ב"ה יום חמישי, ט"ז מנחם-אב תשפ" | 06.08.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ח אדר תשס"ח
והיה כנגן המנגן...

 

והיה כנגן המנגן...

 

            בכמה מקורות מצינו, שבשעת הניגון חושף המנגן בלא הודע את מעמקי נפשו, והצדיקים זכי השמע מסוגלים לקלוט מצלילי נגינתו דברים כמוסים ונעלמים, שאפשר ואפילו המנגן עצמו אינו מודע להם באותה שעה.

            לראשונה מצינו זאת אצל מרן הבעש"ט נ"ע, וממנו בנין אב לתלמידי בית-מדרשו צדיקי הדורות.

            על כך מספר הרה"ק מקומרנא זצ"ל ב'מגילת סתרים' שלו (ירושלים, תש"ד, עמ' לד):

            פעם אחת בא מנגן אחד עם כלי-זמר לנגן לפניו [=לפני הבעש"ט], והבין מרן על-ידי זה כל העבירות שעשה מיום הוולדו ועד עתה. ועל-ידי זה הודה לפניו. אף שמרן צפה מסוף העולם ועד סופו כל מחשבות שהיו לאדם מיום הוולדו, עם כל זאת וירא און ולא התבונן, עד שניגן לפניו ונכנס באזניו קודש קדשים (אז שאלו מרן על כל דבר פשע, והודה המנגן).1

            אצל הרה"ק מברסלב זצ"ל, כדרכו בקודש, משתלב הסיפור ואף מתבאר בתורה. והוא לו ב'לקוטי מהר"ן' (קמא, סי' רכה):

וזה בחי' (קהלת יב) ויקום לקול הציפור וישחו כל בנות השיר, ודרז"ל (שבת קנב) שכל השירות דומות עליו כשיחה, היינו שיהיה נעשה מציפצופים ושירות, שיחה ודיבור כנ"ל. וזהו בחי' מה שמספרין על הבעש"ט ז"ל, שהיה שומע דיבורים מקול הכנור, כי היה עושה מציפצופים דיבורים כנ"ל.

            פרטי הסיפור נודעו כבר במזריטש, שכך יצא מפי אחד מגדולי תלמידיו של הרב המגיד זצ"ל, ה"ה הרה"ק מזיטאמיר זצ"ל, כאמור בספרו 'אור המאיר', רמזי האזינו (ירושלים, תשנ"ה, עמ' רפט):

שמעתי בשם הבעש"ט זללה"ה, פעם אחד שמע לאדם רשע שנגן בכנור, והבין כל העבירות שעשה מיום הולדו. ואם בכינור פורש עונותיו, כל שכן כשמנגן בפה, מהניגון שהוא מזמר יכול המשכיל מזכי הראות לדעת מה שפעל ועשה מכל עונותיו, כיון שמכניס כל מאמצי כחו בניגון שמוציא מפיו. וא"כ תוכחה מגולה להחזנים ומנגנים, והסירו מסוה הבושה מעל פניהם זמר בפני החכמים וידועים, ובפרט בעומדו לפני התיבה בבית המדרש או בבתי כנסיות, באין מבין שהוא בעצמו מודיע קלונו, ופיהו ענה בו לדעת ע"י ניגונו.2

            מעין המאורע הנ"ל עם הבעש"ט, אירע גם בדורות שאחריו; כמובא בס' 'תורת אבות' (קונטרס מעשי-אבות, עמ' רעט, אות לז. והוא מסיפורי הרה"ח ר' משה מידנער, עמ' פג, אות תפ):

מרן [הרה"ק ר"מ מלעכוויטש זצ"ל] השתתף בשמחת נשואי בתו של הרה"צ רבי מאיר ממיר ז"ל, והי' שם עמו הרה"צ ר' אהר'לי מוויטבסק ז"ל. ובשעה שניגנו בכלי-זמר בכה מאד הרה"צ הנ"ל, באמרו: צלילי הכינור מספרים על המנגן בו את כל מעשיו הרעים אשר פעל ועשה. ותמה עליו מרן ז"ל: וכי מכל מה ששומעים צריכים לבכות?!

