ב"ה יום שני, י"א מנחם-אב תשע"ח | 23.07.18  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ז אדר תשס"ח
פולמוס "הרבנים והשוחטים" בחרקוב

 

פולמוס "הרבנים והשוחטים" בחרקוב

            פרשה זו יפה נדרשת במאמרו של ר' צבי הר-שפר ע"ה "קהילת חארקוב" (העבר, כא, עמ' 205-201), שהוא עצמו התגורר בחרקוב בכל משך שנות המחלוקת, ואף שימש בה כשוחט עופות. כך שקרובים דבריו להיות נאמנים בכל הנוגע לתיאור העובדות לאשורן. וזו תמצית מאמרו:

            בעשרות השנים שקדמו לאירועים שלפנינו, ניתנה זכות הישיבה בחרקוב רק ליהודים ששרתו בצבא הצאר ניקולאי ("חיילים ניקולאייבים"); מזמן לזמן הותרה הרצועה וניתנה רשות המגורים גם לסוחרים גדולים ואחר-כך גם לבעלי אומנויות (והם שנקראו "חופשיים"). ומכיון שה"חיילים" היו האזרחים היהודים העיקריים והוותיקים, היתה ההנהגה הציבורית נתונה בידיהם, והם החזיקו בה בכל תוקף. כל ענייני העדה היו נחתכים על פיהם: הרב, השוחטים, בית-העלמין – הכל היה בידיהם ואיש זולתם לא ההין לחוות דעה, אף כי במשך הימים הפכו ה"חיילים" למיעוט בקהילה.

            "בבואי לחארקוב בשנת תרמ"ד, עמדה הקהילה על תלה ובראשה הרב ר' אברהם יחזקאל ארלוזורוב. היו בה שלושה שוחטי גסות, שוחט עופות ורב מטעם ה' סגל; שלושה בתי תפילה .. הרב ארלוזורוב היה ראוי בכשרונותיו ובמידותיו לפאר את העדה הגדולה ביותר בערי ליטא ופולין; גבה-קומה, בעל פנים עדינים והדורים, מופלג בתורה ורבים מהרבנים היו פונים אליו בשאלותיהם וספיקותיהם והוא היה משיב להם תשובות ארוכות וקצרות. הוא תפס מקום נכבד בקרב הרבנים הגאונים והיה חכם במילי דעלמא. מלבד מעלותיו המוסריות היה גם כתבא-רבא. תשוקתו לספרים היתה גדולה. ספרייתו כללה ספרים במקצועות שונים .. וכשהיה נוסע לערי ליטא היה מביא אתו המון ספרים ישנים וגם חדשים .. כשהיה נוסע לבקר את בתו בוויטבסק, היה סר לקופוסט וללובאביץ [לאדמו"רי חב"ד שישבו בערים אלו]. מעולם לא "חזר" על פרקי חסידות לפני קהל שומעים, אלא כשהיה בא מישהו מן "המשפיעים" המפורסמים היה מרכין את ראשו ושומע בהקשבה נמרצה את דברי המרצה .. הרב הגדול הזה המוכתר במעלות היה מסור בידי ה"חיילים" המגושמים, שלא ידעו להעריכו כראוי, ומידם היה צריך לקבל את משכורתו הדלה".

            בימי ההתעוררות הכללית שחלה בציבוריות היהודית בשנים תרמ"ג-תרמ"ז, נעשו גם בחרקוב כמה נסיונות להוציא את ההנהגה מידי ה"חיילים", ובראש העסקנים עמד ר' יהודה פיינברג (שעוד יוזכר להלן). ראשית פעילותם היתה לחדש את פני ביהכ"נ ה"משצ'ני" (שעמד ברחוב משצ'אנסקי) ולהוציא את הנהגתו מידי ה"חיילים". הדבר עלה בידם, וה"חיילים" שחשדו ברב ארלוזורוב שהיה לו חלק בכך שידם של ה"חפשיים" היתה על העליונה, נטרו לו איבה.

            השלב השני היה בניית בית-חולים יהודי, ולשם אחזקתו החליטו שהמונופול על עסקי הבשר הכשר יהיה בידי  "העדה", והרווחים יוקדשו לבית-החולים. התנאים החדשים נתקבלו בעצה אחת עם הקצבים ובהסכמתם המלאה. כממונה על הביצוע נתמנה אחד הקצבים מן ה"חיילים", והוא כ"עבד כי ימלוך" החל לנהוג עם הקצבים בתקיפות ובאכזריות עד כי קצה נפשם בסדר החדש והחליטו לפרוק מעליהם את עול "העדה". ראשון ה"מורדים" היה העשיר והתקיף שבקצבים ה"חייל" דוד קאבאק, ולימינו עמד העשיר והמלומד שב"חיילים" זלמן דרקובסקי.

            מכיון שהשוחטים דמתא עמדו תחת פקודת הרב, ציוה עליהם הרב שלא ישחטו בשביל דוד קאבאק. נתחכם קאבאק להביא לו שוחט משלו, ואז הוכרז בבתי-הכנסת ששחיטתו פסולה, והרב ארלוזורוב פרסם בעתונות היהודית כי הסיר את השגחתו מן הנקניקים ושאר מוצרי הבשר של ד' קאבאק (שהיו נמכרים ברחבי רוסיה). נסע קאבאק לקובנא אל הג"ר יצחק אלחנן ספקטור,1 והגאון שמיאן להתערב בענייני עיר שיש בה רב גדול משלה, החליט למען השלום לשלוח לשם את בנו הר"ר צבי רבינוביץ רבה של מיטווא.2

            הרב רבינוביץ דרש דרשות בגודל מעלת השלום, ישב עם שני הצדדים כדי לפשר ביניהם, והיה נראה שהצליח בשליחותו. ברם, עם נסיעתו משם נתחדשה המחלוקת, קאבאק הביא שוחט נוסף, וגם חלק מהקצבים שעבדו תחת הרב ארלוזורוב עברו לצדו של קאבאק. הרב ארלוזורוב מצדו המשיך לפרסם את מודעותיו בדבר הסרת ההשגחה. כאן עלתה המחלוקת מדריגה נוספת, בשעה שקאבאק החליט להביא לחרקוב רב חדש – הוא הרב ישעיה זלקינד3 – שהוא יתן לו את ההכשר הנדרש.

עתה יצאה המחלוקת את גבולות חרקוב והיתה למחלוקת עקרונית בין הרבנים, האם עוברים הרב החדש והשוחטים שעמו על איסור הסגת-גבול [או כל איסור אחר], והאם יש בכך כדי לפסול את הרב והכשריו ואת השוחטים ושחיטתם. בדבר זה דנו גדולי הרבנים בשעת אסיפתם בפטרבורג [פרט זה אינו רשום במאמר הנ"ל, אך כך מתברר להלן], ואף הגיע לכלל ויכוחים נוקבים מעל דפי העתונים היהודיים, כשבראש המצדדים ברב ארלוזורוב עמד הגאון הנצי"ב מוולוז'ין,4 ולעומתו יצא רב  שחתם על מאמריו בשם "הצעיר" – שלדברי כותב המאמר לא היה אלא הרב ר' חיים יעקב וידרוויץ רבם של חסידי חב"ד במוסקבא.5

עד כאן תיאור הרקע לצמיחת המחלוקת כפי העולה ממאמרו של ר' צבי הר-שפר; מכאן ואילך נעבור לתיאור המאורעות כפי שהם משתקפים בעתונות התקופה, ובעיקר – מכתבי הרבנים, חילופי התשובות והפולמוס שעוררה "שאלת הרבנים והשוחטים" דנן.

 

על ראשית צמיחתה של המחלוקת קוראים אנו בעתון "היום" (היו"ל בפט"ב, י' תמוז תרמ"ו), בכתבה מאת מודיע אלמוני המכונה "הצופה", התולה את הקולר בצווארם של ה"הדיוטים" – שהם כמובן ה"חיילים":

עדת ישראל יושבת חארקאוו היא גדולה ונכבדה. בקרבה ימצאו עשירים וגבירים נדיבי לב אשר מגמת פניהם להשכיל להטיב לאחיהם היושבים בשפל המדרגה ולהושיט יד עזרה לכל נקשה וכושל. אך השאור שבעיסה – והוא פירוד הדעות והלבבות – מעכב ולא יתן לכל דבר טוב ומועיל לצאת לפעלו, וע"כ רבה העזובה בעדתנו, אין סדרים ומשטר במעשי הצדקה והחסד, וכל הדברים יגעים.

"הדיוט קופץ בראש" אמרו חז"ל, וגם הדיוטי דורנו אורחות עולם ישמורו, ואוהבים המה לקפוץ בראש ולקחת חלק בראש ולהתנשא לכל לראש. ובעירנו רבו כמו רבו ההדיוטים ממין הזה, והמה ישחיתו כל חלקה טובה ולא יתנו לכל רעיון נכבד לצאת לפעלו. המה ידמו בלבבם כי להם לבדם ניתנה העיר, ולהם רק להם יאתה המשרה והתפארת. והיה כאשר ירחש לב איש דבר טוב ויחפוץ לעשות איזה תקון אשר ממנו תצמח תועלת להעדה כולה, אזי יתאמצו לקחת את רסן ההנהגה בידיהם, אף כי טח לבם מהבין ובקדקדם אין מוח לכלכל דבר במשפט ולעשות סדרים נכונים. ואם לא ימלאו את חפצם, יקימו שאון ויקראו למהלומות, ובין כה וכה יוסג אחור חסד ונכוחה לא תוכל לבוא.

הנה זה כמה נרגיש בעדתנו חסרון בית חולים לעברים, ובית מלון אורחים לעניי אחינו העוברים דרך עירנו, ועתה התעורר אחד מנדיבי עירנו אשר כבר גדר הרבה פרצות בעדתנו,6 ויקח את המכשלה הזאת תחת ידו, ויתן מכיסו סך מסוים בלי רבית, ויעש סדרים נכונים במכירת הבשר הכשר. והנה שתים טובות עשה נדיבנו, כי מלבד אשר יספיק לנו בשר בזול, עוד הקדיש את הריוח אשר יביא הענין הזה למעשי הצדקה, לבנות בית חולים לעניי עמנו ובית מלון לאורחים עניים. אך הדבר הזה היה כקוץ מכאיב בעיני ההדיוטים, מדאגה פן יגלה מהם כבודם עקב הענין הזה, ויצאו לריב כעדת קרח בשעתו ויעשו את העיר כמרקחה. ומי יודע מה תהי אחרית הסכסוכים והמדנים האלה?

העושה שלום במרומים הוא יעשה שלום גם לעדתנו ויברך אותנו בשלום.

 

המודעה הראשונה בענין הסרת ההכשר מבית-החרושת לנקניק, נתפרסמה ב"הצפירה" (י"ח טבת תרמ"ז):

מהיום הוסרה השגחתי מבית ר' דוד קאבאק מפה על מלאכת כרכשאות יבישות ממולאות בבשר (וואורסט) וכל מיני בשר יבש. וההכשר אשר נתתי לו הנני מבטל מהיום.

אברהם יחזקאל ארלאזאראוו חופ"ק חארקאוו

 

            וכעבור ימים ספורים בנוסח מורחב יותר ("המליץ" כ"ה טבת; "היום" כ"ח טבת, ב' ג' וה' שבט – בשינויים קטנים ביניהם):

כבר הודעתי בכתבי עתים כי הסרתי השגחתי  מכרכשאות יבישות "וואורסט" וכל הנעשים פה חארקאוו בבית ה' דוד קאבאק, ובטלתי ההכשר שלי. עוד זאת אודיע להאורחים הבאים הנה לבל יסמכו על תשובתי אליהם מאז על שאלתם באיזו אכסניא לאכול, רק ישאלוני מחדש, עקב כי בעוה"ר נתהוו אכסניות בלתי כשירות.

המודיע נאמנה, אברהם יחזקאל ארלאזאראוו חופ"ק חארקאוו

 

            בד בבד הודיעו לרבים על פתיחת בית-חרושת חדש לנקניק בהשגחת הרב ארלוזורוב ("הצפירה" כ"ה טבת; "המליץ" י"ג שבט):

לסוחרי וואורסט (קאלבאסין) הקרובים והרחוקים

הפאבריק  החדשה "דייטשע וואורשט כשר" שנפתחה מחדש פה חארקאוו, בחצר הג'  י. פיינבערג, מכינה כל המינים... הכל נעשה בהכשר גדול בהשגחת אנשים כשרים ונאמנים ע"פ הרב המפורסם דפה הר"ר אברהם יחזקאל ארלאזאראוו נ"י (וגם הכל נעשה מבשר שלא הי' שום סרכות על הריאות), ולכל דורש נשלח תעודות הכשרים מהרב הנ"ל. להשיג כל הסחורות ע"פ המקחים של הפאבריק, יפנו להאגענט המיוחד ה' אייזיק ליפשיץ.

 

            בתקופה זו נערכה בפטרבורג אסיפת רבנים (כדלהלן בהע' 10), ובמהלכה נזקקו גם לשאלה זו. מאותה אסיפה נשלח מכתב לעדת חרקוב (כדלהלן במכתבו של הר"מ שפירא מריגא), ואולי משם גם יצאה ההוראה לשלוח את הרב רבינוביץ לחרקוב (כדלעיל בדברי צ' הר-שפר). אסיפה זו נזכרת גם בשו"ת של ר' דובער י"ל גינזבורג דלהלן: "ובמעשה דחארקוב שגזרו על שחיטת השו"ב והמורה באיסור נבלה וטריפה, היו הרבה גאונים באסיפה ובמנין יחד בעיר פט"ב... כאשר ביררו בית דין על הסכסוכים שביניהם עם אנשי העדה, ויהי אחרי הדברים שהפסידו בדין, וגם נפסק ע"פ דין עליהם שאסור להם ליקח שו"ב ורב חדש, והפס"ד קיימו הרבה גאונים במנין יחד... שאסרו שחיטת שו"ב החצוף העובר על איסור הגאונים... שהיה דין-תורה ביניהם ע"ד סכסוכים, והפסידו בעלי המחלוקת ונפסק עליהם מבית-דין שגם הם אינם רשאים לקבל רב אחר ומחוייבים להחזיק הרב מרא דאתרא לבד".

            יתכן ולאסיפה זו מתייחסים גם הדברים שנמסרו ב"הצפירה" (י"ד תשרי תרמ"ח, נדפס להלן בשלימותו) ש"העידו בם גאוני עולם ואסרו הוראת רב ושחיטת שו"ב אחר אם יביאו", וכן המסופר שם (בדברי "העדה") שהג"ר יצחק אלחנן מקובנא הורה שיש לדון לפני שלושה רבנים.

 

            פעילות הרבנים לא שינתה את המצב, ובאותה שעה החלו להוציא את פסקיהם לרשות הרבים; ראשונה נתפרסם מכתבו של הג"ר יצחק אלחנן ("המליץ" י' אייר תרמ"ז, ושוב בכ"ה וכ"ח בו, ובב' וג' סיון. ואחר-כך ב"הצפירה" א' תמוז):

מכתב גלוי

מהרב הגאון הגדול פאר הדור, אדמו"ר הר"ר יצחק אלחנן יצ"ו ספעקטאר החופ"ק קאוונא

            ע"ד השאלות שנשאלתי אם אסור מן הדין שחיטת שו"ב השוחט בלי רשות המרא-דאתרא ומסיג גבול השוחטים הקבועים, וכן הוראות מורה הבא להסיג גבול הרב הקבוע. הנני להשיב לשואלי דבר גלוי ברבים, כי על פי דעת הפוסקים שחיטת שוחט והוראות מורה כאלו, יהיו מי שיהיו (אעפ"י שיכולים להיות מוסמכים מגדולי גאוני הדור הי"ו), אסורות כחשש נבלה וטרפה. וכל החושש למאכלות אסורות, יזהר ויזהר מאד שלא יכשל חלילה בשחיטות והוראות כאלה. וחלילה להם לסמוך על ההכשרים שבידי הקצבים ממורה כזה הבא בעולה להסיג גבול להתיר אסורים ולפרוץ גדר שגדרו גאוני קשישאי עמודי ההוראה (כפי שהארכתי בתשובתי לשואלי ביחוד).

            וזאת היא תשובה גם בנידון הכרכשאות (וואורסט, קאלבאס) וכל מיני בשר יבש ושומן הבאים להמכר לערי המדינה מחארקאוו, שאין לסמוך על שום הכשר, בלתי אם על ההכשרים הבאים מאת הרב הגאון וכו' מוהר"ר אברהם יחזקאל ארלאזעראוו נ"י שיכתוב מפורש שנעשים בהשגחתו ומשחיטות השו"ב שתחת השגחתו.

            ולגודל האיסור, ולהסיר מכשול חשש נבלות וטרפות מן הרבים, הנני לכפול הדברים שחלילה וחס לסמוך על הכשרים ממורה ושו"ב מסיגי גבול הפסולים מצד הדין, ושאין להם נאמנות כלל וכלל, ולא יכשלו בעון חמור כזה ח"ו. ובהנוגע להכרכשאות  ובשר יבש ושומן הבאים מחארקאוו, אין לסמוך חלילה כי אם על הכשר הרב הגאון וכו' מוהר"ר אברהם יחזקאל ארלאזעראוו יחיה שעדותו נאמנה מאד גם למהדרים מן המהדרים, יאכלו ענוים וישבעו.

            ובאתי עה"ח יום ו' עש"ק, כ"ח ניסן תרמ"ז, קאוונא.

                                                                                    נאום יצחק אלחנן החופ"ק הנ"ל

 

            הצד השני לא טמן ידיו בצלחתו, והודיע ברבים על קיומו ועל כשרותו ("המליץ" כ"ג אייר וא' סיון תרמ"ז; "הצפירה" ט"ו סיון):

וואורסט (קאלבאסין) כשר טוב ויפה!

זה רבות בשנים ידוע ומפורסם הוואורסט שלי בטוב טעמו על כל הווארסטין הנעשים פה חארקאוו, ושמעתי אומרים אשר מוכרים אחדים בשקר יסודם למכור וואורסט מפאבריקאנטען זולתי על שם וואורסט שלי, ע"כ הנני מבקש את הקונים כי מעתה ישימו עין השגחתם על החותם, אשר על כל אחת ואחת מהכרכשאות יהי חותם כזה "כשר יביל"ז", הוא שם הרב הגדול דפה ר' ישעיהו בהגאון האמתי מוהר"ר יהודא ליב זצ"ל זאלקינד הנקרא בטלן אב"ד דק"ק דינאבורג, אשר בעינא פקיחא ישגיח על השוחטים שלנו ועל הפאבריק כי יעשה הכל בתכלית ההכשר. ומהרב הג' הנ"ל אשלח לכל קונה הכשר מיוחד בחתימת-ידו. ואם חותם כנ"ל לא יהיה על כאו"א מהכרכשאות, לא יתן אמון בם כי שלי המה.

דוד קאבאק מחרקוב

 

ואילו הצד האוסר המשיך בפרסום פסקיהם של הרבנים העומדים לצדו ("המליץ" כ"ז סיון):

הודעה גלויה

לדאבון לבב כל מחזיקי הדת ויראי ה' נתרבו באלו הימים פורצי גדר שגדרו רבותינו ז"ל ובונים במות לעצמם, כאשר באו אלי שאלות בדבר אשר התאספו להקת אנשים ופרשו מהצבור וקבלו שו"ב לעצמם בלי רשיון המרא דאתרא, ועוד העמיקו עשות תועבה וקבלו גם מורה לעצמם למען יתיר את שחיטת השו"ב המשיג גבול. וכבר השיב ע"ז ידי"נ הרב הגאון ר' יצחק אלחנן שליט"א אב"ד דק"ק קאוונא יצ"ו ב"מכתב גלוי", כי שחיטת שוחטים כאלו והוראות מורים כאלו אסורות עפ"י ד"ת הקדושה.

ולגודל וחומר הענין מצאתי את עצמי מחויב לכפול את דברי הגאון הנ"ל ולהשיב לשואלי כי גם אנכי מסכים לכל דבריו הנאמרים באמת ובצדק במכתבו הגלוי. וכל מי אשר נגע יראת ד' בלבבו חלילה וחלילה להתגאל במאכלות האסורות האלו, כי שחיטת שוחטים והוראות מורים מבלי רשיון המרא דאתרא אסורות כנבלה וכטרפה. וח"ו להקל בזה להרוס ולנתוץ את כל הסדרים הקדושים לנו עפ"י רבותינו גאוני קשישאי העומדים ברום עולם היהדות.

            ובאתי עה"ח: יום ג', ט"ו סיון, פה פינסק יצ"ו.

נאום אלעזר משה הלוי איש הורוויץ7

 

וב"המליץ" (א' תמוז תרמ"ז) נדפסו שני המכתבים דלהלן (כמה תיקוני נוסח נעשו כאן על-פי השוואה לנדפס ב"הצפירה", ה' תמוז תרמ"ז וי"ד תשרי תרמ"ח):

[א]

להרים מכשול מדרך ישרי לב

אשר נשאלתי ע"ד השו"ב מק"ק חארקאוו ששחט ושוחט ולא הראה סכינו לחכם העיר, וכבר נשאל ע"ז מרבנים גאוני זמנינו יברכם ה', וכולם כוונו להלכה להורות ששחיטת השו"ב הזה אסורה, והודיעו לו להשו"ב הזה כי לא יזיד עוד לעבור על דברי רבותינו בעלי התלמוד והפוסקים. גם אנכי השיבותי אז את הנלע"ד ששחיטתו אסורה. ועתה נשאלתי שנית, כי עדיין באפקרותיה קאי, ויתברך בלבבו לאמר: עשיתי לי רב אחר זולת הרב הגאון דמתא.

            והנה זה השו"ב המלגלג על דברי רבותינו, קמצא אסיק ליה ובשם רב ומורה יקראהו, להתיר לו את האסור ולחתום לו היתרים והכשרים. והשו"ב השוטה הלזה איננו יודע כי ערביה ערבא צריך, כי האיש אשר בשם רב ומורה יכנהו אין כתרה של תורה הולמתו, כי חכמי ישראל המורים לעם דרכי התורה המצוה והמוסר, מוכרחים עכ"פ לשמור בעצמם את דרך ה', וזה הנכנס בגבול זולתו לא בזה הדרך ישכון אור התורה. ואם אולי סמכוהו רבנן קשישאי, הנה המה לא נביאים המה לדעת מראש את אשר יעשה האיש הזה אחרי כן. ועתה, אחרי אשר נתגלה בהתיה דהאי גברא, חלילה לסמוך על הוראותיו, והסומכים על הוראתו יחושו פן יכשלו ח"ו על פיו באיסורים חמורים. ואוי לנו שכך עלתה בימינו, כי אפרוחים יעטו קרנים ויעשו את תוה"ק ככדור לצחק בה. וכבר הגיעני מכתב התנצלות מהמורה הזה, ואין למכתבו טעם וריח תורה.

ואינני מדבר על אודות העיר חארקאוו עצמה, כי שם יהיו דברי או ללא הועיל או ללא צורך, כי אשר יראת ה' נגע בלבבו כבר ידע להזהר, הצנועים מושכים את ידיהם, ואשר לא ישימו לבם להזהר ממכשול עון, להם לא יועיל גם קול כשופר. אך דברי אלה באו להודיע למקומות אחרים, שם יובא בשר וכרכשאות (וואורשטין) ושומן משחיטת חארקאוו, להם אני אומר: שימו לבבכם לבלי תכשלו. אל תאמינו בההכשרים על הבשר או השומן או הכרכשאות המובאים מחארקאוו וחתומים בשם איזה איש אשר יכנה את עצמו בשם מורה או רב, כי לא לצדק יבואו דברי החותמים האלו, יען רב אחד יש להם ואך עליו יכולים לסמוך, ועל זולתו אין לסמוך כלל. כי כהשו"ב כהמורה פרצו פרץ ואין לסמוך עליהם כלל.

ואשר לא יחפוץ להכשל במאכלות אסורות, לא יאכל מן הבשר והכרכשאות והשומן המובא מחארקאוו, רק באופן שיהיה על זה כתב הכשר בחתימת יד הרב הגאון המפורסם מ' אברהם יחזקאל ארלאזאראוו שיחיה. עליו יוכלו לסמוך גם המהדרים מן המהדרים, יאכלו וישבעו וייטיבו לבם.

חתמתי יום ו' עש"ק ב' דהגבלה תרמ"ז לפ"ק פ"ק לאדז.

אליהו חיים באאמו"ר ר' משה ז"ל מייזל חופ"ק הנ"ל8

 

[ב]

מנויה וגמורה בסוד חכמי תורה, שלא על רבנים ושוחטים לבד אמרה תורה שהרשע פסול לעדות והנוטל חררה של המהפך בה נקרא רשע, כי אם על כל אדם מישראל. ונוסף לזה בשוחטים ומורי הוראות, אם נפסלו מחמת זה לעדות אז גם מעשי ידיהם יהרסו ואין שום ממש בשחיטתם והוראתם, כי השוחט אינו נאמן על בדיקת הסכין והמורה אינו נאמן להעיד על הכשר שום דבר הטעון הכשר.

ועתה בואו ונחזיק טובה לגאוני זמננו, ובפרט להגאון דק"ק קאוונא אשר כל בית ישראל נשען עליו, בראותו אשר איזו עיירות פרצו גדר ונכשלים ומכשילים במאכלות אסורות ח"ו, פרסמו האיסור גם על עלים הנדפסים ששחיטת שוחט והוראת מורה המסיגים גבול השוחטים והרבנים הקבועים, יש בזה חשש נבילה וטריפה. לכן הנני מודיע עוד הפעם שלא לאכול את הכרכשאות ובשר יבש שמביאים מחארקאוו בלא הכשר הרב המובהק וקבוע בשם מוה"ר א"י ארלאזאראוו נ"י. וכל מי שיזיד להכשיל את הרבים במאכלות אסורות, לא אשא פנים לשום בר ישראל ואודיע להשכנים שגם הכלים אסורים.

הכ"ד המדבר במשפט התורה יום ה' כ"ה אייר תרמ"ז.

נאום אברהם דוד לאוואוט מו"ץ דק"ק ניקאלאייעוו9

(מחבר ס' קב נקי, בית אהרן והוספות, שערי תפלה ועוד)

 

ובו ביום (א' תמוז) נתפרסם ב"היום" (היו"ל בפטרבורג) מכתבו של הנצי"ב מוולוז'ין

(כמה תיקונים קלים נעשו כאן על-פי הנדפס ב"הצפירה", י"ד תשרי תרמ"ח):

 

ב"ה, א' לסדר וימלא כבוד ה' [כ' סיון], תרמ"ז.

ראיתי בוגדים ובגידה בהוראה, ואתקוטטה עם נפשי על שפלת הדעת לראות כבלע את הקודש ולהחריש. ומתקיים בנו מש"כ היו שריה כאילים וכו', ופירשו באיכה רבה, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו, כך היו רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו כו'.

הן ראינו דברי הגאון הגדול זקן ההוראה מ' יצחק אלחנן שליט"א האב"ד דק' קאוונא מדפיס ומורה לרבים בעלי עתים, על דבר אשר בק' חארקאוו שהוחזק הרב הגאון מ' אברהם יחזקאל ארלאזאראוו נ"י לרב זה כעשרים שנה, והוא באמת אדם המעלה, ראוי לאותה אצטלא, והנה קמו איזה חבורה של אנשים באותו קהלה ק' אשר לא הסכימו לאיזה ענין בהנהגת הקהלה הקדושה וראשיה אשר היה גם דעת הה"ג הנ"ל עמהם, ויצאו אותו חבורה מן אגודת הקהלה הק' – ולקחו שו"ב לעצמם וגם מורה לעצמם. ולא בושו להדפיס ג"כ בעלי עתים, כי כך עושים בשם מרנא ישעיה.

ולא שעו לאזהרת הגאון הגדול האב"ד דק' קאוונא שאסר שחיטת אותו השו"ב, אע"ג שיש בידו קבלה מכ"מ, אחר שהוא נוהג עזות נגד מרא דאתרא – הוא הה"ג ארלאזאראוו נ"י – הוי כטבחא דלא סר סכינו קמיה חכם דמעברינן ליה ומכריזין אבשרי' דטריפה הוא. ואע"ג דמוקמי מורה אחר וקרי ליה מרנא, הן מרנא גופי' זייפנא הוא, שבא לגבול אחר גדול הרבה ממנו להורות במקומו ולהחזיק במחלוקת, ובזה הראה לכל שאינו עמית בתורה ובמצות. ומותר לספר אחריו ולגלות קלונו, כדאיתא בירושלמי פיאה פ"א: מותר לומר לשה"ר על בעלי מחלוקת ומה טעם כו'. ומלבד זה עוד לא הוחזק בהוראה, וכש"כ במקום דאיכא דעדיף מיניה דלא מסתייע מילתא כדאי' בכתובות ד"ס ב'. וא"כ כל בהמה ששוחט אותו השו"ב בחזקת איסור עומדת.

אחר כ"ז ראיתי להגיד לרבנים ולמו"צ בקהלות קדש הסמוכות לק"ק חארקאוו, להורות להעם היושבים בצילם שאסור לאכול משחיטת אותו השו"ב, וכרכשאות דחתים עלייהו "כשר יביל"ז" הוא חותם להודיע לרבים דטריפה המה. ומי שמעלים עינו מזה, עליו לחוש להא דתנו בת"כ פ' קדושים פרשה י' ואם העלם יעלימו, מנין שאם העלימו בדבר אחד סוף שדברים הרבה יעלימו, ת"ל אם העלם יעלימו.

ובעיקר הענין איני חדל לעורר את אחינו הנפרדים מקהלתם ק' ועושים אגודה בפ"ע, מלבד כי זה עון פלילי לעשות אגודות בקהלה אחת, והכתוב מזהיר לא תתגודדו, וגם הדעת נותן כי זה ראשית חטאת הקהל ק', וכאשר חלק לבם עתה יאשמו בהרבה ענינים. ומה גם בהיותנו בקרב הגוים ועין אדם רב עלינו לרעה, ואנו נמשלים לעפר הארץ בהמות ימים, אשר שוט שוטף כי יעבור ר"ל ושטף לאט לאט עד יהיו כל העפר למסוס נוסס ח"ו. ואין לנו תקומה כי אם בשעה שאנו נאחדים והיינו לאבן אחד, ואז אנו נמשלים לאבן ישראל ואין בכח המים להמיס.

והנה אין אני תמה על המורה והשו"ב שקפצו ביורה רותחת מאש המחלוקת, כי אחר שזה פרנסתם ואל זה המה נושאים את נפשם ונשמתם, חטאת עם ה' יאכלו וישבעו וירם לבם לחשוב מחשבות היתר, ולא באו חשבון צדק, ושמו עצמם כעיר זה שהולך אחר סיחה נאה כדאי' בב"ב ד' ע"ח ע"ב. אמנם לעם ה' אשר באו מראש למדה זו הנני מדבר, הן אמת גדול כח הנצוח שמסמא את העינים, וע"כ נקרא אש המחלוקת, כאש שמעלה עשן לעינים מבלי לראות מה שלפניו בעוה"ז ובעוה"ב, עד שמבלה הכל עד אבדון ר"ל.

בכ"ז אחר שכבר עשו שלהם, והראו עוז ידם שיכולים לפרק הרים, עתה כבודם להראות לכל כי נחתו מפני עון של מחלוקת ומאכלות אסורות ובזיון הורים ומורים, ובזה יכובדו מאד לעין כל. ולהמורה והשו"ב שלקחו, כמו שקבלו שכר על הדרישה, כך יקבלו שכר על הפרישה מקהל ק'. והיה זה שלום בגבולם ורבים ילמדו מטוב שכלם, כי הוא מרובה ומתגבר על פעלם, ובזה יהי משנה שכר גמולם. ואקוה כי בהניח דעתם יברכוני גם המה, וישמחו ויעלזו בטוב השלום ובנועמה, וישמח לבי גם אני העמוס בעבודה רבה ותמה.

נפתלי צבי יהודא ברלין מוואלאזין

 

בה' תמוז חזר ונדפס ב"הצפירה" מכתבו הנ"ל של הרב רא"ח מייזיל מלודז', ובו ביום נדפס ב"המליץ" מכתבו של הרב ר"מ שפירא מריגא:

כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם לשם ולתהלה כו' כש"ת מוהר"ר אברהם יחזקאל ארלאזאראוו האבד"ק חארקאוו.

השתוממתי בשמעי כי עוד לא שקעה אש המחלוקת במחנו אודות השו"ב השוחט בלי רשות הדר"ג, ויסיג גבול השוחטים הנעמדים במחנו, אשר בהיותנו יחד בעיר המלוכה פ"ב,10 כבוד גאוני ישראל שי' – וביחוד כבוד מאהבינו הגאון האמתי שליט"א אבד"ק קאוונא – באו עה"ח על המכתב ששלחנו לעדתו כי השו"ב אינו רשאי לשחוט דבר הטעון שחיטה בלי רשות כת"ר, וגם יצא כבוד מאהבינו הגאון שי' אבד"ק קאוונא במכתב גלוי בהמליץ. וכהיום אשר שמעתי מהדר"ג כי השו"ב עומד במרדו ולא ישמע דברי חכמים, וגם מצא עזר לנגדו, הישמע כזאת? עמדתי מרעיד כי בעתות המרגיזות האלה ירבו מחלוקת בישראל, אשר כ"כ רבתה המשטמה ופרוד הדעות ולחלוק על רבנינו גאונינו המובהקים ולפרוץ גדר.

לזאת [באתי] גם אנכי למלאות אחר דברי הגאונים שי' בדבר השו"ב, שאין לסמוך על שום הכשר משחיטות שו"ב, בלתי אם על הכשרים שיצאו מרומעכ"ת שיעשו בהשגחתו ומשחיטת השו"ב אשר ת"י השגחתו. ומי אשר יראת ה' נוססה בקרבו יזהר ויזהר למלאות אחר דברי הגאונים, שלא יכשלו באיסור חמור כזה. ובט[ו]ח הנני כי אנשי קהלתו עדת ישורון יתאחדו יחד בלב שלם ובנפש חפצה ויכירו כלם את כבוד רומעכ"ת, ועושי עול יסוגו אחור ויחסו בצל תורתו ויראתו, כאות נפשו ונפש תדרשנו באהבה המברכו ואת בני עדתו, העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום בעירו, כחפצו וחפץ אוהבו העז,

משה בהגאון אמתי מרהשי"א[!] זצלל"ה חונה פ"ק ריגא11

 

            וכעבור ימים ספורים (בט' תמוז) נתפרסם ב"המליץ" מכתבו של המ"ץ מברדיטשוב:

 

ב"ה יום ב' כ"ח סיון תרמ"ז ברדיטשוב.

רוב שנים ושפע ברכות לכבוד ידיד ד' וידיד נפשי עוז, הרב הגאון המפורסם ירא שמים, מוכתר במידות נעימות, משנתו זך ונקי, מוכתר במעשים טובים, שמו המפואר הר"ר אברהם יחזקאל נ"י אב"ד דק"ק חארקאוו.

השערוריה אשר בקרב מחנהו קודש חארקאוו שמעתי, דוה לבי על פרצות הדור להכשיל הרבים באיסור נבלות וטרפות, כאשר כבר הורו גאוני עולם וקדושי עליון שכל שו"ב המסיג גבול שחיטתו אסורה כנבלה וטרפה, ובראשם הרב הגאון הקדוש הר"ר ש' זלמן מלאדי זצוקללה"ה, והרב הגאון הקדוש הר"ר יעקב שמשון זצוקללה"ה אב"ד משיפיטיווקע, אשר בעיני ראיתי הפסק שלו כי שחיטת המסיג גבול נבלה וטרפה. וביותר יכאב לבי על הרב אשר מאתו תצא תורה, אשר בשביל חמדת פרנסתו יתיר להכשיל הרבים באיסור חמור.

            בזה היום בא אחד ושאל שנשלחו לו כרכשאות יבישות הנעשים בחארקאוו, אם מותר לו למכרם לישראל, והוריתי לו לאיסור ושמע לדברי, וחלילה עוד לא יכשלו בעירנו במרק פגולים. ה' ישמרנו עוד להבא שלא להכשל במאכלות אסורות. ומרוב צערי בזה ההכרח לקצר.

יהיה רוכב שמים בעזרו לעמוד בפרץ ולהסיר מכשול מקרב עמו, כנפשו היקרה ונפש אוהבו באמת מצפה לתשועת ד' ויתמו חטאים, ולהמחטיאים אל תהי תקוה.

אלה דברי המדבר בלב נשבר,

הק' יוסף יוזפא סגל אפרתי מורה הוראה דפה12

 

שבוע קודם לכן (בב' תמוז), נתפרסם ב"המליץ" (גל' 130) מכתבו של "הרב החדש" שסביבו נתחוללה המהומה כולה:

מכתב גלוי

והאמת והשלום אהבו (זכרי' ח')

אחרי הקריאה אשר קרא הגאון רי"א מקאוונא לאסור את שחיטת השוחטים החדשים מחמת הסגת גבול להשוחטים הישנים דפה, נשתוממתי על המראה איככה יצא מלפני הדרת גאונו דין מוטעה כזה, וכל השומע לדברינו תצילנה אזניו על הדין הזה.

ולמען יבורר את מי הצדק והאמת, אציע בקצרה, כי השוחטים החדשים לא באו להסיג גבול ח"ו בשום אופן לשום אדם מפה, כי אנשי העדה אשר מאתם נתמנו קבלו עליהם לשלם להרב ולהשוחטים הישנים דפה כל שכירתם משלם בלי שום מגרעת מכפי אשר קבלו ע"ע, אם רק יתנו ידם לשחוט להקצבים כמקדם – רק הובאו להציל העשוקים מיד עושקיהם.

וזה, כאשר העניים האנשי חיל דפה היו מאז ומקדם – מעת אשר הואילו אחב"י לשבת פה חארקאב – בעלי האומנות הזאת, והיו מתפרנסים מיגיעם לחם לפי הטף, והיו חפשים לנפשם בקנית הבשר ובמכירה כחוק. ועתה זה מקרוב הואיל אנוש לרכב על ראשם, וניתנו תחת יד אדונים קשים אשר לקח מהם את אומנותם ופרנסתם לגמרי. ולבלי יצאו מתחת רשותו, עשה חוזה עם השוחטים הישנים שלא ישחטו להם שום דבר הטעון שחיטה מבלעדו. וגם פעל לאסור להם לקבל שוחט חדש, למען אשר עי"ז יהיו מוכרחים ליתן צוארם בעול העבדות אליו אף נגד רצונם ויכולתם. ומטעם זה נהיו לעניים מרודים באין לחם ושמלה. וזה איננה רק הסגת גבול, כ"א הפסקת חיותם לגמרי, אשר זהו גזל גמור כמבואר בש"ס ופוסקים.

