים של המצות כמו תפילין וסוכה ולולב ושופר, טוב לכוין בהם כוונת שמות, כי שם אין דיבור רק מעשה. אבל בדיבור כמו תפלה יש הרבה כוונות לכוין הלב אל הדיבור, שכמעט אי אפשר לדבר אם לא בטורח גדול, ואיך אפשר לצאת מן הפשוטה אל הכוונה. אבל עכ"ז טוב מאד ללמוד הכוונות של כל התפלות, שעי"ז תתעורר הנפש כשתדע עד היכן הדברים מגיעים, שהם מתקנים תיקון גדול מאד למעלה נורא מאד, אזי עי"ז יבא התעוררות גדול, שנכוין דעתינו ונמסור כל כחותינו לכוין כוונה הישרה, שיהיה פינו ולבנו שוים באהבה ויראה, שעי"ז יקבל השי"ת את תפלתינו.. כל זה כתבתי לדעת כפי ששמעתי מפה קדוש האלקי מו"ה מנחם מענדל ז"ל מפרעמישלאן. עכ"ל.

הסתייגות ברורה מתפילה עם כוונות המקובלים (אפילו למאן דידע מאי קאמרי המקובלים), מובאת בשיחות-הר"ן (אות עה):

בענין התפילה סיפר רבינו [מוהר"ן מברסלב] ז"ל עמנו הרבה, והזהיר מאד להכריח את עצמו להתפלל בכוונה גדולה, דהיינו לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק, שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה, וזה עיקר תפילה בכוונה.

ולא היה מצוה להתפלל עם כוונות ממש ע"פ כתבי האר"י ז"ל, אפילו לאותן האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י ע"פ פקודתו. ואמר שעיקר שלימות התפילה הוא "ברוך אתה ה'" וכו' וכו' כפשוטו. וזה עיקר כוונת התפילה, שיכוון פירוש המלות וישמע היטב מה שהוא אומר. עכ"ל.

(ומ"ש "ולא היה מצוה להתפלל עם כוונות ממש", יתכן שהוא תרגום מילולי מהניב "ניט גיהייסן", שמשמש גם במשמעות "ציוה שלא" ולא רק "לא ציוה").

            נסיים פרק זה בדברים האמורים ב'שער הכולל' (ו, אות ט): זה מקרוב הדפיסו סדורים בנוסח אדמו"ר, והעמידו שם ב'אשרי' ובכל התפלות את האזכרות בנקודות שונות עפ"י הסוד. ושמעתי שאדמו"ר רמ"מ מליבאוויטש בעל צ"צ ז"ל התרעם על זה ששינו מאשר יסד אדמו"ר הזקן באופן שהסדור יוכשר גם למי שאין לו יד בחכמת הקבלה וגם לנערים. עכ"ל.

            ובמקו"א הארכתי בכל ענייני השמות, הכוונות והסודות שבסידורו של אדמו"ר הזקן.

 

קיטרוגים על התפילה

            במאמרו (עמ' מה) מביא רנ"ג את ביאורו של אדמו"ר הזקן "להבין שורש הטעם למה אין הקטרוג מצוי על תלמוד תורה כמו שמצוי על התפלה", ופשיטא ליה "שכוונת רבינו על קטרוג המתנגדים נגד אלו העוסקים בתפלה באריכות".

            עוד מביא הוא פירוש אחר, שאין הכוונה למתנגדים על החסידים, אלא על המקטרגים ומסטינים בעליונים.

            את הפירוש השני דוחה רנ"ג מכוחה של קושיה: אם אין מדובר בקטגוריה של המתנגדים, שאלת אדמו"ר הזקן תמוהה היא מיסודה, וכי איזו שאלה היא מדוע יש קטרוג על התפלה? הרי פשוט הדבר שמכיון שבתפלה האדם מבקש מהקב"ה למלא בקשתו, הרי פשיטא שאז דוקא הזמן שמגיעים המסטינים לחסום תפילתו שלא יעלה לפני קונם.

            לפיכך נראה לו שאכן הכוונה לקטרוגם של המתנגדים, אלא שאדמו"ר הזקן מבאר את תופעת המחלוקת למטה ע"פ מקורה בעולמות עליונים. עכת"ד.

            אלא שדבריו תמוהים מכל צד: בקשת צרכיו של האדם היא פסיק קטן (אם בכלל!) במערכת התפילה החסידית (שעיקרה היא כלשונו של אדמו"ר הזקן באותו מאמר "שהתפילה היא עליות הנשמות שיתקרבו למעלה"), ואין בה כדי להצדיק את הקטרוגים המצויים על התפילה.