אח"כ קרא מרן ז"ל אליו את המנגן, שבאמת הי' איש חוטא, והוכיחו על מעשיו עד שבכה מאד ושב בתשובה. ואמר לו בתור עצה להינצל מכאן ואילך מידי עבירה, שיתאמץ להיות שרוי בשמחה תמיד ולא תיטרד דעתו באף שמץ של עצבות. ואמנם כך הי' במשך כמה שנים, ששמר את עצמו מעצבות ומרה-שחורה וניצול מן העבירה. עד אשר לימים נפלה קטטה בינו לבין אשתו, ומתוך כך בא לידי עצבות ומיד נכשל וכו'.

            כך גם בדור שלפנינו, ואפילו בזמרת העמים; ומקורו קדוש בס' 'ישא ברכה' מהרה"ק רשי"א ממודז'יץ זצ"ל (פ' נשא, עמ' נו):

אאמו"ר [הרה"ק ר' ישראל] זצוק"ל, בזמן שישב בעיר מודזיץ, היה נוהג לנסוע כל יום לטיול מחוץ לעיר, לשם נופש ואויר צח. פעם אחת, בנסוע דרך שדה מרעה, שמע פתאום את שירת רועה צאן וציוה לעצור מיד את הכרכרה, כדי להאזין לשירת הרועה. וכאשר גמר ציוה להמשיך בנסיעה. ואמר למלויו: בודאי תתפלאו על עצירת העגלה לשם האזנת שירת הרועה, אבל דעו לכם רבותי, כי כל המזמר כאילו מתוודה הוא, שירתו של אדם היא וידויו, כי ע"י השירה אפשר להכיר את מהותו של אדם, וכל המתוודה מי שלא יהיה צריכים להאזין ולשמוע.

            סיפור המעשה עם הבעש"ט אירע במנגן בכינור, והרה"ק מזיטאמיר למד ממנו בכ"ש וק"ו שכן הוא בניגון שבפה (כנ"ל מ'אור המאיר'). עתה נראה מעשה רב שאכן אירע במנגני בקול, כמסופר בס' 'זכרון טוב' (פיעטרקוב, תרנ"ב, עמ' 21):

ליל ג', איסרו-חג דשבועות תרכ"ז, ניגנו לפני מרן [הרה"ק ר"י מנעסכאיז זצ"ל] בעלי כלי זמר ומנגנים. ודרכו היה לשים דעתו מאוד לזה וכו'. וסיפר, שהבעש"ט זלה"ה היה מכיר בניגון הכלי זמר מה שעשה המנגן מיום הוולדו. וסיפר שאביו הגאון מוהר"מ זצוקלה"ה נסע על שתי שבתות לכפר מעכניווקע (בגליל עיר ראטנע), להיות אצל הר"ר ר' הירש מעכניווקר.. וגם הרב ר' גימפל ז"ל ד"ץ מעיר קאמין בא לשם.. ושמע הג' מוהר"מ זצוקלה"ה אז כשהיו הילדים מנגנים על שולחנו, והכיר בקולם שהיו לומדים כתב של אומה. ואמר: תמיהני שהילדים של מעלתו ילמדו זה, כי בכל אות מהאותיות ההם יש קליפה מיוחדת ר"ל. רק שלפרקים יש צורך ללמוד זה, וצריך לדעת איך להתנהג בזה.

ב'אור המאיר' (דלעיל) נאמרה "תוכחה מגולה" לחזנים ומנגנים, שאינם בושים להשמיע קולם "בפני החכמים וידועים"; לא שמענו על חזנים שבושו להשמיע קולם, אבל שמענו גם שמענו כמו כן על הצדיקים! מספר בעל ה'שיח שרפי קודש' (ב, עמ' 15):