אשר ע"כ אין לשפוט כ"א אשר איזה כותבי פלסתר השמיעו לאזני הרה"ג רי"א הנ"ל דברים אשר לא כן, והעלימו ממנו אמיתות הענין לגמרי, וע"כ כתב מה שכתב. ואנכי היודע ועד בדבר עם שני רבנים גדולים עמדי בזה, אומרים בפה מלא כי אין כאן לא איסור ולא חשש ולא פקפוק, אבל יש כאן דין ויושר ומצוה רבה להציל את העניים הנ"ל מלוחציהם. ומותרים הבשר והכרכשאות אשר בהכשרי מן שחיטת השוחטים החדשים בלי שום מיחוש. כי המה באו להשיב גבול אשר גבלו ראשונים ולא להסיג ח"ו כנ"ל. ואנכי המשגיח על השוחטים ועל כשרות הבשר לכל פרטיהם, וכל המערער ומטה את הדין אחריות הסגת גבול וגזל גמור עליו.

כ"ד הכותב למען האמת לאמיתו והשלום, יום ו' עש"ק כ"ה סיון פרט האמת והצדק (עם הכולל) פה חארקאב,

נאום ישעי' בהגאון האמיתי מופה"ד מוהרי"ל זצללה"ה זאלקינד הנקרא "בטלן" מדינאבורג, חונה פ"ק הנ"ל

 

תמיכה ב"צד" של "הרב החדש" נדפסה באותם ימים ב"המליץ", במדור "עזרת סופרים" שבגל' 140 מי"ד תמוז (המאמר חתום בשם-העט 'אבן יז"ל'):

איש עובר אורח אנכי ונוסע לרגל מסחרי ביומי דשוקא לעיר חארקאוו, והמחלוקת אשר פרצה בעיר הנ"ל נודעת לי מכבר, אך אנכי לא נתפעלתי מזה ולא באתי בכתובים לספר על אדותה בכתבי העתים, יען כי מעשים כאלו חזון בלתי יקר הם בינינו בעוה"ר, כאלו היתה המחלקת ופירוד הלבבות למורשה לנו מדור דור. ובכמה קהלות מתרחש כמעט בכל יום דבר כזה, כי יבוא אחד מבעלי תורה מעצמו או ברצון איזה בעלי בתים מן הקהלה ונמנה לרב ומורה. ואף אם יקרה שרוב אנשי העיר מתנגדים לזה ומזה תפרוץ מחלוקת, אבל כאשר תפרוץ כן תשקע, ולא ירעישו עולמות בשביל זה. ומעולם לא שמענו כי יצאו גאונים מפורסמי הדור אשר כבודם יקר אצלינו, לטפל בדברים של מה בכך כאלה. ובכל המחלקות מעין זה שקרו, לא קרה שיצעק איזה מהמפורסמים על זה חמס, ויבא בטענת הסגת גבול,13 וכן גם בדבר השוחטים מסיגי גבול אשר שחיטתם כנבלה וטריפה או כחשש נבלה וטריפה.

            הנה אם אספר את הענין כמו שהוא, אז יראו ויוכחו הקוראים הנכבדים כי אין כאן לא דובים ולא יער, לא הסגת גבול ולא קיפוח שכר. והנה אנכי באתי לספר את הענין לא מפני כי יביל"ז או א"י א-אלאוו ממכירי הם, כי אנכי לא אדע ולא אכיר לא את זה ולא זה, אך מפני שראיתי כי גאוני זמננו צועקים ככרוכיא בלי היסח הדעת ובלי הפסק: "הסגת גבול וקפוח שכר!", ויוכל היות כי אינם יודעים את הענין על בוריו, על כן באתי להודיעם גופו של דבר ולהזהירם לבלי יכשלו ח"ו בדבר הלכה ולבלי יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

            אציע את הענין בקצרה: חארקאוו לפני שלשים שנה, אף כי כבר היתה עיר גדולה, אבל יהודים היו בה אך מעט, וגם אלה היו רק מאנשי הצבא אשר רק להם הותרה הישיבה פה כנודע. אך לרגל מסחרה הגדול נתרבו בה משנה לשנה יהודים מערים אחרות, עד כי נהיו לעדה גדולה והחלו להרגיש חסרון רב. ואז לקחו את הרב הג' ר' אברהם יחזקאל ארלאזאראוו למורה להם, והוא שוכן כבוד בתוכה זה כשבע עשרה שנה. אבל יען כי מאז ועד עתה נתרבה העדה על אחת עשר, וצרכי העם מרובים, ע"כ זה שנים אחדות החלו להרגיש חסרון גם ברב שני כמו בכל הערים הגדולות. אולם כל זמן שלא היתה סבה לזה החרישו, אע"פ שאין בדבר משום הסגת גבול, כי בדעתם הוא גם עתה לשלם שכרם להרב הישן כמו להחדש בלי שום מגרעת.

אך זה לא כבר נתחדשה השאלה בדבר קבלת רב חדש משום מעשה שהיה: לפנים היו הקצבים חפשים לנפשם בדבר קנית הבשר ובמכירה כחוק, אבל זה לא כבר לקח לו איש אחד קרנים להיות הוא הקונה והמוכר, באמרו כי טובת הכלל הוא דורש. וע"כ הוכרחו לקחת להם שוחטים אחרים וגם רב חדש, כמו שכתב באריכות הרב החדש בהודעתו. וכאשר יכון השלום לא יהיה בזה שום הסגת גבול ולא שום סכנה ח"ו להיהדות.

ועתה אשאלכם קוראים נכבדים, האם שוה הוא להרעיש עולמות ולצעוק חמס על דבר הברור שאין בו שום הסגת גבול? ולו גם היה בזה באמת חשש הסגת גבול, והגאונים חושבים את עצמם כעומדים בפרץ, גם אז יעצתי להם בעניי לפנות לבם מחטאים כאלו שאדם דש בעקביו, ומוטב להם לטכס עצה בדברים יותר גדולים ונכבדים מאלה, כמו למשל מה לעשות בבני הדור החדש לקרב לבבם לאמונת אבותם .. בדברים כאלה וכיוצא בהם היה להם לעסוק, ולא להתערב בדבר מחלוקת ולהרבות עוד אש ועצים ולהשפיל עי"ז את כבודם ואת כבוד התורה יחד.14 עד מתי יהיה השטן הזה מרקד בינינו, ועד מתי לא נוכל נקיון?!

 

תגובה ישירה לתשובתו של הר"ר ישעיה זאלקינד ב"מכתב גלוי" הנ"ל, באה רק בי"ד תשרי תרמ"ח (ב"הצפירה") – ונעתקה להלן – אבל רישומה של תשובתו ניכר גם בחילופי השו"ת הבאים, שתחילתם ב"המליץ", כ"ו אב תרמ"ז (גל' 173):

בשולי פתיחת התשובה כותב המו"ל לאמר: ידוע לקוראינו דבר הסכסוך אשר נפל זה לא כבר באחת מקהלות ישראל בארצנו, בדבר השוחט דשם שסמך ידו עליו הרב השני שמנו להם אנשי הקהלה, ורבים מן הרבנים גדולי זמננו הכריזו עליו ששחיטתו אסורה, ולא עוד אלא שגזרו גזרה זאת גם על שאר הקהלות בכל תפוצות ישראל משום הסגת גבול. והנה עפ"י מקרה באה לידנו תשובת אחד הרבנים גדולי התורה שהשיב כהלכה לחברו השואל אותו בענין הזה, ומשום תקנת רבים קבלנו רשות מאת הרה"ג הכותב לפרסם את תשובתו.

 

ע"ד הרבנים והשוחטים

שלמא רבא מן שמיא, לחד מן רברביא, אהובי הרב הג' סוע"ה וכו'...

במאי דבדיק לן מר בענין השאלה אם מותר לקצת הקהלה לקחת רב ומורה לעצמם ולהספיק לו כל פרנסתו בכדי שהוא ישגיח על השוחטים שיקבלו ג"כ לעצמם מחדש, ואם שחיטת השוחטים האלה שנעשה תחת השגחת הרב החדש הזה כשרה.

קשה לי מאד לגלות את דעתי בזה, יען שלבי נוקפי שאין השאלה הזאת מדברת [אלא] רק במעשה שהיה בחארקאוו, אשר אבות העולם קיימו בעצמם מאמרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכבר נפקי שיפורי דבי רב ששחיטת השוחטים החדשים טרפה, ומאן ספין ומאן רקיע לחלוק על האריות שבחבורה האלה?

בכל זה מעודי שנאתי חנפי תורה, ונאמנים עלי דברי רבותינו ז"ל: מתוך שיודעים הנביאים באלקיהם שאמתי הוא לא החניפו לו. ואין שבחם של הגאונים הגדולים הנ"ל שיקראו אחריהם כקורא את ההלל בבהכ"נ אחר הש"ץ ויאמרו אמן אמן לכל היוצא מפיהם מבלי חקירה ודרישה, ואדרבא זה הוא תהלתם שישקלו את דבריהם במאזני צדק. לזאת שמתי את נפשי בכפי וארד היום אל העיון בדבר הזה, וזה אשר העלתה לי מצודתי בע"ה בדבר הזה.

מתחלה צריכים אנחנו להפריד בין הדבקים, ולשום לכל אחד מנושאי השאלה מדור בפני עצמו. שני דברים עולים בקנה אחד על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן. אחד, אם יש רשות לקצת הקהל לקחת להם רב ומורה נוסף על הרב הרב הקבוע כבר בעיר הזאת, ואם מדת חסידות אינה לוקה בזה שהרב החדש ירד לאומנותו של הרב הישן, אשר בזה ימעיט פרנסתו מהכנסות הקבועות לרב ומרא דאתרא מקידושין וגיטין ואביזרייהו, וזולת זה ימעיט כבודו, כי ישים מגרעות בפמליא שלו הכפופים אליו ולתורתו ייחלו. ואחר נרדה נא ונראה מה דינו של השוחט שאינו מראה סכינו לרב וחכם שבעירו, אם באמת יש לחוש לשחיטתו משום נבלה או שחיטתו כשרה ויאכלו ענוים וישבעו.

עד הראשון אני בא. גרסינן ביו"ד רמ"ה ס' כ"ב בהג"ה וז"ל: "רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז אפילו הכי יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך. אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם וכו', אין לו להורות איסור והיתר או לדרוש לנהוג שררה באתריה דחבריה" עכ"ל. לפי הנ"ל אין אסור לרדת לאומנות הרבנות של חבירו רק לחכם אכסנאי שאינו קובע דירתו ואינו נחשב כאחד מבני העיר, אבל כשהוא משתקע בעיר ורוצה לנהוג ברבנות יחד עם הרב הקבוע שהיה מכבר, אין איסור כלל בדבר ואין רשות לשום אדם למחות בידו, אף שיוצא מזה הפסד בהכנסות הרב הקבוע שהיה מכבר.

והנה הש"ך שם הביא דברי המהרא"י שכתב: "על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן, ואיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר", עכ"ל, וכתב ע"ז "ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו לקפח הפרס ההוא וז"ש הרב מקפח קצת פרנסת וכו'". עכ"ל. ופליאה גדולה על רבנו הזה שלא התעורר שהרמ"א השוה דין הרבנות לאומנות דעלמא ולפיכך חילק בין אכסנאי לתושב, והיינו על פי המבואר בח"מ ס' קנ"ו ס"ה: "אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה וכו' יש להם למונעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינם יכולים למנעו". ויעו"ש עוד בהג"ה: "י"א דבר אומנותו יכול לעכב עליו עד שישכור לו בית ויהיה כבני העיר". וא"כ כשם שבן אומנות יכול לקפח שכר בן אומנותו בלי שום חילוק אם השכר הוא מותר בקושי או ברוח, רק אם הוא שוכר לו דירה בעיר הזאת ודר שם בקביעות, כן גם רב הבא להשתקע יכול לקפח שכר הרב הראשון אף שבא לו בהיתר גמור.

ומה שהביא ראיה מלשון הרב מקפח קצת פרנסת הראשון, וחשב כי מלת קצת מוסבת למה שלאחריה ור"ל למלת פרנסת ולפיכך פירש קצת, חלק מפרנסת הראשון, אינה ראיה כלל, כי באמת מלת קצת שבה למה שלפניה ור"ל למלת מקפח, והכונה שהוא מקפח במקצת פרנסת הראשון, ר"ל שאיננו מאבד ומקפח בשלימות פרנסת הראשון כי אם מקפח במקצת, כי על כל פנים גם לרב הראשון נשארו הכנסות מה כמובן. באופן שמלת קצת היא מה שקוראים המדקדקים תואר הפועל ולא שם עצם. וגרעון הפרנסה הוא בכמות ההכנסות ולא במיניה. ותמה תמה אקרא על רבנו הגדול הגר"א זצ"ל, שכפי הנראה מביאורו ס"ק ל"ה גם הוא נמשך אחר הש"ך יעו"ש.

היוצא מזה, שהרב הקובע דירתו בעיר שכבר יש שם רב קבוע, כל מצות הרבנות עליו, ויש לו רשות לקבל כל הכנסות הרב חלק כחלק הרב הראשון. ודברי המהרא"י שכתב: "על קבול פרס זה אנו בושים וכו'" הם רק לרוחא דמילתא.

וכן מפורש הדבר בשו"ת מהר"י מברונא סי' רנ"ג וז"ל: "והשתא איתברר לן דהשגת גבול איננו דין ומשפט וכו' ויש לו חזקה לרב בתרא כמו לקמא וכו' הלכך כל משרתי הקהל כגון כותבי גיטין ומקבלי עדות ויושבי בדיינות וכו' מוכנים ומשועבדים למהר"ר דוד ורנ"ק (הוא החכם השני שבא לנהוג ברבנות במקום שהיה שם ה"ר טעבל מתחלה רב קבוע ודן יחידי) ככל אשר הם משועבדים למה"ר טעבל. ואם מהר"ט יגזור בחרם עליהם או על שום אדם שלא יקבלו שום שררה מיד מה"ר דוד וכו', גזרותיו וחרמותיו בטלים ויכול מהר"ד לומר אדרבא ולגזור איפכא וכו', דע"כ אין דין השגת גבול נגד ת"ח אע"ג דאיכא ת"ח אחר בעיר, אע"ג דקבלוהו ואע"ג דאיכא פסידא וכו'" עכ"ל. וא"כ יכול הרב החדש לדרוש ג"כ בצבור ולקבוע ישיבה כמו הרב הראשון.

וע' גליון הרש"א יו"ד ס' רמ"ב ס"ג שכתב על הא דכתיב שם: "איזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש", וז"ל: "וכן כשיש רב קבוע אסור לרב אחר לדרוש באתריה, בהג"ה לקמן ס"ס רמ"ה" עכ"ל. והיה לו להעיר שרק ברב אכסנאי הדין כן, והוא מטעם קא פסקת לחיותי ולא מטעם כבוד רבו, ולא היה לו לקרב כלל את המרוחקים האלה.

איברא דיש להתעורר ע"ז, לו יהי שמטעם קא פסקת לחיותי לית כאן איסור כלל, אבל מטעם עני המהפך בחררה יהי אסור לרב חדש לירד לאומנות של חבירו הרב הישן. ע' ח"מ ס' רל"ז ס"ב שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש לו מלמד אחר, והוא מטעם עני המהפך בחררה כמבואר בתוס' קידושין דף נ"ט ד"ה עני המהפך וכו', וא"כ גם הרב שיושב בעירו ומחזר אחר הכנסות הרבנות הרי הוא כעני המהפך בחררה. ועוד ק"ו כי ההכנסות האלה הם כמעט מוחזקות בידו וכל הבא לטרפם ממנו בשלימות או במקצת הרי הוא רשע (רש"י פירש שם "נקרא רשע לפי שיורד לחיי חבירו", ועל פי זה הבנתי מאמרם ז"ל (ב"מ ע"א א') "אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו" והיינו שהוא מדה כנגד מדה, כי הוא עשה את חבירו ליורד לחייו כנ"ל. וע' תוס' קידושין כ"ח). וצריך עיון מדוע לא הזכירו הפוסקים מזה בדין האמור למעלה?

ובשביל זה מוכרחים אנחנו לאמר שבנדון הזה אין שייך כלל ענין עני המהפך בחררה. ובאמת כן הוא, כי ראשית לדעת הר"ת וחבל נביאים עמו עני המהפך בחררה אינו נוהג רק בדבר שיכול למצוא בנקל ממקום אחר, אבל לא במציאה והפקר ע"ש בתוס'. וא"כ רבנות שקשה מאד למצוא, וכמה ת"ח משתדלים למצוא להם מנוחה ולא איסתייעא מילתא, הרי היא כמציאה. ועוד, טעמו של עני המהפך בחררה אינו שייך רק כשבעל החררה מצדו מוכן לתת להעני המהפך עליה, ורק בסבת שחבירו בא להקדימו ברחמים לא נתן להראשון כי אם להשני, אבל היכא שבעל החררה בעצמו מחזר אחר עני אחר אף מבלי השתדלות השני, אזי פשוט שאין בו משום עני המהפך בחררה. ולפיכך נפסק הדין גם במלמד, היכא שבעה"ב בעצמו אינו רוצה לעכב המלמד הראשון על ימים הבאים, אין כאן כבר משום עני המהפך בחררה. ולפיכך בנדון דידן שקצת הקהל ברצון טוב וברעות נפשם יתנו ההכנסות שלהם להרב החדש, וכבר גמרו בדעתם לבלי ליתן ההכנסות שלהם להרב הראשון, אזי אין כאן בית מיחוש כלל.

זולת זה יש עוד לחלק בין חררה שהיא כבר מוכנת ומזומנת, להכנסות הרבנות שלא באו עדיין לעולם, ובריוח יש לומר שההיפוך וההחזרה אחריהם אינה חשובה כלום. וביותר עוד לפי סברת מהרא"י שהובאה למעלה, שבטורח התירו להרבנים לקחת ההכנסות האלה ואין בהם אפוא זכיה של כלום. – אשר בגלל כל אלה הנני אומר, כל מן דין סמוכו לן, ואם רק הרב  החדש הוא ת"ח ובעל הוראה ומוסמך מרבנן קשישאי, יוכל לישב בשלוה כיתד במקום נאמן ואין רשות לאיש לקטרג עליו.

ומעתה נבוא לשאלה שני': אם שחיטת השוחטים שלא הראו סכינם לרב הראשון יש בה משום נבלה. הנה על פי היתר השאלה הראשונה שהרב החדש כל מצות הרבנות עליו, אין כאן עוד ספק כלל שדי להשוחטים להראות סכינם לרב החדש ולעמוד תחת השגחתו, ושחיטתם כשרה וזבחי רצון לה'. אולם מאהבתי לרום מעלת כת"ר, הנה נא הואלתי לדבר עוד איזה דברים בזה. גרסינן בגמ' חולין י"ח האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה, ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבישריה דטרפה היא. ולא פליגי – כאן בשנמצאת סכינו יפה, כאן בשלא נמצאת סכינו יפה עכ"ל. ויש להסתפק אי רישא דוקא אי סיפא דוקא, אם דוקא בשנמצאת סכינו יפה הוא דלא מעברינן ליה, אבל בסתם מעברינן ליה, או דוקא בשלא נמצאת סכינו יפה מעברין ליה אבל בסתם אין מעברין ליה.

מגמרא שם ממעשה דרבא בר חיננא ממאי דבדיק רב אשי ומצא סכינו יפה ורק אז אכשריה אין להביא ראיה שבסתם מעברין ליה, כי כל זה היה נצרך רק לדעת רבא בר חיננא שהיה סבור כרבינא שאפילו בנמצאת סכינו יפה מעברינן ליה כאמור שם ברש"י, ולפיכך אליביה לא היה יכול רב אשי להכשירו רק כשנמצאת סכינו יפה בוודאי, ורק מטעם דטפלי תלו ביה כמבואר  שם, אבל בסתם הרי היה כבר נאסר. אבל רב אשי לדידיה יכול לסבור שגם בסתם אין מעבירים אותו.

והנה לדעת רש"י שסובר שכל עיקר הטעם שצריך בדיקה לחכם הוא רק מפני כבודו של חכם, א"כ מיירי כאן בטבח מומחה ויודע להרגיש פגימות, וכיון שעד אחד נאמן באיסורין (חולין יו"ד) א"כ בסתמא בלי ספק שחיטתו כשרה ושוב אין מעבירים אותו. אך לשיטת הרמב"ם שסובר שטעם הדבר למה משמתים אותו "לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה" (ה' שחיטה ספ"א), וא"כ מיירי כאן בטבח שאינו מומחה ויש לחוש שישחוט בסכין פגומה, כי סברא דעד אחד נאמן באיסורים אינה מועלת עוד אחרי אשר הוא עצמו אינו יודע בהחלט ששחט כהוגן וא"כ אין כאן העדאה ברורה, ולכן בסתמא אסור.

אולם גם לדעת הרמב"ם אין הדברים אמורים [אלא] רק בטבח שאינו מומחה, ומשום דחיישינן שמא לא הבין לבדוק הסכין כראוי וכמו שכתב הרמב"ם "שיסמוך על עצמו ויהיה הסכין פגום", היינו שאין אנו חושדים אותו שיאכיל טרפות בכונה ובמזיד, כי אם שיבוא לידי מכשול מחסרון ידיעה. אבל כשהטבח מומחה שיודעים אנחנו בו שמרגיש פגימה דקה מן הדקה וכבר איתמחי גברא כראוי, ולהאכיל טרפות בידים אין אנו חושדים אותו, א"כ אף שלא בדקנו הסכין אחריו הרי הוא בחזקתו, ומחזיקין הסכין שלו בטיבותא, ושחיטתו ששחט כשרה ושוב אין יסוד להעבירו. וא"כ בעתים האלה שכל השוחטים המצוין אצל שחיטה גמירי וסבירי בהלכות שחיטה, ומומחים בהרגשת הפגימות לפעמים יותר מהרבנים, אם שחטו שוחטים כאלה מבלי להראות קודם השחיטה הסכין לחכם וודאי ששחיטתם כשרה לכולי עלמא, וכיון ששחיטתם כשרה שוב אין להעביר אותם מפני שלא חלקו להחכם הכבוד ולא הראו לו את הסכין.

ולענין אם חייבים נידוי, הנה כבר כתב הרא"ש בחולין ואחריו הטור וב"י יו"ד סי"ח שעתה מחלו הרבנים את כבודם להמומחים הממונים על השחיטות ובדיקות, ואין עוד שום טעם לנדות השוחט שלא הראה סכינו לחכם, כי כבר מחול לו ושרוי לו. זולת זה לטעם רש"י שחיוב נידוי הוא בשביל זלזול החכם ומטעם מנדין על כבוד הרב, הנה כבר הביאו הפוסקים (ע' רמ"א יו"ד ס' רמ"ג ס"ח וס' של"ד ס' מ"ז וע' ברכי יוסף ח"מ ס' ט"ו שהאריך בזה) שבזמן הזה אין דין ת"ח לענין שיתחייב נידוי מי שמזלזל בכבודו, וא"כ נפל גם נידוי הזה לבירא. ולשיטת הרמב"ם שהגמ' בחולין מיירי בטבח שאינו מומחה, אין דין נידוי כלל בטבח מומחה ששחט מבלי להראות סכינו לחכם, כמבואר בדברי הלחם משנה יעו"ש.

זולת כל אלה לא יצדק לחשוב לזלזול בכבוד החכם כשהשוחט אינו מראה סכינו לחכם, רק כשהמניעה הוא מצד השוחט, שהחכם רוצה לראות ואך השוחט מתפרץ מפניו ואינו חפץ להראות הכנעה לו. אבל כשהשוחט מקבל מרות, ובכל אות נפשו מוכן ומזומן לתת כבוד להחכם ולהראות לו את סכינו, ואך החכם בעצמו משתמט ממנו ואינו רוצה לראות את סכינו בשביל איזה טעם שיהיה, אזי אין כאן כבר בזיון הת"ח כלל, כי רצונו של אדם זהו כבודו, וכיון שהרב בעצמו אינו רוצה הרי הוא כאלו התקבל. כללו של דבר, בזמן שיש שוחטים מומחים ומובהקים בעיר, והמרא דאתרא משתמט לבלתי ראות את סכיניהם בשביל איזו סבה, אז לא בלבד שאין מקום כלל לאסרם ולפסול שחיטתם, אלא אף אין בזה כלל משום בזיון התורה, ומכש"כ עוד כשיש רב אחר המשגיח על שחיטתם. וכל ישראל יכולים לאכול משחיטתם בלי פקפוק כלל, ועליהם הכתוב אומר בכל אות נפשך תאכל בשר.

ועל דבר מה שפקפק רום מעלתו בענין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, הנה ידוע שהנ"מ בטעה בשיקול הדעת, אבל בטעות בדבר משנה רשאי. וא"כ אם נתברר בראיות גמורות שהאיסור שאסר החכם אינו לפי הדין, אז אין משוא פנים לפני הקב"ה. וזולת זה גדולי הקדמונים אמרו בטעמו של דבר שהוא לפי דשויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, ר"ל כשבא לשאול מהחכם אם אסור או מותר א"כ סומך הוא על הוראת החכם ומראש מקדם מקבל הוא עליו הוראתו, וא"כ בשעה שהחכם אוסר כבר נעשה חתיכא דאיסורא על השואל, כי הלא מתחלה קבל עליו את הוראתו, ולכן אין רשות לחכם אחר להתירו. אבל כשהחכם לא אסר על פי שאלת השואל והשואל לא קבל עליו את הדין, ורק החכם גלה דעתו ונדרש ללא שאלוהו לאמר על דבר מה שהוא אסור, אז אין כאן שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא. וזה ברור.

ואלקי האמת, יאיר עינינו בתורת אמת, ויוגה מן המסילה, כל שקר ועולה, ישכן בתורנו אהבה, אמת ושלום על ישראל ועל רבנן.

כ"ד הכו"ח באהבה רבה עמוס התלאות ומצפה לחסדי ה' צבאות,

הצעיר ...

 

ב"המליץ" יג אלול (גל' 188) פתח הרה"ג הנצי"ב מוולוז'ין במערכתו הארוכה נגד הרב "הצעיר"; תשובותיו אלו נדפסו לימים בספרו שו"ת משיב-דבר (ח"ב סי' ח-ט), ומשם נטלתי את השינויים שנוספו כאן בין אריחיים:

ע"ד הרבנים והשוחטים

הן בא בהמליץ נו' 173 ש"ז מאמר מ"הצעיר" אחד, ע"ד הרבנים והשוחטים המשיגים גבול הקודמים, וגאוני הדור יצ"ו הזהירו ע"ז הרבה, ובא האיש וחקר ומצא היתר פשוט עפ"י הגהת רמ"א בחו"מ סי' קנ"ו ס"ה לענין אומנות, דאם השני שוכר לו בית ודר שם הרי הוא כאחד מבני העיר שיכול גם הוא להיות אומן. ומזה העלה דמש"כ בהגהת רמ"א יו"ד סי' רמ"ה סכ"ב, דרב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז, אפי' הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכ"ד כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך. אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר  שם כו'. והוא משו"ת מהרי"ו ותה"ד. והעלה הצעיר הנ"ל שהוא הוא מש"כ הרמ"א בחו"מ, שהרמ"א השוה דין הרבנות לאומנות דעלמא. ובזה יצא דבר הלכה מלפני אותו הצעיר, אם השני בא לדור הוא וביתו שמה, אין בזה שום הסגת גבול כמו אומן.

ומצא לב רחב לאמר שאין בזה משום חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, שזה אינו אלא בטעה בשיקול הדעת, אבל בטעה בדבר משנה רשאי. ולא די לו לעשות גאוני הדור יצ"ו לטועי בדבר משנה – אלא אף רבותינו הש"ך והגר"א ז"ל טעו בדבר, דהש"ך העתיק לשון תה"ד שמתיר לקפח מקצת פרנסת הראשון, משום שעל אותו הפרס אנו בושים, ובטורח למצוא היתר לרובן, ואיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר עכ"ל תה"ד מקור זה הדין, וכתב ע"ז רבינו הש"ך: ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו לקפח כו'. ותמה הצעיר ע"ז שהרי השוה הרמ"א דין הרבנות לאומנות דעלמא, וא"כ יכול לקפח שכר בן אומנתו אם בא גם הוא לדור שם בקביעות; ודברי מהרא"י שכתב: על קבול פרס זה אנו בושים כו' הם רק לרוחא דמילתא, לא כהש"ך והגר"א שנראה שנמשך אחריו, שגם המה טעו בדבר משנה זו שמצא אותו הצעיר בחו"מ. ובאשר שהצעיר הזה לא חפץ [לבו בתבונה] לעיין במקור דינו של הרמ"א ביו"ד, רק בהתגלות לבו במקום רואים – שגאוני הדור יצ"ו והש"ך והגר"א טעו בדבר משנה ושכחו מש"כ הרמ"א בחו"מ, ע"כ חובה עלינו להראות כמה גס לבו של זה הצעיר בהוראה, עד שאינו משים לב לחוש לראות בס' שו"ת תה"ד, ששם הי' רואה גם דברי מהרי"ו גם דברי תה"ד.

והנה בס' תה"ד סי' קכ"ו קכ"ז קכ"ח הביא שברעגעשפורג היה שם רב האלוף ר' אנשיל, ואח"כ בא לדור שם מהר"י ברונא, ורצה מהר"י ברונא ג"כ להשתמש בכל מיני רבנות בגיטין בחליצה ובהוראות וכה"ג, והי' מהר"א מקפיד ע"ז. ובא בראשונה מהרי"ו והובא בתה"ד סי' קכ"ו וכתב בזה"ל: ובשביל האמת והדין והשלום שלא ירבו המחלוקת אכתוב דעתי, כיון דהקהל לא בררו להם מהרי"ב ולא מהר"א ותרווייהו צריכים ליתן מסים ועולים כמו אחד מבע"ב, אין לאחד מהם שום חזקה יותר מזה. ואע"פ שמהר"א הי' ברעגנשפורג קודם דירתו של מהרי"ב, בזה לא יפה כחו כיון שהקהל לא מינו אותו עליהם לא לראש ולא לקצין, הרי הוא כאחד בעה"ב שדר בעיר ובא בעה"ב לגור שם באותה העיר, לא יוכל בעה"ב הראשון לאמר כבר החזקתי, כיון דבזמה"ז אין חרם ישוב נוהג, כדאיתא פ' לא יחפור דאי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב בי', וה"ה אם רוצה להיות שייך בכרגא דהכא כדאי' במרדכי. וגדול מזה כ' באור זרוע וז"ל: אם הוא ת"ח וצריכין ב"א לתורתו, אפי' אם בא מממשלה אחרת שאינו נותן מס למושל העיר הזאת, לא מצי מעכב עליהם כו'. ואפי' אם יש ת"ח אחר בעיר, כי קנאת סופרים תרבה חכמה כו' עכ"ל. ולא חילק אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם, אלא בכל ענין לא מצי מעכבי כו' עכ"ל מהרי"ו הנוגע לעניננו.

למדנו מדבריו שגם הוא [ז"ל] ס"ל כהגהת רמ"א בחו"מ, והוא משו"ת הרא"ש שהביא הטור שם, שאם רוצה לדור בעיר הרי הוא ככל בעה"ב, ומהרי"ו ס"ל עוד יותר, דאפי' רק אם רוצה להיות שייך בכרגא [דהכא] לא מצי מעכבי, וכדאי' במרדכי בשם ר"ת. אבל הרמ"א ז"ל ס"ל כשיטת רש"י דבמס לחוד לא מהני מה שרוצה ליתן מעתה, אם לא שמכבר הוא בסלוק מס לאותו שר. אבל מכ"מ אם בא לדור שם בקביעות אפי' רש"י מודה. ולביה דרבנו הרמ"א כשמעתיה בד"מ שם אות ח' שחולק על הב"י שכתב דזה תליא במחלוקת רש"י ור"ת.

נחזור לענין, דמהרי"ו ס"ל כר"ת דאפי' אם רוצה ליתן מס שרי, ומכש"כ אם בא לדור שם. אבל מחא לה אמוחא דכ"ז אם לא קבלו מתחילה הבע"ב את הראשון ולא מינו אותו עליהם, אבל אם קבלו עליהם לא אמרינן דבמה שבא השני לדור שם הרי הוא ככל בעה"ב, דמכ"מ הראשון שקבלו אותו מתחילה עדיף ואסור להשיג גבולו. אלא שכתב בשם א"ז דאם השני צריכים לתורתו לעולם לא מצי מעכבי עליה, משום קנאת סופרים תרבה חכמה. והוא עפ"י הגמרא ב"ב דכ"א ומודה ר"ה במקרי דרדקי דלא מצי מעכב משום קנאת סופרים תרבה חכמה. והובא ביו"ד שם סכ"ב. ומכש"כ בגדולי תורה שמרביצים תורה ברבים דאיכא בהו משום קנאת סופרים וכו'. כ"ז הוא מתשובת מהרי"ו.

ואחריו בא רבינו בעל תה"ד בסי' קכ"ח להצדיק את מהר"י ברונא מטעם אחר, וז"ל: דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד לאומנות חבירו להשיג גבולו ולהרחיק מהזיקו, ה"מ במידי דאית בי' קפוח פרנסה ומעוט רווחין ותוספת מחיתו, אבל כה"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קא אתי למיעבד נמי שררותא דמתא כותי', ואין בזה חסרון כיס, מאן לימא לן דאסור בכה"ג, דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור; ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי דפ' חזקת הבתים דאית לי' בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו, דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הצבור ולהנות צדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה, אבל כתר תורה ושררותא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה. ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכות אירוסין ונשואין וכה"ג, כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים כו' עכ"ל.

הנה התה"ד לא בא מצד שמהר"י ברונא בא לדור שם, והקהל לא קבלו עליהם את מהר"א כמש"כ מהרי"ו, והוא משום שפוסק כרש"י וס"ל גם בזה כהב"י שגם בדירה תליא במחלוקת רש"י ור"ת, ואנן דקיי"ל כשיטת רש"י לא מהני אפי' אם בא לדור בעיר שיקפח פרנסת הראשון אפי' לא קבלוהו. משום הכי בא התה"ד מטעם אחר, דמהר"י ברונא לא קפח כלל פרנסת מהר"א, ולא בא אלא לעשות צרכי צבור או ללמד תורה לרבים משום מצוה, ולא הי' בזה קפוח פרנסה אלא מה שהי' שם מנהג ליתן עבור טורח מצוה של סידור גיטין וחליצה וברכת אירוסין ונשואין (המנהג הקדום אינו מעין המנהג שבערי ישראל במדינה זו לקבוע פרס הרב מנשואין, כי זה אינו בשביל טורח הרב במצוה זו, שהרי אפי' יבא אחר ויסדר קידושין עליו לשלם הפרס הקצוב המגיע להרב; והפרס הוא בעבור טורח משא הצבור בצרכי הכלל, והסכימו ראשי הקהלה לשלם להרב איזה סך מקופת הצבור,15 וגם זה אשר מכל נשואין או גירושין מגיע להרב כפי המדובר, וא"כ אינו שכר מצוה כלל); וע"ז באמת כבר צווחו קמאי כמבואר ברע"ב מ' בכורות פרק ד'. אבל קיפוח פרנסה שבהיתר ודאי אסור. כ"ז בארנו שנוי דעות מהרי"ו ובעל תה"ד. ובשו"ת מהר"י ברונא סי' רנ"ג הביא טעם האו"ז דמותר משום קנאת סופרים תרבה חכמה, ושל תה"ד, והביא משמם מש"כ המה ז"ל.

ומעתה נבוא למש"כ הרמ"א ביו"ד וז"ל: רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ לרבים אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שקבלו הקהל את הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז, אפ"ה יכול השני לדור שם ולהחזיק רבנות כו'. והנה אחר שהרמ"א מיירי בקבלו הקהל את הראשון, הרי לכ"ע לא מהני במה שדר השני שם, כמבואר בתשובת מהרי"ו שהוא המיקל ביותר, וא"כ ע"כ טעם הרמ"א שהתיר מ"מ שיבא השני וישיג גבול הראשון – או מטעם שכ' התה"ד דמיירי שאין השני בא לקפח שום פרנסה שבהיתר ורק פרנסה דצווחי עלה, וכך הבין הש"ך, או מטעם שכתב מהרי"ו בשם או"ז משום שבא ללמד תורה לרבים ויש בזה משום קנאת סופרים, וכך הבין הגר"א שם בס"ק ל"ד רב כו' כנ"ל בשו"ע, והיינו דין דמקרי דרדקי דאי' בגמרא. – והרי ברור דין זה כשמלה, דלכ"ע אם קבלו בעיר רב או שוחט אסור לקפח פרנסתם אפילו רוצה לדור בעיר.

וזה ידוע שאין הרב השני שבזה"ז לומד תורה לרבים, והלואי שלא יחטיא את הרבים לעשות מחלוקת ולגרות איש באיש [ואיש] ברעהו. ובפרט זה גרוע עוד רב ושוחט משארי אומניות שאין בהם הסכמת בעלי בתים כלל, ומי שירצה לבחור אומן זה, אין לו שום קפידא ותרעומות על רעהו שרוצה באומן השני; משא"כ רב ושוחט דשייך בהם הסכמת בעה"ב לראות מי הוא ההגון לפני קהל ק' להיות נסמכים עליו באיסור והיתר ועוד הרבה, ע"כ מי שרואה בחכמתו או ברצונו להיות סומך על הוראת זה הרב, או על כשרות זה השוחט דוקא, ה"ז מטיל פגם בהוראת הרב השני או בחזקת כשרות של שו"ב השני, ומקפיד על רעהו שאין דעתו נוטה לדעתו, ומזה באים לידי מחלוקת.

והמחלוקת נמשלה לאש: יש אשר האש מתלקחת ואינה מזקת הרבה כי נשקעת מהרה, ויש אשר תזיק הרבה ולא תאמר הון; כך היא אש המחלוקת, פעם תשקע האש, ופעם מגיע מזה השחתת העיר ומבדילים עצמם זה מזה. ומי אשם בכל אלה וגורם כ"ז? מי שהעיז לבא להשיג גבול הקודם לו, ומשתדל ע"י קרוביו וכדומה למנות אותו לרב או לשוחט. והנה איש כזה אינו רק מחזיק במחלוקת לחוד, אלא גם עושה המחלוקת כדי להתחמם באש שלה, ועובר על לאו שבתורה: ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו'. והכל עושה בשביל הנאת פרנסה ומיקרי רשע דחמס, וידוע בחו"מ סי' ל"ד דרשע דחמס פסול לעדות אפילו באיסור דרבנן, וא"כ רב המשיג גבול פסול לעדות, ואיך אפשר לסמוך על הוראותיו או על חזקת כשרות בשחיטה.