            ועוד: אדמו"ר הזקן יושב בתוך עמו במדינת רייסין, בשנת תקס"ג, ושם אין איש מפריע את החסידים מעבודת התפילה. אם כן, על איזה "קטרוגים מצויים" מדבר רבינו? האם הקטרוג בעליונים מצוי רק על תפילתם של החסידים בווילנא? והאם התנגדות לתפילה החסידית בליטא, מפריעה בכלשהו לחסידי רייסין המאריכים בתפילתם?

            לפיכך נראה ברור שהכוונה לקטרוג ששרשיו אמנם בעליונים, אבל עיקרו וענפיו מתפשטים לתחתונים, הם הם כל המניעות והעיכובים הרוחניים והגשמיים העומדים בדרכו של האדם המנסה להתקרב אל ה' בתפילה, ומאלצים אותו ללחום בהם ביגיעת נפש וביגיעת בשר ("שעת צלותא שעת קרבא"), וכולי האי ואולי.

            אמור מעתה, שכוונת רבינו הזקן היא גם למניעות ועיכובים שנגרמים ע"י קיטרוגם של המתנגדים, אבל לא רק להם; במקומות אחרים היו הפרעות מסוג אחר, "כגון גוי רשע המדבר ומבלבלו בתפילתו" (אגרת-הקודש שב'תניא', סי' כה. וראה צוואת-הריב"ש סי' קכ).

 

 

תוספת בין הגהה להדפסה

            הבאנו לעיל גישות שונות אל תפילה "כמונה מעות"; עתה נראה שבאותו בית-מדרש עצמו מצינו שינוי מדור לדור, ואף בדור אחד חלו שינויים מתקופה לתקופה.

            שכך מסופר בס' זכרון-טוב (עמ' 37): ופעמים רבות אמר [הרה"ק ר' יצחק מנעסכאיז] שצריך להתפלל בנחת ממש כמונה מעות. וסיפרו לפניו, כמדומה בשם אביו [הרה"ק ר' מרדכי] זצוקלה"ה, שהפירוש כמונה מעות של אחרים ומרשים אותו ליקח לו כמה שימנה, שאז הוא מונה בזריזות כדי להרבות לעצמו. וענה הרב זצוקלה"ה, זהו כשהאדם זוכה למוחין וכו', וכעין שכתוב "ויצא כברק חצו", בדחילו ורחימו בדביקות נפלאה.

            ופעמים רבות היה אדומו"ר מתחיל התפלה ביחידות, כדי שיוכל להגיע ל"ברכו" ולק"ש עם הצבור שממהרין להתפלל. ובסוף ימיו אירע פעמים רבות, שהתרעם על המתפללין לפני התיבה שהתפללו בנחת, והיתה דעתו שימהרו להזדרז להתפלל במרוצה בכל האפשרות. עכ"ל.

            השינוי שחל בסוף ימיו, נובע בוודאי מכך ש"לסוף ימיו היה רגיל לאחר התפלה עד שעה ראשונה ושניה ושלישית לאחר חצי היום" (שם, עמ' 31).

            וצ"ע כיצד יעלו דברים אלו בקנה אחד עם הנאמר שם (בעמ' 32): ובזמן שהיה רוצה לאחר התפלה, לא היה ניכר בה שום מהירות, רק הכל במתינות גדולה.

 

            במאמרו (עמ' נד) מביא רנ"ג "עדות והתמודדות של חסיד כפול: קוצק וחב"ד", וניתן להתרשם כאילו חסידי קוצק הם אלו "שחוטפים וממהרים בתיבות התפלה וכמעט שמדלגים איזה תיבות מפני המהירות".

            אך ודאי שלא היתה זו "שיטתו הרשמית" של בית המדרש דקוצק: הרה"ק בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב סיפר פעם אודות התפילה בקאצק, ונקט לדוגמה את תפילתו של הר"ר משה מיכל [מביאלא], שהתפלל מ"יוצר אור" עד אחרי שמונה-עשרה במשך יותר משלוש שעות, ותפילתו של בעל 'חידושי הרי"מ' שעמד בה שעות רבות, וכל-כך התייגע בתפילתו עד שהמקום נתחלחל סביבו (אביר הרועים, ב, אות שיד).