פעם אחת אמר הה"ק הר"ר בונם זצללה"ה [מפשיסחא], לבנו הה"ק הר"ר אברהם משה זצללה"ה: ראיתי כהן אחד עומד למעלה ממני. והבין שכוונתו הק' על הה"ק מאלכסנדער זצללה"ה הר"ר חנוך העניך זי"ע, כי הי' כהן. ושאלו הה"ק הרא"מ זצללה"ה להרבי מאלכסנדער זצללה"ה מה מעשה בא לידו, והשיבו, שבשעה שעלה לדוכן נפלו במחשבתו, אם רבי הק' שומע את קולי3 וידע את כל מחשבותי ולבי כי ע"י קולו של אדם יוכל לידע הצדיק כל מעשיו אז אבוש מאוד מפניו. ואח"כ נתיישבתי, אדרבה, ישמע קולי ויראה מעשי ויתקן אותי. ע"כ. וזה ודאי מעלה גדולה מאוד, שצדיק קדוש כזה יבוש להשמיע קולו לפני רבו אולי יראה מעשיו. והבן, כמה גדלה ענוות צדקתם.

            ראינו כי ניגונים יכולים ללמד על מעשיו של האדם בעבר ומהותו בהווה, ומצינו גם ניגון שמגלה את מחשבותיו בכלל או בפרט. זאת שמענו מסיפורו של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זצ"ל (ע"פ אגרות-קודש, ג, עמ' תמה. לוח 'היום יום', עמ' סא):

            אדמו"ר ה'צמח צדק' היה לומד בקול וניגון, ולפעמים היה מפסיק באמצע לימודו, או באמצע כתיבת הדא"ח או השו"ת, והיה מנגן איזה ניגון. חדרו של בנו אדמו"ר מוהר"ש היה סמוך לחדר אביו, והוא סיפר, שכשהיה שומע בחדרו את קול ניגונו של אביו, היה יודע מהניגון במה עסוק אביו באותה שעה.

            ויש ניגון שללמד על עצמו יצא, וגם הדבר הזה נשמע לצדיקים. כמסופר על מרן הבעש"ט נ"ע בס' 'שיח אליעזר' להרה"ק מוה"ר יצחק דוד אייזיק מסקאליע (ליקוטים, עמ' מח. מובא בס' 'אמרות צדיקים', עמ' כב):

            שמעתי מאדוני אבי מו"ר (הרה"ק רבי ברוך פנחס מסקאליע זי"ע) זצ"ל, כי פ"א בא רב אחד אל אא"ז הבעש"ט הקדוש ז"ל, וכבדו הבעש"ט ז"ל לנגן איזה זמר. והתחיל לנגן איזה ניגון שהיה טוב מאד. וכשמוע הבעש"ט את הניגון ציוה לו להפסיק את הניגון הזה, ואמר על הניגון: פע, פע.

            ואח"כ באיזה זמן היה עוד הפעם אצל הבעש"ט וכיבדו עוד הפעם לזמר, וניגן עוד הפעם את הניגון כמקודם, והפסיקו הבעש"ט ז"ל עוד הפעם ואמר על הניגון: פע, פע.

            ואח"כ כעבור איזה זמן שכח אותו רב אשר הבעש"ט ז"ל הקפיד שלא לנגן את הניגון ההוא, ובא עוד הפעם אל הבעש"ט ז"ל והבעש"ט ז"ל כיבדו עוד הפעם לנגן איזה זמר, ושכח וניגן את הניגון הנ"ל ולא הפסיקו הבעש"ט ז"ל כלל.

            והיו גם איזה תלמידים מתלמידי הבעש"ט ז"ל אשר זכרו כי בשני פעמים הקדמונים הקפיד הבעש"ט ז"ל שלא לנגן אותו ניגון, ועתה הניחו לנגן ולא הקפיד עוד, ושאלו אח"כ את הבעש"ט הקדוש ז"ל.

            והשיב להם כי אותו ניגון חיבר איש גרוע מאד, אבל היה מנגן גדול וחיבר אותו ניגון, והיה רוח הטומאה שורה על הניגון ולא היה יכול לסובלו. אבל כאשר שהניגון היה חידוש גדול בנגינה, ורבים מבני ישראל נגנו אותו כמה זמנים בתוך התפילות בשירות ותשבחות להקב"ה, בזה העלו בנ"י את הניגון מן הסטרא אחרא אל סטרא דקדושה. ועתה כשניגן אותו, ראה אותו שכבר הוא בסטרא דקדושה לכן הניחו לנגן. זי"ע ועכ"י.