וכבר ידוע מש"כ הגאון חת"ס בחלק יו"ד, דלפי מנהג מדינתנו שמקבלים רב או שוחט שוכרים אותו שיהא הוא עובד העיר ומשועבד להם, ובעבור זה קוצבים לו שכר, והרי זה שכירות כמשמעו ואסורים לחזור אם לא עפ"י ד"ת. והבא לקפח שכרו וליעשות רב או שוחט קודם שהיה ד"ת בין הרב והשו"ב עם בעלי הקהילה,15 אינו בגדר משיג גבול לחוד [אשר אינו דין ומשפט הכתוב בתורה], אלא הוא גזלן ממש, ומחטיא את הרבים להיות גזלנים. וא"כ הוא השוחט מומר לאיסור גזילה כיון שרגיל בכך שיושב וגוזל בכל יום הכנסת השו"ב הקודם, ומומר לדבר אחד לשיטת הרמב"ם צריך בדיקת סכין ואין סומכים עליו. ואע"ג דלא קיי"ל הכי (מדתניא בתוספתא והובא בתוס' חולין די"ב א' נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו', ובאמת יש מקום לומר דמזה למד הרמב"ם מדהובאה ברייתא זו בגמרא בשינוי לשון התוספתא, ולא תני כי אם אבדו לו, ולא [הביא] נגנבה לו, ש"מ דש"ס דילן חולק. וכיוצא בזה כ' הרמב"ן בחי' ב"ב דס"ג לענין תנו חלק לפלוני, דמדהביא הגמרא לשון התוספתא בשינוי מאשר היא לפנינו בתוספתא, ש"מ דהגמ' דילן חולק, והכי קיי"ל בחו"מ סי' רנ"ג עי"ש), מכ"מ ודאי א"א למנות שוחט לרבים אם אינו בחזקת כשרות. ומש"ה נוהגים כמה גדולי ישראל בשעה שנותנים קבלה על שחיטה, מפרשים שאין מסכימים להכשירו אלא באופן שלא ישיג גבול אחר.

והנה הוסיף אותו הצעיר להגיד חדשות בענין טבחא דלא סר סכינא קמי' חכם, דלשטת הרמב"ם ע"כ מיירי בטבח שאינו מומחה דוקא. ונפלא הוא איך עלה על דעת איזה איש לומר כן, והלא כל שאינו מומחה אסור לאכול משחיטתו, אפילו יראה סכינו לחכם מאי מהני במה שיודע להעמיד הסכין ומרגיש בפגימה כ"ש. והכותב הזה טעה במה שראה בלחם משנה לחלק בין גמיר ולא גמיר, וסבר דגמיר היינו מומחה בשחיטה, ובאמת הכונה של גמיר שהוא יכול להורות הלכה במקום שיפול ספק. וכ"כ הרדב"ז שנדפס בספרי הרמב"ם בווארשא, וז"ל: דשני מיני טבחים יש, יש מי שלומד השחיטות ובדיקות על פה כמצות אנשים מלומדה, ואינו יודע דבר מצד עיונו, ואם יפול לו ספק אינו יודע לבררו, וכיוצא בזה צריך להראות סכינו לחכם מדינא, שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת. ויש טבחים שיודעין הדין מעיקרו מן הגמ' ופוסקים ומדרך עיונו, וטבח כיוצא בזה אין צריך להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ולזה מחלו על כבודם אבל לא לכל. ואגב אלו היודעים נהגו כולם שלא להראות, וטעות הוא. עכ"ל הרדב"ז.

והנה לא באתי במקום זה בעלי העתים לברר הסוגיא לפרש"י ולהרמב"ם, ורק ההכרח הביאני לבא בזה להוציא מן הלב לסמוך ע"ד אותו הצעיר שבא לעקור גבול שגבלו ראשונים. והרי אנו רואים דעת חז"ל להזהיר את השוחטים ביותר על כבודו של חכם, יותר מכל אדם, מטעם שכתב הרה"מ בשם הראב"ד משום שצריך הרבה זהירות ועיון גדול. ועתה, נהי שבטל עיקר הדין להראות הסכין עפ"י דעת פוסקים ראשונים ז"ל, מכ"מ יש להתבונן מזה דשוחט המבזה את החכם שבעיר גדול עונו יותר משארי בני אדם. ונהי שאנו מוזהרים עפ"י הממשלה יר"ה שלא לנדות אפילו למי שחייב נדוי, וחלילה לעבור על חוקי הממשלה יר"ה, בכ"ז הוא צריך לדעת שהוא בר נדוי אפילו רק אם מיקל בכבוד הרב, ולא מבזה אותו שנקרא בפי חז"ל בסנהדרין ד' צ"ט ב' אפיקורס שאין לו חלק לעוה"ב. אכן יותר מכל אדם מישראל מוזהר השוחט שלא להקל בכבוד הרב, ויהי מוראו עליו, ובזה נוכל לבטוח בו שלא ימעול במעשה השחיטה הנדרש לזהירות הרבה.

וה' ברחמיו יסייענו לגדור פרצת ישראל ולא יבאו שועלים בפרצות להרחיבם, והיה זה שלום בקהלות ישראל. כנפש העמוס בעבודה הבא עה"ח היום א' לסדר כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' [ח' אלול] שנת תרמ"ז פ"ק וואלאזין.

נפתלי צבי יהודא ברלין

 

הרב "הצעיר" נזדרז להשיב על דברי הנצי"ב (ונתמשכו דבריו ב"המליץ" י"ב וי"ד תשרי תרמ"ח; גל' 208-207):

על דבר הרבנים והשוחטים

תשובת צעיר לרב

בהמליץ נומער 188 יצא הרב הגאון ר' נפתלי צבי יהודה ברלין יחיה לחלוק על ההלכה שקבעתי בנומער 173 בענין הסגת גבול של רבנות ובענין בדיקת סכין קמי חכם. מתחלה כשראיתי כי גדול האף והחמה של הגאון הזה במאד, אמרתי לכבוש את נבואתי ולשום מחסום לפי מדבר עוד בענין הזה, כי למה לי לאפושי חרון אף של הגאון הזקן הזה יחיה, ואנכי הצעיר באלפי יהודה. אולם אחרי שובי נחמתי, כי הלא לא לאדם המשפט כי אם לאלקים בוחן כל עשתונות צעיר ורב מלך, אשר בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. במקום שיש חילול האמת והפרת הדין אין חולקין כבוד לרב, ואם הרב יכעוס והצעיר ישתוק תורה מה תהא עליה. ובכן קיימתי בעצמי דרשתם ז"ל על פסוק לא תגורו מפני איש. וזה אשר זכיתי שנית משלחן גבוה בענין הזה. ומרום מעלת המו"ל אבקש להדפיס את תשובתי הזאת במ"ע היקר, לברר הלכה ולמען הצדק והיושר.

תמצית דברי הגאון הנ"ל בנוגע להבנת דברי הרמ"א יו"ד ס"ס רמ"ה הוא, שהמהרי"ו לא התיר לה' מהר"י ברונא להשתמש בכתר הרבנות כאחד עם הר' אנשיל, רק מטעם שהקהל לא קבלו מתחלה את הר"א לרב, ולפיכך הועיל לו מה שרצה להיות שייך בכרגא דהכא. אבל אם היה הר"א מקובל כבר בעיר לראש לקצין, אז לא היה יכול עוד המהרי"ב לבוא שם ולהסיג גבולו. אך כל זה הוא רק כשבני העיר אין צריכים לתורתו, אבל אם הת"ח השני הוא מופלא שרבים צריכים לתורתו, אז מותר לו להסיג גבול הרב הקודם שאינו גדול בכל אופן. ופירש איפוא דברי הא"ז שהביא המהרי"ו "אם הוא ת"ח וצריכים לתורתו" שר"ל שאם ידענו שהת"ח השני גדול מהת"ח הראשון בחכמה או בהרבצת תורה, אז רק אז מותר לו לירד לאומנות חבירו בכל אופן, כי הכל צריכים לתורתו. אבל בזמן ששני הת"ח שוים כמו המעשה דהר' אנשיל והמהרי"ב, אז לא הותר להת"ח השני להנהיג ברבנות במקום הראשון, רק כשלא קבלו בני העיר את הראשון, ורק אם משתתף עמהם בתשלום המס. ולפי פירושו הזה התפלא על הרמ"א וכתב "והנה אחר שהרמ"א מיירי בקבלו הקהל את הראשון הרי לכ"ע לא מהני במה שדר השני שם, כמבואר בתשובת מהרי"ו שהוא המקיל ביותר", עכ"ל.

            אולם כל זה אינו נכון כלל, כי מעולם לא חילק המהרי"ו בין אם הת"ח השני גדול מהראשון בתורה או שוה אליו, כי מי עמד בסוד ה' לשקול במאזני צדק תורת שני החכמים האלה זה לעומת זה. אך באמת כוונת הא"ז באמרו אם ת"ח הוא ובני אדם צריכים לתורתו, אינו לבאר שיעור חכמת (הראשון) [השני] באופן שיהיה דבור "ובני אדם צריכים לתורתו" מגביל מלת הת"ח, ור"ל אם ת"ח גדול הוא כל כך שבני אדם צריכים לתורתו, והיינו להוציא את ת"ח סתם שאין ידוע אם בני אדם צריכים לתורתו כל כך. ואם היתה הכונה כן היה צריך להיות אם ת"ח הוא שצריכים לתורתו (שין תחת ואו).

וזולת זה, מהמשך המאמר של הא"ז שהובא בהגהת אשרי פ"ב דב"ב נראה ברור שאין הדיבור בשני ת"ח הנצבים זה מול זה והשני גדול בחכמה או בהרבצת תורה מן הראשון, כי אם בא לעשות חילוק בין אם הבן אומנות הוא הדיוט שאין בני העיר יכולים ליהנות מתורתו לבן אומנות ת"ח (סתם שאינו ידוע שיעור חכמתו) שיכול להביא תועלת לעיר בתורתו. וז"ל הא"ז: "ואם יש חרם יישוב על פי תקנת רגמ"ה הרי הם מעכבים עליו אם שייך בכרגא, ואם הוא ת"ח וצריכים בני אדם לתורתו אין יכולים למחות בידו ולעכב עליו ואע"ג דאיכא ת"ח בעיר, משום דקנאת סופרים תרבה חכמה" עכ"ל. ואם כן הרי מפורש הדבר שבדיבור "ואם הוא ת"ח וצריכים בני אדם לתורתו" הכונה לכל ת"ח דגמיר וסביר, אע"ג שאין אנו יודעים כלל אם הוא גדול מהראשון באיזה דבר.

וא"כ אחרי אשר המהרי"ו הסתייע מדברי בעל א"ז להלכה למעשה בנידון דידיה, והא"ז ע"כ מיירי גם בקבלוהו וגם כשאינו משלם מס למושל העיר, א"כ למה הוצרך המהרי"ו להזכיר טעם דלא קבלוהו וטעם תשלומי הכרגא? אלא ע"כ לא הוזכרו שני הטעמים האלה אלא לרוחא דמילתא, לפי שבמעשה שהיה נמצאו באמת שני הטעמים האלה, אבל (אם) [גם] זולת שני הטעמים האלה היה רשות להמהרי"ב לכהן ברבנות על פני הר"א; ולפיכך עולה נכון לשון "וגדולה מזה כתב באור זרוע" שהביא המהרי"ו. גם עולה נכון מה שסיים המהרי"ו על דברי הא"ז הנ"ל "אלמא דיש להת"ח השני חזקה כמו הראשון", ולא הזכיר שום תנאי לזה, וא"כ על כל פנים יש לו חזקה אף בקבלו בני העיר את הראשון ואף בלי תשלומי כרגא ואף כשהם שוים בחכמה.

היוצא מזה, שלדברי הא"ז שהסתייע המהרי"ו ממנו וא"כ הסכים לדבריו, יכול הת"ח השני להנהיג ברבנות במקום הראשון בכל מילי דמיקרא ובכל מידי דהנאה אף אם קבלו כבר בני העיר את הראשון. וכשם שהמהרי"ו הזכיר טעם דלא קבלוהו ותשלומי הכרגא רק לרוחא דמילתא, כ"כ בעל תה"ד הזכיר טעם דקושי ההיתר לקבל הכנסות הרב רק לרוחא דמילתא.

ומה שכתב הגאון המשיג יחיה שבעל תה"ד חלק על המהרי"ו וס"ל שאף אם בא לגור בעיר לא מהני לבטל טעם קא פסקת לחיותו, והוא סובר כדעת רש"י16 אליבא דהב"י שאם גם רוצה להשתתף בתשלומי המס ואם גם בא לדור בקביעות אינו מהני – נעלם במח"כ מה שכתב בעל תה"ד ס' שמ"ב והובא ברמ"א ח"מ ס' קנ"ו והבאתיו גם אני במאמרי הראשון וז"ל: ואם לא נתן מס עד עכשו ובא לעסוק במלאכתו ולתת מס, י"א דבר אומנתו יכול לעכב עליו (והיינו כשיטת רש"י, כי הלא לר"ת די בתשלום המס בלבד) עד שישכור לו בית ויהיה כבני העיר. עכ"ל. ואם כן סובר התה"ד שגם לדעת רש"י כשבא לדור בקביעות אין מעכבים עליו. – ומעתה חזרה קושיא לדוכתא, למה הוצרך התה"ד להזכיר הטעם משום שאנו בושים על קבלת פרס, הלא במעשה שהיה המהרי"ב בא לדור בקביעות בעיר? אלא על כרחך לרוחא דמילתא כמו שכתבתי.

היוצא מדברינו אלה, שבין לדעת המהרי"ו בין לדעת התה"ד אין דין קא פסקת לחיותי נוהג בת"ח כשבא לדור בעיר ולהנהיג שם ברבנות, אף אם קבלו אנשי העיר מתחלה את הת"ח הראשון ואף אם אינו שייך בתשלומי הכרגא. ואך כשבא בתורת אכסנאי אז אין לו רשות לקפח פרנסת הרב הראשון כמו שנפסק הדין בבעלי אומניות, כי כל החילוק ביניהם הוא רק בנוגע לתשלומי הכרגא כאמור למעלה.

וכן מפורש בשו"ת מהר"י מברונא ס' רנ"ג שהבאתי כבר בקיצור כי סמכתי על המעיין, אך מוכרח אנכי להביא עוד שני מקומות ממנו, וז"ל שם: ונ"ל להוכיח דאף אם קבלוהו לת"ח קמא מ"מ לא מצי לעכב וכו', ואפילו אי פסק הנאתו, מדכתב הא"ז אפילו אם יש ת"ח אחר בעיר דקנאת סופרים תרבה חכמה כדאמר במקרי דרדקי וכו' ומדמי אהדדי מיקרי דרדקי ות"ח, ועל כרחך מיקרי דרדקי מיירי בכל ענין ואפילו אם קבלוהו כבר וכו', והתם ע"כ קא פסיק חיותיה ה"ה בת"ח. עכ"ל. אם כן כשם ששכר המיקרי דרדקי הוא בלי קושי כלל ומ"מ שרי, כן גם פרס הרבנים שהוא בלי קושי כלל שרי. עוד כתב שם וז"ל: עוד נ"ל דע"כ אין דין השגת גבול נגד ת"ח, אע"ג דאיכא ת"ח אחר בעיר ואע"ג דקבלוהו ואע"ג דאיכא פסידא, וראיה מרוכלין המחזירים בעיירות דלא שרינן להו רק לאהדורי ולא למקבעי, ומסיק אבל לצורבא מרבנן אפילו לאקבועי. עכ"ל. א"כ כשם ששכר הרוכלים אינו בקושי ובכל זאת שרי, כן גם פרס הרבנים שבא בהיתר גמור אין בו משום השגת גבול. כל זה ברור כשמש, ואיני יודע איך יצאה שגגה מלפני השליט הגאון המשיג יחיה לומר שגם דעת המהר"י מברונא הוא כדעת הש"ך?

אחרי הדברים והאמת האלה נראה אם יש לחלק בין הרבנים שהיו בזמן המהרי"ו, שהם היו מלמדים תורה ברבים ולפיכך הותר להם משום קנאת סופרים, להרבנים יצ"ו שבזמננו, אולי הם אין מלמדים תורה לרבים כ"כ ואין בהם משום קנאת סופרים. והנה הגאון המשיג יחיה ירד לחילוק זה, רק לא השוה מדותיו; כי על הרב הראשון עבר בשתיקה וכהודאה דמיא שהוא מרביץ תורה ברבים, ועל הרב השני מתח גזר דינו הקשה ואמר "וזה ידוע שאין הרב השני שבזמן הזה לומד תורה לרבים". אולם אנכי לא אבין מאיזה טעם דן את הרב השני לכף חוב, אחרי אשר עצם המעשה שנכנס בגבול הרב הראשון אינו מרע חזקת כשרות שלו, כי כבר הותרה הרצועה מפי רבותינו הגאונים נוחי נפש כנ"ל, אם כל הרבנים זולתו מרביצים תורה ברבים בוודאי גם הוא ברצותו להדמות ליתר חבריו ישתדל להרביץ תורה, ועוד יותר יתחרה בשביל המחלוקת משום קנאת סופרים. ואם גם יתר חבריו אין מרביצים תורה ברבים, א"כ לא עליו בלבד תלונתנו, אשר בשביל זה העמדתי אני השאלה בכלל על כל הרבנים.

ונראה לי שאף אם נאמר שהרבנים שבזמננו אין מרביצים תורה כ"כ כמו רבותינו הקדמונים, הנה לא בהם האשם כי אם בחילוף הזמנים ובשינוי הדורות, כדרשתם ז"ל על פסוק סמכוני באשישות.17 אולם תחת זה יש להם מקום אחר להתגדר בו, ולא המדרש עיקר אלא המעשה, להורות לעם איסור והיתר, להוכיח להם במילי דשמיא ולפקח בכלל על צרכי הצבור וחסרונותיהם. הדברים האלה יכולים הם שיעמדו במקום הרבצת תורה ברבים, וגם בכגון זה יש משום קנאת סופרים. ועל כרחנו יש לנו לאמר כן, כי אל"כ תהא כהנת כפונדקית, ומשרת הרב תרד למדרגת מלאכת חוטב עצים ח"ו. אלא ודאי שמלאכת שמים היא ועבודת הקדש עליהם, בין אם תופסים ישיבה בין אינם תופסים, וח"ו לאמר על הרב שאינו לומד בישיבה שאבד זכותו ח"ו.

ומה שכתב עוד שהרב השני יחטיא את הרבים לעשות מחלוקת ולגרות איש ברעהו, ובשביל זה נקרא רשע דחמס ועוד כדומה, הנה הכל תלוי בסבת הדבר שבעבורו נקרא הרב השני לעיר, אם רק ידי פריצים ומחרחרי ריב היו בזה, וכל עיקר כונתם היה רק להצית אש המחלוקת בעיר, אז ממילא מובן שהרב השני הוא נותן יד לפושעים. אך אם סבת הדבר היתה שהרב הראשון השתמש בתגא שלא כהוגן ונתן יד לעריצים להכביד עולם על אחיהם האביונים כמו שהיה הדבר בחארקאוו לפי השמועה, שאיני מקבל בשום אופן אחריותה עלי – אז לא בלבד שאין שמץ החזקה במחלוקת מצד הרב השני, אלא אף מצוה רבתא עשה ושכרו הרבה מאת הגבורה. ובכלל דברים כאלה מסורים רק ליודע מחשבות, הוא ית' יודע אם לעקל או לעקלקלות, ואנחנו מה כי נדבר סרה על עם קדוש.

ועל דבר מה שכתב הגאון יחיה שהשוחט שיורד לאומנות השוחטים בעיר אחרת הרי הוא גזלן ושחיטתו פסולה, הנה כבר העלה למסקנא הרצה"ח ז"ל בתשובותיו ס' כ"א ששחיטתו כשרה על כל פנים בלי שום פקפוק כלל יעו"ש.

ועל דבר מה שכתב על דברי בענין טבחא דלא סר סכינא קמי חכם, שאנכי כתבתי דלשיטת הרמב"ם ע"כ מיירי בטבח שאינו מומחה, וכתב הגאון המשיג יחיה "ונפלא הוא איך עלה על [דעת] איזה איש לומר כן, והלא כל שאינו מומחה אסור לאכול משחיטתו?" עכ"ל. אולם, הלא אנכי כתבתי בפירוש שכוונתי היא במלת שאינו מומחה רק שאינו יודע להרגיש בפגימה דקה מן הדקה, ור"ל שאינו מומחה הוא לבדוק סכין, אבל יודע הוא כל הדברים שמפסידים השחיטה – ומוכרח הוא בלשון הרמב"ם, שהרי כל החששא הוא רק שמא ישחוט בסכין פגום, אבל אין חוששים כלל שמא יגרים או כדומה. ואם באנו לחוש לזאת לא היתה בדיקת הסכין קמי חכם מספקת, והיה נצרך שהחכם יעמוד על גביו בעת השחיטה כמובן.

            ועל דבר מה שהביא בשם הרדב"ז בענין בדיקת סכין קמי חכם, ע"ע בעל העיטור ה' שחיטה: "ועכשיו אין ת"ח מקפיד על כבודו שכלם ראשים בעיניהם ואין ראוי לשמתו ולהעבירו, אלא אוריי מורי ליה ואי עביד עביד", עכ"ל. וכן כתב הריטב"א בחידושיו לחולין דף יו"ד שדינא דטבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתין ליה, לא היה נהוג אלא בדורות הראשונים יעו"ש.

ומה שכתב עוד בסוף דבריו "מ"מ יש להתבונן מזה דשוחט המבזה את החכם שבעיר גדול עונו" עכ"ל, הנה גם אנכי לא התרתי לבזות את החכם; ח"ו לא תהא כזאת בישראל; הרבנים הם נשיאי אלקים בתוכנו ומהראוי לכבדם ולנשאם כראוי להם, אף שדין נידוי על כבוד הרב בטל ומבוטל עתה לפי דעת רוב הפוסקים, כמו שהבאתי במאמרי הראשון – אף זולת חק הממשלה יר"ה. אך בארתי שהיכא שהשוחט מצדו רוצה להראות סכינו לחכם, אך החכם אינו רוצה להזדקק ולראות בשביל איזה טעם, אזי אין כאן כבר בזיון החכם כלל. ועל זה לא השיג ולא יכול להשיג הגאון שיחיה כלל.

ומה שהביא מסנהדרין שהמקיל בכבוד הרב הוא אפיקורוס ואין לו חלק לעה"ב, הנה ידוע לכל מבין עם תלמיד שאין למדין הלכה מפי אגדה, ואם באנו לקבוע מסמורות בדברי מליצה כאלה, אז נהיה מוכרחים לאמר שהכועס הרי הוא עובד ע"ז (הר"מ בה' דעות על פי הזוהר בראשית ומדרש לעולם ט"ו); וכל המתיהר עובד ע"ז (סוטה ד'), וכל המוציא לעז על אדם כשר כופר בעיקר (ערכין ט"ו), ועוד דברים כאלה שלפעמים גם גדולי ישראל נכשלים בהם. אמנם כל החידות והמליצות האלה אינן הולכות אלא אחר הפה, ר"ל אחר הביאור הנכון והרעיון הכמוס. ואין להאריך בדברים ידועים כאלה.

            ומי ששכן שמו בישראל ישכן בינינו אהבה ואחוה ושלום, ויסיר מעלינו כל גזירה רעה ושנאת חנם מעתה ועד עולם.

הצעיר

כ"ד הכו"ח יום ד' ח"י אלול שנת תן כבוד ה' לעמך לפ"ק

 

 

הגאון מוולוז'ין לא נשאר חייב, ופרסם את תשובתו באותו מקום ("המליץ" ג' וח' חשון תרמ"ח, גל' 223-219), במדור "מאמרי מדע":

על דבר הרבנים והשוחטים

הן הגיע עלה המליץ נומר 207, והביא שנית דברי הצעיר המתחזק להתיר מה שאסרו גאוני הדור יצ"ו, והרואה מבלי עיון בעומק הדברים, יכול לחשוב שאותו הצעיר מחזיק מעמד במלחמתה של תורה, ובדעתו הראשון עומד כי גאוני הדור יצ"ו טעו בדבר משנה, ושכחו דין הרמ"א בחו"מ סימן קנ"ו, ולא ידעו כי מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה לענין רבנים, היינו מש"כ בחו"מ בשארי אומניות, ורמ"א השוה דין הרבנות לאומנות דעלמא (ועפי"ז מצא לעצמו היתר להתיר מה שאסרו גאוני הדור המובהקים בהוראה באשר טועי בדבר משנה המה. והוסיף עוד טעם עפ"י דעת הראשונים ז"ל בטעם הדין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, משום דשויה חתיכה איסורא, והובא בש"ך יו"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ח. וטעה אותו צעיר והבין דדוקא השואל לחכם ואסרו, ושוי השואל על עצמו חתיכה דאיסורא שהרי הוא סומך עליו, משא"כ אם חכם אסר בלי שאלה אינו כן. וטעות גדול הוא, אלא הפירוש דשויה המורה בהוראתו חתיכה דאיסורא. והראיה שהר"ן בע"ז פ"א מקשה, אחר שהביא דברים אלו שהטעם משום שנעשית חתיכה דאיסורא, מהא דאי' שם (בדף מ') נפק שיפורי דרבא ואסר דרב הונא ושרי, ואי כמו שהבין הצעיר לק"מ, דשם לא בא השואל תחלה לרבא, אלא אתי ארבא דצחנתא לסיכרא למכור ויצא הוראה מרבא לאסור. אלא טעות גדול הוא), ולא כמו שהבינו גדולי הדור יצ"ו, וגם הש"ך והגר"א ז"ל טעו בפי' דברי הרמ"א.

והרואה שהצעיר מתחזק על עמדו יאמר מסתמא יש ממש בדבריו, ע"כ רואה אני חובה לשוב שנית ולהודיע שכבר אותו הצעיר נסוג אחור ממעמדו הראשון, ויודע עתה שלא היה אלא מגיס לבו בהוראה, ודברי הרמ"א ביו"ד דמיירי בקבלוהו להראשון אינו הדין שבחו"מ דמיירי בלא קבלוהו, ומש"ה שרי כשבא השני לדור באותה העיר. אלא שבא הצעיר עתה להתיר להשיג גבול הראשון עפ"י היתר שהביא מהרי"ו בשם הא"ז שהבאתי במאמרי הקודם, ואשר לזה כיון באמת רבינו הגר"א ז"ל בהבנת דברי הרמ"א. והצעיר חפץ בהתגלות לבו במשמעות [לשון] הא"ז נגד הבנת הרמ"א בדברי הא"ז, כאשר יבואר עוד לפנינו.

אחר שכן היה הדעת נותן שהצעיר יחוש לדבר שהוציא לעז ודברי בוז על רבותינו הש"ך והגר"א ז"ל, ולהבדיל לחיים גאוני הדור אשר קטנם עבה ממתניו, ולקרא אותם טועי בדבר משנה, ולא נעלם ממנו מה שראוי היה לגזור עליו לולא דינא דמלכותא. אבל אם בעל נפש הוא, עליו לבקש תחלה מחילה ברבים באותו מקום, הוא המליץ, ולומר נעניתי לכם עצמות רבותינו הש"ך והגר"א ז"ל, חטאתי לאלקי ישראל ולכם רבותי גאוני הדור יצ"ו שקראתי אתכם טועי בדבר משנה, ולא עיינתי בשו"ת מהרי"ו שהביא הרמ"א.

הן אמת שלא דבר נקל הוא להודות על הטעות, ועל כן איתא בויקרא רבה פ' י"ג על המקרא וישמע משה ויטב בעיניו, שמשה הוציא כרוז לכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולימד לי – ולא בחנם עשה כן משה רבינו – אלא שבא ללמד שלא נבהית להודות על הטעות, שהרי משה רבינו ג"כ טעה. וכך נהגו כמה אמוראי ולומר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי.

ואני רגיל לפרש הא דאיתא בגיטין דמ"ג ובכ"מ בפי' הכתוב והמכשלה הזאת תחת ידיך, אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם, שלפי אותו הפי' אינו מובן מליצת הכתוב כי יתפוש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידיך, והרי אומר לו שבחו בפניו שהוא ראוי להנהיג משרה על הצבור, ואיך אפשר שיגיד שבחו זה שהוא נכשל בד"ת וטועה בה כדרכה של תורה שנכשלים בה; אלא כך הפירוש: אם אתה נכשל בתורה, הרי המכשלה הזאת תחת ידיך לחזור בך, ואין בושת ההודיה רבה עליך שתהיה מוכרח להאחז בה ולעמוד על דעתך. ואם היה כך לא היית ראוי להוראה, באשר יעמוד על דעתו גם כשיראה שטעה. ומשמעות ידיך היא כחך, שכח דעתך גדול לחזור מן הטעות ולומר טעיתי, ומשום כך אתה ראוי להוראה. ואחר שהדבר הלז אינו דבר נקל, היה אפשר לדון בצדק אותו הצעיר, אשר בין הוא מורה בין שאינו מורה, זה ברור שלא הגיע להוראה, וע"כ לא מצא לב לומר טעיתי ולבקש סליחה וכפרה.

אבל באמת זה הנסיון אינו אלא למי שיודעים בו שהוא הורה כך, משא"כ אותו הצעיר שלא נודע מי הוא, פניו לא יחורו אם יודה, והלא כדאי היה לפניו לבקש כפרה על עונו שהתריס נגד רבותינו ז"ל ולהבדיל לחיים גאוני הדור יצ"ו. אין זה אלא שנתקיים באותו הצעיר מאמרם ז"ל ביומא דף פ"ז: "כל המחטיא את הרבים כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגיהנם, שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו". ואין מחטיא את הרבים ועשוק בדם נפש רב יותר ממנו, שמתיר לקפח פרנסת הרבנים, ולהחטיאם במחלוקות, כאשר יבא עוד.

עתה נבא להיתר שהמציא הצעיר עפ"י לשון א"ז שהביא מהרי"ו אם הוא ת"ח וצריכים לתורתו כו', ע"ז כתב הצעיר בזה"ל: שאין הפי' כמו שכתב דוקא אם הת"ח השני גדול מן הראשון בחכמה או בהרבצת תורה, אז רק אז מותר לו לירד לאומנת חבירו בכל אופן כי הכל צריכים לתורתו, אבל בזמן ששני הת"ח שוים אז לא הותר להת"ח השני להנהיג ברבנות במקום הראשון רק כשלא קבלו בני העיר את הראשון כו'. ולפי פירושו זה התפלא על הרמ"א וכתב, והנה אחר שהרמ"א מיירי בקבלו הקהל את הראשון, הרי לכ"ע לא מהני במה שדר השני שם כמבואר בתשובת מהרי"ו שהוא המקיל ביותר, עכ"ל. אולם כ"ז אינו נכון כלל, כי מעולם לא חילק מהרי"ו בין אם הת"ח השני גדול מן הראשון או שוה אליו כו', אך באמת כוונת הא"ז באמרו אם ת"ח הוא ובני אדם צריכים לתורתו, אינו לבאר שיעור חכמת השני (וטה"ד כאן בהמליץ)18 באופן שיהיה דבור "ובני אדם צריכים לתורתו" מגביל מדת ת"ח, ור"ל אם ת"ח גדול הוא כ"כ שב"א צריכים לתורתו, והיינו להוציא את ת"ח סתם שאין ידוע אם ב"א צריכים לתורתו כ"כ, ואם היתה הכונה כך היה צריך להיות אם ת"ח הוא שצריכים לתורתו שי"ן תחת וא"ו. עכ"ל אותו הצעיר.

והנה הרואה במאמרי הקודם, יראה שמעולם לא נפלאתי על הרמ"א, רק הראיתי שמאחר שהרמ"א מיירי בקבלוהו להראשון, ע"כ אינו כמו שחשב הצעיר שטעמו של הרמ"א ביו"ד הוא משום שבא להשוות דין הרבנים לאומנת דעלמא, דמותר בבא לדור שם, וזה אינו, שהרי גם באומנת לא התיר הרמ"א בבא לדור שם אלא בלא קבלו את הראשון, וגם לא נזכר בדברי אם השני גדול מן הראשון או לא, רק הבאתי לשון הרמ"א כמו שהוא, רב היושב בעיר ולומד תורה ברבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ לרבים כו'. ופי' הגר"א שהוא מטעם שכ' הא"ז משום שבא ללמוד תורה ברבים ויש בזה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והיינו דין דמקרי דרדקי דאי' בגמ'; וע"ז כתבתי דרבנים בזמנינו שאינם לומדים תורה לרבים, ורק מורי הוראה ואין בזה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, שוים לשארי אומניות דלא שרי להשיג גבול אלא כשבא לדור בעיר וגם בלא קבלו להראשון.

והכי מפורש עוד בהגהת רמ"א בחו"מ שם בזה"ל: ואין חילוק בכ"ז בין ת"ח לאחר, דאין חילוק אלא ברוכלין כמו שיתבאר בסמוך, ויש אומרים דאם בני העיר צריכים לתורתו אינן יכולים למחות בידו אע"ג שיש ת"ח אחר בעיר, דקנאת סופרים תרבה חכמה, עכ"ל. והוא בשם הגהת אשר"י היינו הא"ז. הרי תראה כמה עיקם אותו הצעיר כוונת הא"ז בשאט נפש ובזדון לפרש כונת הא"ז או שהוא ת"ח סתם, או שהוא לומד תורה ברבים וצריכים לתורתו. שחוק עשה לנו הצעיר הזה, וכי מי שרבים צריכים לתורתו אינו ת"ח, וא"כ למאי כתב הא"ז ובני אדם צריכים לתורתו אחר שאפי' ת"ח סתם מותר. אלא הפי' כמש"כ הרמ"א ביו"ד ובחו"מ דדוקא אם צריכים רבים לתורתו מותר משום קנאת סופרים תרבה חכמה, משא"כ ת"ח שאינו לומד תורה ברבים, אע"ג שגם הראשון אינו לומד תורה ברבים, מכ"מ אינם אלא כשארי אומניות כלשון רמ"א בחו"מ הנ"ל.

הן אמת דדעת הר"י ברונא בסי' רנ"ג, אחר שהביא דעת מהרי"ו ותה"ד הוסיף מדעת עצמו דלגבי ת"ח ליכא כלל דין הסגת גבול, והביא ראיה מהא דאי' בב"ב דף כ"ב לענין חנות שבעיר דאם ת"ח הוא אפי' לאקבועי נמי, כי הא דרבא שרי להו לרב יאשיה ולרב עובדי' לאיקבועי דלא כהלכתא, מ"ט כיון דרבנן נינהו אתו לטרודי מגירסייהו. ואע"ג דקאמר בגמרא שהוא דלא כהלכתא, יישב מהר"י ברונא לפי דרכו. אבל דעת רבינו הרמ"א מפורש דלא כמהר"י ברונא, ורק ברוכלין יש נ"מ בין ת"ח לאחר, פי' דברוכלין דשרי לכל אדם לחזור בעיירות אלא לאקבועי אסור, בזה דוקא מותר לת"ח שהוא רוכל אפי' לאקבועי, אבל בכל דבר דאסור להשיג גבול אפי' אם השני ת"ח אסור.

והנה הוסיף הצעיר בנומר 208, וכתב כי על הרב הראשון עברתי בשתיקה וכהודאה דמיא שהוא מרביץ תורה ברבים, ועל הרב השני מתח גזר דינו הקשה ואמר וזה ידוע שאין הרב השני שבזהמ"ז לומד תורה ברבים. אולם אנכי לא אבין מאיזה טעם דן את הרב השני לכף חוב, אחרי אשר בעצם המעשה שנכנס לגבול הראשון אינו מרע חזקת כשרות שלו, כי כבר הותרה הרצועה מפי רבותינו נוחי נפש כנ"ל, אם כל הרבנים זולתו מרביצים תורה ברבים בודאי גם הוא ברצותו להדמות ליתר חבריו כו' עכ"ל. ולא מחכמה ודעת שאל זאת, ומה לנו לחקור ברב הראשון אם הוא לומד תורה ברבים או לא, ממ"נ אם הרב השני לומד תורה ברבים רשאי לבא וללמוד ברבים אפילו הראשון ג"כ לומד תורה ברבים, משום קנאת סופרים תרבה חכמה, וכמבואר ברמ"א יו"ד הנ"ל. ואם השני אינו מרבה חכמה הרי זה כשארי אומניות, ואפילו הראשון ג"כ אינו מרבה חכמה ג"כ אסור להשיג גבולו. ומעולם לא הותרה הרצועה ח"ו, ובודאי מרע השני בזה חזקת כשרות שלו והרי הוא רשע דחמס ופסול לעדות.

            והוסיף עוד הצעיר וכתב בזה"ל: ונראה לי שאף אם נאמר שהרבנים בזמנינו אין מרביצים תורה כ"כ כמו רבותינו הקדמונים כו', אולם תחת זה יש להם מקום להתגדר בו, ולא המדרש עיקר אלא המעשה להורות לעם או"ה להוכיח אותם במילי דשמיא ולפקח בכלל על צרכי הצבור וחסרונותיהם. הדברים האלה יכולים הם שיעמדו במקום הרבצת תורה ברבים, וגם בכגון זה יש משום קנאת סופרים תרבה חכמה כו' עכ"ל. ואני אמלא דבריו שיש בזה משום קנאה, אבל לא קנאת סופרים ולא מרבה חכמה כמו בלימוד התורה; דאם יש בעיר אחת שני מרביצי תורה אין תורתו של זה מנגד ומקפח תורתו של חבירו, משא"כ הנהגת הצבור במקום שיש שני רבנים, היא ראשית חטאת השני שמרבה מחלוקת, ומה שזה רוצה לעשות בצרכי הקהלה, בא השני והצד שלו ומקפחו.

והנה כל מה שדברנו עד כה, הוא באיסור השגת גבול וגזל היחיד שקדמו, ובזה לבד חקרו מהרי"ו ותה"ד ומהר"י ברונא, ולא היה בעובדא דידהו מחלוקת בעיר, רק מיאון הראשון שמקפח פרנסתו. ובאשר באמת איסור השגת גבול אינו אלא מדברי קבלה, כדאיתא במכות דף כ"ד: לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו, מש"ה התירו במקום הרבצת תורה בישראל. ואפי' שכרו הקהל את הראשון, שיש בזה גזל גמור כמש"כ במכתבי הקודם בשם הגאון ח"ס זצ"ל, מכ"מ אינו גזל ממש כעין ויגזול את החנית מיד המצרי כדאי' בב"ק דע"ט, אלא הוא עושק ועושה עול וחמס.

אבל הרבה מזה גרוע העון במה שהשני בא לעיר עפ"י מחלוקות, ועל ידו מתחזק הריב ושינוי דעות, וגורם רעה רבה, הן מצד התורה והן מצד דרך ארץ; מצד התורה – שהוא לאו מפורש בתורה ולא יהיה כקרח וכעדתו. וראיתי שהצעיר מטה עקלקלותם גם בזה, וכתב אם סבת הדבר שהרב הראשון השתמש ברבנות שלא כהוגן, אזי אף מצוה רבתא עשה ושכרו הרבה מאת הגבורה, ובכלל דברים אלו מסורים רק ליודע מחשבות. עכ"ד הצעיר. ואני אמלא אחריו, שהיודע מחשבות ית' יודע אם הרב השני עושה מחלוקת לשם מצוה שהרב הראשון אינו עושה כהוגן, או עושה לטובת עצמו, וא"כ נוגע הוא ופסול הוא לעדות עפ"י דעת איזה צד של בע"ב שהרב אינו עושה כהוגן, עד שיתברר הדבר עפ"י ב"ד כשר שהרב אינו עושה כהוגן. ואז ג"כ שומר נפשו ירחק מאותו מקום סכנה לנפש, במה שעלול הדבר שעפ"י שיעשה מחלוקות על הרב הראשון יהי' גורם עוד רעה רבה יותר משהי' הרעה עפ"י הרב הראשון.

