ב"ה יום חמישי, ט"ז מנחם-אב תשפ" | 06.08.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ח אדר תשס"ח
נתינה לגבוה - ה"מעמדות" של הצדיקים

נתינה לגבוה ה"מעמדות" של הצדיקים

 

נתינת ה"מעמדות" לצדיקים פנים רבות לה; בראש ובראשונה היא חלק בלתי נפרד ממצות הצדקה, שלצדיקים שבדור יש קדימה על האחרים בקבלתה. כדברי רבינו הזקן (אגרת-הקודש שב'תניא', סי' ט, והשלמתה שב'לוח התיקון' שם):

..למלאות מחסוריהם בחסד חנם, שבזה אנו מדמין הצורה ליוצרה ה' אחד אשר חסד אל כל היום, חסד של אמת להחיות העולם ומלואו בכל רגע ורגע. רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה חוץ מצדיקים שבדור שהן קודמין לבניו, וצדיקים שבארץ-ישראל קודמין לצדיקים שבחוץ לארץ.

 

בקביעה זו אין כדי ביאור לתמיהה גדולה עוד יותר; עינינו הרואות שהצדיקים מקבלים את חיותם הגשמית מן ההמון, אך הנהגה זו כשלעצמה, אף שהפכה לשיגרה, תמוהה היא מעיקרה: מן הדין הוא שהחכמים, ראשי העדה, יהיו אך ורק בבחינת "משפיעים", מעניקי השפעות רוחניות וגשמיות, מדוע אם-כן "נהפכו הצינורות" וראשי העם היו ל"מושפעים" הנזקקים לקבל את צרכיהם הגשמיים מן העם?

במאמר שלפנינו (שהוא שילוב ועיבוד של המאמרים הנדפסים בס' מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' קטז ועמ' קמט, ובס' 'דרך מצוותיך' עמ' 224) מנומקת תופעה זו כאחד מסממניו של זמן הגלות (וראה גם באגרת-הקודש שב'תניא' סי' כ"ו). והיא מנפלאות תמים דעים, שתהיה ההשפעה הרוחנית אל העם, כרוכה ותלויה בקבלת ההשפעה הגשמית ממנו.

 

אע"פ שפסקה הנבואה מישראל, אבל רוח-הקודש וידיעת העתידות נשארו אצל הצדיקים המופלגים שבכל דור ודור, והענפים המסתעפים הם ראשי אלפי ישראל שבכל דור המלמדים תורה ברבים והם רועים, זנים ומפרנסים את נשמות ישראל בתורה. הסתעפות אחרת הם ה"מוכיחים" המלמדים ליראה את ה' ומכניסים שפע יראת ה' בלבבות ישראל.

ברם, הבדל גדול מצינו בין הנהגת הנביאים בזמן בית-המקדש, לבין הנהגת הצדיקים והת"ח שבזמן הגלות: בזמן הבית היתה הנבואה נשפעת על הנביאים מלמעלה בעל-כרחם, בשעה שעלה ברצון האלקי להשפיע, ללא שום סיבה טבעית מדוע יהיה הדבר דוקא בזמן זה ובמקום זה. פתאום היה נופל על הנביא משא הנבואה, ואילו בשעה אחרת לא היה יכול להתנבא גם אם היה רוצה בכך, והיה נאלץ להמתין ולצפות לציווי מלמעלה. לפיכך היה הנביא מזכיר בפתיחת נבואתו את הציווי שבא אליו, כגון: ויהי דבר ה' אלי לאמר הלוך וקראת באזני ירושלים, מפני שללא ציווי מפורש אין לו רשות להתעורר מעצמו ולדבר אל העם, אע"פ שיודע הוא בעצמו את הדברים הראויים להיאמר ולהוכיח בהם את העם.

            אבל בזמן הגלות הת"ח כפופים אל המון העם, והם נצרכים אל הבריות בפרנסה ובמזונות, עד שהם נאלצים להשכיר את עצמם לעבודת הקודש, ותמורת משכורתם חייבים הם להשפיע שפע אלקי בתורה וביראה גם ללא ציווי מלמעלה, ובאם לאו יגוועו ברעב. וזה בדיוק להיפך מהנהגת הנביאים בזמן בהמ"ק!

וביאור הענין: באמת יש לו לאדם להיות שפל רוח בפני כל האדם אשר על פני האדמה, וא"כ איך יגבה לבבו להוכיח את זולתו או לדרוש בפניו בדברי תורה?! אפילו אם תהיה כוונתו לשם שמים, אבל אם אין לו ציווי מפורש על כך מן השמים, מאין לו התנשאות זו מצד עצמו להרבות את כבוד ה', אם ה' לא ציווהו? הרי כבוד ה' גדול ומהולל מאד גם ללא "עזרתו" של האדם, ואין הוא נצרך ח"ו לכבוד מבשר ודם, כי לגדולתו אין חקר!

רק כשיצווהו ה' על כך בפירוש, אזי צריך האדם לקיים את רצון ה' ודבר המלך, אך לא בשביל תועלתו שלו. ואם יש לו כוונה לטובת עצמו (שבעל-כרחה מעורבת היא גם בכבוד עצמו), הרי בכך הוא עוד מקטין את גדולת כבוד ה'!