            ועוד כיוצא בו בס' 'להב אש' (פיעטרקוב, תרצ"ה, עמ' 178):

            פעם אחת בא על ש"ק לזיכלין מנגן גדול מווארשא, ורבינו [הרה"ק ר' שמואל אבא] ז"ל כדרכו בקודש, ציוה לזמר "יצוה" וגו'. וכאשר התחיל לזמר צעק עליו רבינו ז"ל: לא! לא! לא זה הניגון, כי אם בניגון אחר! והיה מוכרח להתחיל בניגון אחר. ואח"כ הודה המנגן בעצמו, שלמד את עצמו זה הניגון אצל אחד שמנגן בבתי תיאטראות. ורבינו ז"ל הרגיש זאת תיכף ברוח הקודש. זי"ע.

            הסיפור דלהלן, אף כי במבט שיטחי נראה כשייך לסוג הסיפורים דלעיל, אבל פרטי המעשה מלמדים שהוא מסוג אחר לחלוטין (כפי שיתבאר להלן). סיפור זה נרשם ע"י הרה"ח ר' בער יפה ע"ה, ונעתק כאן בתיקוני לשון קלים (בס' 'שמועות וסיפורים', ג, עמ' 323, נדפס הסיפור מאותו מקור, אך בשינוי הלשון):

            שמעתי מר' דובער הנ"ל [וולוחונסקי מוויטבסק, שהיה חתן בעיר נעוויל], שפעם אחת שלח אדמו"ר הצמח-צדק לפטרבורג שנים מבניו, את הרה"ק ר' זלמן ואת צעיר בניו הרה"ק מהר"ש. בחזירתם מפטרבורג סרו להתאכסן בתחנה הקרובה לנעוויל (כמדומני שנקראת חוואטינקע). באותו יום נזדמנו לאותה תחנה מחותנים שבאו לערוך שם חתונה, וכששמעו כי בני אדמו"ר מתאכסנים במלון פנו אליהם וביקשו לכבד את אחד מהם בעריכת החופה והקידושין. היות והר"ר זלמן היה המבוגר שבהם, הלך הוא וסידר את הקידושין.

למחרת קודם נסיעתם באו המחותנים אל בני אדמו"ר, הביאו "מזונות" ומשקה לכבדם וביקשום שיברכו את בני הזוג. גם הביאו עמם את אחד ה"כליזמרים", ושאלו את הר"ר זלמן אם ירצה שהכליזמר ינגן לפניהם בכינור, והשיב בחיוב. מה אנגן, שאל הכליזמר? נגן "כל נדרי" ענה הרר"ז.

פתח הכליזמר בניגון ה"כל נדרי", והרר"ז הרכין את ראשו על ידו המונחת על השולחן והיה בדביקות. כשסיים הכליזמר הגביה הרר"ז את ראשו ואמר בניגון ובדביקות: נאך אמאל! [פעם נוספת!]. ניגן הכליזמר שנית, וגם בפעם זו הרכין הרר"ז את ראשו לשולחן בדביקות, וכשסיים לנגן בפעם השניה הגביה הרר"ז את ראשו ושוב אמר בניגון ובדביקות: "נאך אמאל"! חשב הכליזמר בלבו, הרי את "כל נדרי" אומרים שלוש פעמים, ומפני זה מבקש הוא שאנגן שלוש פעמים. אבל גם בסיום הפעם השלישית הגביה הרר"ז את ראשו ואמר לו בניגון ובדביקות: "נאך אמאל"! וכך גם בסיום הפעם הרביעית והחמישית, ובמוחו של הכליזמר עלו והתרוצצו מחשבות שונות ומשונות, וכך בפעם השישית והשביעית, אך בסיום הפעם השביעית נזכר במשהו, וצעק: "רבי! תנו לי תיקון"!