            ואני רגיל לבאר הא דאי' בב"ב דף ע"ח ב' מ"ד על כן יאמרו המושלים באו חשבון, המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם נפרש דמיירי במצות ועבירות בין אדם לשמים אינו מובן כלל, אחר שמושלים ביצרם מהו צריך לחשבון, הלא גם בלי חשבון עונשים ראוי למשול ביצרו ולעשות כדבר ה'. ותו, מה חשבון הנאת עבירה נגד עונש הרוחני של עוה"ב. אלא לא דברו חז"ל כאן בענינים שבין אדם לשמים, שהרי ע"ז לא נצרכו להביא המוסר ממה שכתוב בתורה במלחמת סיחון עם מלך מואב הראשון, והרי אנשי התורה ידועים במקומם. אלא מיירי בעניני הליכות עולם, ויש עושה מחלוקת או רודף את האדם לשם מצוה אע"ג שיודע שהוא עבירה לעשות מחלוקת או לרדוף אדם מישראל, מכ"מ מחשב שהוא [עבירה לשמה היינו לשם מצוה ויקבל שכרה, וכדאיתא בנזיר (דף כ"ג) גדולה] עבירה לשמה וכו'. וע"ז יש שני תנאים, תנאי הראשון שלא יהנה מאותו עבירה כלל, וכדאי' שם גבי יעל שנשתבחה במה שעשתה עבירה לשמה, ומקשה והא מתהני' מעבירה וכו', אלמא דאע"ג שהיתה רשאה לעשות עבירה משום פקו"נ דישראל, מכ"מ אם היתה נהנה מעבירה זו לא נשתבחה כלל, דאסור ליהנות מעבירה לשמה. תנאי השני, שיש לחשוב אם כדאי עבירה זו דמחלוקת או רדיפה, לגבי מצוה זו שמחשב שיעלה על ידו מזה. וזהו דברי חז"ל המושלים ביצרם, הינו שאין להם שום הנאה במה שעושה עבירה זו לשמה, ואח"כ באו חשבונו של עולם "הפסד מצוה" שיגיע ע"י זה "נגד שכרה" שיקבל מזה המצוה, ויכול להיות שההפסד שיגיע עי"ז רבה על שכרה, "ושכר עבירה" לשמה שמכוין "נגד הפסדה" שיגיע אח"כ.

וזה המוסר למדו מהא שהגיע ממלחמת סיחון עם מלך מואב הראשון, ודייק הכתוב הראשון, שהיה עד כה הנהגת מואב שלא ע"י מלך, ועלה בדעת רוב המדינה לעשות להם מלך, והיה איזה צד שלא רצו בזה וכסבורים שטובת המדינה שיהי' כמו שהי' עד כה. מה עשו, הביאו את סיחון ללחום את המלך, וכסבורים שאם ינצח סיחון הלא יהרוג את המלך – ויעשו בזה טובה להמדינה לפי דעתם – אבל לא באו חשבונו של עולם, ומה יצא מזה שנלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, הרי הרעו להמדינה הרבה ע"י מחלוקתם ומעשיהם בלי חשבון.

והנני מפרש עוד מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים קל"ט הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם. ופי' הראשונים, נוח לפני המות שהוא "דרך עולם". ויש להבין,19 למאי ביקש המות ולא לעשות תשובה כמו במעשה דבת שבע. אלא הענין שאמר דוד שהוא רודף שונאי ה', ואע"ג שאסור לרדוף ישראל ולשנוא אותו, אבל כאשר חושב כי המה משנאיך ה', ע"כ אשנא אותם. ע"ז אמר דוד "חקרני אל ודע לבבי", אולי יש לי רצון בלב לרדוף אותם, "בחנני ודע שרעפי", אולי אין חשבוני יפה שאני עושה בזה מצוה להתקוטט עמהם, אולי העבירה והקלקול שיצא מזה יהא יותר מהמצוה. ע"כ אמר "וראה אם דרך עוצב בי", שבאמת אני נהנה מעבירה זו, או באמת אין חשבוני יפה, אזי טוב לפני שתנחני "בדרך עולם", שהרי לא אוכל לעשות תשובה ע"ז אחר שאני חושב שהצדקה עמדי. ובאמת אפי' אני שוגג ישא עונש, כדין אדם העושה רעה לחבירו שאחד שוגג ואחד מזיד חייב. וגם לא מהני ע"ז תשובה כידוע.

עוד הנני להוסיף דבר במש"כ ולא יהיה כקרח וכעדתו, ולפי הענין הידוע שקרח ועדתו היינו הר"ן איש בעלי המחתות שנשרפו היו בדעה אחת, וא"כ הכי מיבעי ולא יהיה כקרח ועדתו, ולמאי כתיב וכעדתו בפ"ע. אלא באמת לא היה קרח ור"ן איש בדעה אחת, וכמו דתן ואבירם לא היו עמהם בדעה אחת עם הר"ן איש, דהר"ן איש בקשו להקטיר קטרת לפני ה', ולא היו יכולים להגיע למשכן ה' עד שיעשו מחלוקת על משה ואהרן, והיה כ"ז מצד חסידות ואהבת ה' שהיה בוער בקרבם ועזה כמות ומסרו נפשם ע"ז, ומש"ה כתוב את מחתות החטאים בנפשותם, פי' שמסרו נפשם ע"ז. ובשביל שמסרו נפשם על אהבת ה',20 אע"ג שנענשו ע"ז ונשרפו, מכ"מ חלק הקב"ה להם כבוד וצוה להרים את המחתות במעלה לעשות בהם צפוי למזבח. וגם עדת ישראל נצטערו הרבה במיתתם, ומש"ה התלוננו על משה ואהרן לאמר אתם המתם את עם ה'. אבל דתן ואבירם לא בקשו להקטיר כלל ולא נתכונו למצוה כלל, אלא משנאה שהיתה להם על משה בעוד היו במצרים על שקרא אותם רשעים, מצאו כאן מקום וידים לעשות מחלוקת על משה, ולהיות קודחי אש מאזרי זיקות, על כן לא נשרפו אלא נבלעו בארץ, כרוח הבהמה היורדת למטה לארץ. וגם עדת ישראל שמחו בזה, כמבואר בס' דברים י"א שהכתוב מונה והולך הטובות שעשה הקב"ה לישראל ממצרים עד ערבות מואב, וחושב גם זה אשר עשה לדתן ואבירם שנבלעו בארץ ונפטרו כל העדה מ[רשעים] מחרחרי ריב ומדון, [ואין להם טובה יותר מזה].

והנה21 קרח בעצמו לפי הנראה לעם ה' היה ג"כ כמו הר"ן איש מקטירי הקטרת, שהרי היה גדול הדור ומנושאי הארון. אבל היודע מחשבות ית' ידע כי רק קנאה אכלתהו ובקשת הכבוד, ע"כ היה ג"כ מן הבלועים. והזהיר הכתוב ולא יהיה כקרח, לעשות מחלוקת לאיזה פניה לעצמו ואומר שהיא לשם מצוה, והזהיר עוד הכתוב שלא יהיה כעדתו שכיוונו באמת רק לשום מצוה ואהבת ה', מכ"מ אין לך משוקץ ומתועב לפני ה' כעושה מחלוקת ומחלק לב ישראל. כ"ז ביארנו מצד אזהרת התורה.

וכן מצד דרך ארץ גרוע הרבה זה העון, ממה שמקפח פרנסת הראשון באיסור, שהרי אפי' בגניבה אמר המלך במשלי ו' לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא משלם שבעתים, הרי דאע"ג שהוא משלם הרבה מכ"מ אין לבזותו [אם עשה למלא נפשו כי ירעב. ומכש"כ עון השגת גבול שאינו בגדר גניבה אין לבזותו], כי אכף עליו דוחקו וחסרון פרנסת ביתו. אבל אם יבא ויעשה דליקה בעיר ח"ו כדי שתהא לו שעה מוכשרת לגנוב ולחטוף למלא נפשו כי ירעב, הלא אין דבר בזוי יותר מזה, לאבד עיר ומלואה בשביל עצמו. והלא המחטיא את הרבים עוד גרוע מההורגו כדתניא בספרי פ' תצא: ר"ש אומר מצרים טבעו את ישראל ואדום יצא לקראתם בחרב ולא אסרם הכתוב אלא שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם, ללמדך שהמחטיא לאדם קשה מההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מעוה"ז והמחטיאו מוציאו מעוה"ז ומעוה"ב. אף אנו נאמר, שהשורף את העיר אינו מאבד את יושביה לחלוטין, רק  [לשנה או שנתים] עד שישובו למעמדם, והעושה מחלוקת אין דבר עבירה והיזק שעומד בפני אש הניצוח [אשר תוקד עד שאול תחתית], כמה מלשינות יוצא מזה, כמה אלופים הוא מפריד, כמה בזיון חכמי תורה יוצא מזה, אשר22 כל אלה מאבד ממנוחה בעוה"ז ומחלק לעוה"ב.

והנה ראיתי את הצעיר גם בזה משעשע נפשו לאמר שאין למדין הלכה מן האגדה, והרי כמה מאמרי חז"ל יש שאין באים אלא לאיים ולהגזים. אבל לא כיון הצעיר גם בזה להאמת, שהרי דעת הר"ן והובא בש"ך יו"ד סימן קנ"ח ס"ב ללמוד מסוגיא דסנהדרין דהמבזה ת"ח מורידין ולא מעלין, הרי למד מאגדה זו לדינא. ואע"ג שאין דעת הרמב"ם והשו"ע כן (וגם אני בעניי הוכחתי מאבות דר"נ פט"ז דאסור אפי' לשנא לע"ה, ורק לאלו האנשים אשר יומרוך (לאנשים) [למזימה] מותר לשנא, מכש"כ שאין מורידין ח"ו אותם), מכ"מ למדנו מזה שאגדה זו היא כמשמעה לענין עונשי עוה"ב. והכי מוכח מגוף הסוגיא דסנהדרין דפליגי אמוראי והגמ' שקיל וטרי למר ולמר, אלמא דאינו רק כדי לאיים, אלא כמשמעו שהוא הנקרא במשנה אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב. והדעת נותן ע"ז, דחכמי התורה המה משמרי הדת בקרב ישראל, ואם יהיה כבודם מבוזה אין לנו מי שיגדור פרצות ישראל. ומש"ה איתא במגילה ד"ג ב' דכבוד תורה דיחיד עדיף מת"ת דיחיד.

היוצא מכל דברינו לברור הדין עפ"י פסקי רבינו הרמ"א, שמשוה בחו"מ סימן קנ"ו ת"ח לשאר אומניות, וא"כ אם לא קבלו הקהלה אותו אומן להיות אומן שלהם או אותו ת"ח להיות להם למורה, ומזה היה מגיע לו פרנסה מקידושין וגיטין כמו שהיה נהוג לפנים, אזי אם בא אומן או ת"ח בעיר לדור שם, אזי נחשב כהראשון ולא שייך השגת גבול. אבל אם קבלו אותו אומן או ת"ח שיהא אצלם, אין שום היתר להשיג גבולו, אם לא מיקרי דרדקי או הלומד תורה ברבים דאיכא משום קנאת סופרים תרבה חכמה, אפילו הראשון ג"כ מלמד תורה ברבים, כמבואר בחו"מ שם וביו"ד סימן רמ"ה, אע"ג שעי"ז יקופח מקצת פרנסת הראשון. אבל אם שכרו הקהל לרב להנהיג משרה עבור שכירות, ה"ז דומה לשכרו מלמד לזמן, שאין רשאי למלמד אחר ליקח תלמידים מן המלמד עד בא זמן חדש. וה"ה לרב ששכרוהו על כל ימי חייו, אסור לאחר להיות גורם להצבור לבטל השכירות, אם לא שהצבור יש להם טענות על הרב ויהיה להם ד"ת ויצא הרב חייב בדינא, ה"ז בטל השכירות.

כ"ז באין באותה העיר צדדים ומחלוקת, אבל כשיש מחלוקת אז [צריך ליזהר הרבה] אפי' יצא הרב חייב בד"ת ורשאים ליקח אחר ומצוה להעבירו, מכ"מ יש לחוש שהמחלוקת והניצוח יהי גורם רעה רבה יותר משהיה הרב הקודם עושה. ע"כ מי שהוא בעל נפש ישרה ירחק ממקום שהגיהנם פתוח לפניו, ונוח לפשוט נבילתא בשוקא ולפרנס ביתו, מליכנס ליורה רותחת מאש המחלוקת, כי עלול הוא להכשיל את הרבים. ואפי' אינו אשם בדבר, ורק שנעשה בין הצדדים שערורית בלי דעתו ורצונו, אך באשר על ידו הגיע קלקול הרבים הוא נענש על ידם. וכמו שנענש אהרן הכהן על אשר על ידו נעשה העגל והקלקול בא עי"ז לכמה אנשים, אע"ג שהוא לא כיון אלא לש"ש וכמו שקרא בקול בהכרזה חג לה' מחר. וגם השיב רבים מעון בזה כמבואר בויקרא רבה פרשה י' וקיבל שכר ע"ז, ואמרו חז"ל שם זה המקרא אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך, מכ"מ בשביל שהחטיא בזה את קלי הדעת נענש במיתת נדב ואביהוא. דגדול זכות מזכה רבים אפי' בלי כונה ורצון, רק שנעשה על ידו זכות הרבים, כמבואר בפרש"י סנהדרין דף מ"ז א' דאחז נקבר בבזיון כדי שיתייסרו האחרים, ואיתא בגמרא שם דהוי ליה כפרה בשביל זה, וכך גדול עונש המחטיא את הרבים אפי' בלי כונה ורצון, המקום ית' ישמרנו מזה.

עוד מעט אדבר לענין שוחטים הרשעים המשיגים גבול חבריהם; [מה שהביא הצעיר בשמי שהשוחט היורד לאומנות השוחטים בעיר הרי הוא גזלן ושחיטתו פסולה], הרואה במאמרי הקודם יראה שלא כתבתי בהחלט דשחיטתו פסולה, אלא לדעת הרמב"ם דמומר לדבר אחד בודקים לו סכין, ובלא זה שחיטתו פסולה. ולא קי"ל כהרמב"ם בזה, אלא שמכ"מ מגונה הדבר למנות על שחיטה לרבים אדם שהוא רשע ומומר לעבירה אחת. [זהו דעתי]. אך כמה גאונים נוחי נפש זי"ע, ולהבדיל גאוני הדור יחיו, כתבו דשחיטתו פסולה בהחלט, וטעמם הוא משום כיון שהגיע לעבירה זו ע"י שחיטה מיקרי חשוד לאותו דבר, כמו שהביא הש"ך יו"ד סימן א' ס"ק ל"ח. ואני טעמי ונימוקי עמדי שלא כתבתי כן, ובטלתי דעתי הקלה להוראת גדולים וטובים ממני. וגם יש לדון בזה כמו ששוחט בלי קבלה, שהרבנים אין נותנים קבלה להיות שו"ב לקלקולא. והנה23 הצעיר אשר מקלו מגיד לו – מי שמיקל הוא מגיד לו – הביא תשובת מהרצ"ח דשחיטתו כשרה. והנראה שהוא הגאון ר' צ"ה חיות ז"ל, וספרו אין בידי לראות דבריו, אך ברור שאינו כדאי להכריע דעות גאוני רברבי זי"ע.

עוד הוסיף הצעיר להחזיק דבריו הראשונים דלהרמב"ם א"צ להראות סכין לחכם כי אם מי שאינו מרגיש בפגימה, ואינו מומחה לבדוק סכין. גם בזה שחוק לרבים הוא, אם אינו מרגיש בפגימה מה מועיל בדיקת החכם לפני שחיטה, והלא צריך בדיקה גם לאחר שחיטה, וכי יעמוד החכם עליו על כל שחיטה? איברא הביא דברי הראשונים ז"ל שכעת אינו נוהג זה הדין להראות סכינו לחכם, וזה כתבתי גם אני במכתבי הקודם, אלא שהראיתי לדעת מזה שחז"ל הבינו שחובה על השו"ב שתהיה עליו אימת הרב יותר מכל אדם, ומטעם שכתב הראב"ד ז"ל והביאו הרב המגיד בפ"א מהל' שחיטה מפני שצריך לפנות המחשבה כו'.

אכן בזה צדק הצעיר, שאם השו"ב רוצה לנהוג כבוד הראוי להרב, אלא שהרב אינו רוצה לקבלו, אין על השו"ב אשם בזה. [וגם לא באתי בכל אריכות דברי להשיב על דברי הצעיר במה שאינו נוגע לענין, כמו שכתבתי במאמר הקודם כי אין מקום לד"ת בעלי-העתים, רק במה שההכרח מביא להוציא הענין מבורר למעשה].

והנני חותם בברכה הראשונה, ה' ברחמיו יסייענו לגדור פרצת ישראל, ולא יבאו שועלים בפרצות להרחיבם, והיה זה שלום בקהלות ישראל.

כנפש העמוס בעבודה, הבא24 עה"ח יום ה' לסדר ויהי אור [כ"ה תשרי] שנת תרח"מ, פה"ק וואלאזין,

נפתלי צבי יהודא ברלין

 

            אך "הצעיר" לא נסוג אחור מדעתו, והשיב על דברי הנצי"ב ("המליץ" כ"ג וכ"ד חשון תרמ"ח, גל' 237-236, וגם הוא במדור "מאמרי מדע"); הפעם נאלץ המו"ל להתנצל על ההדפסה, והעיר בתחילת המאמר כדברים הללו:

נמצאנו מחויבים לצאת עוד הפעם מגדרנו אשר גדרנו לנו25 ולאסוף את תשובת הרב הצעיר, וזה משני טעמים: א) כדי לתת להרב הצעיר מקום לאמר "אדרבה" כדי שלא יהי' ח"ו חל עליו הנדוי; ב) לפי שכמו שיראו הקוראים מן המכתב מקאראפ הנדפס כיום, חזרה השאלה הזאת ויצאה מכלל שאלה עיונית ונכנסה לגבול שאלה מעשיית, ולא עוד אלא שבפסק הדין בעסק קאראפ נראה כעין סתירה לפסק הדין בנידון דחארקאב, והדבר צריך בירור.26

 

על דבר הרבנים והשוחטים

אל יחר אף הרב המו"ל נ"י ואדברה אך הפעם בשאלת הרבנים והשוחטים. ואף כי יצאה גזירה מלפניו לשום קץ ותכלית לכל הוכוחים בדבר הזה, הנה בכל זאת מהראוי לקבל עוד מאמרי הזה, להיותו לי לכסות עינים לכל קוראי "המליץ" אשר קראו פרשת התוכחות שכתב הגאון ר' נפתלי צבי יהודה ברלין יחי' על אדותי ב"המליץ" נומר 219, ולמען ישמעו וילמדו לשפוט הדבר לאשורו ולהצדיק את הצדיק.

הגאון הנ"ל במאמרו שבא בהמליץ הנ"ל, הוסיף לחתות גחלים על ראשי ולהציגני בשער בת רבים למשול עמים לעשוק בדם נפש, לחוטא ומחטיא את הרבים שאין מספיקים עוד בידו לעשות תשובה. ולמען הרבות המורא והגדיל הבהלה, הסיר את מכסה התבה אשר שם רבוץ החויא דרבנן, נחש עקלתון, ומרחוק הראה לי כי הפתן חרש הזה נכון לפול עלי פתאום ולשופני עקב, ורק דינא דמלכותא יעצרהו במקומו.

על דבר זעם לשונו ותוכחות חמתו, ידע הגאון הזה כי עם כל הכבוד אשר אתן לתורתו ולזקנותו, בכל זאת אינני מבני ישיבתו הכפופים אליו, המצפים לחסדו ומיחלים לתורתו. אני אינני צריך לחסדו ולא לתורתו, אף אינני צמא לשמוע דרשותיו המחכמות. ובכן הנני מבטל כעפרא דארעא כל כעסו ורגזו, כל התוליו וגדופיו, ואינני מוצא שום חשבון לעצמי לענות על דברים כאלה, תשובתם בצדם. ועל דבר מה שאיים עלי בנידוי, תשובתי ערוכה מאתמול, הלא היא כתובה על ספר יו"ד סי' של"ד סל"ט. ומעתה אבוא לגוף הענין.

            על מה שכתבתי שטעם שויה חתיכא דאיסורא לא שייך [אלא] רק במקום ששאלו לחכם ואסר, שאז השואל קבל ע"ע הוראת החכם ושויה בזה אנפשיה חתיכא דאיסורא, משא"כ אם חכם אסר בלי שאלה, אז אין כח בידו לעשות בדבור פיו בלבד חתיכא דאיסורא על אחרים – כתב הגאון המשיג וז"ל: "וטעה אותו צעיר וכו' והראיה שהר"ן בע"ז פ"ק מקשה אחר  שהביא דברים אלו שהטעם משום שנעשה חתיכא דאיסורא, מהא דאיתא שם בד"מ נפק שיפורי דרבא ואסר דרב הונא ושרי. ואי כמו שהבין הצעיר לק"מ, דשם לא בא השואל תחלה לרבא, אלא אתי ארבא דצחנתא לסיכרא למכור ויצאה הוראה מרבא לאסור, אלא טעות גדול הוא" עכ"ל. אולם, באמת אין מזה קושיא כלל, שכבר הוכיח הרב בעל כ"מ פ"ו מהל' סנהדרין שבעניני איסור כשמצאנו שפלוני הורה כך וכך מסתמא שאלו ממנו הדין, וז"ל הכ"מ שם: "ואם איתא דאפילו אינו מומחה דקבלו פטור, לימא ליה כיון דקיבלוך פטור אתה, דמסתמא דין זה שאלו מלפניו, דלא דינא דממון הוה דנימא שכפם לדון לפניו" עכ"ל. – ואם כן אף אנו נאמר שמסתמא שאלו הדין מרבא והורה לאסור.

אמנם לא בלבד שמלשון הר"ן שהביא אין ראיה לנגדי כאמור בזה, הנה יש משם עוד ראיה ברורה לדעתי. ומוכרח אני להביא לשון הר"ן בזה, בכדי להראות זה בעליל. וז"ל הר"ן שם: "וקשה לי (על מה שהביא שם בשם הראב"ד והרשב"א שטעם חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר הוא משום דשויה חתיכה דאיסורא), דבפרק אחד דיני ממונות משמע שחכם שטעה בדברים של שיקול הדעת מחזירין הוראתו, דהתם מקשינן אמתניתן דתנן התם דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, ממתניתן דבכורות דן את הדין חייב את הזכאי וכו' טיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, דאלמא אין מחזירין? ושני רב חסדא במסקנא דסוגייא דהתם, כאן שנטל ונתן ביד, כאן שלא נטל ונתן ביד. כלומר, תרווייהו מתניתן כגון שטעה בשיקול הדעת, וכי אמרינן במתניתן מחזירין בשלא נטל ונתן ביד, וכי תנן בבכורות דמה שעשה עשוי, דאלמא אין מחזירין, כשנטל ונתן ביד. וכן פירש הרב אלפסי ז"ל שם בהלכות ופסקה להלכה, ופרישנא התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, דאלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה וכו'" עכ"ל הר"ן.

והנה ברי"ף סנהדרין שם מפורש שהמשנה דבכורות דן את הדין וכו' מיירי על כרחך באינו מומחה רק קבלוהו עליהם יעו"ש באריכות, וא"כ מאי הקשה הר"ן "אלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה" וודאי באיננו מומחה מחזירין הדין, הלא אם נאמר שטעם חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר הוא שעל פי דיבור החכם האוסר נעשה חתיכה דאיסורא, אין ספק שצריך שיהיה החכם האוסר ראוי להוראה, שאם אינו ראוי להוראה אין בהוראתו כלום, וא"כ מוכרח הגמרא להעמיד דאגע בהו שרץ, דאי לאו הכי פשיטא דחוזר הדין כיון דמיירי באינו מומחה? אלא וודאי לשיטת הר"ן טעם חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר הוא משום קבלת השואל, וא"כ יפה הקשה ממתניתן דבכורות שגם שם מיירי בקבלוהו עליהם כאמור למעלה בשם הרי"ף. באופן שמהר"ן עצמו שרצה הגאון לחלוק עלי, מוכח ברור כדברי. גם דקדוק לשון הברייתא מורה כדברי: "הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר", והיינו שאין אסור [אלא] רק כששאלו הדין מהחכם וקבלו מתחלה הוראתו כנ"ל.

עוד כתב שם הגאון: "ע"כ רואה אני חובה לשוב שנית ולהודיע שכבר אותו הצעיר נסוג אחור ממעמדו הראשון, ויודע שלא היה אלא מגיס לבו בהוראה וכו', אלא שבא הצעיר עתה להשיג גבול הראשון על פי היתר שהביא מהרי"ו בשם הא"ז" עכ"ל. לא כן הדבר. הצעיר לא נסוג אחור כלל, רק הרב נסוג אחור כמו שיבואר תיכף.

במאמרו הראשון כתב הגאון שטעם הדבר שהתיר המהרי"ו להר"י מברונא לשמש בכהונת הרבנות ברעגענסבורג על פני ה"ר אנשיל שישב שם מקודם, הוא מפני שאנשי העיר לא קבלו מקודם את ה"ר אנשיל לראש ולקצין, והר"י מברונא לא בא לגור ברעגענסבורג אלא להשתקע שם. אולם בעל תה"ד לא הסכים לטעם הזה, לפי שלסברתו לא מהני במה שבא לדור לבטל טעם קא פסקת לחיותי כשיטת רש"י אליבא דהב"י, לפיכך הוכרח לבקש טעם אחר לזכות הר"י מברונא, והוא שבקושי התירו לקבל הכנסות הרבנות. וא"כ שני הטעמים האלה הם בדוקא ולעיכובא ולא רק לרוחא דמילתא בלבד כמו שכתבתי אני. ולפי זה מוכרחים אנחנו לאמר שהיתר של הא"ז המיוסד על טעם דיגדיל תורה ויאדיר אינו נוהג בנידון הזה, כי אם לא כן למה התחבטו המהרי"ו [ותה"ד] לבקש טעמים אחרים לזכות המהר"י מברונא לפי דעת הגאון שהטעמים הלא הם לעיכובא? ואם כן על כרחך לא נחשב הר"י מברונא בעיני המהרי"ו והמהרא"י לת"ח המלמד תורה לרבים, ועל כרחך מה שכתב הא"ז "ואם הוא ת"ח וצריכים לתורתו" הכונה שיודעים אנחנו בו שהוא גדול מן הראשון בחכמה או בהרבצת תורה, אבל בסתם כמעשה שהיה בה"ר אנשיל והר"י מברונא לא.

            וז"ל הגאון במאמרו הראשון "דמהרי"ו ס"ל כר"ת וכו' דכ"ז אם לא קבלו מתחלה הבע"ב את הראשון וכו', אבל אם קבלו עליהם לא אמרינן דבמה שבא השני לדור שם הרי הוא ככל בע"ב, דמ"מ הראשון שקבלו אותו מתחלה עדיף ואסור להשיג גבולו. אלא שכתב בשם הא"ז דאם השני צריכים לתורתו לעולם לא מצי מעכבי עליה וכו'. התה"ד לא בא מצד שמהר"י ברונא בא לדור שם והקהל לא קבלו עליהם את מהר"א כמש"כ מהרי"ו, והוא משום שפוסק כרש"י וס"ל גם בזה כהב"י וכו', משום הכי בא התה"ד מטעם אחר, דמהר"י ברונא לא קפח כלל פרנסת ר"א וכו'". והנה אחר שהרמ"א מיירי בקבלו הקהל את הראשון, הרי לכ"ע לא מהני ממה שדר שם כמבואר בתשובת מהרי"ו שהוא המקיל ביותר עכ"ל. מלשון הזה שהבאתי פה יוצא מפורש כל מה שכתבתי למעלה בהבנת דברי הגאון במאמרו הראשון.

וע"ז באתי במאמרי "תשובת צעיר לרב", והוכחתי שכל זה אינו נכון כלל, שטעם הא"ז "ואם הוא ת"ח וצריכים רבים לתורתו" נוהג בכל ת"ח שבא לשמש ברבנות, שדעת בעל תה"ד אינה כרש"י אליבא דהב"י, דאף אם בא לדור בעיר אינו מהני כמ"ש הגאון, ששכח במח"כ משנה ערוכה בחו"מ סי' קנ"ו ששם כתוב באר היטב שדעת בעל תה"ד היא דאם בא לדור בעיר מהני. ואם כן נפל כל פלפול הגאון לבירא, ואנחנו מוכרחים שוב לאמר שגם המהרי"ו גם בעל תה"ד הביאו טעמיהם רק לרוחא דמילתא, כמו שכתבתי במאמרי הראשון.

על כל זה לא ענה הגאון מאומה, ונראים איפוא הדברים שהוא מודה עתה שלדעת הא"ז והמהרי"ו ובעל תה"ד שהסתייעו ממנו להלכה וא"כ סבירי להו כמותו, כשהת"ח הוא לומד לרבים אין בו עוד משום הסגת גבול אף כשקבלוהו להראשון ואף בפסידא ממש. אלא שלדעתו אין זה אלא בזמן שהת"ח השני הוא לומד תורה לרבים בוודאי, אבל כשאינו ידוע בוודאי שהוא לומד תורה לרבים לא. ואם כן כשהוא לומד תורה לרבים גם הוא מודה שאין בו משום הסגת גבול כלל לכ"ע אף בפסידא ממש, דאם לא כן אין חילוק בין לומד תורה לרבים לסתם ת"ח, שהרי בהכנסות הבלתי מותרות גם סתם ת"ח מותר, אלא וודאי כשהוא לומד לרבים מותר להסיג גבול אף בנוגע לההכנסות המותרות ממש. וא"כ בדינו של הרמ"א דמיירי בת"ח שבא ללמוד תורה לרבים, בוודאי הותר להסיג גבול אף במקום פסידא גמורה, והיינו שלא כדברי הש"ך והגר"א. וא"כ מה לו איפוא כי יצעק חמס עלי על אשר פגעתי בכבוד הש"ך והגר"א, הלא גם אליביה לא כוונו רבותינו אלה משנתם יפה בפעם הזאת?!

            ועתה נרדה נא ונראה למי משנינו הצדק בנוגע לפירוש דברי הא"ז, ולהלכה למעשה היוצאת מזה. הגאון כתב "הרי תראה כמה עיקם אותו הצעיר כוונת הא"ז בשאט נפש ובזדון לפרש כונת הא"ז או שהוא ת"ח סתם או שהוא לומד תורה לרבים וצריכים לתורתו. צחוק עשה לנו הצעיר הזה, וכי מי שצריכים רבים לתורתו אינו ת"ח, וא"כ למאי כתב הא"ז ובני אדם צריכים לתורתו, אחר שאפילו ת"ח סתם מותר" עכ"ל. הנה כל קורא את דברי יראה כי הגאון עיקם את דברי (אחת היא לי אם בזדון אם בשגגה), כי אנכי לא כתבתי כלל שכוונת הא"ז הוא או ת"ח סתם, או שהוא לומד תורה לרבים, כי אם ת"ח (כלפי מה דאיירי מקודם בבן אומנות הדיוט) וממילא רבים צריכים לתורתו, שכל ת"ח היה לומד תורה לרבים לפנים. וא"כ לצחוק הזה אמרתי מהולל.

ואך אחר העיון באתי ת"ל למסקנא עתה בענין הזה כן: כל ת"ח היה לומד תורה ברבים לפנים; אך במה דברים אמורים, כשהיתה תורתו אומנתו ובני עירו עשו מלאכתו, אבל בזמן שהיתה לו אומנות אחרת להתעסק בה, אז היה יכול להיות שהיה ת"ח לעצמו ולא היה לו פנאי ללמד לאחרים. לזאת בחו"מ סימן ק"ו כשהרמ"א עסוק בת"ח המתעסק באומנות ידועה ויכול להיות שאין מלמד תורה לאחרים, לזאת הוצרך לבאר "דאם בני העיר צריכים לתורתו", היינו כשהוא קובע מאומנתו עתים ללמד לאחרים, שמסתמא לא היינו יודעים אחרי אשר אינו ת"ח שתורתו אומנתו. וזה הוא עצמו הטעם מה שהוסיף בעל הא"ז "ורבים צריכים לתורתו", כי גם הוא מדבר בת"ח שעוסק באומנות ידועה. אולם המהרי"ו ובעל תה"ד והר"י מברונא שעסוקים בת"ח שבא לעיר לא לשם אומנות רק ביחוד להיות רב וחכם בעיר, וא"כ תורתו אומנתו וסתמו כפירושו שהוא מלמד תורה לרבים, ולכן הביאו מהא"ז הנ"ל ראיה לסתם ת"ח שבא לעיר להיות רב, באופן שסתם ת"ח הבא לעיר להיות רב דינו כדין המלמד תורה לרבים בוודאי, ואין בו משום הסגת גבול כלל כאמור למעלה. ואך אם גם בעתים הללו נחשב כמלמד תורה לרבים, כבר גליתי דעתי במאמרי "תשובת צעיר לרב" יעו"ש.

למעלה הבאתי מה שכתב הגאון במאמרו הראשון, ועכשיו הוא כותב "והנה הרואה במאמרי הקודם יראה שמעולם לא נפלאתי על הרמ"א, רק הראיתי שמאחר שהרמ"א מיירי בקבלוהו להראשון, ע"כ אינו כמו שחשב הצעיר שטעמו של הרמ"א ביו"ד הוא משום שבא להשוות דין הרבנים לאומנות דעלמא דמותר בבא לדור שם, וזה אינו, שהרי גם באומנות לא התיר הרמ"א בבא לדור שם אלא בלא קבלו את הראשון" עכ"ל. – הקורא יראה אם באמת כלולים דבריו אלה עתה במאמרו הראשון.

אך לו יהי כדבריו, אולם הלא אנכי כתבתי שהרמ"א השוה הרבנות לאומנות ולפיכך חילק בין בא לדור לאכסנאי, ובזה על כרחך שוים המה. ועוד, גם באומנות גופה, ממ"נ אם קבלו את האומן בלי קנין כראוי באופן שיכולים עוד הבע"ב לחזור בהם כדין שכירות פועלים, אין הכי נמי שגם באומן אין בו משום קא פסקת לחיותי בבא לדור שם. ואם קבלו את האומן בקנין גמור באופן שאין יכולים עוד לחזור בהם, אין שייך כלל ירידה לחיי חבירו, אחרי אשר הבע"ב מחוייבים לשלם להראשון דמי ריוח שלו משלם ומאי איכפת ליה. וגם בקבלו את הראשון לרב ע"כ מיירי באופן שיכולים הבע"ב לחזור בהם, שאם לא כן מאי מהני שאין בהת"ח השני משום קא פסקת לחיותי, הלא הצבור לא יתנו לו שום הכנסה אחרי אשר משועבדים המה לרב הראשון, וא"כ למה הוא עמל. אלא וודאי מיירי בקבלו את הראשון לרב בלי קנין גמור, שיכולים לחזור בהם.

ואם תאמר א"כ מאי קמ"ל המהרי"ו והמהר"י מברונא דאף אם קבלו להראשון אין בו משום הסגת גבול, הלא הקבלה הזאת אינה מעלה ואינה מורדת אחרי שיכולים עוד לחזור בהם? על זאת אענך: כי עיקר החידוש דקבלוהו עליהם אינו להשמיענו שאף בקבלוהו אין בו משום קא פסקת לחיותי, כי אם להשמיענו שאף כשיש פסידא בממון להרב הראשון מותר. כי אם לא קבלו את הראשון לרב אין כאן הפסד ממון כלל, כי כל זמן שלא קבלו את החכם לרב אינו לוקח פרס כלל מהקהלה ואין לו שום הפסד ממון מצד ת"ח השני. אבל כשקבלו את הראשון לרב, ואם כן הרי הוא לוקח כבר פרס מהקהלה ויש לו כבר הפסד ממון מצד ת"ח השני, הייתי אומר דאסור, לזאת השמיענו שאף כשיש הפסד ממון מותר. וזה דקדוק לשון הרמ"א "רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז". וכן עולה יפה לשון מהר"י מברונא בתשובתו הנ"ל יעו"ש.

אולם זולת זה יש עוד נ"מ אחרת, כי אף כשיכולים עדיין לחזור בהם, נהי דאין בו משום קא פסקת לחיותי, אבל משום עני המהפך בחררה יש בו, אשר כבר היה פיסוק דמים וכל התנאים הקודמים לקנין. ולפיכך יכול להיות שבאומנות אחרת אסור מטעם זה, אבל בת"ח משום יגדיל תורה ויאדיר מותר. ועוד נראה לי שאף באומנות דעלמא מותר, כי אין דין עני המהפך בחררה נוהג [אלא] רק בדבר שבא באקראי כמו חררה וכמו המעשה דרב גידל, אבל לא באומנות קבועה ומטה לחם תמידי, שכל אחד בהול למצא חית ידו באשר יוכל, והרי זה דומה למציאה והפקר שאין בהם משום עני המהפך בחררה.

עוד כתב על מ"ש שאינני יודע מאיזה טעם דן את השני לכף חוב וז"ל "ולא מחכמה ודעת שאל זאת, דמה לנו לחקור ברב הראשון אם הוא לומד תורה לרבים או לא וכו'" – אולם כל קורא את דברי יראה כי לא חקרתי כלל ברב הראשון בכדי למצוא היתר לרב השני, כי אם בכדי להראות שלא יפה עשה הגאון המשיג שיחיה, שהצדיק את הראשון והרשיע את השני על לא חמס בכפיו. וא"כ אין לשאלתו עוד מקום.

בנוגע לשאלה אם שחיטת השוחט שירד לאומנות חבירו פסולה אם לא, כבר הוכחתי בתשובתי להרב מפערעקאפ27 שמסנהדרין פ"א ומכות כ"ד מוכח ברור שאין בדבר זה באמת עבירה כלל, וכי רק מדת חסידות הוא לבלתי לירד לאומנות חבירו. ובכן נראים הדברים שמה שהגמרא קורא לנוטל החררה מן העני המהפך בה בשם רשע, הוא בלשון חכמים גוזמא, כמו שקורא הגמ' למי שאינו משיב שלום "גזלן" (ברכות ו'), למשהה בתו בוגרת "רשע" (סנהדרין ע"ו ב' וע' סוטה כ"א ב'), למי שנותן מקום לבני אדם לחשוד אותו "רשע" (ב"ב נ"ז ב' יעו"ש ברשב"ם ד"ה אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא), לנודר אע"פ שמקיימו "רשע" (דברים כ"ב א'), ובכל זאת לא עלה מעולם על לב איש לפסול השחיטה של כל אלה. וכבר מצאנו גדולי התנאים והאמוראים שנדרו נדרים ושלמו או שאלו על נדרם.