ברם, כפי שהציווי האלקי אל הנביא מהווה את הסיבה האלקית לשפע הנבואה שבא בשעה זו דוקא, כך גם הסיבה הטבעית וכורח פרנסתם של הת"ח מעמי הארץ מהווים את הציווי האלקי אשר ציווהו ה' לדרוש ולהוכיח, והוא על פי ה' ממש! אלא שבזמן הבית היה הציווי האלקי בא בגלוי, ואילו בזמן הגלות מוסתר הציווי במעטה של סיבה טבעית, כפי שכל ההשפעות האלקיות בזמן הגלות מלובשות בלבושים זרים וגסים, ככתוב "אלביש שמים קדרות, ושק אשים כסותם".

העולה מזה, שאם רואה הת"ח שאין הוא נצרך לבריות ואין לו שום הכרח טבעי אחר, אזי באמת יהיה זה אך גובה לבב באם יתעורר מעצמו להוכיח את העם ולהשפיע להם תורה, ולא ימלט מתערובת טוב ורע שתהיה בהשפעה זו.

ומטעם זה היו גדולי הצדיקים נזהרים מאד מלהשפיע תורה ויראה מצד עצמם, אלא רק כשהיתה לכך סיבה טבעית, כמו הרה"ק ר' מענדל מבאר נ"ע שלא היה דורש ומוכיח אלא רק במקום שהיו נותנים לו נדבה, אפילו מעט מזעיר. ופעם נקלע לעיר אחת שלא היה להם מה ליתן לו אלא שסייעוהו להעביר את סחורתו ללא מכס, רק אז דרש בפניהם, אף שהיה זה דרוש עמוק בעניינים העומדים ברומו של עולם.

הוא עצמו הסמיך את הנהגתו זו לפסוק "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך": התורה והמצוות נקראים 'בנים', וה'אם' היא הסיבה הגורמת ללידתם והמשכתם של ה'בנים'; בזמן הבית היתה ה'אם' במקומה והמשכת ה'בנים' ממנה היתה בגלוי, כהמשכת השפע אל הנביאים.

אבל משחרב בית המקדש וסוכת דוד נפלה מטה מטה ונתלבשה בגשמיות, לכן גם ה'אם' נשתלחה ממקומה וירדה מטה מטה, והסיבות להשפעת התורה והמצוות הן סיבות גשמיות, שהמוכיח והדורש צריך לפרנסה ולשם כך הוא נאלץ "למכור" את עצמו להמון, להשפיע להם תורה ומצוות ולקבל מהם את פרנסתו.

אך הדיוק הוא "שלח תשלח את האם": יש לשלח ולסלק את ה'אם' סיבת הפרנסה הגשמית ולא לעשות אותה לעיקר ח"ו. שהרי לא היא תכלית הכוונה אלא "ואת הבנים תקח לך" הוא העיקר, שהם התורה והמצוות שילמד לעם ויוכיח אותם. ואין זה ענין של "רשות", אלא בראותו שזו היא הסיבה לפרנסתו, עליו לדעת בבירור שהוא הוא הדבר שהוטל עליו לבררו ולהעלותו לשרשו, ואל לו לחפש פרנסה אחרת.

אבל ללא כורח גשמי אין ראוי לו לילך מעצמו אל העם ולהוכיחם, שהרי עליו לקשוט את עצמו תחילה. ועוד והוא העיקר שאין מן הצורך לפתוח במלחמה עם הס"מ כדי "להוציא יקר מזולל", כי בכל מלחמה כרוכים סיכונים ואין לו לאדם לקחת על עצמו סיכונים אלו. רק כאשר מצטווים על כך בפירוש כציווי ה' לנביא "הלוך וקראת", או אילוצי פרנסה (שגם זה ציווי מוסתר ומכוסה), אזי יודע הוא שבמקום זה ובשעה זו ראוי לו להוציא לעולם את ההבל והאותיות הקדושים. כי יתכן שבדיוק שם נמצא מישהו שהדברים יפעלו בו, לפיכך צורך גדול יש בדיבורים אלו והמלחמה כדאית היא.

*

על הרה"ק ר' אהרן הלוי הורוויץ מסטרושילא תלמידו הגדול של רבינו הזקן נאמר, שהוא "עבד את אדמו"ר בכל ענין גשמי כמה שנים", "והיה כותב מכתבים לאנ"ש לזרזם בדברים הצריכים זירוז וחיזוק להצטרכות רבינו".

            שלושה ממכתביו אלו מצויים בידינו כיום; במכתב הראשון מבאר הוא, שקליטת דברי הרב בפנימיותם של המקבלים, אפשרית אך ורק ע"י הנתינה הגשמית שנותנים לרב, שנתינה זו היא הממוצע שבאמצעותו מתקשרים אל הרב ומקבלים ממנו חיות, "ולא כמו אותן המדמין התקשרות הצדיקים מחמת שאוהב אותן בלבד".