ויאמר לו הר"ר זלמן: ווי ווערט דאס רעכט בא א אידין טאן אזא זאך?! [הכיצד יסכים יהודי לעשות דבר שכזה?!] והוכיחו על פניו.

כשהלכו משם סיפר הכליזמר, שפעם אחת נתאספו הכליזמרים בבית אחד בליל ערב יום-הכיפורים וישבו לשחק בקלפים ושיחקו כל הלילה, וגם בבוקר לא הפסיקו ממשחקם והמשיכו בו עד אחרי "כל נדרי", ורק אז חדלו לשחק והלכו לבתיהם. ועתה כשבא אל הר"ר זלמן הרגיש ברוח קדשו את אשר עבר עליו, וציוה עליו לנגן "כל נדרי" שוב ושוב עד שהבין מה זה ועל מה זה, נתחרט וביקש תיקון.

            בזה נבדל סיפור זה מקודמיו: לא הניגון הוא שגילה לצדיק את עוונותיו של המנגן, שהם היו גלויים וידועים גם קודם נגינתו, ותוכן הניגון (ואולי גם קולו) בצירוף מחשבותיו הק' של הצדיק הם שעוררוהו לתשובה.

            את הפן הזה ניתן, אולי, להסמיך לענין המבואר באר היטב, פעמיים באהבה, בסה"ק 'מאור ושמש'4 (בפ' שמיני):

            [א] מצינו בחיבורי קודש, כי כהני ה', בבוא אדם לפניהם לכפר על נפשו, ראוי ראשונה להכניע לב החוטא עדי ישוב בכל לב טרם יקריבו הקרבן, ורמזו ללוים המדברים בשיר, לעורר [לשורר?] בקול נעים עדי נשבר לב החוטא בקרבו, אז נרצה לו לכפר עליו (שם, ד"ה ויקריבו בני אהרן).

                   [ב] בעת שהיה בהמ"ק קיים והמזבח על מכונו, והיה הכהן עובד עבודה ומכפר בעד עמו, היו נופלים עליו מחשבות האנשים אשר היה מקריב קרבנותיהם. לכן היו הלוים יודעים וגם הכהנים עי"ז מחשבות אנשים ההם, אם כבר הרהרו בתשובה שלימה אם לאו. ואם עדיין לא נגמרו להלהיב הלבבות בתשובה שלימה בהתלהבות כראוי, אזי היה הכהן מרמז לבן לוי איזה רמז, והתחילו לנגן בהתעוררות יותר ובנעימה יתירה הצריכה להתעוררות זו, כדי לעורר האיש ההוא שהביא הקרבן לתשובה שלימה. וכן איתא בספר ברית מנוחה ע"ש.5 (שם, ד"ה וישא אהרן).

כל בעלי השיר יוצאין בשיר

            נסיים בשני עניינים מופלאים שבניגון כפי שהם מתבארים בתורת חב"ד, אף כי אינם קשורים ישירות לענין המרכזי שנתבאר לעיל.

[א]

            על אדמו"ר הזקן זצ"ל בעל ה'תניא' מסופר, שאת הקושיות העצומות שהציעו לפניו גאוני שקלאוו, תירץ באמצעות ניגון שניגן באזניהם בדביקות גדולה, לאחר הקדמת פירוש חסידי בדברי המשנה "כל בעלי השיר יוצאין בשיר"; הניגון פתח את צנורות מעינות החכמה ואת כלי המוח והשכל של אותם גאונים, באמצעותו הגביהם הרבי לדרגה נעלית יותר וממילא תורצו קושיותיהם (ס' השיחות תש"ג, עמ' 112).