            בעל האבנ"ז עצמו היה מתפלל "במתינות תיבות התפלה בדיבור מפורש, כאדם שמשיח לחבירו" "אלא בימי עלומיו כשלא הי' עדיין נחלש כ"כ גופו הטהור, לרוב גודל מהירות שכלו הבהיר אשר הי' כמראה הבזק, הי' אומר ג"כ תיבות התפלה במהירות וזריזות נפלאה שאין לשער, והיתה תפילתו הק' ממש כחץ מקשת. וכשהי' מתפלל לפני העמוד לעת הצורך, הי' נראה בו נוראות, כי נתפרץ פתאום כברק חיצו ברשפי אש ברעש גדול ונורא, עד שכמעט אמר כל התפלה בנשימה אחת למעלה מכח גדר אנושי, ופניו הק' היו בוערות כלפידים. וכ"א ראה והבין איך שהוא מופשט אז לגמרי ממדא דהאי עלמא" (שם, א, אות סו). והרה"ק ר' אלימלך מגראדזיסק אמר על כך: "שהוא יש לו מוח גדול ונורא שאין לשער.. וא"כ אין חידוש על שיכול להתפלל במהירות גדול מה שאין ביכולת לשאר אדם לעשות כן. ואין חקר לקדושתו ולגדולתו" (שם, אות סז).

 

 

 

 

1. יתכן שמספרים על צדיק פלוני שהאיץ בש"ץ למהר בתפילתו, ועל צדיק אחר מספרים שגער בש"ץ לבל יחפז, אבל מבדיקת פרטי העובדות יוכל להתברר ששניהם לדבר אחד נתכוונו, שהש"ץ יתפלל במשך שעה בדיוק (וראה עוד להלן דוגמה מהס' 'רשימות דברים').

2. אך איני בא לטעון שיש כאן שתי אסכולות, מפני שאחר כוונת הלב הן הן הדברים, לא האמירה המתונה כשלעצמה נשללת כאן, אלא אמירה מתונה שהיא רק אמירה בעלמא ללא כוונה ודביקות.

3. כך קבלתי ממחבר הס' הרה"ח ר"י חיטריק שי'. ועוד הוסיף, שסיפור זה בא כהמשך לסיפור הקודם, שבו נאמר שבל"ג בעומר היה הר"ר אייזיק מאיץ במתפללים להתפלל בהשכמה ושלא להאריך יותר מדי (וגם הוא התפלל עם הציבור ולא האריך יותר מדי), כדי שיוכלו להתוועד כל היום. הסיפור על החסיד שבא להתוועד בהומיל אירע גם הוא בל"ג בעומר, ולכן "נזף" בו הר"ר אייזיק על שהאריך בתפילתו (אך הקורא בסיפור זה כפי שנדפס ללא שניכר הקשר לסיפור הקודם עלול לטעות ולהסיק ממנו, שדעתו של הר"ר אייזיק מהומיל לא היתה נוחה ממי שמאריך בתפילתו. וראה להלן בסיפור הבא).

4. על היחס שבין שני ספרים אלו, ראה בקובץ 'עלי ספר', ה, עמ' 165 ואילך.

5. על כוונה מל' כיוון פתיחן, ראה בס' מגן-אברהם (טריסק) פ' נח ז, א. פ' בא ז, א. פסח טז, ד. ולענין הכוונות מפורשת דעתו: בפרט מי שיודע כוונות בוודאי טוב שיהי' תפלתו באור הכוונה (פ' נח שם).

 

הוספה (נדפס במכתבים למערכת):

תפלה במהירות

            בקשר למאמרו של הרנ"ג שי' בענין זה והתגובות שבעקבותיו, הנני להעתיק מ"ש בס' 'דברי ישראל' להרה"ק ר"י ממודזיץ זצ"ל (בסוף חלק 'כללי אורייתא'). וזלה"ק:

            תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. אמר אא"ז [הרה"ק ר"י מקוזמיר] זצוק"ל, אשר הצדיק עוד קודם התפילה כבר לבו בוער בקרבו, מלא תשוקה ורצון בעבודה שבלב זו תפילה, עד שבא להתפלל לא תוכל עוד התשוקה והרצון להתאפק ולהכיל בקרבו, ולפני ה' ישפוך שיחו בשפיכה בפעם אחת. אבל אין ליקח ראי' מהם. עכל"ה. וד"ל.

            ולפי"ז נ"ל עוד לפרש "תפלה לעני כי יעטוף", פירוש תפילת עניי הדעת, "כי יעטוף" טיפין טיפין, היינו מלה במלה. והצדיקים העומדים לפני ה' "ישפוך שיחו" בפעם אחת. כנ"ל. עכ"ל.

            ודבריהם עולים עולה בקנה אחד עם מה שכבר ציינו לכ"מ שהחיפזון בתפילה שייך לצדיקים בלבד, ועם מה שהביאו מה'דברי ישראל' הנ"ל עצמו (בפ' יתרו) שלא לחטוף את התפילה במהירות ובחפזון, רק בישוב הדעת ולכוון לבו לאבינו שבשמים.