            המכתב מופנה אל אנ"ש המשתוקקים להאיר את נפשם "באור החיים" וחפצים להתקשר אל האדמו"ר "באמיתת נקודתם", וגם יש ברצונם שהטעימה שהם טועמים "מיערות דבש נעימות צוף דבריו ואמריו הנעימים", תהיה נתפסת ונקלטת בהם בבחינת "אור וחיות ממש להאיר נפשנו ממחשכי חשכת הגוף וחיות נפש-הבהמית המחשיך ומסתיר על אור הנפש".

אך איך יקום ויהיה כדבר הנפלא הזה, שהנפש-הבהמית אשר "כל טבעה ותשוקתה לדבר גשמי ומורגש ויש ונפרד", תסכים פתאום לבטל את עצמה בפני הנפש-האלקית אשר "כל טבעה ותשוקתה וחשקתה.. להיות עולה בלהב השמימה בכדי לדבקה בו ולהבטל וליכלל באור עולם ואוצר החיים האמיתי"?

פלא זה יתכן רק באמצעות ה"צדיק יסוד עולם", שהוא ה"צינור" להעברת החיות והאור האלקי ממקור החיים, הוא המשפיע ומחלק לכל אחד כפי חלקו הראוי לו, ויש ביכלתו לסבול שני הפכים ואף לחברם ולקשרם להיות לאחדים. וככתוב "כי כל בשמים ובארץ", שהצדיק שהוא בחינת "כל" מאחד את השמים ואת הארץ שמצד עצמם הפכיים הם זה מזה.

כל ישראל יחד הם בבחינת "קומה שלימה"; חכמי הדור והצדיקים הם הראש והמוח שבגוף זה, המה "ראשי אלפי ישראל" שבהם מאיר אור התורה. ובאור תורתו ממשיך הצדיק חיים לנפשותינו "להאירה ולכללה באור וחיות האמיתי ממקור החיים א"ס ב"ה".

אך ידוע למשכילים, שאין המקבל יכול לקבל אור וחיות מהמשפיע שהוא אינו בערכו כלל אלא רק ע"י העלאת מ"ן אל המשפיע, שהוא הממוצע ביניהם. וכפי שזה בגוף הגשמי, שאין איברי הגוף יכולים להתקשר אל חיות הנפש באמצעות המוח, אלא רק באמצעות האכילה הגשמית שמחיה את המוח, ובהעדר האכילה לא יוכלו האיברים לקבל חיות מהנפש דרך המוח, כי רחוקים מאוד הם זה מזה בתכלית הריחוק וצריך להיות ממוצע ביניהם. כך גם אין האדם יכול לקבל את חיות נשמתו מן החכם והצדיק שבדור ללא ממוצע, והממוצע הוא הוא "עמלו אשר יעמול האדם בחיות נפשו להצטרכות פרנסתו, לפרנס וליתן לו כל ההצטרכות שלו". חיותו הגשמית של הצדיק דבוקה ונכללת באור ה', והוא עצמו הוא הכלי והצינור שבאמצעותו יוכל האור האלקי להיות נתפס בתוכינו להחיותנו. והוא שאמרו רז"ל "כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה", וגם אמרו "ברוך שברא כל אלו לשמשני".

יכול היה האדם לחשוב בטעות, שהרי חייו הרוחניים הם העיקר, ודי לו בכך שאותם הוא נותן לצדיק במסירה גמורה. ברם, איזה ערך יש לרוחניותו לעומת רוחניותו של הצדיק?! הרי לא ניתן כלל להשוות ולהעריך בין זו לזו, ואין אנו יכולים לומר שהצדיק קיבל ממנו דבר מה שיוכל להיות ממוצע ביניהם. לפיכך רק נתינה גשמית שמחיה את הצדיק שמה נתינה. "וזו היא ההתקשרות האמיתית הנזכרת בדברי רז"ל, ולא כמו אותן המדמין התקשרות הצדיקים מחמת שאוהב אותן בלבד". בדיוק כפי שאהבת ה' ויראתו הן רק "גדפין" להעלאת המצוה ואינן יכולות להוות תחליף לעשיית המצוה בפועל גשמי.

אהבתינו מגושמת היא בחומר הגוף הגשמי ואין אנו יכולים כלל להגדירה כ"דביקות" אל הצדיק, "שאינו כערכו כלל וממש שני הפכים"! הדביקות האמיתית נוצרת רק בשעה שאל האהבה הערטילאית מצטרף גם "המעשה אשר יעשה ויעמול בחיות נפשו, והוא נותן ממש מחיות נפשו", ונתינה זו הופכת "לבשר מבשרו וחיים לנפש הצדיק אשר כולו נכלל ומדובק באור ה'". כך הופכת חיות נפשו של האדם ל"כלי", שבאמצעות נפשו האלקית המושרשת בצדיק "יעבור אור חיות תורתו ודבר ה' אשר בפיו, להיות לו לאור וחיות האמיתי מחיי החיים". כמו יד גשמית שערכה רחוק מאוד מערך המוח והשכל, אבל בשעה שהיא מבצעת את רצון הנפש באמצעות ההוראות שהיא מקבלת מהמוח, אזי מתאחדת היא עם המוח, שיש באפשרותו לבצע באמצעותה עניינים שכליים.