וע' תוס' תענית י"א א' דמה שאמרו בגמ' אסור לשמש וכו' אינו איסור ממש כי אם מדת חסידות. וע"ע ר"ן סוף פ"ק דע"ז "והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם הגוי לאו איסורא ממש וכו' אלא ממדת חסידות בעלמא". וע"ע מגילה כ"ח א' "דא"ר יוחנן אסור להסתכל בדמות אדם רשע", והנה הפוסקים לא הביאו האיסור הזה רק המג"א בס' רכ"ה, וכבר התעורר ע"ז הגאון ר"י ברלין ז"ל בס' אומר השכחה למגילה. אולם באמת צדקו הפוסקים, כי אמנם האיסור המוזכר כאן אינו על כרחך איסור ממש, אלא מדת חסידות בעלמא. והראיה כי שם במגילה מצאנו שאמר בר איהי "תיתי לי דלא איסתכלי בגוי", וידוע שכל מה שנאמר עליו "תיתי לי" אינו אלא ממדת חסידות (תוס' בכורות כ' ב' ד"ה שמא).

על פי האמור למעלה נדע שהיורד לאומנות חבירו אינו פסול לעדות כמו שעלה על לב הגאון לאמר, ובאמת לא הוזכר בין הפסולים לעדות בחו"מ סימן ל"ד. ות"ל שאחרי כתבי זאת מצאתי מפורש כדברי בשו"ת מהר"מ מרוטענבורג ס' תרע"ז וז"ל: "ואע"ג דאמר במכות דרש רבא וכו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו, זו מדת חסידות, אבל לענין שורת הדין לא" עכ"ל.

סוף דבר, כבוד הגאון ה"ר נפתלי צבי יהודה ברלין יחי' במקומו מונח, אך בפעם הזאת גם דבריו שכתב בהלכה, גם דרך הוכוח שבחר לו, לא ייטבו בעיני כל חכמי לב.

י"ג חשון תרח"מ.

הצעיר

 

במהלך חילופי השו"ת שבין ה"רב" ל"צעיר", נתפרסמו בכתבי-העתים כמה דברים נוספים השייכים לענייננו:

[א] מודעת הפרסומת של דוד קאבאק (זהה לזו שנעתקה לעיל מ"המליץ" כ"ג אייר ו"הצפירה ט"ו סיון) נדפסה שוב ב"המליץ" י"ח תשרי, ואנו למדים הימנה כי החותם "כשר יביל"ז" עדיין ממשיך לתפקד;

[ב] עוד חילופי שו"ת של "הצעיר" (הפעם עם הרב דק"ק פערעקאפ) שיבואו להלן;

[ג] נספח ("הוספה") ל"הצפירה" של י"ד תשרי תרמ"ח (גל' 210), ובו חדשים גם ישנים; ופתיחתו בדברי תורה שלא נתפרש בהם ממי יצאו:

ע"ד רב המשיג – יעוי' בריב"ש סי' רע"א, ברד"ך בית י"ט חדר ח', במבי"ט ח"ג סי' ר', בתשו' דבר משה הספרדי ח' או"ח סי' א' בשם כרם שלמה חי"ד סי' כ"ג, ומוהרש"ך ח"ג סי' מ"ו. ובעיקרי דינים יו"ד סי' כ"ו בשם בעי חיי. ועי' בח"ס חו"מ סי' כ' התקנה שחתמו עליה הר"ת והרשב"ם והראב"ן, שעשו פתו פת כותי כו' אם לא שימנו אותו רוב הקהל. וע' בח"ס יו"ד סי' ר"ל ובחו"מ סי' כ"א כ"ב שכתב דהוי כגזלן ממש. ובתשו' בית שלמה בכמה תשובות ובתשו' שם ארי' חא"ח סי' ז' שהאריך בזה. ואסרו לסמוך על הוראות רב כזה.

            וע"ד שו"ב המשיג גבול עי' בתשו' ט' שבסוף שו"ע הרב, ובצ"צ החדש סי' י"ב החזיק על ידו. ובתשו' התפארת יוסף סי' ו', ובתשו' מאמר מרדכי סי' כ', ובתשובות בית שלמה ובתשו' שואל ומשיב בכמה תשובות, ומהם במהדורא ג' ח"א סי' ל"ז (ע"ש מ"ש על דברי הגרש"ק ז"ל) ושם סי' רכ"א, רמ"ד, ושם ח"ב סי' קי"ט. ובתשו' אבל אם ובתשו' ארץ צבי סי' ה' וסוף סי' מ"ג, ובתשו' שבסוף ס' נבל עשור, ובתשו' דבר משה החדש. ובתשו' הגאון ר' ענזיל אב"ד דסטריא סוף סי' ס"ח, דשחיטת שו"ב המשיג גבול אסורה כנבילה וטריפה.

            ובשנת תרל"א נדפס ספר קטן "הגו סיגים", בו כותבים חבל גאונים בסגנון אחד, דהוראות רב ושחיטת שו"ב משיגי גבול אסורות. ונעתיק שני מכתבים קצרים ממנו:

            א] בעזה"י יום ה' נצבים תרכ"ב לפ"ק כו'.

לכבוד ידידי הרב הג' כו' מוהרי"מ נ"י אבד"ק בערלאד.

מכתבו קבלתי אתמול, והנה מה שלא השבתיו עד הנה עמו הסליחה וידינני לכף זכות, כי אני חלש כח מאד לעת זקנתי כו', לזה אינני משיב רק לא' ממאה היותר נחוץ. אך כעת מוכרח אני להשיב. הנה השו"ב שהביאוהו מחדש בלי רצון הרב רו"מ וכמה אנשי העיר, ודאי שחיטתו אסורה כנבלה .. כן המורה שהביאו המעטים ביראת ה' הוראתו אסורה כחתיכה האסורה כו'. ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכות טוב, ומכלל הן כו'. דברי ידידו

הק' שלמה קלוגר

            ב] שלום וכו' אל כבוד הרב וכו' מוהרי"מ נ"י אבד"ק בארלאד במאלדאוויא.

יקרתו הגיעני היום וחשתי ולא התמהמהתי להשיבו. ובאמת לא ידעתי מה זו שאלה, והלא בר בי רב דחד יומא יודע כי האיש השו"ב הבא להשיג גבול השו"ב ובא לעיר אחרת הוא .. וע"ז נאמר שוחט השור מכה איש, שהוא מכה אנשים הרבה ומקפח פרנסתם. וכן הרב שרוצה להשיג גבול אשר החזיק בה רב כו', אינו בכלל רב, אף לא בשם איש, כי כאשר יקום כו', ומה זו שאלה. והדברים פשוטים שכל איש אשר בשם ישראל יכונה אסור לאכול מהוראות הרב של מהומה הזה שבא להשיג גבול רעהו, אף הם הי' יכול להורות הוראתו בטעות. וכן השוחט הלז הוא בכלל .. ושחיטתו נבילה כו'.

הצעיר יוסף שאול הלוי נאטנזאהן האבד"ק לבוב והגליל

            ע"כ העתקת מכתב ב' מספר "הגו סיגים".

ואף כי השאלות בכל השו"ת הנ"ל והעובדא בס' "הגו סיגים" היו לעולמים, אמנם לא כאלו מעשה תועבה שנעשה בחארקאו, כמוהו לא נהיתה, לא נעשה ולא נשמע עוד, וכמוהו לא תוסיף עוד בחסדי ה'.

            (א) במעשים שבהשו"ת הביאה מפלגה אחת רב אשר בחרו להם – לא כן בחארקאוו, כי רק איש א' ועמו איזה קצבים הביאוהו, ולא אשר בחרו כ"א מאשר מצאו.

            (ב) במעשים שבשו"ת לא הביאו ח"ו רב אחר למען תצא מאתו תורה חדשה להתיר אסורים, ותורה אחת הי' לו ולהרב הקודם – לא כן בחארקאוו לא הביאוהו כ"א להתיר להאכיל מאכלות אסורות.

            (ג) במעשים שבשו"ת לא קפח כ"א מעט מהכנסות הרב הקודם, לא כן בחארקאוו הביאוהו לגזול כל שכרו ולהפיח קריה, ולהרוס כל סדרי הקהל ולבלע כל קדש.

            (ד) במעשים שבשו"ת לא נאסרו הרב והשו"ב (קודם שהביאום) מגאוני עולם, לא כן בחארקאוו, העידו בם גאוני עולם ואסרו הוראת רב ושחיטת שו"ב אחר אם יביאו.

            ה) במעשים שבשו"ת לא הביאו שו"ב הנאסר מקודם, לא כן בחארקאוו הביאו שו"ב הנאסר מקודם.

            ועתה איפא, מי הוא זה אשר שכל ישר לו לא יודה אשר הגאונים אשר ידעו מעשה התועבה הזאת, כי עליהם היה למחות ולא לעבור בשתיקה ע"ז. כי אם היו מחשים ח"ו, כי אז מלאה כל הארץ רק רבנים ושוחטים כאלו, כי מי זה רב אשר ראוי להיות רב יחרף נפשו להתרצות להמנות לרב באופן כזה אשר ייאנס להחניף כל בני בלי שם, ולהורות להם דרכי התורה כאשר יורוהו ויחפצו הם, להתיר להם כל האסור מדתה"ק. למען לא יזידו בני בלי שם ליקח איש ולכנהו בשם רב לגזול את שכרו. כן מי זה הראוי להיות שו"ב יערב לבבו להתרצות להמנות לשו"ב באופן אשר יסור לכל אשר יאמרו לו הקצבים ולהחניף אותם, למען לא יקחו תחתיו אחר אשר יאמר כי הוא שו"ב.

וגם ידוע כי מחארקאוו יצאו כרכשאות (וורסט) לערים רבות, ואם יחשו הגאונים הלא יתגאלו העם במאכלות אסורות.

לזאת, עם כל ידיעתם אשר יש מכ"ע אחר הפותח שעריו לכל מלגלג על דברי חכמים, נאנסו להרים כשופר קולם ולהודיע במכתבי עתים את דעתם לאסור הוראות הרב ושחיטת השו"ב. ואלו המה מכתביהם, מהם שכבר באו בדפוס במכ"ע המליץ ועוד, וגם מכתב מהגאונים רבני ק"ק ווילנא יצ"ו אשר עוד לא בא בדפוס.

[כאן נדפסו מכתביהם של הרה"ג: ר"י אלחנן מקובנא, רא"ח מייזל מלאדז', רא"מ הורוויץ מפינסק, הנצי"ב מוולוז'ין, רי"י אפרתי מברדיטשוב, רא"ד לאוואוט מניקאלייעוו – שכולם כבר באו בדפוס מקודם, ועליהם ניתוסף מכתבם של רבני וילנא שנדפס שם לראשונה]:

            הנה קול ענות חלושה במחנה העברים מהתועבה הנעשתה בידי אנשי מדון וזדון בחארקאוו, סרו מן הדרך ויביאו איזו רב חדש להסיג גבול רב גדול ונכבד אשר כהונתו עליו זה כעשרים שנה, ה"ה הרב הגאון המפורסם מ' אברהם יחזקאל נ"י ארלאזאראוו.

            אף קול ענות גבורה שמענו במכ"ע, קול הגבורים אנשי השם זקני וגאוני הדור העומדים בפרץ, ה' עליהם יחיו. אך מי פלל כי ירהבו להעיז נגד אלה הגבורים, ועוד יתרה עשה המורה, הממרא לראשי אנשי ישורון, ויצא בגלוי נגד גאון דורנו הגה"ג האבד"ק קאוונא שליט"א לאמר כי טעה בדינו.

            והנה אין אנו באים לוכח את הממרא הלזה, כי ידענו בו אשר לא יקבל תוכחה אחרי הסיגו גבול שגבלו הראשונים, ואחרי העיזו בגלוי נגד קהל הקוראים את פני הגאונים שיחיו.

            אולם לשלומי אמוני ישראל הקרובים אל המהפכה, לכל איש אשר יראת ה' נגע בלבו, להם הננו קוראים גם אנחנו, חושו נא להציל כבוד הרב הגאון מ' אברהם יחזקאל נ"י. חלילה לכם להתגאל בשחיטות השו"ב הנאסר מטעם גאוני הדור, ובאין השגחת רב ומורה עליהם. והבשר הבא בחותם "יביל"ז" משחיטת השוחט הנאסר הוא, ואסור לאוכלם.

            מדי נדבר נעורר גם אנחנו ע"ד הגאונים המפורסמים אשר דבריהם אינם צריכים חיזוק בדבר הסגת גבול רבנים ושוחטים, הן מלבד איסור תוה"ק הלא ידאב כל לב רגש לראות בפרוע פרעות בישראל בזמן הזה אשר השלום קיומנו. אל נא אחינו להרבות בקיעים ופרצים בחומת היהדות, להרוס כל גבול ולבלע כל קודש. ומי שהשלום שלו יברך אותנו בשלום אמת.

            כ"ד הבאעה"ח למען כבוד התורה ולמען האמת, יום ה' כ"ח מנ"א תרמ"ז ווילנא.

נאום שמואל בלא"א מו"ה יוסף זיבעטאנסקי ליפצער28

נאום יעקב יאסעף המ"מ ומ"ץ דפ"ק29

ונאום חיים עוזר גראדזענסקי מו"צ דפ"ק30

            הועתק אות באות ממכתב הרבנים הג' דק"ק ווילנא יצ"ו, ובאתי עה"ח יום ד' צום גדלי' תרח"ם לפ"ק פה חארקאוו.

נאום אברהם יחזקאל ארלאזאראוו

 

ועוד באה באותה "הוספה להצפירה" סקירת האירועים בחרקוב, מנקודת מבטה של "העדה". וכאן לפנינו התייחסות ישירה ל"מכתבו הגלוי" של הר"ר ישעי' זאלקינד, לאישיותו ולפעלו:

 

            והנה לספר קבל עם עובדא היכי הוה בחארקאוו, תקצרנה כמה יריעות מהכילה, וגם לא נרצה לפרסם שמות המורדים והפושעים, כ"א אותם שפרסמו בעצמם שמותיהם. לזאת נספר בקיצור נמרץ.

פה בחארקאוו הסכימו כל העדה ביחד – באין יוצא מהעדה אף אחד ממש – לסדר סדרים נכונים, ותקנו תקנות טובות בעניני מכירת הבשר באופנים היותר טובים והיותר כשרים, תחת הסדר הקודם אשר היה מלא מעקשים. ויהי כאשר החלו הסדרים החדשים ללכת כסדרם, יצא אחד ונבדל מתוך העדה (מאשר אין רצוננו לחרף שום איש לא פרשנו את שמו, וגם מדוע שינה טעמו), ויפתה גם איזו קצבים, ויקחו להם שו"ב חצוף מאשר מצאו, כדי להרוס בזה הסדרים שהתקינו.

לשוא נכנעו נכבדי העיר – ובראשם הגביר הנדיב המפורסם מו"ה יהודא פיינבערג נ"י – לדבר עמו לשלום, ולבקשו לסמוך על איזו רבנים שיבחר, או על איזו אנשים ישרים שיבחר, כי הוא באחת "כן רצוני ולא אסמוך על שום איש" (מהקצבים שפתה האיש, אחד הוא הקצב קאבאק, אשר הנצחון עוור את עיניו מלראות את אשר לפניו, ויהי האיש לקאבאק לעינים, וכל הכסף אשר הוציאו ע"ז הכל מכיס קאבאק אשר נתן בעינים סגורות).

ויהי אחרי שפרסם הרב במכ"ע שסיר השגחתו מהכרכשאות הנעשות בבית קאבאק, וירא קאבאק כי חדלו העם מלקנותם, וישכור הקצב קאבאק מליץ (כי הוא בעצמו איננו חד השכל) ויסע אל כבוד גאון הגאונים רשכבה"ג מרן יצחק אלחנן שליט"א לקאוונא, כי מליצו פתהו אשר לשונו רב לו להצטדק לפני מרן שליט"א בטענותיו הכוזבות להתיר כרכשאותיו. ויענה אותם מרן הגאון שליט"א, אם יש לו דין ודברים עם העדה, לא פסו בעזה"י רבנים מישראל להגיש לפניהם תעצומותיהם. ונאנסו לסמוך על שלשה רבנים ג'. ויעמלו הרבנים בזעת אפם לתווך השלום כמשלש שבועות, ובמשך הזה שלחו דבריהם וכל השו"ת והדו"ד למרן הגאון שליט"א ויתיעצו גם אתו. ובראותם כי אין שלום כו', פסקו שהדין עם העדה (אפס למען השלום ויתרו בפרטים רבים כרצון האיש ואיזו קצבים אשר עמו) וכי שחיטת שו"ב אחר אסורה. ואם יתחכמו להביא רב אחר, הוראתו אסורה.

וישלחו האיש וקצביו תלגרמה למרן הגאון להודות לו על עצתו לסמוך על ג' רבנים, וכי הפס"ד מצא חן בעיניהם (בראותם כי ויתרו למען השלום באיזו דברים כחפצם). והרבנים הפוסקים הנ"ל הציעו הדו"ד והפס"ד גם לשארי גאוני דורנו, ואשרו וקיימו גם הם את הפס"ד ככל הנ"ל.

ויהי כעבור איזו זמן נחם האיש, וישוב וידבר על לב קאבאק לתת כסף על יד השו"ב החצוף הנאסר, שיסע לתור ולחפש ולמצוא איש אשר יתכנה בשם רב, ויתרצה להתיר אסורים בעד בצע כסף. ויסע ויחפש וימצא במאהליב על נהר דניעפר את ישעי' זלקינד (קאבאק בהודעותיו יכנהו בשם יביל"ז), איש שלא הורה הוראה מעודו (והרוצה לידע כל פרטי שלימותו ישאל את פי הרה"ג ר' דובער ליב גינצבורג במאהליב31 – בן הגאון האמתי ר' נחמי' מדובראוונא – ואת הרה"ג ר' ישראל בעלעאוסאוו מ"ץ במאהליב), וישקול החצוף על ידו שתי מאות רו"כ, וישעי' הבטיח לו לחלל כבוד ה' וכבוד עבדיו הגאונים וכבוד תוה"ק ככל חפצו, והתפאר לפניו אשר ישיג היתרים מגאונים.

ויבוא ישעי' הנה, ויחל להריץ מכתבים רבים מלאים טענותיו הכוזבות לגאונים ורבנים, אמנם תחת היתרים קבל חרפות וגידופים, ומהם אשר לא ענוהו כאולתו (ויוכל הרוצה לשאול בזה את פי הגאון האמתי מופה"ד מוהרמ"ג נ"י אבד"ק ראזינאי,32 ואת פי הגאון האמתי פאה"ד מו"ה דוד נ"י אבד"ק קארלין).33 ומרן הגאון רי"א [ספקטור] שליט"א, בשמעו התועבה הזאת, כתב אליהם דברי תוכחה אשר ימסו גם לב האבן. כן הגאון האמתי תפ"י מו"ה אלי' חיים מייזל אבד"ק לאדז, אשר כתב אליהם ואל ישעי' מכתבי תוכחה. ויכתוב ישעי' גם אליהם טענותיו הכוזבות. ויען מרן שליט"א אשר לפניו ידוע כל פרטי הענין, אמנם אף לפי כזביו ושקריו הוראתו אסורה, ושחיטת השו"ב החצוף אסורה כנבלות וטריפות. כן כל נכבדי וגאוני מאהליב בשמעם מהתועבה הזאת, וינסו לכתוב אליו מכתבי תוכחה, ואח"כ מכתבים מלאים חרופים וגדופים.

אמנם ישעי' לא שעה לכל, רק לקול אשתו אשר צותה עליו אם אך תקוה נשקפה לו אשר הקצב קאבאק ישלם לו משך שנה מאה רו"כ בכל חדש, ויתן ערובתו וועקסלען על סך הזה, אז לא יחת ולא ישוב מפני כל (גם מה' ומתוה"ק) ויתיר לקאבאק ככל חפצו. ובשמוע מרן הגאון כי ישעי' לא ישוב מדרכו, פרסם במכ"ע לבלי יתגאלו בהכרכשאות מבשר הנשחט ע"י החצוף ובהכשר של ישעי'. ויחרד קאבק מאד, ויחזק ישעי' את לבבו כי ידפיס גם הוא מכתב גלוי ואליו ישמעון.

            לב מי לא יחרד על גודל העזות והחוצפא שבמכתבו הגלוי:

א) הגאונים חשו על כבוד אביו ולא פרסמו שמו, והוא יצא לחרף מערכות תוה"ק, לאמר: אני, אני הוא המחלל כבוד ה' וכבוד עבדיו הגאונים וכבוד תוה"ק, ובידי היא ככדור לצחק בה.

            ב) הישמע כזאת? איש שלא הורה הוראה מעודו, יכתוב על מאור עינינו עמוד התיכון אשר כל בית ישראל נשען עליו, המרומם ומנושא מכל אחב"י מכל קצוי תבל ומכל גאוני דורנו, והלכה כמותו בכ"מ, יכתוב עליו איש .. כזה שיצא מלפניו דין מוטעה. שומו שמים על זאת.

            ג) ישעי' יודע ברור כיום כי לפני מרן שליט"א נגלו כל פרטי הענין, וכאשר בעצמו ראה מכתבי קדשו. וישעי' כותב עליו שכתב מכתב גלוי טרם ידע הענין על בוריו. איש מחולל כזה רוצה להוציא לעז על מרן רשכבה"ג.

            ד) ישעי' כותב אשר עוד שני רבנים גדולים עמו; אם גדולים הם, מדוע לא פרסמו שמם להתפאר? והנה אף שאנחנו יודעים אותם, כבר כתבנו אשר אין רצוננו לפרסם שם מי שלא נתפרסם עוד מפי עצמו. והרוצה להודע אל נכון מי הם, על הא' שקבל בעד חתימתו (אחרי עמדו כשבוע על המקח) שתי מאות רו"כ, והוא איש מפורסם לשמצה, וזה כט"ו שנה (מיום שנתנו לו בני עירו דמי חזקתו אלף רו"כ אחרי שהיה בעדתם משך שנה וראו פחזותו) עסקו רק בענינים כאלו, ויוכלו לשאול עליו את פי הגאון המפורסם ר' ישראל אייזינשטיין אבד"ק באהאפאליא בעהמ"ח ספר עמודי אש.34 ועל השני שאשת ישעי' נסעה אליו, ונתנה לו רק עשרה רו"כ בעד חתימתו, כי שארו של ישעי' הוא, הוא בעיר קטנה .. ויוכלו לשאול עליו מהגאון המפורסם ר' יחזקאל סירקין אבד"ק קאפוסט בעהמ"ח ספר בנין יחזקאל.35

            ובידינו המכתב שענה להגאון הנ"ל על שאלתו ממנו איך העיז פניו להתיר שו"ב המשיג גבול, ויענהו כי שארו ישעי' כתב אליו, אשר לא יספיקו השוחטים להספיק לשחוט די צורך בשר להעדה, ורוצים כמעט כל בני העיר להוסיף עליהם עוד שו"ב, ואת הקודמים לא יקפחו שום פרנסה. וע"ז ענהו, אשר אם נחוץ להוסיף שו"ב וכן דעת כל בני העיר, ולא שום קיפוח פרנסה להקודמים, אז ברשות העדה להוסיף שו"ב כחפצם. אלה המה רבניו, וזהו היתרו.

ה) ישעי' כותב שלא יקפחו שום פרנסה להרב ולהשובי"ם; תחת אשר גזלו כל שכרם. כי מאשר רצו העדה לבל יכשל ההמון במאכלות אסורות, נאנסו להוזיל ג"כ מהקרן, ועי"ז נתבטלו כל הצדקות והת"ת, ונהרסה העיר בכללה.

ו) ישעי' כותב אשר העדה גזלו את הקצבים; תחת אשר הם אמרו כי לא הרויחו רק שלשים קאפ' מפוד, נתנו להם העדה שכרם 45 ק' לפוד, לבד הראש והריאה ושארי דברים קטנים העולים לערך 20 ק"כ מפוד. ותחת אשר יכלו העדה להסתפק בששה קצבים אשר היו מקבלים רק ערך חמש מאות או שש מאות כ"א, והיה עולה משלשה עד ד' אלפים רו"כ.

אמנם חלילה להעדה לקפח שכר כל איש, ואף להקצבים אשר נתוספו שלא מכבר והיו בעלי אומניות אחרות, ויהיו לקצבים כי דבר נקל הוא מאד, כי הם לא יסחרו בפרות ולא ישחטו בהמות שקונים בעצמם, רק ישחטו אצל קצבים נכרים וישכרו איש שיוכל לקצב בשר ויהי לקצב. ועתה ישפטו נא הקוראים, המעט הוא ערך שמנה עשר אלף רו"כ (לבד כששה אלפים על הוצאותיה) לי"ד קצבים.

סוף דבר, חילול השם כזה עוד לא נשמע ממי אשר רוצה לכנות עצמו בשם רב.  וה' בחסדו ירומם קרן ישראל וקרן תוה"ק, ויברך את עמו בשלום.

הכותב בשם העדה פה חארקוב

 

תוך כדי הדפסת הוויכוח בין "הרב" ו"הצעיר", נערכו חילופי שו"ת נוספים באותו ענין; הרב דק"ק פערעקאפ יצא גם הוא נגד תשובתו הראשונה של הרב "הצעיר", ואת דבריו מסר לפרסום גם ב"הצפירה" (י"ח וי"ט באלול תרמ"ז) וגם ב"המליץ" (כ' אלול, גל' 194):

לתקנת הרבנים והשוחטים36

בהמליץ (גליון 173) העתיק הרב המו"ל תשובת אחד הרבנים לחברו בנידון הרבנים והשוחטים, ובהערת המו"ל שם מסיים: "שמשום תקנת רבים קבל רשות מהרב המשיב לפרסם הדבר במכ"ע". ולדעתי הקלושה, מתקנתו הקטנה למתי מספר להתיר להם לקנות כרכשאות יבישות מהשו"ב  החדש, תצא קלקלה רבה לכל הרבנים והשו"ב בכל המקומות אשר דבר המליץ מגיע, כי ממנו יראו אשר אין שום השגת גבול בדבר, וכל איש אשר אין יראת ד' בלבבו יבוא בגבול רעהו ויקפח את פרנסתו וירד עמו עד לחייו, ואיש את רעהו ידחקון, וכבית מרזח יעשו את מלאכת עבודת הקודש כהונת הרבנות והשו"ב. וכי כך עושין לבני לויה? ואיה חוקי הצדק והיושר?

באמת חכיתי זה שבועים אולי יבוא אחד מגדולי דורנו להשיב על דבריו, האומנם ידעתי את גדולי זמננו כי רובם אינם קוראים מכ"ע, ואף אחד מני אלף מהרבנים הקוראים מכ"ע בחשאי יפחד לדבר בשער, מחמת הקנאים אשר יבלעוהו בפיהם ובלשונם לאמר: הגם גאונינו במשכילים יתחשבו?37 ואני אשר כבר הסכנתי לבוא במכ"ע כמה פעמים לא א?ח?ת מהמתלוננים עלי בזה; לזאת באתי גם הפעם להסיר מכשול מקרב אחב"י ולהראות לכל באי עולם כי צדקו קדמונינו אשר אסרו סתם לכל איש לבוא בגבול זולתו, ובפרט בעניני שו"ב אשר זה לא צריך קרא, דסברא היא, כי איך נאכל בשר פיגול מהשו"ב העובר בשחיטתו בארור מסיג גבול רעהו...

ועתה אבוא להשיב על דברי הרב המסתתר המשיב לחברו, לפי קט שכלי אשר חנני ד'.

            מ"ש בשאלה הא' אם יש רשות לקצת הקהל לקחת להם רב ומורה נוסף על הרב הקבוע בעיר וכו', והביא הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה במ"ש וז"ל: "רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כו', אבל אם בא חכם אכסנאי אין לו לקפח שכר הרב הדר שם וכו', ואין לו להורות או"ה או לדרוש לנהוג שררה באתריה דחבריה" עכ"ל. ומזה למד הרב הנ"ל שאין איסור לרדת לאומנות הרבנות של חברו רק לחכם אכסנאי שאינו קובע דירתו בעיר ההיא, אבל כשהוא משתקע בעיר אין איסור כלל אף שיצא מזה הפסד להרב הראשון. זה הוא תוכן כוונת הרב הנ"ל.

            ולפענ"ד אין זה כוונת הרמ"א, כי באמת מוקשה הדבר למה כתב הרמ"א ההלכה הזאת לענין רב ומ"ץ בהל' ת"ת, הלא אין כאן מקומו, ויותר הוה ליה להרמ"א לפסוק הלכה זו בהל' כבוד רבו בסי' רמ"ב בסעי' ד' במ"ש המחבר ב"י וז"ל: "תלמיד חבר תוך י"ב מיל פטור אבל אסור, וחוץ לי"ב מיל מותר לקבוע עצמו בהוראה. ותלמיד גמור אסור להורות עד שימות רבו כו'", על זה היה לו להרמ"א להגיה דדווקא בתלמיד שייך דין זה אפילו תלמיד חבר מותר דוקא חוץ לי"ב מיל, אבל רב אחר שאינו תלמיד יכול לבוא לדון ולהורות אפילו בעיר שיש לה רב קבוע, כי כל הסימן שם מיירי לענין הלכות רב ומ"ץ.

            לכן נ"ל דכוונת הרמ"א כאן דקאי על הב"י במ"ש "אחד מבני החצר שבקש לעשות מלמד תנוקות אין שכניו יכולים למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה" וכו', ועל זה קאי הרמ"א דמשום להגדיל תורה ולהאדירה מותר לרב אחר לבוא וללמוד שם אפילו אם מקפח קצת פרנסת הרב הראשון. וזה כוונת הרב במה שמדייק בלישניה: רב היושב בעירו ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ, כי כל עיקר ההיתר של הרמ"א הוא משום להגדיל תורה דומיא למלמד. וא"כ הוא דוקא הרבנים שבזמניהם שהרביצו תורה ברבים ולמדו בישיבה, להם דוקא התירו. אבל הרבנים שבזמנינו כל עיקר המינוי שלהם הוא רק לדין ולהורות, בזה לא מצינו שום היתר לקפח פרנסת אחרים. כנלע"ד בכוונת הרמ"א.

            גם מה שהביא הש"ך שם ותמה עליו מחו"מ סי' קנ"ו, מאד תמהני על הרב הנ"ל מדוע לא הביא סוף דברי הש"ך הנ"ל להלכה למעשה, וזה לשונו: מיהו כל זה מדינא, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה עיי"ש. א"כ מצד המנהג יש לאסור אף ברב הלומד לרבים דבהכי מיירי כאן, וכ"ש ברבנינו שנמנו רק לדון ולהורות כנ"ל.

            גם מש"כ הרב הנ"ל מדין עני המהפך בחררה כו' כי לדעת הר"ת וסיעתו עני המהפך בחררה אינו נוהג רק בדבר שיכול למצוא בנקל במקום אחר, אבל לא במציאה והפקר, וא"כ רבנות היא כמציאה עכ"ל, במחילת כבוד תורתו שגה בזה מאד, כי מדברי התוס' קדושין נ"ט משמע להיפך. וז"ל הר"ת: דאיסור המהפך בחררה לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח או כשרוצה לקנות דבר אחד וחברו מקדים וקונה כו' דומיא דרב גידל, ומש"ה נקרא רשע, כי למה מחזר ע"ז שטרח בה חברו כו'. וא"כ בנידון דידן כמה יגיעות טרח הרב הראשון עד שמצא מקומו לשבת על כסא הרבנות, ועתה יבוא הרב השני ויקפח את פרנסתו, זה הוא ממש עני המהפך בחררה.

            וכן כתב אלי הרב הגאון אבד"ק נאוואהרודאק38 בתשובתו על שאלתי בשו"ב הבא בגבול חבירו, וז"ל: "הדבר פשוט שאסור לאכול משחיטת השו"ב החדש כמ"ש כתר"ה מדין עני המהפך בחררה כו'. ואפי' להתוס' רפ"ג דקדושין לדעת הר"ת זה אינו בדבר של הפקר, הדבר פשוט דזה אינו של הפקר, והשו"ב הישן זכה בה עפ"י כתב וחזקה. ולבד ששחיטתו אסורה ראוי השו"ב החדש לעונש ומסופקני אם יכול להיות עוד שו"ב לעולם" עכ"ל. ובכאן גם הרב הראשון יש לו כתב וחזקה, והרב השני הבא בגבולו זהו ממש עני המהפך בחררה. גם מה שמחלק בין חררה להכנסות הרב שלא באו עוד לעולם, לא ידעתי לחלק, הלא המה נתנו לו ג"כ בשכירותו והוה כמו דמי שכירותו ממש.

            גם בשו"ת חת"ס סי' ר"ל הובא בפ"ת האריך בזה, והעלה להלכה דדוקא בזמניהם כל תלמיד חכם הנהיג בני עירו, אבל בזה"ז שמקבלים רב וקוצבים שכירתו כפועל ובתוך הקצבה הוא שכרו מחופות וגטין, אינו נוטל פרס שלא כדין כלל כו', ואין בושה על נטילת פרס זה, וכבר זכה הרב בכל רווחי דעבידא דאתי בגבולו, ואסור לשום אדם לקפח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש עיי"ש.

            נמצא למדין מזה דגם בעניני הסגת גבול הכנסת הרב שייך דין עני המהפך בחררה, וכמו שכתב אלי הרב הגאון רשכבה"ג מהרי"א אבד"ק קאוונא בתשובתו על שאלתי הנ"ל בדבר הסגת גבול השו"ב, וז"ל: "וזהו ממש מעשה רשע כמבואר במכות דף כ"ד ובסנהדרין דף פ"א גודל העון של היורד לאומנות חברו, וכ"ש בעניני מלאכת הקודש משו"ב, וע"פ דין אסור שחיטתו כו' ויפה כתב כתר"ה" עכ"ל. ולדעתי אין בזה חילוק מהרב להשו"ב.

            ועתה אבוא לברר להלכה שאלתו השניה, אם השוחטים שלא הראו סכינם להרב הראשון יש בזה משום נבלה או לא. ולא ביאר הרב הנ"ל בשאלתו הב' איזו שו"ב לא הראה סכינו, אם השו"ב הישנים או שו"ב החדש אשר הרב  החדש קבל אותו להסיג גבול ראשונים. אך מדברי הרב בסוף דבריו נראה בפירוש שכונתו על השו"ב החדש, יען שמראה סכינו להרב החדש ובזה די לנו להתיר שחיטתו. אף כי באמת אין להשיב על דבריו אלו, אמנם אנכי אציע בזה סברות ישרות מגדולי אחרונים עמודי ההוראה שלנו, לאסור שחיטת השו"ב החדש גם מבלעדי הסברא שצריך להראות סכינו לחכם.

            איתא ביו"ד סי' א' י"א אם הטילו ח"ם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר, י"א שחיטתו אסורה. והטעם כ' הט"ז והש"ך משום דהוה חשוד לאותו דבר ואפילו בלא ח"ם אסור. והתבו"ש הביא תשובת הרא"ש שממנו מקור הדין, והאריך לחלק בין אם פסלו הקהל בפירוש שחיטת אחר אז אף בשוגג ובהפסד מרובה אסור, ואם לא פסלו בפירוש שחיטת אחרים אז בשוגג או בהפסד מרובה דוקא מותר. והפמ"ג מסכים עם התבו"ש להלכה. וא"כ בנידון דידן שהקהל מנוהו את השו"ב הראשון בכתב כדרך העולם, בודאי כוונתן שלא ישחוט אחר בלתי רשות הקהל, דהוי כהסכמה וגדר לרבים שלא היו יכולין להתירו כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח.

ומה שמקצת הקהל מבקשים להם שו"ב אחר זה אינו מועיל, דהולכין אחר הרוב כמ"ש בסי' רכ"ח סעיף ל"א. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל הסכמה אם לא יסכימו כלם, כל שיש מוחה אז א"א להתירו. כ"כ הב"י בשם הרשב"א הובא בבאה"ט ס"ק ס"א. ובכאן ידוע כי הסכמת הקהל בעת מינוי שו"ב שלא ישחוט אחר רק בהסכם כל הקהל, בודאי מקצת הקהל אין יכולים למנות שו"ב אחר בלי הסכם כל הקהל.

עוד הביא בס' ח"ד דטעם האוסרים הוא משום דקי"ל כרבא בתמורה ד' כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואף שאיזה מגדולי האחרונים חולקין על הח"ד ומחלקין דאיסור דרבא לא שייך אלא בגוף הדבר שנעשה באיסור, ולא בכאן שהאיסור הוא רק על השו"ב וגוף השחיטה נעשה בהכשר, מכל מקום כל זה הוא דוקא לענין להתיר שחיטת השו"ב האחר בדיעבד מה שעבר ושחט, אבל להתיר לכתחילה לשו"ב האחר לשחוט באיסור, צריכין אנו למיחש לדרבא. כמו שמצינו בהלכות גיטין כמה חומרות ואיסורין משום דקי"ל כרבא הנ"ל.

ואנכי אוסיף עוד נופך משלי, כי יש לאסור השו"ב משום מימרא דרב אשי חולין קי"ד: אמר רב אשי מנין לבשר בחלב מן התורה שנאמר לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בכל תאכל. ובנידון דידן אנחנו בעצמינו תעבנו עלינו שחיטת שו"ב אחר, ואיך נאכל בשר תועבה שתעבנו עלינו. והסברא האחרונה והיא העיקרית לאסור שו"ב חדש, הוא משום עני המהפך בחררה כו', וכמו שהארכתי למעלה בזה.

היוצא לנו מזה ברור להלכה, דאסור לרב (ובפרט לשו"ב שיש לאסור שחיטתו) לעמוד על דם רעהו ולבוא בתוך קהל ועדה שיש להם רב קבוע ושו"ב מיוחד, ולהפיח ריב ומדנים בתוך העיר עד שישיג לו מקצת אנשי הקהל המסכימים עמדו. ועל רבנים ושו"ב כאלו נוכל לקרוא בפה מלא: עמי מאשריך מתעים.

ואסיים בטוב, כמו שהגיה הרב הגאון מקאפוסט בעה"מ "בנין יחזקאל" במאמר ר' אליעזר ור' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך, כי אם יש שלום בין תלמידי החכמים אז על כל ישראל שלום!

הנני המדבר לכבוד התורה ולומדיה, זעירא דמן חברייא,

אברהם חיים בהרב רמ"א ז"ל סיראט חופ"ק פערעקאפ

 

            כדרכו, לא השהה הרב "הצעיר" את מענהו, והשיב ב"המליץ" (י' חשון תרמ"ח, גל' 225). בראשית דבריו העיר המו"ל:

בעוד שאנחנו עוסקים בהדפסת התשובה השניה של הרב דוואלאזין הגיעה אלינו תשובת הרב "הצעיר" על השגת הרב דפערעקאפ, והחובה מוטלת עלינו לאסוף גם אותה; אבל מתוך שרואים אנחנו כי הענין הזה שבתחלה ראינו בו צורך השעה ותקון העולם יוצא מכלל משא ומתן מעשיי ונעשה למו"מ עיוני ולפלפול של הלכה שאין מקומו במ"ע "יומי", על כן במטותא מנכון מרנן ורבנן לחדול מזה ולשים קץ למחלוקתכם, שא"כ – מהשגה להשגה ומתשובה לתשובה אין לדבר סוף.