 

הוספה (מכתב למערכת):

 

תפילה במהירות

            עוד לענין התפילה במהירות (שהאריכו בזה בגל' ח); מובא בקונטרס ד"ת מהאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל (גל' תתקלד) בזה"ל: זקה"ק [בעל ה'דברי חיים'] מצאנז זי"ע אמר פעם על עצמו, דעל ידי שמתדבקים במלאך בעל אלף ראשים אפשר להתפלל במהירות. עכ"ל.

            ועוד מובא בשמו בס' אמרות צדיקים (עמ' עד): סח לי דו"ז הגה"ק מוה"ר שלום אליעזר [מראצפערט], ששאל פעם את אביו זקה"ק בעל דברי חיים זי"ע, שלפי רוב הכוונות שיש לכוין הרי היתה צריכה קריאת פסוק ראשון של שמע להיארך כשבועיים. והשיבו הד"ח, שברגע אחד יכולים לכוין את כל הכוונות. והדברים עתיקין. עכ"ל.

            ויש להקביל לזה את האמור בהגהות מוהרצ"א לס' סו"מ ועש"ט (אות פה) וזלה"ק: כשזוכה האדם לדבק את עצמו בשורש המחשבה, אזי השי"ת ילמדהו דעת האיך יכוין כל הכוונות האריז"ל, ויותר ויותר מהמבואר בכתב, הכל כרגע אחת. עכ"ל.

            חזינן עכ"פ, שהמהירות בתפילה היא ביכלתם של הצדיקים הגדולים בלבד.

            ובס' דברי ישראל (להרה"ק ר"י ממודזיץ) סו"פ יתרו: כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ופירש"י, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו ימיו של אדם, אין זה בדין שיניף המקצר על המאריך.. והנה ידוע שהתורה היא נצחית והווה תמיד, ואיך שייך הענין זה עכשיו שאין לנו מזבח וקרבנות. יש לרמז כך, דידוע תפילה במקום קרבנות, ועכשיו התפילה הוא המזבח והקרבנות, והתפילה הוא המאריך ימיו של אדם כמ"ש (ברכות ח.) קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכי חיי.. אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, היינו שלא לחטוף את התפילה במהירות ובחפזון, רק בישוב הדעת ולכוון לבו לאבינו שבשמים.

 

 

 

 

 

 

תפילה במהירות

            עוד לענין התפילה במהירות (שהאריכו בזה בגל' ח); מובא בקונטרס ד"ת מהאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל (גל' תתקלד) בזה"ל: זקה"ק [בעל ה'דברי חיים'] מצאנז זי"ע אמר פעם על עצמו, דעל ידי שמתדבקים במלאך בעל אלף ראשים אפשר להתפלל במהירות. עכ"ל.

            ועוד מובא בשמו בס' אמרות צדיקים (עמ' עד): סח לי דו"ז הגה"ק מוה"ר שלום אליעזר [מראצפערט], ששאל פעם את אביו זקה"ק בעל דברי חיים זי"ע, שלפי רוב הכוונות שיש לכוין הרי היתה צריכה קריאת פסוק ראשון של שמע להיארך כשבועיים. והשיבו הד"ח, שברגע אחד יכולים לכוין את כל הכוונות. והדברים עתיקין. עכ"ל.

            ויש להקביל לזה את האמור בהגהות מוהרצ"א לס' סו"מ ועש"ט (אות פה) וזלה"ק: כשזוכה האדם לדבק את עצמו בשורש המחשבה, אזי השי"ת ילמדהו דעת האיך יכוין כל הכוונות האריז"ל, ויותר ויותר מהמבואר בכתב, הכל כרגע אחת. עכ"ל.

            חזינן עכ"פ, שהמהירות בתפילה היא ביכלתם של הצדיקים הגדולים בלבד.

            ובס' דברי ישראל (להרה"ק ר"י ממודזיץ) סו"פ יתרו: כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ופירש"י, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו ימיו של אדם, אין זה בדין שיניף המקצר על המאריך.. והנה ידוע שהתורה היא נצחית והווה תמיד, ואיך שייך הענין זה עכשיו שאין לנו מזבח וקרבנות. יש לרמז כך, דידוע תפילה במקום קרבנות, ועכשיו התפילה הוא המזבח והקרבנות, והתפילה הוא המאריך ימיו של אדם כמ"ש (ברכות ח.) קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכי חיי.. אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, היינו שלא לחטוף את התפילה במהירות ובחפזון, רק בישוב הדעת ולכוון לבו לאבינו שבשמים.

 

 

 

 




הוסף תגובהתגובות