והוא האמור בתורה "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'"; זו ההתקשרות והדביקות האמיתית המוזכרת בדברי רז"ל "וכי אפשר לידבק בשכינה אלא הדבק בת"ח", ואמרו עוד: "גדלהו משל אחיו". התקשרות מעין זו לא תיפרד לעולם, לא בזה ולא בבא.

"והדברים ארוכים אין שיעור, אך אמיתיים הם הדברים, אינם בנויים בשכל אנושי ולא מלבי ושכלי הם בדויים ח"ו, רק בנויים ומיוסדים על אדני פז, ויסודותם בהררי קדש קדושת תורתו של רבי המאיר לארץ ולדרים באור תורתו, ומאיר פני תבל בחכמתו, והמחיה חיים ממש לנפשותינו. ה' יאריך ימיו ושנותיו בטוב ונעימות ויזכנו ליאור באור תורתו".

*

            הכותב מדגיש שיסוד דבריו נטוע בהררי קודש, בתורתו של אדמו"ר הזקן; ואכן מצינו בדא"ח של רבינו מקבילה לחלק מהאמור לעיל, והוא לו במאמריו (הקצרים, עמ' תקלה), שם נתבאר שהכסף והזהב הגשמיים מסמלים את המידות הרוחניות "אהבה ויראה", ובאמצעותם יכולים אנו לדבוק במידות האהבה והיראה של הצדיקים:

            ענין הצדקה שאנו דבוקים בה אל הצדיקים. אי אפשר ללא יראה ואהבה, כי איך ידבק הרגל עם הראש! אך הפעולה היא, כי הדחילו ורחימו שלנו היא מגושמת, ולזאת אנו מתדבקים בצדיקים שאהבתם ויראתם גבהו למעלה מעלה וממשיכים ג"כ אותנו. אבל בלא זה אי אפשר, כי גם במדריגות התחתונים יש אהבה ויראה שהוא כסף וזהב, אבל בלא זה אי אפשר. וד"ל.

*

במכתבו השני מתבאר רוב הטוב ונועם ה' הנמשכים ע"י הנתינה.

"המשכילים והחרדים אל דבר ה', המתקדשים והמטהרים בנתינתם העולה לגבוה ק"ק כבוד אדמו"ר שיחי', אשרי חלקם בחיים, מה רב טובם הצפון וגנוז ונעלם בבחי' נעלמה מכל חי, בבחי' סתימא".

במעשה ידיהם ובנתינתם ממשיכים הם את "נועם ה' אלקינו עלינו", שהוא "נועם ה' שממנו ניזונין כולהו עלמין".

ע"י כל מעשי המצות ממשיכים את נועם ה' ואת אורו הבלי-גבולי, להיות שורה עלינו בבחינת "מקיף פרטי"; האמת היא שגם בלאו הכי הקב"ה סובב כל עלמין ואין דבר נעלם ממנו, צופה ומביט עד סוף כל הדורות, מראש כל דרגין ועד שלשול קטן שבים הכל מוקף ממנו ית', ומה הם אם-כן הצורך והתועלת בהמשכה הנעשית ע"י קיום המצוות?

אלא, שלא די בכך שהקב"ה הוא "סובב כל עלמין", ורצוננו ששמו ית' יהיה נקרא עלינו בפרט בבחינת מקיף, ודבר זה תלוי במעשה המצות דוקא; רק באמצעות אתערותא דלתתא, שהיא מסירת הנפש ב"אחד" בבחינת תשובה, רק כך יכולים להמשיך את "נועם ה' אלקינו עלינו" מבחינת המקיף הכללי, "ומעשה ידינו כוננה עלינו" בבחינת המקיף הפרטי. "והדבר מובן לכל המבין באור תורתו של אדמו"ר הק' המאיר לארץ ולדרים".

אך בכך לבד עדיין לא סגי, שהרי התכלית היא שמה"מקיף" הזה יושפע ל"פנימי", "דהיינו להבין ולהשכיל ולהתפעל מדבר שהוא למעלה מהדעת". גם הדבר הזה תלוי ב"מעשה ידינו", והוא כמאמר רז"ל "וכי אפשר להדבק בו, אלא הדבק בתלמידי חכמים"; במעות הללו שהוא נותן לת"ח הלביש האדם והשקיע את חיותו, את שכלו ואת כוחו, ועתה עולים הם למקום קדשי הקדשים להחיות את הצדיק. לכן כך היא המדה מעתה בהשפעה הדדית, "להמשיך מנועם ה' המלובש בתוכו בצדיק להשפיע בתוכינו בבחינת חיות ממש, ע"י דבריו הקדושים הנשמעים מפה קדשו".

מכל הדברים הללו מובן, "שזהו יסוד המעמיד ומכוון כל התורה והעבודה". לכן נאמר "מעשה ידינו כוננהו" בסתם, מפני "שזהו עיקר ההתכוננות, הן מצד המשפיע והן מצד המקבל".