על דבר הרבנים והשוחטים

(תשובה להרב וכו' דק' פערעקאפ)

אבקש מכבוד הרב המו"ל לתת מקום לתשובתי הזאת על דברי הרב וכו' דק"ק פערעקאפ שהובאו ב"המליץ" (נומר 194 שנה זו).

על דבר מה שחילק בין הרבנים שמלפנים להרבנים שבדורות האלה, שבזמנינו אין שייך לפי דעתו טעם דיגדיל תורה ויאדיר – הנה כבר כתבתי מה שנראה לע"ד בזה בתשובתי להגאון דק' וואלאזין יחי' בהמליץ נומר 207 ודון מינה ואוקי באתרין.

גם מה שתמה מדוע לא הבאתי סוף דברי הש"ך ביו"ד ס"ס רמ"ה "מיהו כ"ז מדינא, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה" עכ"ל, הנה מדברי הש"ך האלה עצמם נראה ברור שלא היתה דעתו מכרעת לאסור ואך ספוקי מספקא ליה, וא"כ אין מזה ראיה מוחלטת כלל, ולפיכך לא ראיתי חובה להביאם. ומה שכתב הרב על דברי הש"ך האלה "א"כ מצד המנהג יש לאסור אף ברב הלומד לרבים" ע"כ, לא דקדק יפה במשנתו ועסק מספק ודאי.

            על מה שהבאתי בשם הר"ת וסייעתו שעני המהפך בחררה אינו שייך במציאה והפקר כתב: במח"כ שגה בזה מאד, כי מדברי התוס' קידושין נ"ט משמע להיפך וכו', ע"כ. אולם, במחכ"ת לא עיין כלל בדברי התוס' שם, כי באר היטב מפורש שם כדברי. ובכלל ידועה שיטת הר"ת הזאת לכל עוברי בעמקה של הלכה, ופליאה גדולה שנתעלמה ההלכה הברורה הזאת מאת הרב הנ"ל.

עוד הביא בשם הגאון דנאווהרודאק וז"ל: "הדבר פשוט שאסור לאכול משחיטת השו"ב החדש כמ"ש כתר"ה מדין עני המהפך בחררה וכו', ולבד ששחיטתו אסורה ראוי השו"ב החדש לעונש ומסופקני אם יכול להיות עוד שו"ב לעולם" עכ"ל. גם בשם הגאון הגדול דק' קאוונא הביא וז"ל "וזהו מעשה רשע כמבואר במכות כ"ד ובסנהדרין דפ"א גודל העון של היורד לאומנות חבירו וכו' ועל פי דין אסור שחיטתו" עכ"ל. אולם גברי קא חזינא, דברים של טעם לא קא חזינא הכא. תמיהני מאד מי הגיד להגאון דק' נאווהרודאק שמדין עני המהפך בחררה יאסר השוחט, והלא קי"ל (יו"ד ס' ב') שגם מומר לדבר אחד מן התורה שחיטתו כשרה, ואף כי עובר על דין עני המהפך בחררה שלכ"ע אינו מן התורה אף לא גזל דדבריהם ואך מיקרי רשע. ואם באנו לאסור השחיטה מטעם דמיקרי רשע, נהיה מוכרחים לאסור רוב שו"ב שבזמנינו, כי אי איפשר שלא יכשלו פעם אחת בדבר שהש"ס במליצתם קוראים לעושהו רשע. ויותר מזה מצאנו בסוף קידושין "כשר שבטבחים שותפו של עמלק" שהיה בוודאי רשע גמור, ובכל זאת אכלו תמיד משחיטתם.

ועל דבר ראית הגאון דק' קאוונא יחי' מסנהדרין וממכות, צר לי מאד לומר שלא בלבד שאין משם אף דמות ראיה לדינא דידן, כי אם משם מוכח עוד ברור להפך, שאיסור לירד לאומנות חבירו אינו גדול כל כך, אף אינו כלל איסור באמת, כי אם מדת חסידות שנזהרים בה רק יחידי סגולה, ובשום אופן אי איפשר לפסול השחיטה מפני זה. וז"ל הגמ' סנהדרין פ"א "דרש ר"א בר חיננא מאי דכתיב אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו (שלא נצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד. רש"י) ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב שלא נהנה מקופה של צדקה" עכ"ל. א"כ, הושוה איסור לירד לאומנות חבירו עם האיסור להשתמש בזכות אבותיו, ואם נבוא לאסור שחיטת היורד לאומנות חבירו, עלינו על כרחך לאסור אף שחיטת מי שמצטרך לזכות אבותיו, וא"כ כל בני ישראל המתפללים ומזכירים בכל יום תמיד זכות אבות פסולים לשחיטה. אמנם כל האמור בכאן אינו אלא משום מדת חסידות, וכמו שפירש"י שם "סיפא דקרא צדיק הוא חיה יחיה, לומר זה צדיק גמור, וע"כ משום דלא עבד הני לאו צדיק הוא אם עבר עבירות אחרות, אלא לאו כמשמעותיה מידרש" ע"כ.

וכן מוכח ג"כ ממכות כ"ד וז"ל הגמרא שם: "הולך תמים זה אברהם וכו' פועל צדק כגון אבא חלקיהו, דובר אמת בלבבו כגון רב ספרא, לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו וכו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו וכו'" – א"כ איסור לירד לאומנות חבירו אינו [אלא] רק משום מדת חסידות ככל המדות האמורות בכאן שנמצאו רק ביחידי סגולה: אברהם, יעקב, אבא חלקיהו ורב ספרא, ומהיכא תיתי לאסור השוחט שאיננו צדיק גמור כאבות העולם האלה? אמנם ברותא היא וישתקע הדבר.

ויש להשתומם הרבה על הגאון דק' נאווהרודאק איך ערב לבו להטיל ספק, על יסוד אדני תהו ואבני בהו, אם כשר השוחט להתעסק עוד באומנתו לעולם, אשר זה הוא ירידה ממש לחיי השוחט, אשר על פי רוב טפלי תלו ביה ובביתו אין כל בלתי אל אומנותו עיניו! חיי ראשי, העון הזה גדול יותר הרבה מעון השוחט שנכנס לאומנות חבירו.

עוד הביא מיו"ד ס"א ס' י"א "אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר, י"א ששחיטתו אסורה", וכתב ע"ז "וא"כ בנידון דידן שהקהל מינוהו את השו"ב הראשון בכתב כדרך העולם, בוודאי כונתן שלא ישחט אחר בלתי רשות הקהל דהוי כהסכמה וגדר לרבים שלא היו יכולים להתירו כמ"ש ביו"ד ס' רכ"ח סכ"ח" עכ"ל. ור"ל שכשם שאם הטילו הקהל בפירוש חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע יש סברא לאסור שחיטת אחר, כן גם אם מנו בסתם שוחט ידוע ולא הזכירו כלל בהסכמתם מלת חרם, כבר נחשבה הסכמתם זאת לגדר גמור שאין לו התרה כשהוא גדר לרבים. ובמח"כ שגה בזה הרבה; כי מה שכתוב בס' רכ"ח "אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר" – הכונה להסכמה שנעשה בחרם, כמוכח שם מהמשך הענין שמדבר רק בתקנות הנעשות ע"י חרם, וכמוכח בשו"ת הריב"ש ס' קע"ח שממנו מקור הדין הזה יעו"ש. אבל כשלא נזכר בהסכמה בפירוש מלת חרם אין איסור כלל לעובר עליה, כי בנדרים וחרמות צריך לפרט לשון נדר או חרם או לכל הפחות להשמיעו בידים מוכיחות כידוע, וזה ברור.

            ואל תטעה במה דקי"ל ס' רי"ד "דקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגים כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה", דכאן מיירי כשקבלו עליהם בחרם לבלי לעשות דבר שאסור כבר מן התורה, ור"ל שהוסיפו על איסור התורה עוד איסור חרם לזרוזי נפשיה, ושם בס' רי"ד מיירי כשקבלו עליהם מעצמם איסור חדש שלא הוזכר בתורה. כאן עיקר האיסור אין צריך קבלה מצדם, וכל הקבלה היא רק בנוגע להוספת החרם, ושם עיקר האיסור צריך קבלה, והבן. היוצא מזה שכל שלא הוזכר בתקנה בפירוש מלת חרם, אין איסור כלל על שוחט חדש שבא לעיר. ואי איפשר כלל לדמותו למה שהובא בסימן א' סי"א.

אולם, באמת אף אם היתה התקנה בפירוש בחרם אין עדיין לאסור שחיטת השו"ב דחארקאוו. ומתחילה צריך אני לבאר מעט עיקר הדין דסימן א' סי"א הנ"ל. הנה המעיין בתשובת הרא"ש יראה כי שני טעמים יש בדבר; האחד משום שהשוחט שעבר על החרם ראוי לדמותו למומר לאותו דבר, כיון שעבר על החרם כדי לשחוט. והטעם הזה הובא בש"ך ובט"ז ובשאר פוסקים (אף שהרבה תמהו גם על זה, עיין שו"ת נ"ב יו"ד ס' א'). והטעם השני הוא שרשאין הצבור לאסור המותר משום מיגדר מילתא, ומה שאוסרין אסור לכל בני העיר, ואל זה רמז הש"ך שם ביו"ד. והנה הטעם הראשון אינו שייך [אלא] רק כשהשוחט החדש הוא מבני העיר שקבלו עליהם את החרם, א"כ כשהוא שוחט הרי הוא עובר על החרם ונעשה רשע בזה, אך כשהשוחט החדש איננו כלל מבני העיר ולא קבל מעולם עליו החרם לבלי לשחוט בעיר הזאת, כמעשה שהיה בחארקאוו, א"כ אין טעם לעשותו רשע ומומר לאותו דבר וממילא שחיטתו כשרה.

ומעתה לא נשאר לנו בלתי אם הטעם השני, לפי שבני העיר יכולים לאסור על עצמם המותר משום מיגדר מילתא; אולם גם הטעם הזה אינו שייך בנידון דידן, כי המעיין בלשון הרא"ש יראה כי רק משום מיגדר מילתא יש רשות לבני העיר לאסור על עצמם המותר, כמעשה של הרא"ש "שהקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח, בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אף שאינו מומחה", והוא על פי המבואר ביו"ד ס' ר"ה ס"ב בהג"ה "אבל רבים יכולים לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה יין נסך וכו' וכל מה שגוזרים בזה יהיה קיים", ועל פי המבואר בס' רי"ד שהבאתי למעלה שקבלת הרבים חלה עליהם לעשות גדר וסייג לתורה (ותימא שרבנו הש"ך הביא בסתם בשם הרא"ש שיש רשות לקהל לפסול שחיטת הכל, ולא הוסיף התנאי העיקרי שצריך שיהיה בזה משום מיגדר מילתא). וא"כ בנידון דידן שבזמנינו כל המצויין אצל שחיטה מומחים הם וליכא למיחש כלל לשמא ישחוט מי שאינו מומחה, וא"כ אין שום צורך גבוה בתקנת הקהל כזאת ואי איפשר בשום אופן לתלות בה איזה שיהיה גדר וסייג לתורה. והלואי שלא תהיה עוד התקנה הזאת למכשול ולפוקה, כמו שבעו"ה אנו רואים מעשים בכל יום שבשביל התקנה הזאת נעשה הפקעת שערים מבשר, ובני ישראל מוכרחים לשלם פי שנים נגד עמי הארץ בעד האוכל הנחוץ לחיי האדם הזה. ואין כאן המקום להרבות דברים על הרעה הגדולה הזאת ה' ירחם.

באופן ששני הטעמים האלה אינם בנדון דידן, וממילא אין שום סברא לאסור שחיטת השוחט החדש אף אם היתה ההסכמה בחרם חמור, ומכש"כ כשלא היה כאן חרם כלל. ושלום על ישראל.

הצעיר

 

                   באותם ימים כתב גם הרב אריה ליב האפט אב"ד קאנאטאפ תשובה באותו ענין. דבריו לא נתפרסמו בשעתם, אלא רק כשהדפיס את ספרו דברי-טעם (ווארשא תרס"ד). המחבר – שהיה גם מחותנו של הרב רא"י ארלוזורוב – נמנה עם חסידי חב"ד והיה מגדולי הרבנים ברוסיא באותה תקופה.39       ואלו הם דבריו הנדפסים בשו"ת דברי-טעם (דף יד, א):

אשר כתבתי בדין חזקת רבנות

                   ראיתי בהמליץ נומער 173 ונומער (200) [237-236] תשובה מהחותם א"ע "הצעיר", אשר בא להתיר דאף אם קבלו הקהל רב מותר לחכם אחר לקבוע דירתו שמה ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון ולקפחו בפרנסתו אם הוא גדול וראוי לכך, אף שאין השני גדול מהראשון, עפ"י מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה סעיף כ"ב: רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד שם אפילו מקפח קצת פרנסתו של הראשון, כגון שהקהל קבלוהו עליהם לרב ונוטל פרס מהם אפ"ה יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך (מהרי"ו ומהרא"י), אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם, אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע, עכ"ל. ופירש הש"ך מקפח קצת פרנסתו היינו שכר חופות וקידושין, כיון שבקושי יש בהם היתר אין בזה משום הסגת גבול כמו שמבואר במהרא"י. והגר"א בס"ק ל"ד ציין עפ"י מ"ש בשו"ע במלמד ובס"ק ל"ה ציין לעיין בש"ך, נראה שמסכים להש"ך.

                   ו"הצעיר" הזה יצא לריב אתם, וכתב דכוונת הרמ"א מקפח קצת פרנסה היינו מקצת הפרנסה ולא כולו, והרמ"א מדמה חזקת רבנות לאומניות אחרות שיש חילוק בין אם רצה לקבוע דירתו ובין אכסנאי, כמבואר בחו"מ סי' קנ"ו. ומ"ש מהרא"י הטעם דבחופות וקידושין יש טורח למצוא היתר על שכר זה הוא לרווחא דמילתא, כיון שהאמת שמהר"י ברונא לא קיפח פרנסתו של הר"ר אנשיל לכן כתב כן, אבל באמת מותר הי' למהרי"ב לקפח גם פרנסתו של מהר"ר אנשיל. ובנומער 173 כתב דאי קבלו הראשון לרב בלי קנין גמור יכולים לחזור בהם, ובענין זה מיירי הרמ"א. זהו תוכן דבריו.

                   והגאון זקן ויושב בישיבה מו"ה נפתלי צבי יהודה ברלין מוולאזין הניף ידו ועמד לימין הרבנים להעמידם על חזקתם ולקיים דברי הגאונים הש"ך והגר"א, אך במחילה מכת"ר מחלק לנו את השווין הש"ך והגר"א, אשר א"א שהגר"א חולק על הש"ך, הלא ציוה לעיין בש"ך משמע דמודה לו. ומשווה מחלוקת בין מהרי"ו למהרא"י ורמ"א אשר אין זכר לנו, ודברי רבותינו קיימין, ושלום להם.

                   הנה חילי' ד"הצעיר" הוא מתשובות מהרי"ב סי' רנ"ג, הלא לא נעלם ממנו דמהרי"ב מתיר במקרי דרדקי בכל ענין, ואפילו אם קבלוהו כבר לא אמרינן דאין יכול לעכב להשני, ומזה למד שם דה"ה בת"ח אע"ג דקפסיק שררותו ורבנותו של הראשון מ"מ שרי. ובאמת דברי מהרי"ב תמוהין ולא קיי"ל כוותיה, דבשו"ע חו"מ סי' רל"ז מבואר שאסור למלמד להשכיר את עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר (והוא מדברי התוס' בקידושין). ועיין שו"ע אדמו"ר בהלכות הפקר והשגת גבול (סעיף י"ב) שאסור למלמד לפעול בבעה"ב שיפטרנו למלמד הראשון בכלות הזמן. ובתשובות רש"ל סי' ל"ו אף דס"ל דבשכר מלמד לזמן מותר למלמד אחר להקדימו קודם כלות הזמן, מ"מ במלמד ששכרו בעה"ב על הישוב דדעתו של המלמד לא על זמן אחד, דומה לעני המהפך בחררה. א"כ במינו מלמד ודאי דאינו רשאי מלמד אחר להשכיר, ודלא כתשובת מהרי"ב. ומינה דה"ה ברב איכא משום עני המהפך בחררה.

                   ומה שחילק "הצעיר", דרבנות כיון שדבר קשה הוא להשיג הוה כמציאה דאין בזה משום השגת גבול לר"ת, נעלם ממנו תשובות מהרי"ק שורש קל"ב וזה לשונו: אלא ודאי פשיטא דאפילו היכא שאין ברור לו למצוא במקום אחר ואפילו את"ל שימצא כ"א ע"י טורח אפ"ה מקרי רשע כיון דאפשר שימצא ע"י טורח מיהא עיי"ש. זאת שנית, דלפי פירוש "הצעיר" ברמ"א יו"ד סי' רמ"ה לא התיר רבינו הרמ"א אלא רק אי השני מקפח במקצת פרנסתו של הרב, ואם כדבריו אנה מצא רבינו הרמ"א פשר הזה, הלא מהרי"ב מתיר אפילו אי פסק שררותא דראשון לגמרי, ולפי הפשטיות דפסקי מהרא"י בסי' קכ"ח אינו מתיר אלא רק בלית בי' חסרון כיס, ולפי פירוש "הצעיר" במהרא"י לא כתב כן אלא רק לרווחא דמלתא ולדינא ס"ל למהרא"י כמהרי"ב, וא"כ מותר אפילו במקפחו לגמרי, ומנין לו לרמ"א החילוק שבין כולו למקצתו.

                   עוד אשאל מן "הצעיר", הלא מוכרח להודות דלא התירו משום יגדיל תורה אלא רק דלא מצי אידך למיטען קא פסקת חיותא, והיינו בדבר של הפקר דלא זכה הראשון, אבל לא התירו השגת גבול דעני המהפך בחררה, דלכן אסור למלמד להשכיר לבעה"ב שיש לו מלמד אחר. ואיך לא ראה מ"ש בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז בדין השלישי, דהיכא שטרח האחד טירחא מעולה עד דסמכה דעתו, דאפילו בהפקר נמי אסור להקדימו והוה גזל מדבריהם. ולמורו הרב – הוא מהרש"ל – בהלך להשתדל בעיר אחרת דכל הדרכים בחזקת סכנה זכה, ואסור לשני ליקח אותו דבר והוה גזל מדבריהם. וזה שכתב בתשובת חת"ס יו"ד סי' ר"ל וזה לשונו: אבל בזמן הזה שמקבלים רב ועוקר דירתו ומקומו ואליו הוא נושא את נפשו ונפשות ביתו, ובתוך אותה הקיצבה הוא שכרו מחופות וקדושין וכדומה, א"כ הוא פשוט שהבא בגבולו לא טוב עשה בעמיו וגרע מיורד לאומנתו של חבירו, שהאומנות הוא הפקר אלא שזה בא ויושב בצדו, אבל הכא כבר זכה הרב בכל רווחא דאתי בגבולי' ואסור ממש לשום אדם לקפח פרנסתו וה"ז כגזל ממש, עכ"ל. סובר ז"ל דלא כמשאת בנימין דטרח טרחא מעולה עדיין לא זכה הראשון לגמרי אף דסמכה דעתו (רק בסיכן בסכנת דרכים וטרח טרחא מעולה דיכונו יחד שני הטעמים של רש"ל), ורק אית ביה משום מהפך בחררה כמו במלמד על הישוב דסמכה דעתו, דאית בזה משום השגת גבול דמהפך בחררה. ולא דמיא למציאה כמ"ש משם מהרי"ק, כיון דאפשר עכ"פ שימצא ע"י טורח. ובזה דלא סיכן נפשו אלא רק סמכה דעתיה מתיר מהרא"י והרמ"א (לפירוש הש"ך) לשני לקפח פרנסתו של הראשון מחופות וקידושין, כיון דעל השכר הזה אנו בושים, ע"כ אף שקבלוהו לית בזה משום השגת גבול, אבל טענת קא פסקת לחיותאי אית ביה כיון דעכ"פ מחייתו מזה.

                   ולכן יש חילוק בין אם בא לדור שם ובין אכסנאי, דאכסנאי אסור לקפח פרנסתו של הראשון אפילו מחופות, ובבא לדור לא יכול הראשון לעכב כמו באומנות בחו"מ סי' קנ"ו, ולא כ"הצעיר" שדימה דנעלם מהש"ך חילוק דאומנות (חו"מ סי' קנ"ו). ולא ירד לעומק כוונת הש"ך, דיאמר נא, לפי הבנתו בש"ך למה אסור לאכסנאי לקפח פרנסתו של הרב הראשון מחופות וקדושין, אלא ודאי כדאמרן דידע הש"ך דמדמה הרב לאומנות שבחו"מ סי' קנ"ו. וזה הכל בפרנסות שאין בהם היתר גמור ואפשר דלא זכה בהן הרב הראשון, כיון דאין התירו ברור ורק טענת פסקת חיותאי אית ביה, בזה מחלקין בין אם בא לדור לאכסנאי; אבל בפרנסה שמותרין לגמרי, דאית ביה משום השגת גבול כיון דסמכא דעתיה כמו במלמד על הישוב, בזה לא אמרו דאם אחר רוצה לקבוע דירתו שמה מותר להשיג גבולו. ולזה אומר החת"ס דבעקר דירתו כיון דנושא את נפשו, דיכונו יחדיו שני הטעמים של הרש"ל ומשאת בנימין, כיון דנושא את נפשו בסכנת דרכים וטרח טרחא מעולה דסמכא דעתי' דהוה גזל גמור, אז אסור לשני לקפח גם שכרו של הראשון מחופות וקדושין. ובזה לא יועיל הטעם דיגדיל תורה, דק"ו הדברים: אם אית ביה השגת גבול לא התירו משום הגדלת תורה, כמו במלמד על הישוב, יתירו גזל גמור?!

                   והרמ"א דמחלק בין אכסנאי לקבוע רק בדבר הפקר. ו"הצעיר" הזה רוצה לחלק גם בדבר שזכה הראשון, והפירוש האמיתי הוא כפירוש הש"ך, וכדכתיבנא שגם הש"ך מחלק בין קבוע לאכסנאי ברבנות בדבר שלא זכה הראשון. וגם הגר"א סובר כהש"ך, ומה שמציין בס"ק ל"ד 'כנ"ל בשו"ע' ללמדנו בא, דבלא קבלוהו להראשון לא שייך בזה השגת גבול משום דזכה במצוה, דהא במלמד שרי. וגם מורה לנו דבלא קבלוהו והוא בעצמו עוסק ומשתכר בדברים השייכים לרבנות מותר לאחר לקפח שכרו לגמרי, כמו במלמד דלא קבלוהו. אף דהרמ"א לא מיירי בזה, ומרהיטת לשונו משמע דבלא קבלוהו לא שייך בזה קיפוח פרנסה דלית להראשון שכר מזה, אך הגר"א ללמדנו בא דאף אם יהיה לו שכר מותר לשני לקפחו, וזה מורה לנו בציונו דמדמה למלמד שמציין 'כנ"ל בשו"ע'.

                   עתה נבוא לביאור פסקי מהרא"י בסי' קכ"ו שהוא מדברי מהרי"ו, ודברי מהרא"י עצמו בסי' קכ"ח. מהרי"ו התיר למהרי"ב להנהיג שררות ורבנות באתרא דהר"ר אנשיל, ומהרי"ב לא קיפח פרנסתו של הר"ר אנשיל כמבואר בדברי מהרא"י סי' קכ"ח, ושמשום זה התיר מהרי"ו. אלא שעלה על הדעת דאף בדבר שאין בו חסרון כיס יש בזה השגת גבול, וע"ז כתב מתחילה כיון דהקהל לא ביררו להר"ר אנשיל אין לאחד מהן חזקה יותר מזה. וכתב עוד, דאפילו במקום שיש חזקת ישוב לגבי ת"ח לא הסכים רגמ"ה לאסור שום ישוב, ואפילו אם יש ת"ח בעיר ואם אינו יודע להשתכר בני העיר מצווים לעשות מלאכתו ואם הוא עשיר פוטרו ממס, ומזה למד מהרי"ו דכיון דהא"ז לא מחלק בין אם בני העיר קבלו להראשון לראש וקצין או לא, משמע דאף אי קבלו להראשון לא מצי מעכב. והכל מיירי בלית ביה חסרון כיס להראשון, דהא הא"ז לא התיר לקפח פרנסת הרב הראשון אלא רק שבני העיר יעשו מלאכתו, ואי מיירי שגם הראשון אינו מקבל שכר מהקהל מ"מ אין בזה קיפוח פרנסת הראשון, דאטו אי יעשו מלאכתו של שני לא יעשו מלאכתו של הראשון. והוא הוא הטעם של מהרא"י בסי' קכ"ח, ורק שהוסיף להתיר לקפח שכרו של הראשון מחופות וקידושין כיון דלית בהן היתר ברור.

                   ומש"כ הרמ"א בחו"מ סי' קנ"ו סי"א דאם בני העיר צריכין לתורתו אינן יכולין למחות בידו אעפ"י שיש שם תלמיד חכם, בעיר דקנאת סופרים תרבה חכמה (ב"י בשם הגהת אשר"י) עכ"ל, מדכתב אעפ"י שיש ת"ח בעיר משמע דלא מבעיא באין ת"ח בעיר ודאי אין יכולין למחות, ועל כרחך איירי שת"ח זה אינו קובע בעיר לרבנות, דא"כ מי ימחה בידו כיון שאין ת"ח אחר, רק רוצה להתפרנס מאומנתו אין יכולין האומנין לעכב על ידו. ולמד הרמ"א כמו שמתיר הא"ז שבהגהת אשר"י חזקת ישוב לת"ח ה"ה דאין האומנין יכולין לעכב על ידו, כיון שאין חזקת ישוב לת"ח הוי כבר מתא. וע"ז כתב, ואפילו אם יש ת"ח אין יכולין האומנין לעכב על ידו באמרם שיש לבני העיר מי שילמדם תורה ולא יפסיק חיותם דבעלי האומנין ת"ח זה, ע"ז אמר דזו אינה טענה, דקנאת סופרים תרבה חכמה. אבל לא התירו מהרי"ו ומהרא"י והרמ"א בקבלו בני העיר לרב שיבוא אחר להשיג גבולו, ובפרט בטרח ובא ממתא אחריתי דהוה גזל גמור.

                   ו"הצעיר" הזה מעיד משמי' דהא"ז שקר, שכותב: היוצא מזה, שלדעת הא"ז שנסתייע מהרי"ו מדבריו יכול הת"ח השני להנהיג ברבנות בכל מילי דמיקרא ובכל מידי דהנאה אף אם קבלו בני העיר את הראשון, עכ"ל. ואתה תחזה דהא"ז לא התיר אלא רק חזקת ישוב ושבני העיר יעשו מלאכתו, ולמד מזה הרמ"א דה"ה דאומנין אין יכולין לעכב על ידו. והכל הוא רק בדבר של הפקר, אבל השגת גבול לא התיר, וכל שכן גזל גמור.

                   ומ"ש "הצעיר" בראשונה וזה לשונו, אבל היכא שבעל החררה בעצמו מחזר אחרי העני אף מבלי השתדלות השני, אזי פשוט שאין בזה משום מהפך בחררה, עכ"ל, כנים דבריו בדין המהפך בחררה, אבל היכא דטרח בסכנת דרכים וטרח טרחא מעליא עד דסמיך, ופשיטא היכא דנתנו כתב להראשון (אף שלא הי' קנין גמור עכ"פ סמך טובא), אסור לבעל החררה ג"כ ליתנו לאחר ואסור האחר לקבלו, כמו שמבואר בתשובות מהרי"ק וזה לשונו, ועוד אפילו יצטרכו למוכרה מ"מ ברשותיה קיימא ועליו הוציא הוצאות כו', עיי"ש ותראה שכן הוא. כן נראה לפענ"ד.

 

                   בא' כסלו תרמ"ח חתם עורך "המליץ" את הוויכוח מעל דפי עתונו, וכתב במאמר הראשי (בגל' 239-238) את הדברים הבאים (שהחשוב שבהם הוא קטע מתגובתו של הר"ר ישעיה זאלקינד מחרקוב). עמדתו בסכסוך זה אינה מוטלת בספק:

אחרית דבר

(בדבר השוחטים והרבנים)

                   קוראינו יודעים עד למדי את המשא ומתן אשר היה בשנה הזאת במכתבנו העתי בדבר השוחטים והרבנים. דבר נפל בישראל בעיר חארקאב, כי חנוני מוכר בשר במקולין פתח חנות בצד חנותו של חנוני אחר, והתחיל למכור בה כרכשאות ושומן ובשר יבש מבהמות שנשחטו ע"י שוחט המוסמך מאת הרב ר"י זלקינד, כנגד רצונו של הרב רא"י ארלאזאראב הנחשב שם למרא דאתרא הדן יחידי. ונכנסו חכמי ישראל גדולי רבנינו לאסור את שחיטת השוחט ולהטריף את הכרכשאות והשומן והבשר היבש של החנוני החדש.

                   והנה אם היה הדבר הזה נעשה בחשאי, ע"י שו"ת שבכתב, והדין לא היה נגמר אלא על החנוני ההוא ועל הקהלה ההיא לבדם, לא היו שמים אליו לבנו כלל, כי הרבה מחלוקות נעשות בקהלות ישראל בשביל דברים "גדולים ונכבדים" כאלה, ומה איכפת לן אם יאכלו ענוים וישבעו מכרכשאותיו של פלוני או של אלמוני? אבל הרבנים שעמדו על הדבר לא עשוהו בחשאי כי אם הכריזו עליו בקולי קולות, ולא ללמד על הפרט עצמו יצאו כי אם ללמד על הכלל כלו יצאו, וקבעו הלכה למעשה כי כל שוחט שיש בו משום הסגת גבול שחיטתו נבלה וטרפה. ומזה יצאו סכסוכים ושאלות בשאר קהלות הקרובות והרחוקות, כמו שראינו מן המכתב מפלונסק40 ומן המכתב מדובלין שהדפסנו בנו' 130, וממכתבים רבים אחרים אשר כבשנום ולא הדפסנום כדי שלא להגדיל קול הטחנה ולהרבות מחלוקת בישראל.41

                   לרגלי הדבר הזה יצאו רבנים אחדים לדון בגוף ההלכה אם באמת הסגת גבול פוסלת את השחיטה ועושה אותה נבלה וטרפה אם לא, ונשתרבב הוכוח בזה בין הרב "הצעיר" ובין הרה"ג דוואלאזין נ"י, עד שיצא מגבול ענין מעשי ונכנס לפלטרין של פלפול עיוני, שלא ביד כל אדם יש פקעת של גמי למצוא בו נתיבותיו. בשביל כך החלטנו לשום קץ למו"מ זה במכתבנו העתי, כדי שלא להלאות את הקוראים. ורק עם הרב "הצעיר" נכנסנו עוד הפעם לפנים משורת הדין וקבלנו את מאמרו האחרון (בנו' 237-236) מטעם האמור שם בהערה.

                   אחרי שנדפס מאמרו האחרון של הרב "הצעיר" קבלנו מכתב מאת בעל הדבר בעצמו, הוא הרב השני דחארקאב הרר"י זלקינד, הבא במאמר גדול ורחב ידים לדון גם הוא בדבר אם הסגת גבול פוסלת את השוחט ועושה את שחיטתו נבלה או לא, ומביא ראיות מן הש"ס ומן הפוסקים ראשונים ואחרונים שאין הסגת גבול אוסרת את שחיטת השוחט. והנה לפי שדברי הררי"ז נאמרו באריכות יתרה ובפלפלא אריכתא ועמיקתא, אי אפשר לנו בשום אופן להעלות את כל דבריו על הגליון, ובפרט אחרי אשר דבריו נכללו בכלל דבריו של הרב "הצעיר", והם באים לידי מסקנא אחת שהסגת גבול אינה אלא מדת חסידות לבד. על כן, אחרי בקשת המחילה מאת הרב רי"ז על שלא נוכל למלאת בקשתו הצודקת, נסתפק להביא רק את אחרית דבריו שבם הוא יוצא מרשות הפלפול העיוני ונכנס לרשות המעשי, ומבאר לנו כי במעשה דחארקאב לא היתה הסגת גבול כלל, ואם כן בכדי כתבו כתביא ולחנם הטילו נחשול גדול בצלוחית של מים. ואלה דבריו:

                   "ועתה נבא לענין דפה חארקאוו; מכל מה שבארנו בארוכה שאין בכח הסגת גבול או היורד לאומנות וכו' הקלים, לאסור שחיטת השובי"ם החדשים, כאשר גנבה וגזל גמור לא מרע לחזקתו בעניני שו"ב, וגם מסור כשר לשחיטה לפי דעת הב"י ומהרש"ל ע"ש, ומכש"כ הסגת גבול הקל לכל דעת הפוסקים. עכ"ז אנכי מודיע עוד הפעם שכל הפלפול הזה אינו שייך כ"א לעיר אחרת אשר אם היו בה הסגת גבול על אלו האופנים אשר כתבתי למעלה בארוכה. אך בעיר הזאת חארקאוו אין אנחנו צריכים לכל זה, כי בפה העיקר חסר מן הספר, שבפירוש הותנה שלהרב הישן בפה ולהשובי"ם הישנים, אם ישובו מדרכם ויעשו שלום עם הצד השני הנאנחים והנדכאים מחמת המציק, ויתן הרב את השוחטים שלו לשחוט לקצבים האנשי-חיל העניים האזרחים דפה כרצונם, וכאשר היו משנים קדמוניות – אזי ישולם להרב ולהשוחטים את כל שכירתם בשלימות באין מגרעת כפי אשר קבלו עד עתה. וסך ההכנסה אשר יקובל כמו עשרים אלף רו"כ לכל שנה, יש בו די והותר לשלם לכמה רבנים ושוחטים, ויתרם לצרכי העיר והקהל.

                   אך כל זמן שעומדים בדעתם הנ"ל, המה העושים מחלוקת מצה ומריבה בעיר כידוע לכל. והעניים הנ"ל נרדפים על צואריהם, כי נשבר מטה לחמם מתגרת איש אחד אשר לקח מהם אומנתם ופרנסתם לגמרי, אשר זה הוא לא הסגת גבול לבד, כ"א גזל גמור וקפח חיותם לגמרי אשר הוחזקו בה מקדם ומעולם טרם באו האנשים המציקים כידוע, אשר באו כ"א למלאות כיסם מעסק מכירת הבשר ולהעלות מקחים כפי רצונם בלי שום תועלת וטובה לעיר כידוע.

                   ועתה שפטו נא רבנים למי הגזל וקפוח פרנסה, אם להעניים הנ"ל או להרב והשובי"ם, אשר יש בפה די והותר לשלם להם שכירות בשלימות, אך אם יותן להעניים הנ"ל נפשם לשלל ויצאו מן העבדות הנ"ל. האם יש במה וכדאי לבוא ולהרעיש העולם באיסורים אשר אין כדאי להעלותם על הכתב, כאשר הטעם של הסגת גבול הוא דבר בדוי הלא הצעקה לחנם. יותר היה מצוה לכם רבות להציל את העשוקים מיד וכו', וכאשר הודעתי במכתב הגלוי שלי זה מכבר. ונשבע אנכי שכנים כל הדברים אשר כתבתי.

                   וה' יגדור את פרצותינו ואת עמו בית ישראל, אשר אפרים לא יצור וכו' וכל איש על מקומו יבא בשלום. כנפש הכותב מודיע קושט דברי אמת,

ישעי' בהגאון האמיתי מוהרי"ל זאלקינד

                   וממשיך מו"ל "המליץ" בדבריו:

                   .. ובאחרית "אחרית הדבר" לא נכסה מאת קוראינו, כי אחד הרבנים הנדונים בדבר הוכיח אותנו במכתב בסתר על אשר נותנים אנחנו מקום לטענות המשיגים ומפרסמים דבריהם. והוא יועץ לסור מדרך זה, לבלי לקבל עוד בדפוס דברי קנתור כאלה, ובשכר זה הוא מראה לנו בחלום "הנהו אווזי דשמטו גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייה" ודלי גדפא ואטמא ואומר ברמז "כי בהמה שמן חלקו".42 אבל כל שער עמנו יודע, וכמדומה לנו שגם הרב ההוא יודע, כי כונתנו לא לקנתר ולקפח שום איש בדבר הלכה, כי אם שומרים אנחנו את משמרת צרכי עמנו, ובכל מקום שרואין אנחנו תקלה באה לישראל, מאיזה צד שתבוא, אנחנו מכריזין עליה בגלוי ואיננו נושאים פנים בדבר למי שיהיה. ובנדון דידן לא אנחנו פרסמנו הדבר ראשונה, כי אם הרבנים בעצמם שהכריזו עליו בקולי קולות, עד אשר שמעו רחוקים וחרדו לקולם ויהיה הקלקול קרוב להתפשט, כמו שאמרנו. ולפי שמצאנו כי הדבר הזה יוכל להביא לידי קפוח פרנסות ולידי מחלוקות ולגרום רעה רבה לישראל, עשינו את חובתנו המוטלת עלינו להעיר כי לכל הפחות לא עתה העת לגזור גזרות כאלה שאין רבים יכולים לעמוד בהן, ומוטב שיהיו רבני ישראל עוסקים בדברים גדולים ונכבדים מאלה להושיע את בני עמנו השרוי בצרה וברעה גדולה. ידענו כי יש ממוציאי כה"ע ההולכים בעצת הרב הנ"ל, אע"פ שעוד לא שמענו "אם בהמה שמן חלקם", אבל אנחנו לא נחפוץ בחלק שמן כזה שיש בו משום – אבר מן החי.

 

ומכיון שנחסמה דרך התגובה ב"המליץ", עברה המערכה אל "הצפירה"; שם פרסם הר"ר דובער יהודה ליב גינזבורג43 את מאמרו הארוך שנדפס – בהמשכים – בימים י"ד, כ"א וכ"ח שבט, ט"ז וכ"ג אייר תרמ"ח:

שאלת הרבים

כל ימי הקיץ עלי "המליץ" מלבלבי פרחים, יציץ ופרח אמרות טהורות מרבנים הגאונים גדולי הדור, על מעשה חארקוב הבשילו אשכלותיהם, לאסור הבשר משחיטת שו"ב ומורה העוברים על השגת גבול, ודבריהם זרועים על תלמי שדי התורה, ונטע שעשועם על מבועי התלמוד והפוסקים, כרם חמד, שורק כולו זרע אמת.

ותחתיהם בפולייטון מהמליץ יצמחו דברי ליצני דור החדש, נצבים כאויב זה מול זה, להכות חרם בשוט לשונם, ולהתלוצץ בהגאונים רבני גדולי ישראל ולהעיז פניהם שכולם תולים בכיס. הצחוק הזה ידענו גם אם היה משה רבינו עומד עמנו היום לאסור הבשר, היו אומרים גם משה רבינו תולה בכיס עם כל הגאונים. וכל הגה רוחם בלי ריח תורה ובלי חכמה, זולת קול ענות גבורה בדברי ליצנות, כמוטבע בנפשם קנאים לת"ח כהודאת ר"ע.44 ועל דבריהם החשו ושתקו כל חכם לב לענות דבר, כי מי ממחנה החרדים לדבר ה' ישים לב לדברי רוח, ועליהם נאמר "אל תען".