            פליאה זו מתבארת בדבריו של אדמו"ר ה'צמח צדק' זצ"ל ('אור התורה', פ' בראשית, עמ' תקיד):

עיקר השיר וניגון הוא עלי' והגבהה ממהות למהות שאין בערכו כלל כו', שאין זאת אלא ע"י השיר דוקא. והטעם הוא, להיות כי הרי אנו רואים בניגון יש בחי' פנימיות הנקודה שבלב שהוא למעלה מהשכל הרבה כו', שהרי בקול הניגון כשיוצא ממעמקי הלב באיזה כוונה והשגת דבר מה, הנה תתבטל צירופי אותיות מחשבת אותו הכוונה וההשגה, ולא תהי' מכללותו רק קול פשוט שבניגון. אעפ"י שהקול היוצא מהלב גשמי הוא, ואין לו ערך להשגה וכוונה כו', עכ"ז אנו רואים ששרשו הגבה למעלה ממנו.. ולכך אנו רואים שמה שאין ביכולת האדם להשיג במוחו משיג בניגון, שהרי כשלא יוכל להסביר בלשון לזולתו, כשמנגן בניגון יבין זולתו ביותר כו'.. וזהו כל בעלי השיר כו' יוצאים בשיר, פירוש יוצאים מכלי הגבלתם בחכמה ומדות ע"י השיר כו' עכ"ל (לביאור זה רמז אדמו"ר זצ"ל, בהעירו בס' השיחות שם למשנ"ת בהוספות ל'תורה אור' סוף פ' כי תשא. עיי"ש היטב).

[ב]

דבר פלא מצינו: אומות העולם (וכן באנשים פרטיים)6 שהם מבחינת הגבורה (כגון יון [=רוסיא] ופולין), הניגונים שלהם הם בשמחה וחדוה המתייחסים אל מידת החסד, ואילו האומות שהם מבחינת החסד (כגון הישמעאלים) הניגונים שלהם הם ביגון ומרירות7 המתייחסים למידת הגבורה.

ענין זה נתבאר בתורת חב"ד במקומות רבים, ותמצית הביאור הוא, שקבלת התענוג מתכונה הפכית ומנוגדת לטבע האדם, חזקה היא יותר מתענוג הנובע מהתכונה הקרובה למזגו של אותו אדם (בין תכונות קבועות ובין תכונות לשעתן). והוא המבואר בדברי הרב המגיד ממזריטש ש"תענוג תמידי אינו תענוג".8

לראשונה נכתב על נושא זה ב'מגדל עז' (עמ' תנד-תנה), ועתה מראה מקום אני לך למאמרי חב"ד הרבים שבהם נשנה הענין בסגנונות שונים: מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ג (עמ' רח); המאמר דשנת תקס"ג נדפס קודם לכן ב'יהל אור' של אדמו"ר ה'צמח צדק' בתוספת הגהות (דף שעג, א-ב), ומשם לסה"מ הנ"ל (עמ' שצג); מאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים (עמ' תלט); מאמרי אדמו"ר הזקן – על פ' התורה (עמ' רנ-רנא); שער התשובה לאדמו"ר האמצעי (ח"ב דף טו, ד ואילך); מאמרי אדמו"ר האמצעי – נ"ך (עמ' מה); תורת חיים – בראשית (פ' תולדות ח, ב); תורת חיים – שמות (תקכ, ב); אור התורה – בראשית (עמ' תשצג).

הביאור היסודי הוא, כאמור לעיל, נטיית הנפש להתענג מהתכונה הנגדית. אך באחד המקורות הנ"ל מצינו הסבר שונה לכאורה, אבל במפתיע דומה הוא דוקא לביאור שבסעיף הקודם, הדן בענין השגה שכלית באמצעות הניגון!

והוא האמור בס' מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות התורה (עמ' רנ):

הניגונים של אדום הם רק לעורר השמחה והניגונים של הישמעאלים הם לעורר העצבון, להיות כי ענין הניגון הוא עיקרו בבחי' נקודת עומק הלב, שהרי מה שלא יוכל להשיג בשכלו ולדבר בדיבור מעוצם עומק הדבר, יוכל להראות כל עומק ההשגה שלמעלה משכלו כשינגן ניגון ערב יוצא מתוך נקודת לבבו, לפי אופן עמקות המבין, ידמה לו כאילו מובן בעיני שכלו ע"י הניגון, אעפ"י שבאמת אינו נתפס עדיין הדבר במוחו כו'. מפני שהשכל נמשך כמו הארה בעלמא ממהות הנפש, והניגון הוא ההילוך ויציאת כוחות הנפש כולם אל עיקר נקודת יחידה, ראשית התהוותה מן המקור חוצבה כו'. ולכן מובן למשכיל שהיציאה ממהות למהות אחר, הגבה מאד הימנו, אינו אלא ע"י הניגון שבנקודת הלב המוליך את הנפש לצאת מנרתקה לגמרי, ותוכל להדבק בדבר הגבוה ממנה כו'. וזהו כל בעלי השיר יוצאים בשיר...