צוק העתים ומיעוט הפרנסה אינו בא לפטור את הנותנים, אלא אדרבה, מחייב הוא הוספה בנתינת המעמדות לצדיק:

"כי ההוספה מצטרכת מאד, הן מצד המשפיע הסובב, כבוד קדושת רבינו שיחי', שרבו הצטרכיותיו כעת, וגם כי רבו צדקות פרזונו בישראל מחמת שרבו המבקשים עזר והצלה בכמה אופנים, שנתדלדלו אנשי מדינתנו מחמת מניעות הפרנסה ה' ירחם, וממילא מובן אשר נתמעטו המתנדבים בעם מטעם הנ"ל... והן מצד הנסבב, אשר ברבות טרדות הפרנסה על כל אחד ואחד נתמעטו הלבבות בקצת בעבודה והילוך בקדש מרוב עול המחשיך". טרדות הפרנסה היו למעלה מכוחו של האדם וגברו על הנפש, והעצה לזה היא הגברת הנפש, באמצעות נתינה שהיא למעלה מכוחו של האדם. "ובזה יגדל כוחם להאיר על נפשם. וזהו גלגל החוזר רצוא ושוב".

*

במכתבו השלישי של הרה"ק מסטרושילא מודגש עניינה של השמחה החייבת לשרות בעשיית המצוות כולן, ובפרט בנתינת המעמד "אשר יסודתו בהררי קודש, ומוסד ושורש לכל עבודתו בקודש", נתינה שמרוממת את הנותן "להתאחד נפשו עם אור א"ס חיי החיים ב"ה".

            זו גם מטרתו של המכתב, לעורר את אנ"ש ולהאיר את לבם "בשמחה של מצוה רבה זו, ונתינתם העולה לקדש הקדשים קדש העליון, נדבתם מידי שנה בשנה לרבינו הקדוש שיחיה נצח".

הגורם לשמחה היא הזכות שנפלה בחלקם, שמעשה ידיהם גורם לנפשם שתתעלה לגבוה לאור פני מלך חיים, ולהתאחד בחיי החיים. אך בכך לבד לא סגי; עליהם להוסיף ולהעמיק דעתם כדי שאותה שמחה תגדל בלבבם, ואז יתוסף אור ה' עליהם וגם בתוכם, שהרי זו מהותה של השמחה, שהיא תוספת אור ממקור החיים והתענוגים (ומטעם זה השמחה מתגלה בכל אברי הגוף בשווה, מהשמחה שבמוח ועד להתגלותה בטפיחות היד ורקידת הרגל).

תכלית כוונתו ית' היא, שכבוד ה' יהיה בהתגלות שווה בעליונים ובתחתונים, ולא יהיה בהסתר כפי שהוא עתה בגלל הצמצומים והלבושים. המשכת אור א"ס במצוות ("כלים") נעשית גם בשעה שהאדם מקיים את המצוות ללא שמחה, אבל תכלית הכוונה אינה בהמשכה גרידא של האור האלקי, אלא בהתגלותו דוקא, וההתגלות נפעלת רק בשעה שקיום המצוות הוא בשמחה. זהו גם עניינה של עבודת הלויים בשירה ובשמחה, לגלות ולרומם את הכלים שנתכסו ע"י הכהנים.

אבל מה לנו ולגילוי אור א"ס? הרי חיים אנו בעולם שהוא "נפרד" מאלקות, ובפרט שהנשמה מלובשת בגוף שמרגיש את עצמו ל"יש ונפרד", וגם המצוות שאנו מקיימים הרי מלובשות הן בעשייה גשמית, והיכן הוא איפוא גילוי האלקות?!

לשם כך עלינו לעשות הכנה כדי שגם הנפש הבהמית תכיר ותרגיש את הייחוד, וזאת ע"י ההתבוננות בשעת ק"ש ובתפילה באור א"ס שלמעלה מהחכמה, שלפניו שווים הגוף והנפש, וההמשכה ממקור החיים תפעל גם על הנפש הבהמית. אותה המשכה היא ההכנה להמשכת אור א"ס אל הנפש הבהמית שתשמח גם היא בשמחה של מצוה, "ואדרבה, שם [בנפש הבהמית] מתגלה יותר השמחה, כי כל הרחוק רחוק שנקרב לאחדים, תגדל השמחה ממקור התענוג".

בכך עדיין לא סגי, שהרי גם הגוף צריך להכנה כדי שיהיה "כלי" ראוי לאור נעלה זה, ולא כפי שהוא עתה "כלים נשברים בנפרד אשר הוא מנגד לאור א"ס", ואיך יוכל כשהוא במצבו זה להתפעל מהאלקות?!

מה היא ההכנה הראויה לגוף הגשמי? על כך אמרו רז"ל "וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי-חכמים"; ע"י שנותן לת"ח ממעשי ידיו, שבהם מלובשת חיות נפשו הבהמית שאותה השקיע האדם בעמלו, ואותה חיות עולה בקודש בשעה שהאדם נוטל את עמלו ונותנו לצרכי חיותו של הת"ח. חיות זו עולה ומתאחדת במקור החיים, והיא היא ה"כלי" להשראת האור על האדם, כדי שתוכל נפשו הבהמית להתפעל מההתבוננות באור א"ס ית', ויוכלו דברי אלקים חיים להיתפס ולהיקלט בנפשו.