אולם זה מקרוב יצא ממחניהם, כרוך בעקביהם, סופר המסתתר בשם "הצעיר" בהמליץ (גליון 173) וישים דמי מלחמה במלחמתה של תורה, ועל ד"ת "ענה" כתיב, לזאת יצאו הרבנים נגד המסתתר, הגאון מוואלאזין בהמליץ (גליון 188), ואחריו רב וגדול אחד מעיר פערעקאפ בהמליץ (גליון 194).

טרם הכינותי גם אנכי את דברי לשלוח לדפוס, והנה לפני המליץ (גליון 207-208) עוד מהמסתתר, בא להבאיש שמן רוקח תורת אמת מהגאון מוואלאזין עודנו רובץ תחת משאו, מתחזק על משענתו הרצוץ בדברים שאין בהם ממש, וכל שיחו בעלילות דברים ובעקיפין יבוא עליו. ואם ישמע לי הגאון יחי' יחדל ידו מלהשיב עוד, שאין צורך לזה. האמת יורה דרכו מעצמו, והכל יבינו כי דינו ותורתו של הגאון דבר ה' אמת הוא. ולעצמו הוא למותר, כי לעולם לא יהיה מודה על האמת. וגם כי יבוא אליהו ויאמר הלכה כהגאונים לא יסור מדרכו, ועל כל פעם ופעם ימצא לקיים דבריו בפלפול של שקר, כי אין קץ לדברי רוח. אך זאת הפעם ולא עוד יותר יבואו דברינו להשיב ולהראות להקוראים הבל דבריו, למען ליתן אות ומופת להקוראים כשם שבפעם הזאת שברנו ראשו ומצחו באבני קלע וגלינו כי דבריו מהבל יסודם, ידעו שכן גם על דבריו שיבואו להבא נוכל להראות שגם המה לא לאמת, וכמוץ תדפם רוח.

ראשית דרכי ומפעלי להשיב על מכתבו הראשון; המסתתר בנה לו בית שוא ועמל מדברי הרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ה, דיכול רב חדש לבוא לדרוש במקום רב ראשון בבא לדור, וכתב הש"ך והסכים עמו הגר"א דבפרס היתר גם בא לדור אסור להשיג. והעיז פניו להקשות עליהם כי לא ידעו מ"ש הרמ"א בחו"מ סי' קנ"ו גבי אומנות דעלמא שהוא שכר היתר, דבא לדור מותר לירד לאומנות חבירו. זה תוכן דבריו. ואתפלא מאד על שמחת המסתתר מהמציאה שמצא ברמ"א יו"ד הנ"ל, מה זו שמחה, אם באמת מציאה גדולה מצא, כי אין מקום מרעה טוב ושמן למצוא מנוחה לחפצו להתיר השגת גבול זולת הרמ"א ביו"ד, הלא נמצא דבר זה בכל הפוסקים שכולם עונים אומרים בקול גדול חומר האיסור מהשגת גבול. אבל גם ברמ"א לא מצא חפצו, כי דברי הרמ"א ברור מללו דמתיר בבא לדור להשיג גבול, רק במקפח מקצת פרס, אבל בפרס גדול גם בא לדור אסור להשיג גבול. ובנ"ד דחארקוב שר הטבחים מקפח כל פרס הרב מרא דאתרא. הלא גם מדברי הרמ"א אלו ראיה לאיסור הגאונים והיפוך רצונו, ומה שמחה שמח מזה, ואיך לא בוש להביא ראיה לנגדו.

ועוד הנני הולך רכיל ומגלה סוד, שגנב המסתתר דעת הקוראים, והעלים מהם שעל גוף החידוש וההיתר מבא לדור כתב הסמ"ע בחו"מ שם דכן הוא רק באופן שאין אנשי העיר מוחין ע"ש. וא"כ לפי טעותו לדמות זה לדין רבנות, צ"ל דה"נ הוא דוקא שאין אנשי העיר מוחין. א"כ בנ"ד דכל אנשי חארקוב אינם רוצים ומוחין בשר הטבחים, ובעלי המחלוקת שהם איזו יחידים ומיעוטא דמיעוטא ובטלים לרוב הקהל, מבואר כאיסור הגאונים (עתה נפקחו עיני לפתור  החידה מהשטות שעשה שר הטבחים להביא ב"ב לדור בחארקוב טרם ידע כי נכונה לו כסאו השפילה, והוא למען לבטל איסור השגת גבול בידים, ע"פ עצות המסתתר. אבל נשאר בשטות).

גם בגוף דמיונו הכוזב לדמות דברי הרמ"א בחו"מ גבי אומנות דעלמא לדין הרמ"א ביו"ד ברבנות, דג"כ בא לדור מותר להשיג גבול אפילו בפרס היתר, א"כ אדמקשה על הש"ך והגר"א דלא ידעו מהרמ"א בחו"מ, יותר היה לו להקשות על הרמ"א עצמו דלא ידע או שכח מ"ש בעצמו בחו"מ. דהתם גבי אומנות דעלמא אינו מחלק הרמ"א בין מקפח מקצת פרס או פרס גדול, דגם מקפח שכר גדול מותר, א"כ היה לו להמסתתר להקשות על הרמ"א דגם ביו"ד ברבנות גם במקפח שכר גדול מותר. וכיון דברבנות מחלק הרמ"א בין מקצת פרס לפרס גדול, זה יורה באצבע דאין לדמות דין אומנות דעלמא לדין רבנות, וכאשר יבוא דברינו הפירוש והביאור בדברי הרמ"א.

והנה גם המסתתר בעצמו נאלץ להודות ע"פ דברי עצמו שכל דבריו בטלים, כי מודה בעצמו דלהש"ך והגר"א ברבנות בפרס היתר גם בא לדור אסור להשיג גבול, רק שבועט ברבותיו וחולק עליהם, אבל ידע בנפשו כי אין מי שישמע לו נגד רבותינו אבות עולם הש"ך והגר"א, אבל ידע שאין כל תקומה לדבריו, ובטל כעפרא דארעא נגד רבותינו הש"ך והגר"א.

עוד כתב המסתתר כמלאך מדבר מתוך גרונו שלא ברצונו להטיל תנאי אם הרב החדש הוא ת"ח ובעל הוראה ומוסמך מרבנן קשישאי. ודבר ידוע למשגב הוא שאינו ת"ח ובעל הוראה כלל, ומעודו לא היה לא מו"ץ ולא ד"ץ ולא ניסה מעולם להורות דין והלכה אחת, גם אין בכחו שיבא לגדר בעל הוראה לעולם. וביום נסיעתו מפה לחארקוב שבא אלי ליקח ממני מכתב לטובתו (ידוע לעדת חארקוב מה ירמזון דברי), הודה בעצמו לפני שאינו יודע להורות כלל. ובאמת אין לו סמיכה מאחד מהרבנים, זולת שהשיג סמיכה בערמה מהגאון המלבי"ם ז"ל בעיר סמאלענסק בעת שהיה מורדף ומוטרד כידוע, והייתי עמו במעמד ההוא, ולא בדק אותו בשום דין כלל, כי הגיד לו שיש לו סמיכה מכבר מהגאון ר' יצחק אלחנן נ"י מקאוונא, והאמין וסמך על הסמיכה מהגאון דקאוונא, וכרגע נתן לו סמיכה בלי שום נסיון בדינים כלל, מובן שאין זו סמיכה כלל. ונודע גם השקר שהגיד, וכי אין לו סמיכה מהגאון דקאוונא.

            וכן דבריו בהמליץ (גליון 208) וזה לשונו: אחרי הדברים והאמת נראה (ואנחנו נראה גם אחרי הדברים שלו אם יש בהם אמת? כאשר יבוא דברינו) לחלק בין רבנים המלמדים תורה ברבים (רצונו להורות לרבים), והשוה בזה עם הגאון יחי' דבזה תלוי עיקר הדין, רק כתב שהגאון לא השוה מדותיו, דעל הרב הראשון כתב מלמד תורה לרבים, ועל הרב השני כתב דזה ידוע שאינו מלמד תורה לרבים. מובן מדבריו אלה, שאם היה מודה או שלא היה עושה עצמו כמתנכר שלא ידע מרחק הגדול שביניהם, היה מודה לדינא להגאון יחי'. והנה על הרב מרא דאתרא, לבד שהכל יודעים אותו לרב גוברי' וחילו בתורה, גם די לו להאמין עדות הגאון רי"א מקאוונא, והרבה גאונים במכתביהם מפארים בשבחו ובתהלתו. ועל שר הטבחים שכתב המסתתר "גם הוא ברצותו להתדמות ליתר חבריו ישתדל להרביץ תורה", לא אפונה כי שר הטבחים בעצמו שיקרא דבריו יצחק בקרבו מלעג זה. הגם שר הטבחים בנביאים וחכמים להרביץ תורה! מי לא ימלא פיו שחוק, מי לא ידע אותו לאדם פשוט הצריך ללמוד תורה מאחרים, ולא כצחוק הזה שהוא ברצותו ירביץ תורה. צחוק גדול ורב הוא. נמצא לפי אמתות המציאות גם המסתתר מודה לדעת הגאונים.

עוד סיים דבריו שם: ותלוי בסבת הדבר שבעבורו נקרא השני, אם רק יד פריצים כו', אז מודה כי שר הטבחים נותן יד לפושעים. מעתה אתה אומר שהמסתתר גם הוא מודה בגוף הדין, רק מכחיש בגוף המעשה, אם בטעות אם בכוונה, ומהפך הקערה על פיה. אבל המציאות מה שהכל יודעים ועדים בדבר לא יכול להכחיש, ובעלי המחלוקת בעצמם בהכרח יודו כי אין להם דבר רע על הגאון מרא דאתרא כל מאומה.

עתה נכנוס בכור הבחינה לראות את האמת שמתפאר שיתראה ויתגלה אחרי דבריו, ונראה היעמדו דבריו? כתב (בגליון 207) היוצא מדבריו שביאר בין למהרא"י ובין למהרי"ו, דאין דין השגת גבול נוהג בת"ח שבא לדור, אף אם קיבלו אנשי העיר רב ראשון. והוסיף להביא מתשו' מהר"י ברונא שגם בפרס היתר אין איסור השגת גבול (והש"ך והגר"א שכתבו בהיפך לא ידעו מזה כמותו). ועפ"ז כתב דטעם דלא קבלוהו לראשון שכתב מהרי"ו, וטעם דאינו פרס היתר שכתב מהרא"י, שניהם נתכונו רק לרווחא דמילתא ולא לעיקר. וסיים וחתם על דבריו "וכל זה ברור כשמש לי". ובמקום ענותנותו שם גדולתו לומר ברוחב לב, כי שגגה יצא מהשליט הגאון שדעת מהר"י כדעת הש"ך. זה תוכן דבריו האחרונים. הנה מכל דבריו אלה אנו רואים שלא הבין עיקרי הדברים בזה כלל.

אנחנו נשאול מהמסתתר, אם כדבריו שמתפאר עצמו לאספקלריא הרואה הבנת הפוסקים כשמש, איך לא עמדו לו דברי הפוסקים כעב הענן להסתיר זיו השמש, דלבד דקשה דעת הפוסקים הללו שהם היפוך מכל יתר הפוסקים, דלא נמצא בשום פוסק כדבריהם כ"א להיפך (כמו שהובא בהוספה להצפירה גליון 210), עוד זאת גדול התמיה, מה כח יפה לבא לדור שעי"ז הותר הרצועה לת"ח לגזול ולהשיג גבול, וכי אמרי רבנן מלתא בלא טעמא. ועיקר התמיה, איה איפה המקור והיסוד בגמ' לדינם החדש, דבאמת בגמ' מבואר היפך מדבריהם. דהרמ"א שכתב בשמם דיכול רב חדש לבוא לדרוש במקום רב ראשון, תמיה רבה בעיני, דתלמוד ערוך הוא בהיפך ממש. בברכות (ס"ג ע"א) דרש בר קפרא באתר דלית גבר תמן הוי גבר, אמר אביי ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר, ומסקינן בשניהם שוים. מבואר מפורש דבשניהם שוים אין רשאי לשני לדרוש במקום שיש רב ראשון, וכפרש"י כן להדיא ע"ש. ומסתימת הלשון ודאי משמע דגם בא לדור אסור. ויותר נראה דמיירי שגם מתחלה דרו שניהם יחד בעיר, כמו שהבין המהרש"א שם שכתב וכבר תרווייהו בעיר ע"ש. ומזה סתירה גדולה והיפוך ממש מדברי הפוסקים. ולא ראיתי מי שהעיר בזה.

אמנם ראיתי בסוטה (כ"ב רע"ב) על הא דרבה דמתרץ הגמ' בשוין, פרש"י אם שוים בחכמה מותר לשני להורות, שזה כעין דברי הרמ"א כאן. אבל באמת הקשה עליו התוס' שם מהא דברכות הנ"ל כמו שנתקשינו, ובאמת תירץ התוס' דבשוים אסור לשני להורות, ורבה היה גדול בחכמה בעיר ע"ש. ובלא"ה דברי רש"י תמוהין ואכמ"ל. ונראה דיש לומר שלזה באמת חזר רש"י מפירושו, ובע"ז (י"ט) פירש שם ג"כ כהתוס' בסוטה, דכתב דרבה היה גדול בחכמה בעיר ע"ש, היינו אבל בשוים בחכמה אסור לשני להורות כדברי התוס'. מבואר דבשוים בחכמה אסור לרב שני להורות במקום רב ראשון אפילו דרו שניהם בעיר, דוגמ' דרבה ורב יוסף שדרו שניהם בעיר. מבואר מהא ג"כ היפוך מדברי הפוסקים הנ"ל.

ועוד סתירה מעובדא דר"ג וראב"ע בפ"ד דברכות דאמרו לדרוש ראב"ע חדא שבתא רק מטעם דמעלין בקודש ולא מורידין, וזה ג"כ מצד דבהסכם השיבוהו עכ"פ. מבואר דאי לאו האי טעמא דמעלין בקודש, הגם דהשיבוהו בהסכם, היה אסור לראב"ע לדרוש במקום ר"ג כלל אפילו דראב"ע היה דר בעיר, כיון דר"ג היה רב ראשון. והוא היפוך וסתירה להפוסקים הנ"ל.

ועוד קשה טובא, דהרי כל המינויין לשררה על הציבור, וכן רב שמינוהו בעיר, ואין רשות להקהל ליקח אחר, דלמדו זה מכהן ומלך כמ"ש הרשב"א ח"א סי' ש' הובא ברמ"א או"ח סי' נ"ג סקכ"ה ובמג"א שם. וכבר פלפל בזה אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו דברי נחמיה חאה"ע סי' מ"ח דלדעת הרמב"ם הוא בתורת ירושה (וגם לרש"י עכ"פ הוא שלו ממש), וכן במינוי בכתר תורה לדעת הרמב"ם בהל' מלכים ה"ז ג"כ הוא בתורת ירושה ע"ש. וכן נתעורר בח"ס חו"מ סי' כ"א, שלפ"ז היא שלו ממש שהתורה זכתה לו ודידיה ממש הוא ואין לזר ליקח ממנו מה שהוא שלו. שא"כ מובן שאין הקהל רשאים לא ליקח אחר לגמרי ולא ליקח עוד שני. ולא שרב מצד עצמו רשאי לכנוס בגבולו אפילו דר שם, כי אין שום אופן ליקח מחברו מה שהוא שלו לגמרי בזכות התורה.

וא"כ קשה טובא, איך כתב הרמ"א וכן מהר"י ברונא דבא לדור מותר לשני לבוא במקום רב ראשון אפילו קבלוהו, מאין ראו לומר כן, דהרי בקבלוהו ומינו הראשון אין אופן כלל לשני לבוא בגבולו כדין כל המינויין בשררה כנ"ל. והמסתתר שמתפאר כי נהורא עמו שריא, איך כהתה עינו לראות השמש המאיר לעין כל לדעת שמכל הנ"ל סתירה גדולה והיפוך ממש מדברי הפוסקים הנ"ל.

והנה נראה לפענ"ד דיסוד הפוסקים הנ"ל הוא גופא מהא דברכות הנ"ל; דעל הא דבר קפרא תמהו המפרשים מאי קמ"ל לחדש, פשיטא דמותר להיות גבר באתר דלית גבר, ומצוה נמי איכא ללמדם תורה, ומשנה שלמה היא באבות במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ונראה דטובא קמ"ל, דבר קפרא בא לאשמעינן אפילו הוא אדם דלאו גברא רבה ואינו ראוי לאיצטלא זו, אבל באתר דלית גבר מותר לו לקבל ההתמנות זו להיות גבר. ובמשנה מיירי בת"ח גדול וגברא רבה שראוי לאצטלא זו, דמותר לו גם להשתדל מעצמו להפיק רצון מהצבור שימנו אותו לגבר ורב, אבל בר קפרא דמיירי באינו ת"ח גדול וגברא רבה, ע"כ אינו רשאי להשתדל בזה שיקבלו אותו, רק בא לחדש ולאשמעינן דמ"מ אם הצבור מקבלים אותו מעצמם למנות אותו לגבר, מותר לו לקבל להיות גבר אע"פ שאינו גברא רבה.

ובאמת חידוש הוא וטובא קמ"ל, דאי לאו האי טעמא דלית שם גבר, באמת מי שהוא לאו גברא רבה אינו רשאי לקבל עליו אע"פ שקבלוהו מעצמם. כמ"ש הרמב"ם בהל' סנהדרין ספ"ד, דאע"פ שעבר ראש גלות ונתן רשות למי שאינו הגון אין הרשות מועלת לו ע"ש. והוא מגמ' סנהדרין (דף ז' ע"ב). ונראה דצ"ל דהא דבי נשיא שם דאוקמא דיין דלא גמיר, היה במקום דאין  שם ת"ח, ע"כ בנתן לו רשות לאינו גמיר מותר לו לקבל, אבל במקום שיש ת"ח מודה דבי נשיא דאסור. וה"נ טעמא דבר קפרא דמצד דלית שם גבר ע"כ מותר לו לקבל ההתמנות אע"פ דאינו גברא רבה. ולכן אמר אביי ש"מ באתר דאיתא גבר תמן לא תהוי גבר, ומתרץ בשניהם שוים. הפירוש בזה, דהוי ס"ד כיון דהראשון לאו גברא רבה הוה אמינא דמותר גם לשני להיות שם גבר, אשמועינן אביי דבשניהם שוים, היינו דגם השני לאו גברא רבה ואינו ראוי לאיצטלא זו ג"כ, ע"כ הראשון כיון שכבר קבלוהו ומינו עליהם לכן הוא דידיה ממש וזכה בחלקו, כדין כל המינוין לשררה כנ"ל דאין השני רשאי לכנוס בגבולו, כיון שגם הקהל אינם רשאים ליקח אחר כנ"ל.

ועפ"ז יתבאר היטב בטוב טעם דעת מהרי"ו שנתן טעם משום דלא קבלוהו לראשון, דאם קבלוהו לראשון ומינו אותו עליהם דינו ככל המינוין לשררה דהוא דידיה דזכה כדין ירושה כנ"ל, ואין לזר חלק ונחלה ליקח ממנו אפילו דר עמו יחד אסור להשיג גבולו, וכהא דאביי וכהא דר"ג וראב"ע כנ"ל. ורק מטעם דלא קבלוהו והם שוים בחכמה והשני בא לדור הוי כדין מלמד תינוקות דמיירי שם בשו"ע, דמותר לשני בבא לדור משום יגדיל תורה. והמעיין יראה שכן מדוקדק בלשונו, שכתב כיון שהקהל לא מינו עליהם את הראשון לא לראש ולא לקצין, ניכר שמרמז לדין כל המינוין לשררה שאין רשות ליקח ממנו כלל, לכן כתב הטעם מצד דלא קבלוהו ולא מינו אותו. מבואר היטב דטעם שכתב דלא קבלוהו זה עיקר הטעם בדבריו לדינא, ולא לרווחא כדברי שטות מהמסתתר.

והשתא ניחא נמי היטב מ"ש בשם א"ז, דאם השני ת"ח וצריכים לתורתו מותר לו להיות רב אע"פ שקבלוהו לראשון; וזה נמי נלמד מהא דאביי בברכות הנ"ל, דכיון דמוקי אביי בשניהם שוים דוקא אסור לשני להיות גבר, מבואר להדיא דאם השני ת"ח גדול הרבה יותר מן הראשון, דמותר לו להיות גבר אע"פ שכבר קבלוהו ומינו עליהם את הראשון. וטעמא רבה איכא בזה, דהרי כהן הוא ראשון לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון, שזהו מנת חלקו מה"ת, כדאמרו בגטין (נ"ט ע"ב) מדאורייתא הוא, ואסור לזרים ליקח ממנו מנת חלקו שהתורה זכתה לו (ולהרבה פוסקים אסור לו למחול), מ"מ אמרו שם רב הונא קרי ברכת כהנים, מטעם דכל כהני חשיבין דאיתא הויין כייפין ליה. וכן גבי מלך ישראל אמרו בירושלמי הוריות (ה' ח') וכ"ה במד"ר במדבר פ"ו דחכם קודם למלך ישראל. חזינן בכהן ומלך שהכבוד הוא מנת חלקו ודידיה ממש שאין לזר ליקח ממנו, מ"מ ת"ח גדול עדיף ממנו ודוחה אותו. ה"נ די לבא מן הדין לכל המינוין בשררה על הצבור, שנלמד מכהן ומלך שהוא שלו ממש שאין ליקח ממנו כנ"ל, דה"נ אבל ת"ח גדול שהראשון כפוף לו דיכול השני להיות גבר אע"פ שכבר קיבלו הראשון. מזה לקח א"ז את דינו דאם השני ת"ח וצריכים לתורתו, ר"ל שהוא ת"ח גדול שצריכים לתורתו נגד הראשון, אז יכול להיות רב אע"פ שקבלוהו לראשון כהא דאביי. והוא נמי תירוץ התוס' בסוטה ורש"י בע"ז דרבה היה גדול בחכמה בעיר כנ"ל.

וכל זה ברור מאד, ואין שום ממש בדברי המסתתר והלעג שלו מהגאון שיחי', שאמר "מי עמד בסוד ה' לשקול במאזני צדק תורת שני חכמים". דברי הבל הם, דמבואר חילוק זה בהדיא בהא דאביי בברכות הנ"ל, וכפרש"י בסוטה מפורש שוים בחכמה, ורבה גדול בחכמה, הלא היה לרש"י ולתוס' מאזני צדק לשקול תורת שני חכמים. ואמרם ז"ל אין בית דין מבטל בית דין חבירו אלא גדול בחכמה, דאין אופן בזה לפרש כ"א כפשוטו גדול בחכמה. וכן בסוף הוריות בשניהם שוין כהן קודם, ופרש"י במדרגה אחת. ובמגלה (כ"ח) לא ברכתי לפני כהן, ומתרץ בשוים. ובתשובת הרשב"א ח"א סי' קי"ט אפילו איכא ת"ח יותר גדול, מבואר דפירש שוים כפשוטו בחכמה. וגדול ה"נ כפשוטו בחכמה. והבל דברי המסתתר.

ומעתה הרמ"א שכתב כגון שהקהל קיבלו לראשון, שפיר הקשה הגאון יחי' דזה היפוך הדין מכל המינוין לשררה כנ"ל, ובהיפוך מהא דאביי ומעובדא דר"ג וראב"ע וככל הנ"ל. אבל לזה סיים הרמ"א התנאי אם הוא ת"ח גדול וראוי לכך, מבואר דר"ל אם הוא ת"ח גדול יותר מן הראשון כ"כ עד שראוי לכך מצד רוב חכמתו שיהיה מותר להיות רב במקום הראשון אע"פ שקבלוהו לראשון, והוא כדעת הא"ז שבמהרי"ו אם השני ת"ח וצריכים לתורתו כנ"ל. והדברים ברורים ואמתים למקבלם בדעת, ולא למתעקש בזדון לב.

ומעתה בנ"ד שכל העיר כבר קיבלו להרב מרא דאתרא שגם הוא ת"ח הרבה גדול משר הטבחים לא מיני' ולא מקצתי', דלכ"ע אסור להשיג גבולו אע"פ שהשני בא לדור. והרד"ך בית י"ח האריך הרבה דהשני חייב נדוי ע"ש.

ועתה נבאר טעם מהרא"י מצד שאינו פרס היתר, דזה נמי לעיקר ולא לרווחא. דהנה עוד יש לתמוה על הרמ"א, דכמו עירוב פרשיות שנה כאן; דעיקר דינו הוא בדין אומנות, וממ"ש אפילו מקפח פרס א"כ הוא מדין המהפך בחררה, וקשה מה שייך בא לדור ומשלם מס וכרגא לדין מהפך בחררה. והמסתתר כר נרחב ומישור לפניו אומנות ומהפך בחררה ומשיג גבול, בחד חבל יקשרם יחד, ובאמת שלושה חילוקי דינים נפרדים הם. דרק באומנות שייך ההיתר דבא לדור ומשלם מס וכרגא, מטעם שכתב רש"י (ב"ב כ"ב) דיכול לו לומר מי שיבוא אצלך יבוא ומי שיבוא אצלי יבוא, וכמ"ש אא"ז רבינו ז"ל [בשו"ע אדמו"ר] בהל' השגת גבול ס"ק י"ג דזהו הטעם באומנות ע"ש. אבל במהפך בחררה גם בא לדור אסור, דלא שייך בזה סברא זו כמובן, ולא מצינו לא בגמ' ולא בפוסקים בשום מקום להתיר בא לדור גבי דין מהפך בחררה. א"כ קשה שהזכיר מקפח פרס שהוא מדין מהפך בחררה, דלא שייך בזה בא לדור כלל.

גם קשה תנאי הרמ"א שכתב אם מקפח מקצת פרס, דבמקפח פרס גדול גם בא לדור אסור להשיג גבול, דבמהרא"י ומהרי"ו שהם המקור לדינו לא הזכירו זה, ומאין ראה כן הרמ"א. דממ"נ אם יש איסור גזל, גם קצת פרס הוי גזל (ומאי מהני בגזל בא לדור), ואם אין בזה חשש גזל, גם פרס גדול מותר. אמנם הפירוש בזה כך הוא, דכתב מהרא"י דעל פרס זה אנו בושים, וצ"ל דס"ל כהרמב"ם דאוסר ליקח שכר רבנות, א"כ שוב ממילא הוי כדין אומנות דמותר בבא לדור. ולכן כתב הש"ך והסכים עמו הגר"א ז"ל דבפרס היתר גם בא לדור אסור להשיג גבול, והיינו דאז הוי דין מהפך בחררה וכעין גזל דלא שייך בזה בא לדור כנ"ל, שא"כ אנן דקימ"ל כהפוסקים שמתירים ליקח שכר רבנות והוא בהיתר, והוי לדידן דין מהפך בחררה ולא דין אומנות כלל דלא שייך בזה ההיתר דבא לדור כלל. לכן כתב הרמ"א התנאי שמקפח מקצת פרס, וצ"ל דטעמו דאין אדם מקפיד על דבר מועט ובטלה דעתו אצל כל אדם, והוי כמו דלא מקפח כלל, אז שייך טעם מהרא"י דהוי כדין אומנות ושייך ההיתר דבא לדור. אבל במקפח פרס גדול דלדידן שכר רבנות הוא בהיתר, שוב הוי דין מהפך בחררה ולא דין אומנות, ע"כ אוסר הרמ"א במקפח פרס גדול אפילו בא לדור. והש"ך והגר"א וכל הגאונים ידעו מהרמ"א בחו"מ ולא טעו ח"ו, רק שאין שייך זה לזה כלל. בררנו היטב הבל כל דברי המסתתר, ולא הבין ולא ידע כלל עיקר הדברים דמהרי"ו ומהרא"י.

והנה מטעם שהעיר בח"ס חיו"ד סי' י"ט, דבזה"ז שהקהל קושרים עצמם בכתב וקשר להרב כמו בכל מיני שירות ופועלים, והרבנות נקנה להרב כמו קנין סחורה, א"כ נוסף על הנ"ל הוי השני הבא בגבולו של ראשון דין המשיג גבול ולא דין מהפך בחררה, דמהפך בחררה מיירי רק שמשתדל במה שמוכן לחבירו לבד, ולא שכבר נגמר הקנין להראשון, דאינו שלו עדיין, והוי השני רק רשע מפני שמשתדל במה שמוכן לחבירו. אבל המשיג גבול מיירי במה שכבר הוא של חבירו ונקנה לו ממש, וכמו הנכנס בתוך תחום חבירו דהוי גזלן ממש שגוזל מה שהוא של חבירו ממש, דאפילו מקפח כמלא אצבע הוא גזלן, כמבואר בחו"מ סי' שע"ו והוא מהספרי. וכן הדין ברבנות בזה"ז שנכנס בעיר שכבר הרבנות של חבירו ממש, דאפילו מקפח פרס כמלא אצבע הוא גזלן ממש.

ואין זה דומה לדין מלמד שכתב התוס' בקדושין נ"ט הובא בחו"מ סי' רל"ז, דהתם רק מדין מהפך בחררה נגע בה, וכיון דעל זמן שני החדש עדיין לא נשכר, שוב ממילא לא הוי השני מהפך בחררה כלל. משא"כ ברבנות שנתקשרו הקהל בכתב תמידי, והם לעולם אינם רשאים להוריד הרב מרבנות ומחוייבים מצד הדין לשלם לו השכירות ולהחזיק אותו, הוי השני דין המשיג גבול ממש ולא דין מהפך בחררה. והמשיג גבול אפילו מקצת פרס הוי גזלן דאורייתא ממש. ונוסף ע"ז בנ"ד שהיה ד"ת ביניהם ע"ד סכסוכים, והפסידו בעלי המחלוקת ונפסק עליהם מב"ד שגם הם אינם רשאים לקבל רב אחר ומחוייבים להחזיק הרב מרא דאתרא לבד, לית דין צריך בשש דשר הטבחים הוא גזלן דאורייתא ופסול להוראה, כמ"ש להדיא הרד"ך בית י"ח (לבד פסולא דגופו שאינו יכול להורות), ושם אדם בעולם לא יכול לערער ולהשיג דבר ודין ברור כזה.

ובזה יסכר פי המדברים על הגאונים עתק ומתמיהים עליהם, הלא מעשים בכל יום בכמה עיירות שמפלגה אחת יבדלו מתוך העדה ליקח להם רב אחר בפ"ע ואין פוצה פה ומערער, ומדוע חרדו הגאונים על מעשה חארקוב. הן אמת דכבר מעשים בכל יום בכמה עיירות שמפלגה אחת יקחו להם רב בפ"ע, אבל מובן ההבדל, דאין מקפחים שכר רב הראשון כלל, כ"א מוסיפים להשני מקופת הקהל או ממקום אחר ואין נגרע להראשון מהשכירות שלו כל מאומה. אבל במעשה חארקוב שר הטבחים גזל כל שכירות הרב מרא דאתרא לגמרי, וחמס וטרף גם כל צרכי העיר והאביונים, עשה כל העיר כמצולה תהו ובהו, פשוט שהוא גזלן דאורייתא בלי ספק קל.

והמסתתר כתב על הרב מרא דאתרא שהוא מכביד ידו על האביונים לפי הנשמע; אבל בטח כי לא שמע זאת משום אדם ומלבו הוציא הדברים, כי מי יגיד שקר גלוי כזה, שהרב מרא דאתרא ידוע למרבה ומפורסם בתרומת מדותיו היקרים, חומל דלים וטוב לכל ויקר המציאות. ולמען סמות הקוראים כתב "לפי הנשמע", ועל דבר שלא שמע אומר שמעתי. אבל ישמח שר הטבחים במתנת חלקו, כי זכה לברכה ביד רחבה מהמסתתר, שהבטיח לו ברוח קדשו הרבה שכר מאת הגבורה בעוה"ב, נוסף על שכר הגזילה שבידו בעוה"ז.

עוד דבר לי לשאול מהמסתתר, לוא יהא דניחא ליה לפי שגיונו לומר שאין בזה דין חכם שאוסר כו', אבל מה יענה על דין מבואר בגמ' ופוסקים דאין בית דין יכול לבטל ב"ד חבירו אלא א"כ גדול בחכמה ובמנין. ובמעשה דחארקוב שגזרו על שחיטת השו"ב והמורה באיסור נבלה וטריפה, היו הרבה גאונים באסיפה ובמנין יחד בעיר פט"ב,45 ואיזה דברי הבל וקלות דברים ימצא להתיר איסור זה? אם יאמר על שר הטבחים, כי הוא לבדו – אפרוח שלא נפתחו עיניו – הוא הגדול בחכמה מכל הגאונים הגדולים וגם הוא לבדו גדול במנין ושקול כרובא של סנהדרין? שפטו נא אתם הקוראים, הנשמע או הנראה עזות מצח כזה? קטן הערך כמוהו יעמד על דעתו הקלושה והבזויה והשוממה נגד הרבה גאונים גדולי הזמן! ולא די לו בזה, והוסיף חוצפה להדפיס ב"המליץ" על נשיא ישראל, זקן מלא חכמה ויר"א, הגאון הנשגב רי"א נ"י מקאוונא כי טעה בדין!

            ובדבר שלא סר סכינא קמי חכם, כתב המסתתר דהשו"ב רצה להראות סכינו להרב מרא דאתרא, רק מה שהחכם אינו רוצה להזדקק אין זה מבזה לחכם. והתפאר שעל הבנה רבה זו לא יכול הגאון להשיגו. מי יכחיש שנפתחו לו ארובות חכמתו להמציא חכמה גדולה כזו. אבל תמה אני, איך הוא עושה עצמו כתם ורוצה להכחיש הידוע לכל שהשו"ב העיז פניו נגד הרב מרא דאתרא ולא שמע לדבריו (וזה נכנס בגדר דלא סר סכינא קמי חכם), והעיז גם לכל הגאונים כידוע למרבה. וכל דברי המסתתר בחלופיהן מן המאורע.

ובגוף הדין מה שבזה"ז אין מראין סכין לחכם, כתב אא"ז רבינו ז"ל בתשו' סי' ט' (שבסוף השו"ע שלו) דלא טעמא משום מחילתו הויא, כיון דמשום חשש איסור נמי נגע בה כשיטת הרמב"ם, אלא הטעם משום דסמכינן על השו"ב שהוא מוחזק בכשרות יותר מסתם חזקת כשרות והם זהירים כו'. אבל המהפך בחררה שהוא רשע כו' ממילא בטל וליכא הטעם דמוחזק בכשרות וזהיר, ונשאר על דינא דגמ' שצריך להראות סכינו לחכם. ואם לא סר חייב נדוי מצד הדין  גם בזה"ז, זולת מצד שאנו מקיימים מצות המלך יר"ה ע"כ אין מנדין. ואאמ"ו הגאון ז"ל בספרו דברי נחמיה חיו"ד סי' ה' פלפל בחכמה לחדש ליתן הבדל משאר איסורין דחשיד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר, אבל לענין בדיקת הסכין העובר עבירה אחת במזיד אינו נאמן על בדיקת הסכין, ע"ש בטעמו של דבר.

ומה שהביא המסתתר מהרצה"ח ששחיטתו כשרה, צ"ל דכוונתו משרש הדין השוחט לעצמו, אבל הממונה לשחוט לאחרים ומשיג גבול, דלכ"ע דשחיטתו פסולה, וכמ"ש כן בתשובת אא"ז רבינו ז"ל הנ"ל. ואאמ"ו הגאון ז"ל בתשובה הנ"ל פסק לדינא דאפילו עבר איסור דרבנן דשחיטתו פסולה ע"ש, וכ"ש המשיג גבול שהוא גזלן דאורייתא פשוט טובא דלכ"ע ששחיטתו פסולה וטריפה.

הגאונים הרגיזו מוסדות תבל, וברוח כביר ואמיץ נשבו לנענע עלי המליץ ברעש חזק להשמיע חומר העוברים על איסור השגת גבול, ואוכלים בשר טריפה. הגאונים רק על העוברים על דיני התורה חרדו ורעדו, כי זאת נחלת הרבנים מצד רוב ההרגל להורות דינים, יטבע בנפשם לצעוק חמס על זלזול הדינים. אבל אנחנו לא על העוברים על דיני התורה אנו נידונים, ולא על איסור השגת גבול יחרד לבבנו, ולא על האוכלים בשר טריפה יהמה רוחנו ויבער מוקד אש בלבנו, כי רבים עתה בעוה"ר העוברים על כמה איסורים ולאו חדתא היא לנו, הנחנו לכל אחד חפשי ברוחו לכל הישר בעיניו, כי המשפט לאלקים והוא יחת מריביו, ומה לנו בזה? אולם על חילול שם שמים ברבים נורא ואיום כמעשה חארקוב אשר דוגמתו עוד לא נעשה ולא נשמע בכל ערי ישראל, רק על זאת יחרד לבבנו, שלא יהיה מעשה חארקוב פורה ראש ולענה, למוקש ולפוקה לשאר ערי ישראל, ויהיה נוגע לכללות דת יהודית. מחארקוב נפתח מקור מים רעים ויהיה לזרם שוטף, וישתו כל הערים אחריהם ונמצא שם שמים מתחלל.

            אתם הקוראים שימו נא על לבבכם, שמעו נא ואציע לפניכם מה שעשו בעלי המחלוקות הקצבים בחארקוב; כאשר ביררו בית דין על הסכסוכים שביניהם עם אנשי העדה, ויהי אחרי הדברים שהפסידו בדין וגם נפסק ע"פ דין עליהם שאסור להם ליקח שו"ב ורב חדש, והפס"ד קיימו הרבה גאונים במנין יחד, וראו שנשבר כלי מלחמתם וקשת נצחונם במה שאסרו שחיטת שו"ב החצוף העובר על איסור הגאונים, התחכמו לחפש איש שוגה המתנכר במעשיו ובשמו, שיכנה עצמו לרב ויאמר כי רב חילו לחלוק על כל הגאונים, ואף גם דבר שנאסר במנין בידו להתיר, ואיש כזה יתרצה להם להתיר איסור הגאונים במחיר כסף. חפשו אחרי רבנים ריקים כאלה שהכסף יענה כל דיני התורה, הצליחו ומצאו אחד מתחכם, מפורסם במעשיו הרעים, וסחרו עמו במשא ומתן ונתנו ונשאו עמו הרבה כמו סוחרי סוסים, עד שבאו עמו למקח וקנו ממנו להתיר האיסור במחיר שתי מאות רו"כ. ועוד מצאו אחד מכפר קטן והתיר בתשלום עשרה רו"כ. ועל גביהן שר הטבחים בראש, שלחו אחריו לפה מאהליב את השו"ב החצוף שהוא מגרי העיר הנ"ל וידע ממנו קלות לבבו שיתפתה להתיר איסורא בעד בצע כסף, ונסע עמו לחארקוב והשוו עמו שיתיר להם במחיר שתי מאות רו"כ, ועוד מחיר נוסף שימנו אותו לרב עליהם למען לרמאות ה' ואדם שיאמרו שהמרא דאתרא שלהם התיר להם. ונעלם ממנו דגם אם היה שורש בדין להיתר שלו (לא היתר הכסף), גם כן יש איסור בזה משום דין דלא תתגודדו, זה אוסר וזה מתיר בעיר אחת כשני בתי דינים המבואר בפוסקים. ועל המחיר הנוסף שיחזיקו אותו לרב משך שנה נתנו לו שטר לערובה, כפי הנהוג במסחר לשלם בעד הסחורה מקודם, כי אין מקיפין בחילול השם. ואמר להם אחר שקבל את הכסף עם השטרות: מעתה הכל מותרים לכם, הכל שרוים לכם, אין כאן לא איסור הגאונים ולא איסור תורה, ואין כאן לא ה' ולא תורתו, כי כלל גדול מסור בידינו: הכסף מטהר כל איסורי תורה.