 

1. התוספת המוסגרת בסוף, היא ע"פ הס' 'מעשה השם השלם' קאמארנע, נ.י. תשנ"ד, עמ' נה.

2. מעט על העדר החיבה שרחשו החסידים לחזנים, ראה במאמר "ניגון ונגינה, ש"ץ וחזן" ('פרדס חב"ד', 5, עמ' 53 ואילך).

3. יתכן ואין מדובר כאן במשמיע קול בדיבור בעלמא, אלא בכהנים שמנגנים בשעה שמברכים את העם. אבל גם על קול סתם נאמר (בס' המדות, ב, ענוה, אות ג): האדם ניכר בקולו אם הוא עניו או בעל גאוה.

4. ענין זה היה הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה (משפיע דא"ח בישיבת 'תומכי תמימים') מביא בשיעורי ה'תניא' שלו, והיה אומרו בשם הזוה"ק. זכורני מימי בחרותי, ילדות היתה בי, ושאלתי את פי האדמו"ר בעל ה'אש דת' מאוז'רוב זצ"ל היכן אמורים הדברים בזוה"ק. "הא מנין לך" שאלני, ועניתי שכך אומר ה'משפיע' שלנו. "אם כך אומר המשפיע – השיבני בקדשו – שוב אינך צריך לבדוק אחריו"... ואין צריך לפנים שדברי זקינו הרה"ק בעל ה'מאור ושמש' היו גלויים וידועים לפני הרבי מאוז'רוב, בק"ו מכל שאר ספרי הקודש שהיו שמורים בזכרונו ושגורים על פיו כנתינתם מסיני. ולא בא אלא לאלפני בינה בתוכחת מוסר, בלשון חכמים מרפא וברכה.

5. לא מצאתי שם אלא את המשפט דלהלן (בניקוד החמישי. עמ' מא במהדורת תשנ"ט): והשיר שהיה מרנן הלוי כשהיה עומד בראש המעלות היה מזכיר את השם.. ואם הקרבן היה של איש רשע והיה דומה לצדיק, והיה עושה חטאתיו בסתר ולא היה מביא קרבן על אלו החטאות, אז העשן לא היה עולה כי אם בעקלקלות והיה אומר הכהן ללוי הרף ידך מן השיר. עכ"ל (ועוד שם בניקוד השביעי, עמ' נט: וכאשר הכהן היה זוכר את השם [ביוהכ"פ], היה הלוי מביאו בשירותיו לפי הנענוע שלו, וכאשר הלוי היה מביאו בדרך הזאת היתה התפלה מקובלת מיד ונשמעה לפי גודל הפעולה הגדולה והממשלה של שם זה).

6. ב'יהל אור' (דלהלן) תכונה זו אינה מתייחסת לאומות דוקא, אלא גם ל"יש אנשים שמתענגים דוקא מניגונים של חדוה ושמחה, ויש מניגונים של מרה-שחורה ויגון ומרירות", וכן: "שבשעת השמחה מנגנים ניגון של מרה-ושחורה וגבורות". ומשמע שבישראל גופא יש חילוקים בין מיני האנשים. אך במאמר הנדפס בסה"מ תקס"ג ("נוסחא שניה" שבעמ' רט) נראה לכאורה שלכל ישראל יש תכונה משותפת: וכן בישראל ג"כ מקבלים תענוג מניגון של מרה-שחורה, מפני שהם מדרועא ימינא [=חסד] דקדושה, וד"ל.