            אחרי הבנת הענין הזה, מעתה "כל איש הנלבב ילהיב נפשו ברוב שמחה, בזכותו בנתינה זו אשר יסודתה בהררי קודש, ומוסד ושורש לכל עבודתו בקודש", כשיתבונן על גודל ירידתה של נפשו ירידה אחר ירידה, "עד שנתלבשה בכלים נשברים אשר לא יכילו המים", ועתה בנתינה זו הוא מעלה את נפשו שתתאחד עם אור א"ס חיי החיים ב"ה, וכלום יש לך שמחה גדולה מזו?! אפילו המשל ממי שישב בבית האסורים ונתעלה משם להיכל המלך, אינו יכול להביע כראוי את שמחת הנפש בעלותה ממאסר הגוף להתאחד עם האלקות!

אחרי שהאדם יתן שמחה זו בלבו, אז תתעורר אהבתו המסותרת הנמשכת ממקום התענוג להתלבש בגילוי במעשה ידיו, וגם "דברי אלקים חיים" יכנסו במוחו ובלבו בהרחבה, כפי שהיתה האתערותא דלתתא מצד האדם. "כי בשמחה תצאו" מהסתרות הכלים, "ובשלום תובלון" בשלימות האמיתי שלמעלה מהשמחה, להתענג על ה', שהוא תכלית הייחוד האמיתי.

*

המאמר הבא לא נודע למי הוא, אך סגנונו מוכיח את שייכותו לבית-מדרשה של חסידות חב"ד. נתבאר בו ענין קבלת החיות מהרבי, ע"י ה'נסיעה', ה'יחידות' וה'וידוי דברים', אך גם לימוד תורתו של הצדיק ונתינת המעות, שהיא חלק מן ההתקשרות אחת מהדרכים שבהן נקנה החסיד לרבו ובאמצעותה מתעלית נפשו.

לכל אחד יש שורש ומקור המחיה אותו ברוחניות ובגשמיות, והגילוי אלקות בנשמות ישראל הוא לכל אחד כפי מדריגתו. יש נשמות שהם בבחינת "מוחין" ו"כלים" לקבלת התורה, ראשי בני ישראל המה שדרכם נמשך גילוי האלקות ואור א"ס להיות שורה ומתלבש גם בנשמות הנמוכות ביותר שהם בבחינת רגליים ועקביים.

על האדם להתחבר אל ראשי אלפי ישראל, וכשם שאי אפשר שתומשך הארה מלמעלה אלא רק אם הדבר הגשמי יתבטל תחילה ממהותו ויופר לגמרי מכל מציאותו עד אשר יהי' כאין ואפס, ורק אז יוכל לשרות בו האור העליון, וככל שהתחתון יתבטל יותר כך יומשך וישכון בו פנימיות הרוחניות יותר, ככה ממש אי אפשר לאדם לקבל את אור שפעו וחיותו מרבו אלא רק כשיתבטל מכל מציאותו לגמרי מחכמתו ומדותיו, ואז יהיה כלי מוכן לקבלה. וככל שיבטל את עצמו יותר, כך תשרה בו מדריגה פנימית יותר.

וזהו עניינה של הנסיעה אל הצדיק, ה'יחידות' וה'וידוי דברים' הכרוכים בה.

אך יש בזה עוד ענין עמוק, שהרי ידוע כי המשפיע  והמקבל נקראים בשם התואר 'איש' ו'אשה', ואין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי (וראה בתוס' כתובות דף ד' ע"א בביאור בעילת מצוה).

במשנה אמרו שהאשה נקנית לבעלה בשלשה דברים, בכסף בשטר ובביאה. הנה אחרי שזכינו להבין כי הצדיק נקרא בשם 'איש' (ולזאת כשמרע"ה לא יכול היה להשפיע נאמר שתשש כחו כנקבה), וישראל נקראים בשם 'אשה'. וזו כוונת המשנה שנשמות ישראל נקנים להצדיק בשלושה דברים: בכסף, הוא המשכת האהבה לאלקות ("נכסוף נכספתי") שהצדיק ממשיך לכל שרשיו וענפיו. ועוד י"ל, על-פי המבואר בשו"ע אבן העזר (סי' כז ס"ט) שאם האשה נתנה הכסף ואמרה לו הילך במתנה ואתקדש לך, והוא קיבל ואמר הרי את מקודשת בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת מפני שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה, ובהנאה זו הקנתה עצמה לו. ואפשר שזה הוא ענין נתינת המעות לצדיק.

בשטר, הוא ענין לימוד תורתו של הרב, ובביאה הוא ענין ה'יחידות'. והם שלוש הבחינות של מקיפים, אמצעים ופנימיים.

*       *       *       *       *

            בעלון 'עלים לתרופה' (גל' שעז-שעח) נלקטו שושנים מפרד"ס התורה ומשדה החסידות בנושא "החזקת תלמידי חכמים, ענין נתינת 'מעמדות' לצדיקים", ומשם נטלתי את ביאורי החסידות דלהלן.

[א]

            ..דהנה כן הוא, המהנה ת"ח וצדיקים מנכסיו, אז הנאה הזאת תביאהו שלא במהרה הוא חוטא להיות רשע גמור לכפור בתורה חלילה וכו'. וזהו שאמר [משה רבינו ע"ה] "לא חמור [אחד מהם נשאתי"] כו', כלומר, אני גרמתי להם זאת, שעל-ידי שלא לקחתי מהם זה גרמה להם שחטאו, שאם נהניתי מהם היה מגין עליהם זאת לבלתי יחטאו וכו'. והיוצא לנו מזה, שעל-ידי נתינה לצדיק נשברים כח הקליפות ונתקשר בקשר של קיימא עם הצדיק, שלא ישיאהו היצר לחטוא בחטא גדול ח"ו, ואדרבה יתקדש ע"י הצדיק וכו' (נועם-אלימלך, פ' קרח).

[ב]

            ..גדולה מעשה הצדקה, הנותן צדקה לצדיק השלם שעושה יחוד במדות העליונות, כידוע שיש שני מדות "צדיק" ו"צדק", וע"י הצדיק המקבל את הצדקה הוא מעלה את הה"א אחרונה שהיא אתנו בגלותינו למדת "צדק", ונעשה "צדקה". ואז העולם מלא ושבע כל טוב שפע וברכה ורחמים וחיים ובני מזוני ושלום עד אין קץ ותכלית, הנשפע ע"י הצדיק המקבל את הצדקה, ועל ידו הולכת ההשפעה לכל העולם, לכל אחד ואחד די מחסורו והצטרכותו.

            וזה מרומז בפסוק "ונתנו איש כופר נפשו", מלת "ונתנו" האותיות למפרע הוא ג"כ "ונתנו", כנ"ל שע"י הצדקה בא צדקה לעולם.

            ..יש צדיק שאינו משגיח לחשוב בקבלתו הצדקה לטובת והנאת עצמו, אלא כל כוונתו הוא כדי שיושפע עי"ז שפע טובה לכל ישראל, ותמיד נפשו ורצונו הטוב משתוקק לראות בשמחת ישראל שלא יחסר להם כל טוב, אבל מה שנוגע לו להצטרכותו אינו משגיח כלל וכלל, והכל בעיניו כאילו ביתו מלא ומוכן כל טוב. וזה הצדיק נקרא בשם "דוכרא", אף שהוא מקבל, כי כל כוונתו ובקשתו אינו אלא כדי להשפיע. וזה הוא הזיווג הידוע שיש זיווג מיניה וביה.

            ויש צדיק המקבל צדקה וכוותו ג"כ להנאת עצמו כדי מזונתיו ופרנסתו, וזה נקרא בשם "נוקבא" מחמת שכוונתו ג"כ לקבל. והצדיק הזה ג"כ עושה יחוד להשני מדות הנ"ל ע"י קבלה לידו הצדקה וכו' (שם, פ' פקודי).

[ג]

            ..ידוע מאמר חז"ל דכל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו'. ואעתיק לך מה שכתוב במדרש תלפיות (ענף גדעון) וזה לשונו: אמר המאסף, מכאן יראה מעלת הצדיק לפני הקב"ה, ושמסר העולם ברשותו ושיעבד לו לעשות כל רצונו כו'. והטעם שכיון שהעולם נברא בשביל הצדיק וכולם נבראו לצוותו כמאמר חז"ל, לכן מסר הקב"ה כל העולם בידו ושיעבדו תחתיו לקיים כל מה שיגזור. ואילו היו יודעים העמי הארצות בזה, היו מעטרים את הצדיק בכל יום עטרות זהב לו והיו מספיקים לו כל צרכו, כי משלו נותנים לו, כעבדים המשמשים את המלך במסים וארנונות.. נמצא שהכל משל הצדיק ובשבילו נברא ולו נתן הקב"ה במתנה, וכל מה שאוכלין ושותין עמי הארץ במותרים ונפרדים מהצדיק גזילה הוא בידם וכו' ע"כ.

            הרי לפניך דאם האדם מאמין דהצדיק הוא עובד את ה' בשביל כל ישראל הנצרכים.. אז בוודאי אף אם הוא בעצמו אין יכול לעבוד את ה' כראוי, עכ"פ היה מחבר את עצמו להצדיק והיה מהנהו מנכסיו, כיון דהוא ניזון בזכותו וכו' (קדושת-לוי, פסח, ד"ה רשע וכו'. וכך גם באוהב-ישראל להגש"פ).

[ד]

            ..בזה שנהנים הצדיקים מהמוני עם, שמקבלים מהם זהב וכסף ושאר דברים גשמיים הנצרכים להם, יהיה להמוני עם ג"כ עליה והתרוממות, הגם שאין להם נדבת לב הטהור נדבה רוחנית רק נדבה גשמית זהב וכסף וכדומה, עכ"ז ע"י שהם מייחדים ומקשרים עצמם להצדיקים שבדור ומהנים אותם במה שיש יכולת בידם, אז גם הם יתקשרו ויתעטפו בנדבת הצדיקים בלבם הטהור שהוא כולו רוחנית, ויתעלו ברום המעלות קודש קדשים, ויהיו דבוקים יחד כנסת-ישראל בהשי"ת עם צדיקי הדור, וכן יה"ר אמן (אוהב-ישראל, פ' תרומה).