ב'שער התשובה' (דלהלן, טז, א-ד) מוסיף ומחלק בין מקומות מושבותיהם של ישראל, אע"פ שטבע אחד לכולם, להתפעל מניגוני עוצב ומרירות. וזלה"ק: נפשות בנ"י הנולדים תחת ממשלת שר של אדום, שהן מבחי' אברהם בגלות זה שהוא מבחי' החסדים.. טבעם להתפעל בנפשם מניגונים של עוצב ומרירות בתפילה. ואמנם עיקר הבירור הוא בא בדבר היפוכו דוקא כפי אופן המתברר כנ"ל, ע"כ זרעא דאברהם בגלותא דאדום בחי' הבירור בא באופן של בני אדום ג"כ, שהוא בחי' התפעלות שמחה וחדוה אשר לא יתפעלו מזה זרעא דאברהם מצד טבעם, אך לבררם מתלבשים באופן זה.. וא"כ עליות נשמות דאברהם בגלותא דאדום הוא ע"י ניגונים של שמחה וחדוה. אמנם הוא להיפוך משמחה וחדוה דהתפעלות אדום.. וידוע בענין קליפות דאדום שהוא כח התאוה לעצמו לגרמי' דוקא, הנה ודאי שכל התפעלות שמחתם הגדולה והנפלאה אינו [אלא] רק בדבר שהוא טוב לעצמו, כמו שמחת השגת הכבוד והממון וכה"ג.. אבל בחי' שמחה וחדוה דזרעא דאברהם בגלותא דאדום הוא להיפך, ששמחים בה' אחד דוקא.. בדביקה חשיקה נפלאה לצאת מעצמותו וליכלל כללות נפשו בה' אחד.. אבל הנה בחי' זרעא דיצחק בגלותא דישמעאל הוא להיפך.. הניגונים שבהן עולין נשמותיהם בצלותא כנ"ל המה בבחי' העוצב והמרירות דוקא.. [אלא] דישמעאל שרשו רק מבחי' גסות הרוח להתגדל, וכל עוצב שבו אינו רק ממה שיחסר לו דבר לפי ערך גדולתו.. [אבל] בחי' עוצב ומרירות דזרעא [דיצחק] בעליות נשמותיהם בתפלה.. שמתפעלים מאוד בנפשם בעוצם המרירות על היותם תופסים איזה מקום ויש לגבי עצמות רוממות אא"ס ב"ה.. ממש היפוך עוצב ומרירות דקליפת ישמעאל.. וכמו דחושך דקליפת אדום מתברר בניגונים של שמחה דזרעא דאברהם.. כך חושך דקליפת ישמעאל מתברר בניגונים של עוצב ומרירות ע"י זרעא דיצחק וד"ל.

7. כך כתב גם מהר"מ די לונזאנו בס' 'שתי ידות' (סה, ב): לחן הישמעאלים.. לחן לב נשבר ונדכה.

8. בכ"מ בתורת חב"ד מובא כן מתורתו של הרב המגיד עה"פ ועינינו מאירות כשמש וכירח (כגון: 'אור התורה', ואתחנן, עמ' קט; דרושים לר"ה, עמ' א'ת. 'פלח הרמון', בראשית, עמ' 302. ס' המאמרים תרכ"ז, עמ' תלז), והוא לו ב'אור תורה' פד, ד (אות רצז). וב'לקוטי אמרים' להה"מ אות קסח (מא, ב): ונודע מהבעש"ט ז"ל שתענוג תמידי אינו תענוג. וראה ב'כתר שם טוב' (אות קכא): כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג (והוא מה'תולדות יעקב יוסף' פ' תזריע [דף פג, ג במהדורת קארעץ]. ומסיים שם: וכמו ששמעתי ממורי, כפי שנעתק בכש"ט מהדורת קה"ת תשס"ד. ועוד לו שם בפ' בא [לט, ד]: שלא יהי' התענוג תמידי שאז אינו תענוג). וב'צוואת הריב"ש' (אות קיא): כי תענוג תמידי אינו תענוג (וצויין שם למקבילו ב'אור תורה' להה"מ סי' קסז).

 

 




הוסף תגובהתגובות