[ה]

            מי שנותן מעות להצדיקים ולהת"ח, הך הוצאה הכנסה קרי ליה. כי עי"ז הוא הצדיק מתפלל עבורו ומזכירו לטובה לפני השי"ת ב"ה וברוך שמו, וממשיך עליו רחמים וחסדים טובים בכל עניני עסקיו ובכל הצטרכויותיו כיד ה' עליו (שם, פ' פנחס).

[ו]

            ..וזה האדם הרוצה לקרב עצמו אל הצדיק צריך להפקיר עצמו עם כל אשר לו לזה הצדיק, ואז יוכל לקרב אליו ולדבק בו. כמו שמצינו בשאול ונערו כשהיו מבקשים החמורים והלכו אצל שמואל הנביא, ויאמר הנה נמצא בידו שתי כסף, ולמה לו השתי כסף. אלא הענין הוא כך, כי אם יבוא בפתע פתאום אל הצדיק באיזה ענין אזי לא ישמע אליו, רק שצריך מקודם לקרב אליו במה דאפשר, ובאותן שתי כסף היה מקרב עצמו אל שמואל הנביא (עבודת-ישראל, אבות פ"ב מ"ט).

[ז]

            בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ב). הרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן זצ"ל שאל לחסיד אחד שהיה דרכו לנסוע להרה"ק מלובלין זצ"ל, שיאמר לו איזה חידוש משם רבו. ואמר לו, שאמר שהבת-קול היתה מתרעמת על ר' חנינא בן דוסא, כיון שזכה למעלה כזאת שהעולם ניזון בזכותו, א"כ למה די לו בקב חרובין, מוטב היה לו להרבות בהוצאות, וע"י זה היה מתרבה שפע רב כהנה וכהנה. ופירש בזה מאמר רז"ל "ואל תתאוה לשלחנם של מלכים", רצ"ל שלא לחשוד את הצדיקים שמרבים בהוצאות ביתם שיש בו שמץ תאוה ח"ו, "ששלחנך גדול", רצ"ל מה שאתה זכית לעושר, הוא "משלחנם", ע"י זה הם משפיעים גם לך שפע. "וכתרך בגדל מכתרם" ג"כ כנ"ל, שע"י כתרם גם כתרך גדול (שער בת רבים, ניזנוב, אות יז. ועד"ז בס' כנסת-ישראל, רוז'ין, יח. ובס' תוספות-חיים, פוסטין, דרוש על השלום).

[ח]

            ..ואמונה ובטחון הם בחינת רגלין דקדושה, שהם בחינת תרין ירכין דקשוט בחינת ששוחקין מן לצדיקים (זוה"ק ח"ג כו), וכמו כן האמונה ובטחון שצריך שיהיה לאדם בהצדיקים והקדושים הם ג"כ בחינת רגלין, שהם בחינת תמכין דאורייתא. כי העיקר ההתקשרות בהצדיקים הוא כשמחזיק ידיהם ומספיק כל צורכם, בבחינת שוחקין מן לצדיקים. ואם אדם יש לו אמונה ובטחון הנ"ל, ע"י זה יכול להתכלל עם הצדיקים, ואף שעד הנה הלך חשכים והיה משוקע בכל התאוות והקליפות, מכל מקום ע"י תשובתו והתכללותו עם הצדיקים נוגה לו וכו' (מגן-דוד, טאלנא, פ' שמיני).

[ט]

            ..כי מצות הצדקה היא ליתן לתלמידי חכמים וצדיקים עובדי השי"ת הגם שיש להם, צריך ליתן להם עוד שיהיה להם הרחבה גדולה ומנוחה לעבוד את ה'. כי הצדקה לעניים המדוכאים היא בתורת רחמנות, ומצינו גם באומות העולם שמרחמים על עניים והוא רק בתורת רחמנות. אולם עיקר קיום מצות צדקה הוא רק להחזיק לומדי תורה ומחזיקים בעבודת השי"ת, להם ציוה הבורא ית"ש עיקר לתומכם וכו' (עטרת-ישועה, פ' שמות. ועיין עוד שם בפ' קרח ד"ה א"י ויקח קרח, הב').

[י]

            ..והנה מצוה זו נוהגת בכל עת ובכל זמן, שמצוה להידבק את עצמו לצדיקים חכמים שבדורו ולהנהותם מנכסיו. ועי"ז שהאדם מדבק עצמו לצדיק הדור ומהנה אותו כפי כוחו להחזיקו שיוכל לעבוד השי"ת במנוחה, עי"ז נמשך לו השפע, כי הצדיק משפיע לו כל טוב ברוחניות ובגשמיות וכו' (אמרי-יוסף, פ' ראה. יעו"ש באריכות).

 




הוסף תגובהתגובות