ואנן מה נענה אחריו: אבל אין כאן לא מחילה וסליחה וכפרה בבית דין של מעלה. הוי שמים על חילול שם שמים נורא כזה, לעשות כל דיני התורה הפקר ביד פוחזים ופוקרים העושים בהם מסחר וקנין, וחנות פתוחה לכל הרוצה לקנות היתרים יבוא ויקנה, וכרוכלין המחזרין בעיירות למכור דינים בעד כסף כדדרשו בסנהדרין (ז' ע"ב), לחלל כל האיסורים בכסף תמורתן וחליפתן. רק על זאת אש בוער בקרבנו ויתר לבנו, וצעקתי מנהמת לבי בקול: הה! אחי ורבותי, אל תעמדו מרחוק ותשתקו על הריסות דיני התורה המסורה ביד זרים ובוגדים. ועל הרבנים הגאונים עליהם עוד להשמיע קולם רק על זאת המחללים דיני התורה בעד בצע כסף, ויהיו דבריהם נשמעים בלי ספק. אוי לדור שכך עלתה בימינו! כל איש נלבב יפחד מיום הבא מה שיכול להוליד ולהצמיח קלות עוד יותר הריסות אשיות כל דת יהודית ח"ו.

הוי שר הטבחים! איך תוכל להפריס פרסה לרמאות שיש לך טעם בדין, ולא חמדת הכסף השיאך. האם גם לפני תתנכר? מי כמוני יודע את לבך, כאשר גלית לפני ביום נסיעתך מסתריך, עוד מעט ולא אשלוט ברוחי להסתיר סודך וברבים תגלה חרפתך. והתורה בידך כחומר ביד יצרך, ברצותו אוסר וברצותו מתיר. אמנם גם בלעדי הכל מבינים כזאת, שאם היית אומר לבעלי המחלוקת כי לא תוכל להתיר מצד הדין, אז כרגע היו מגרשים אותך במקל והיו פושטים עורך מעליך להשיב הכסף שקבלת, ובגפך תצא. דבר מובן שהלכת רק להתיר גם נגד דין תורה. אין להכחיש במה שתתפאר כי נפלאות עשית שגברה ידך לנצח כל הגאונים בכח דהיתרא, דבר שכל הגאונים אסרו ואתה לבדך התרת. אבל פלא של קלות וחוצפה הוא, ורבים עתה בעוה"ר גאונים כאלה בכח דהיתרא בכמה איסורין, וכמוך כר-ן.

            לא אתפלא על אנשי חארקוב שיש שם הרבה האוכלים הבשר שאסרו הגאונים, כי יש בחארקוב הרבה צאן אדם ובהמה רבה שאינם יודעים להבחין בין ימין לשמאל ובין טמא לטהור, בין שר הטבחים ובין הגאונים ובין כשר לטריפה, זולת מקום וחנות שימצאו בשר בזול יותר שם יקנו. אבל על עיירות אחרות שנמצאו אוכלים הכרכשאות המובילים מחארקוב בחותם הנאלח יביל"ז, שהרימו הגאונים קולם כקול שדי לאסרם כנבלה וטריפה. הוי שמים על פריצות הדור שאינם שומעים לקול הורים ומורים. ידענו בטח אם היה מקרה אשה עגונה ביניכם, לא אחד מכם היה שואל ודורש משר הטבחים מחותם יביל"ז, והייתם דורשים תורה מפי אלה הגאונים שאסרו לכם הכרכשאות. ולמה באכילת בשר הטריפה תסמכו על שר הטבחים נגד הגאונים הגדולים, כי לא תוכלו להתגבר על יצרא דבשרא, בושו והכלמו מדרככם.

אנחנו מיום נסתם כל חזון לנו, נשבענו להביא צוארנו בעול קבלת חכמי הגאונים שבכל דור וזמן, הרבנים הגדולים היושבים על כסא דיני התורה, לקיים עלינו כל אשר יגידו לנו. זאת היא הפנה והנקודה המולכת המכונה על מעגל צדק, זאת עשינו לחומה ולמבצר שלא יתפוצצו עמודי התורה. ואם חלילה נסור מדבריהם זיז קטן, וכל אחד יתנשא אני תורה לי חכמה, אז יעלה עשן הקטור לשבור המכונה לרסיסים, לפרוץ ולנתוץ, להשחית ולחבל כל יסודי דת יהודית. החוקה הזאת שמרו עד עתה כל ערי ישראל בכל תוקף, עד שבאו פריצים בחארקוב ויחללוה, עד שבא שר הטבחים וירמסה. אין לנו לקוות על השעיר הנושא עליו עון חילול שם שמים כי ישוב מדרכו, כי אחר שהוא חוטא ומחטיא הרבים, נאמנו לנו דברי חז"ל כי אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אבל אתם החרדים סורו והבדלו מהאיסורים מחארקוב מחותם יביל"ז כי טריפה המה, והחזיקו בתורת הגאונים הרבנים הגדולים שאסרו, שבכל החוקים והמשפטים רק מפיהם אנו חיים והם לנו לעינים.

ידעתי מראש כי יבוא אחרי מגירי דיליה, בר נפתל או בר הדיא או בר קמצא – משמות המבהילים מסופרי המליץ – וירחיבו פיהם עלי. אבל אחר שלגלגו בשוט לשונם מגאונים ורבנים גדולי הדור, לכבוד יחשב לי שיתנו כסאי ביניהם, ודי לעבד שיהיה כרבו.

*                *                 *

אך יצא יצאתי ממאמרי הארוך, והנה עוד ראיתי מהצעיר בכמה גליונות אחר כך, שבא בעזות נוראה נגד הגאון מוולאזין יחי', ונתקיימה הנבואה ירהבו הנער בזקן. כל עין ישר תראה ותבין מכל דבריו, שיודע היטב בנפשו כי הדין עם הגאון יחי', ורק מכוון למרוד ולקנטר בתורת שקר ודופי, וגם נגד כל גדולי הפוסקים הראשונים ואחרונים ז"ל. ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה על חז"ל במה שאמרו ז"ל מהפך בחררה נקרא רשע, שדברו בלשון גוזמא (גליון 237 שנה עברה), וכל הראשונים והפוסקים שאחר זמן חתימת התלמוד עד זמן שנולד לנו הצעיר, כולם הוכו בסנורים שקבעו זה לדין רשע ממש, ולא ידעו ולא ראו ולא הבינו כמותו שחז"ל אמרו זה בלשון גוזמא. איש אשר לו חופש רוח לומר על דיני חז"ל שאמרו בלשון חמור, שהוא לשון גוזמא, קל לו בדרך זה לקעקע ולבטל עד חצי השו"ע.

            ובדמיונו השוה למה שאמרו ז"ל באינו מחזיר שלום הוא גזלן, ולא ידע דזה דברי אגדה ואין למדין, משא"כ מהפך בחררה שמלא בכל הש"ס לענין דין, מבואר דכוונת אמרם רשע, הוא רשע ממש. דכן פסקו כל הפוסקים הראשונים ז"ל שהוא רשע ממש ובאמת פסול לעדות. ובמבזה ת"ח דאמרו ז"ל אין לו חלק לעוה"ב, הוא בהיפך מדברי הצעיר, דאין זה דברי אגדה אלא לדינה אמרו דאין לו חלק לעוה"ב ולמדין מזה, דכן פסק הרמב"ם בהל' תשובה פ"ג הי"ד לדינא.

ושמח הצעיר שמצא במהר"ם מרוטענבורג שכתב שכתב בדין היורד לאומנות חבירו שזה רק ממדת חסידות; לבד שלא ידעתי מי התיר לנו לעבור בשאט נפש על מדת חסידות כדש בעקבי הצעיר, דמצינו לחז"ל ב"מ (פ"ג) בעובדא דרבב"ח דא"ל רב הב להו [גלימייהו], א"ל דינא הכי, א"ל אין למען תלך בדרך טובים. הב אגרייהו, א"ל דינא הכי, א"ל אין וארחות צדיקים תשמור. ופשוט טובא דאין זה [אלא] רק ממדת חסידות כפרש"י לפנים משורת הדין, ועכ"ז פסק לחיוב ממש, דקאמר ליה דינא הכי ממש. מבואר דלקיים מדת חסידות הוא חיוב גמור מדינא ממש. ומשמע התם דלא לבד לרבה קאמר, דקאמר דינא הכי משמע הכוונה דלכ"ע קאמר. ועוד, דהרי רבה לא רצה במדת חסידות כ"א שאל אם רק דינא הכי אז יקיים, ורב השיב לו דגם מדת חסידות חייב לקיים מדינא. ויש להאריך ולעיין בזה, ואבקש מהקוראים למי שדעתו רחבה עליו, יברר לנו דבר זה. וע' מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו דברי נחמיה חאה"ע סי' נ"א בדינים כאלה.

אולם בגוף דמיונו, כמה הגנות והחרפה משקר הדמיון, דמהר"ם כתב מדת חסידות רק ביורד לאומנות לבד, דבזה באמת לכל הפוסקים אין זה [אלא] רק מדת חסידות, דחז"ל לא הוציאו ע"ז שום לשון מגונה לכנותו לרשע וכה"ג, דדרשוהו מדרש רחוק ואת אשת רעהו לא טמא, כמ"ש בכ"מ הל' דעות פ"ה, וכן פסקוהו להלכה בשו"ע אא"ז רבינו ז"ל בסוף הל' השגת גבול דזה רק ממדת חסידות ע"ש. אבל איסור מהפך בחררה שנקרא רשע הוא מדין גמור ורשע ממש, כמבואר שם וכנ"ל. ולא ימצא הצעיר בשום פוסק על איסור מהפך בחררה שזה רק ממדת חסידות, הס מלהזכיר.

ועוד יותר חמור איסור השגת גבול שהוא גזלן ממש מדאורייתא וגרוע מרשע, ושום בעל תורה לא יערער ע"ז (וזה ההבדל בין דין רבנות שביו"ד לדין יורד לאומנות שבחו"מ, דבדין אומנות דאינו [אלא] רק ממדת חסידות ע"כ הקילו בבא לדור, משא"כ בדין רבנות שהוא מדין מהפך בחררה שזה איסור גמור, ע"כ החמירו הש"ך והגר"א וגם רמ"א במקפח פרס גדול, כאשר בארתי בארוכה במאמרי הארוך). ומי הוא זה ישלוט ברוחו ולא ישלוף חרב לשונו מנרתיקה, להרים קול ברמה על איש המלגלג על חז"ל בפירושי פלסתר, וגם מחרף אדירי התורה רבותינו הש"ך והגר"א, כי טעו בדבר משנה. ועדיין עומד בגסות רוחו ובקלות לבו בהמליץ (גליון 237 שנה עברה) והוסיף עוד לומר שהש"ך והגר"א טעו. אוי לעינים שכך רואות! ומי מאחינו התמימים החוששים לכבוד התורה וכבוד הגאונים, יביט במנוחה על דעות כאלה השלוחות פרזות על פני תבל, המחללות דיני התורה ומבזות כבוד רבותינו גדולי בעלי הוראה שכל בית ישראל נסמך עליהם. וכל דברי פלסתר מהצעיר יתנו לנו אות ומופת לדון עליו כי הוא אחד מן החתומים על ההיתר עם שר הטבחים במחיר כסף.

גם על שר הטבחים דחארקוב העיד המה"ע (גליון 239 שנה עברה) שבא לידו ממנו פלפול ארוך ומביא ראיות מש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים כי השגת גבול הוא מאיסורים קלים ואינו [אלא] רק מדת חסידות לבד, וכתב כי הוא והצעיר שניהם מסכימים לדעה אחת, כי תורה אחת ומשפט אחד לשניהם (ווי למאן דפגע בין שני אריותא, הצעיר ושר הטבחים, כד מזדווגים כחדא שלא יחריבו עלמא בהבל פיהם ובשקר דיניהם), והמה"ע שמח בתורתו ונעצב מאריכות דבריו שלא יכול להדפיסם (דבר פלא! שבין לילה נתמלא שר הטבחים בגמ' ופוסקים ונתעבר מרוחין דלילין להוליד חידושי תורה דשידין, ברוך משנה הבריות!). מי יתן ונדע גם אנחנו פלפול ההבל שלו והלכה שנכשל בה ונשמח בו גם אנחנו יחד עם המ"ע הנ"ל.

            שר הטבחים דורש מהקוראים שישפטו מי הוא בחארקוב הגוזל ומקפח חיותיה. יאמרו המושלים, למה הדבר דומה: לגנב הרודף בין הרודפים וצועק בין הצועקים "תפסו את הגנב". למה תפריס פרסה להגיש משפטך אל הקוראים? הלא ידעת היטב בנפשך כי אתה הוא הגוזל, אתה ולא אחר, כי באת לעיר מוזרה לך לחצוב לך קבר רבנות וליקח לידך כסא הרב מרא דאתרא! הגם טרם נסיעתך מפה היה קולך כנחש בכל העיר, כי חזק בטחון לבך באנשי-חיל כי היתה ידם על העליונה ברב חילם בממשלה, ויהיה בכחך לגרש הרב מרא דאתרא ותקנה מקומו. היש רוע לב וגזל יותר מזה? ותמחה פיך לנקות עצמך בדברי הבל, כי מוכנים הקצבים ורוצים לשלם להרב מרא דאתרא ולשו"ב הקבועים חלקם כמאז וכקדם, ונקי אתה מאיסור השגת גבול. חשבת כל העולם לשוטים ואינם מכירים ויודעים שלא בהבטחה לבד די להפיר איסור השגת גבול, ולא בשיח שפתים ישלם וירצה עונם כעולה וקרבן, איה איפה המזומן?

נשבעת על שקר, כי יש הכנסה עשרים אלפים רו"כ לשנה ודי לכמה רבנים, אולם נכבדי העיר ומנהיגיה ימלאו כיסם מההכנסה. לבד שהדבר ידוע לכל אנשי חארקוב ואין אחד יכול להכחיש דגם בהיות השלום על מכונו לא הספיקה בצקת הכנסה לתשלום הרב מרא דאתרא. צא ולמד מעירנו מאהליב שהיתה הכנסתה עוד יותר מעשרים אלפים לשנה, ולא הספיקה לתשלום הרבנים דפה, יען כי בכל המקומות הגדולים צרכי העיר והאביונים מרובים. ובחארקוב מאז בואך נהרסו צרכי העיר והאביונים לתל תהפוכות, ודמי העשוקים צועקים עליך. וגם הנשאר מצרכי העיר על שכירות הרב גזלת ממנו, ותתנכר לשאול כשאלת התם מי הוא הגוזל?

גם איך מלאך לבך בקלות להשבע על דבר שהיה קודם בואך, ומאין תדע ותשבע כי נכבדי העיר מלאו כיסם מההכנסה? דבר מובן כי הגנבים המפורסמים נכבדי העיר לא הראו גנבתם לפני כל, וגם לך לא קראו לישב עמהם על החשבונות, ומאין תוכל להשבע על דבר הנעלם ממך? נוסף שנשבעת על שקר גלוי, ופיך הכשילך להקדיח תבשילך ברבים לישבע על אבן שהוא זהב. וזה סימן כת השקרנים מעולם, הממהרים לישבע על כל דבר פשע. ומה לך לדרוש צדקתך מהקוראים? די לך איזה כותבי עתים שעומדים לימינך, המכירים האמת תמיד ועונים צדקתך, ומלמדים לרבנים הגאונים, רבים וטובים מהם, במה יתעסקו ובמה יחדלו.

דובער יהודה ליב גינזבורג ממאהליב

 

על אחריתה של המחלוקת קוראים אנו כעבור שנים רבות, בדיווחו של הכותב "ח.ל. זוטא" מחרקוב הנדפס ב"המליץ" (כ"ו אדר א' תרנ"ד):

לא היו לנו ימים טובים בעירנו כימים האלה. ב"ה שלום ושלוה לנו מסביבותינו, שלום בבית ושלוה מחוץ .. ובעירנו פנימה נפל דבר, אשר נוכל להראות עליו באצבע להיות למופת לכל הערים אשר הריבות והקטטות תשוררנה שמה. גדולות נעשו בעירנו, רחוקים נעשו קרובים, אויבים נהפכו לאוהבים, תחת מדון ורגז שלות השקט. וזה הדבר:

כידוע לקוראי "המליץ" מימים ימימה, היתה מחלוקת גדולה בין יושבי עירנו בשנות תרמ"ז תרמ"ח, מחלוקת אשר היתה ללהבת אש, ותלהיב את הלבבות להפריד בין איש לרעהו ואח לאחיהו. מאז נחלקה עירנו לשתי אגודות, ולכל אגודה רב מיוחד ושוחטים מיוחדים, ובשר החבורה האחת היה פגול לחבורה השניה. הכל כנהוג בין קהלות ישראל המתפרדות ונחלקות לשתים. באשמת פרוד הלבבות הזה כמעט בטלו הרבה צרכי צבור, מחסרון עושים ומעוררים ומחוסר נותנים ומנדבים. קופת צדקה-גדולה, כסף הת"ת, לחם אביונים כמעט שבטלו באשמת המחלוקת. ושני הרבנים עם ששת השוחטים וכל יתר כלי הקדש גם המה לא התענגו על רוב טובה, אחרי כי קצרה יד העדה להספיק משאלות שני רבנים וששה או שבעה שוחטים.

כה היתה עירנו קרועה לשתים כשש שנים. והנה אם גם אש המחלוקת נכבה כמעט זה כמה, והצד האחד הכיר עוותתו, אך פרוד הלבבות לא התאחה, והמרוחקים לא התקרבו כל זמן שהרב החדש היה חי, כי לא יכלו להורידו משאתו, אחרי אשר הם פצרו בו בתחלה. והמחלוקת ארכה כמעט שלא ברצון החולקים. אולם בשנה הזאת, אחרי אשר הרב החדש שחל"ח – שבה העטרה על ראש הרב הישן כמקדם, וכל המתלוננים שבו בתשובה שלמה, וישפרו מעשיהם להשיב לו את פרנסתו לפייסו על הרעה אשר גמלו לו חנם. וכל יושבי עירנו שמחים מאד על הדבר הגדול הזה, כי באמת כשר וישר הוא רבנו הגאון מר יחזקאל ארלאזארוב לאותה אצטלא, כי רועה הוא את צאן מרעיתו בחכמה ותבונה ועל פני כל העם יכבד.

 

תיאור תקופת המחלוקת ואחריתה בא גם במאמרו של צ' הר-שפר (שחלק אחר ממנו הובא בראש דברינו):

            בימים אלה היה בית-התפילה ה"משצ'ני" כמרקחה; לא עברה שבת אחת בלי מחלוקת אגב חרופים וגידופים. ה"חיילים" לא רצו לוותר על חזקתם בבית-התפילה וטענו שבית-התפילה שייך להם. יום אחד הביאו את השוחט ר' שמואל צ'רניאק [מאנשיו של ר' ישעי' זלקינד] ויעלוהו לתורה בחוזק-יד. המחלוקת לא הצטמצמה בבית-התפילה והתפשטה בכל העיר. משפחות במשפחות רבו, חדלו להשאיל כלים ונזהרו מלאכול על שולחן אחרים מחשש טריפה. השנאה הכבושה בצבצה במלוא כוחה. לא חסרו גם מלשינות ודיבות איש על רעהו. בעת המחלוקת נמצא הרב ארלוזורוב במצב מביך. אמנם הוא רצה להיפטר מעול ה"חיילים", אבל לא שיער מראש כי יקדיחו את תבשילם בצורה זו. המחלוקת דחפה אותו לדרך, שלא היה יכול לשוב ממנו.

גם גורלו של הרב ר' ישעיהו זלקינד לא היה שפיר. הוא ישב סגור ומסוגר בחדרו, איש מבעלי-התורה לא נכנס אצלו. כל הלמדנים בדלו ממנו, אם כי גם חשו מעין רחמנות עליו: הלא בנו של ר' ליב בטלן הוא; אבל לא ההינו לגלות מחשבתם ברבים. וככה ישב לו הרב בדירתו בודד וגלמוד, התפלל במנין פרטי בדירתו. מלבד שני השוחטים וה"חיילים" המגושמים לא ראה איש וגם להיטבל במקווה לא הניח אותו השמש. ולא רבו הימים והרב החדש חלה ויפול למשכב, שממנו לא קם עוד.

רק אחר פטירתו של הרב זלקינד התחילו לטפל בדבר השלום. שני הצדדים נלאו להמשיך את המלחמה; קבק התעקש ששני שוחטיו ישארו על מקומם. את ר' שמואל צ'רניאק קיבלו לשו"ב דמתא ואת ר' שלמה איטין מינו למשגיח בבית המטבחיים. והרב ארלוזורוב היה מוכרח לוותר למען השלום, שלו ערגה נפשו העדינה. בינתיים הלך לעולמו גם ז' דרקובסקי (העשיר והמלומד שבין ה"חיילים") וראו בזה עונש משמים על תמיכתו במחלוקת. גם אשתו .. שהשפעתה היתה גדולה על בעלה ועל קברניטי העדה, גם היא נפטרה.

הריב בעדה השאיר רושם חזק בלב הרב ארלוזורוב בעל המזג הרך, ששבע איומות מהמחלוקת והזלזולים משני הצדדים, וגם עלבונו של הרב זלקינד נגע ללבו. בשנת (תרמ"ח) [תרנ"ח]46 חלה במחלת הסרטן. הוא נסע לחו"ל בלווית הד"ר יוזפוביץ, אבל חזר משם עגום-נפש ומלא יאוש. הוא נפטר אחרי מחלה ממושכה. הרב ארלוזורוב השאיר אחריו כתבי-יד רבים, שו"ת וכתבים בעניני הצבור. ספריו בכל מקצועות התורה והחכמה, נמסרו לאחר מותו לידי גורארי בקרמנצ'וג.

 

1. נולד תקע"ו. משנת תקצ"ז רב בערים קטנות רבות וכן בנישוויז ונוברדהוק. משנת תרכ"ד בקובנא, ובמעמד של מדברנא דאומתיה. בעל שו"ת "באר יצחק", "נחל יצחק" ו"עין יצחק". נפטר כ"א אדר תרנ"ו. עליו בספריו של מזכירו הנאמן י' ליפשיץ "תולדות יצחק" ו"לעבענס געשיכטע פון וועלט-גאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל און פון זיין זון הגאון רבי צבי הירש ראבינאוויטץ זצ"ל".

2. נולד תר"ח. משנת תרמ"א במיטווא ובתרמ"ט היה למ"ץ ודרשן בווילנא. משנת תרנ"ו על מקום אביו בקובנא. חדו"ת ממנו נדפסו בספרי אביו. נפטר ב' שבט תר"ע. עליו בס' "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (עמ' 118) ובס' "לעבענס געשיכטע.." שבהע' הקודמת.

3. נודע בעיקר בזכות אביו הגאון "ר' לייב בטלן" אבד"ק וילקאמיר ודווינסק, בעל שו"ת "זכר יהודה", מתלמידיו של האדמו"ר "בעל התניא" (תולדותיו באריכות, במבוא לשו"ת במהדורת תשנ"א). ה"זכר יהודה" נדפס לראשונה בשנת תרמ"ט, כשנתיים אחר פרוץ המחלוקת בחרקוב, ובאו בו הסכמותיהם של שלושה מהרבנים שיצאו נגד הרב ישעיה הנ"ל: הג"ר יצחק אלחנן (הקורא על המחבר: "הרב הגאון הגדול בדורו ומגאוני קשישאי .. ובדורות הקודמים נודע ביהודה ובישראל גדול שמו של הגאון האמיתי הזה, והיה מפורסם גדול בדורו ברב גבורתיה בבקיאות עצומה ובחריפות עד להפליא.."), הג' הנצי"ב מוולוז'ין ("גדול שמו של הגאון המחבר זצ"ל על מפלגות ישראל .. זכורני ימים מקדם בימי חורפי, הוי פקיע שמי' .. שהי' גם שקדן נפלא, גם מעמיק בתלמודו ומוציא פנינים לסגולה..") והג"ר יוסף יוזפא אפרתי מו"צ דברדיטשוב. הספר נערך ויצא לאור ע"י בן-אחיו של הר"ר ישעיה, ובא בו גם קונטרס "חידושי בן המחבר, הרה"ג ר' ישעי' זאלקינד אב"ד חארקוב". ומסופקני אם גם קונטרס זה היה לעיני המסכימים או הובא לידיעתם. הר"ר ישעיה זאלקינד נפטר בחורף תרנ"ד.

4. יליד תקע"ז, ובמשך עשרות שנים נודע לתהילה כאב"ד ולוז'ין ור"מ בישיבת "עץ חיים" שם. נודע גם בספריו "העמק שאלה" על השאלתות לר"א גאון, "העמק דבר" על התורה שו"ת "משיב דבר" ו"מרומי שדה" על הש"ס. נפטר בי"ז אב תרנ"ג. עליו בס' "רבן של ישראל".

5. נולד ז' כסלו תקצ"ה, מחסידי אדמו"ר ה"צמח צדק" (ועורך כתביו לדפוס) ובנו מהר"ש מליובאוויטש. רב בטשרניקא (פלך מוהילוב), קופישאק (ליטא), ומוסקבא (בשנים תרל"ו-תרנ"ב) – עד לגירוש מוסקבא, ומאז בניו-יורק, עד פטירתו בי"ב אייר תרע"א. פיקחותו היתה לשם דבר, ואמרותיו המחודדות של "הרב מקופישאק" או "הרב ממוסקבא" שגורות עד היום בפי רבים (ראה גם "אגרות קודש – מוהריי"צ", ז, עמ' קג; י, עמ' לא)  ומפוזרות בקבצים רבים ("מדור לדר" של מ' ליפסאן, ועוד). וראה עוד ב"אוצר זכרונותי" לי"ד אייזנשטיין (נ.י. תר"צ, עמ' 77). בשעת הפולמוס דנן כיהן הג"ר חיים ברלין (בנו של הנצי"ב) כרבם של האשכנזים במוסקבא, ואפשר שלמתיחות ששררה ביניהם  היה חלק בוויכוח שבין הנצי"ב ו"הצעיר" (צ' הר-שפר מסביר את מעורבותו של "הצעיר" בטעמים אישיים אחרים).

6. כנראה שהוא ר' יהודה פיינברג הנזכר לעיל.

7. נולד תקע"ח. משנת תר"כ ברבנות פינסק. בעל שו"ת "אהל משה". נפטר ו' מנ"א תר"נ. עליו בס' "פינסק" (א, עמ' 285 ואילך), "רבותינו שבגולה" (עמ' 63 ואילך).

8. נולד תקפ"א. משנת תר"ב רב בערים שונות, בתרכ"ז בלומז'א ומתרל"ג בלודז'. נפטר י"ד אייר תרע"ב. עליו בס' “רבותינו שבגולה” (עמ' 332 ואילך).

9. נולד בשנת תקע"ה. מחסידי אדמו"ר ה"צמח צדק" ובנו מהר"ש מליובאוויטש. רב ברומנובקא, ומשנת תר"י בניקוליוב. מחבר הספרים "קב נקי", "בית אהרן והוספות", "שערי תפלה" [ומהדו"ב שלו הוא "שער הכולל"], "פסקי פמ"ג והערות לשו"ע [ושו"ת]". עליו בהק' לס' קב נקי (מהדורת תשי"א ואילך).

10.  הכוונה לאסיפת הרבנים שנתקיימה בפטרבורג בחורף תרמ"ז. באסיפה זו השתתפו שלושה עשר רבנים, ודעת רובם מעורבת בצורה זו או אחרת במחלוקת דנן; דהיינו הרב רא"י ארלוזורוב, הנצי"ב מוולוז'ין, הרב רי"א מקובנא, הרב רא"ח מייזיל מלודז', הרב ר"מ שפירא מריגא, הרב רצ"ה רבינוביץ ממיטווא, הרב רח"י וידרוויץ ממוסקבא – שכל אלו גילו להיכן דעתם נוטה.

בעתון "היום" מג' אדר תרמ"ז (ומשם ל"הצפירה" ו' אדר) תואר ביקורם של חלק מהרבנים משתתפי האסיפה ב"ת"ת אשר לנערים עניים" שבפטרבורג (בא' דר"ח אדר), והדברים שכתבו רבנים אלו [ב"ספר האורחים"] באותה הזדמנות. החתומים הם: רי"א ספקטור, רא"ח מייזיל, ר"מ שפירא, רא"י ארלוזורוב ורצ"ה רבינוביץ. ושוב שם (בי"א אדר) אודות ביקורם בד' אדר ב"בית מחסה היתומים לילדים עבריים" שבעיר, והפעם חתומים ב"פנקס הבית" הרבנים הנ"ל (לבד מרצ"ה רבינוביץ), ועליהם נוספו חתימותיהם של הנצי"ב, ריט"ל הכהן ממיר ורח"י וידרביץ ממוסקבא.

אודות אסיפה זו נכתב באריכות בס' "הראשון לשושלת בריסק" (עמ' 385 ואילך). שם נעתקה (בהשמטות ושיבושים) תעודה היסטורית אחת מתוך "האנציקלופדיה היהודית רוסית", וסביב תעודה זו טווה הכותב סיפורי דמיון ובדותות שונים – כעיגולי מטרה שצויירו אחר פגיעת החץ – ותלה אותם באילן גדול ה"ה הרב זוין ע"ה. מפליאים באי-אמינותם הדברים המסופרים שם (בעמ' 390-389) על הרב יקותיאל אפרימזאהן [ולא "אפריזמאהן"], שכל מי שעיניו בראשו יבחין שאחר פענוח החתימה "יקותיאל", פנה הכותב לס' "אהלי שם" (עמ' 21), מצא בו רב בשם יקותיאל ושאב משם את הפרטים אודותיו, ולא  ש"כתבי עת מאותן השנים ועוד ספרים" סייעו לו לזהות את החתימה. תיאורו אינו עולה בקנה אחד עם האמור, למשל, בס' "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (פיעטרקוב תרס"ח), בפרק על "בויסק" (עמ' 48 ואילך) ועל הרב אפרימזון עצמו (עמ' 91). מבחינת ערכו לתיאור ההיסטוריה, משתווה ספר זה לספרים "מקור ברוך" ו"שרי המאה", שכל דמיון בין המתואר בהם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. [הוספה לאחר זמן: החותם הנ"ל אינו אלא הרב ר' יקותיאל זלמן לנדא, רבם של החסידים בפטרבורג].

11. הוא הגר"מ שפירא (בנו של הרה"ג המפורסם ר' יהושע אייזיק חריף מסלונים). מקודם רב בווילקומיר. על האב ובנו בס' "הגאון ר' אייזיל חריף – תולדות חייו".

12. נולד בשנת תקע"ח. נכדו של ה"כתר תורה" בן הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב. בשנת תר"ד נתמנה לדיין ומו"ץ בברדיטשוב (שמאז הרב רלוי"צ לא הוכתר שם איש בתואר "רב העיר"), וכיהן בה עד פטירתו בא' דחוה"מ פסח תר"ס. עליו ב"ילקוט ווהלין" (ב, [תשי"א], יב-יג, עמ' 19-17).

13. כאן הוסיף המו"ל [אר"ז = אלכסנדר צדרבוים] הערה מלומדת משלו: דבר זה כיון דאתא לידן, נעיר את לב הקוראים על דין מפורש ביו"ד הל' ת"ת רמ"ה ס"ק כ"ב בהגהות הרמ"א, וז"ל: "רב היושב בעיר ולומד לרבים, יכול חכם אחר (וע"ז מוסיף הבאה"ט: אפילו חכם הראשון זקן ממנו) לבוא וללמוד גם שם אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך (מהרי"ו סי' קנ"א ומהרא"י בפסקיו סי' קנ"ח)".

14. למשפט סיום מעין זה (והדומה לו שבדברי עורך "המליץ" בא' כסלו) נתכוין כנראה הרב דובער יהודה ליב גינזבורג באמרו (כלפי הרב ישעיה זאלקינד): "איזה כותבי עתים שעומדים לימינך, המכירים האמת תמיד ועונים צדקתך, ומלמדים לרבנים הגאונים, רבים וטובים מהם, במה יתעסקו ובמה יחדלו".

15. בשו"ת משיב-דבר נדפס: והסכימו ראשי הקהל.. מקופת הקהל; ועורך "המליץ" שינה, מפני שבשנת תר"ד נאסר מוסד "הקהל" מלבוא בקהל, לא יזכר ולא יפקד. וכן הוא גם להלן ששינו מ"בעלי הקהל" ל"בעלי הקהילה".

16. הערת הרב הכותב: לפע"ד נראה שכל המקור של בעל הג"א שהביא משם רש"י שגם אם רוצה להשתתף מהיום והלאה בתשלומי הכרגא אינו מהני, הוא מה שפירש"י בגמרא "ומי שייך בכרגא דהכא שנותן מס גלגלתו למושל העיר הזאת" עכ"ל, ופירוש דברי רש"י האלה כמו שפירשם הב"י וז"ל: "וממה שפירש רש"י בכרגא נראה שאפילו שלם מכס לשר העיר הזאת, כיון שאינו משלם גלגלתו למושל העיר הזאת מצי מעכב", עכ"ל. ור"ל שני מיני מסים יש בעולם, האחד כסף גלגלת שמשלם כל אחד מבני העיר למושל העיר, וזה הוא הנקרא כרגא (ויש ראיה לזה מב"ב נ"ה "מ"ט כרגא אקרקפתא דגברא מנח" וכמו שפירש שם הרשב"ם "בשביל כסף גולגלתא"), והשני הוא מכס שמשלמים לשר העיר (שר העיר הוא איש אחר זולת מושל העיר, כי המושל הוא המלך אשר יש תחתיו שרים שיש לכל אחד מהם ערים מיוחדות להכנסה) בעבור אומנות ופרנסה (כמו ההכנסה מפראפינאציאן [=זיקוק משקאות חריפים] הנהוגה עוד עד עתה בגלילות פולין), וא"כ דעת רש"י היא כן, שאין די לשלם המכס לשר העיר, כי אם צריך עוד להיות במספר בני המדינה ולשלם גם כסף הגלגלת למושל ההוא עצמו שמשלמים לו בני העיר שרוצה שם להתעסק באומנות, וזה נעשה כשעוקר דירתו בכלל ממקומו הראשון ומשתקע במקומו החדש, כי אז ממילא מתחיל להיות במספר בני העיר ההיא גם בנוגע לכסף הגלגלת, ואז הרי הוא כבני העיר ממש. והיינו כדעת הרמ"א בד"מ שכשרוצה לדור גם רש"י מודה. וכן הדעת נוטה, כי היעלה על השכל שלרש"י כל בני האדם אסורים ורצוצים במקום מולדתם לנצח מבלי שיוכלו לבחור להם מקום אחר לשבתם? והנה שיטת רש"י הזאת נתקיימה במקצת להלכה עתה בדיניהם, לפי החקים החדשים כל זמן שאינו שייך לבני המדינה אין רשות לבן מדינה אחרת לפסוק חיות בני אומנות שבמדינה אף שמשלם הוא המכס שנוגע לעיר, עד שיהיה כאחד מבני המדינה להתחייב בכל החובות שנוגעות לכלל המדינה.

17. כוונתו לדרז"ל על פס' זה בשה"ש רבה פ"ב: לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד .. לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד וכו'.

18. שבדברי "הצעיר" שם נדפס "שיעור חכמת הראשון", וצ"ל "שיעור חכמת השני".

19. בשו"ת משיב-דבר הנוסח הוא: והנה משמעות משנאיך המה האפיקורסין והמדיחין והמסורות כדתניא באבות דר"נ (פט"ז), ואמר דוד שהוא שונאם ורודפם, וביקש מה' שיחקור ולדעת לבבו אם אינו נהנה מזה שרודפם. "בחנני ודע שרעפי" אם חשבוני יפה שאני עושה מצוה בזה יותר מהעבירה שמתקוטט ועושה מחלוקת, "וראה אם דרך עוצב בי" שבאמת הנני נהנה מעבירה. או אין חשבוני יפה, אזי טוב לפני שתנחני "בדרך עולם" שהרי לא אוכל לעשות תשובה ע"ז [וכדלהלן בפנים].

20. בשו"ת שם נוסח משפט זה הוא: ובשביל שכוונו במחלוקתם לשם מצוה.

21. שם הנוסח הוא כדלהלן: והנה קרח שהיה גדול הדור, כסבורים העם שתחשב ג"כ לשם מצוה להקטיר קטורת ומש"ה נטל מחתה. אבל באמת תאות הכבוד הוציאתו מן העולם כידוע מפירש"י עפ"י אגדת חז"ל, ולא עשה מחלוקת לשם מצוה אלא להנאתו. ע"ז הזהיר הכתוב "ולא יהיה כקרח" לעשות מחלוקת לטובת עצמו, "וכעדתו" אפילו לשם מצוה, מכ"מ אין לנו משוקץ ומתועב מענין מחלוקת. זהו מצד התורה.

22. שם: אשר מאבדים את עוה"ב כדאיתא בסנהדרין (דף צ"ט ב').

23. שם הנוסח הוא: והצעיר הביא בשם מהרצ"ח בתשובותיו (סי' כ"א) דשחיטתו כשרה; לא אבוש לומר כי לא ידעתי מנו מהרצ"ח, ואם הוא כדאי להכריע דעת הרבה גאונים ז"ל.

24. בשו"ת משיב-דבר: הבא עה"ח היום עש"ק לסדר ויהי אור שנת תרח"ם פ"ק וולאזין.

25. כוונתו למה שנתפרש בהערת מו"ל "המליץ" בגל' י' חשון (ראה להלן בתשובת "הצעיר" לרב מפערעקאפ), שמאחר והדברים נתגלגלו לכלל פלפולי הלכה שמקומם לא יכירם בעתון יומי, על כן מבקש הוא מהרבנים "לחדול מזה ולשים קץ למחלוקתכם, שא"כ – מהשגה להשגה ומתשובה לתשובה אין לדבר סוף". ולכך גם כוונתו של "הצעיר" המזכיר בפתח דבריו להלן את הגזירה שיצאה מלפני המו"ל "לשום קץ ותכלית לכל הוכוחים בדבר הזה".

26. במדור "עזרת סופרים" שבעמודו הראשון של "המליץ" מאותו יום, נדפס מכתבו של "נהורא מעליא" מק' קאראפ שבו הוא מספר על השוחט הזקן שבקהילתם, אשר הרב דמתא (הוא הר"ר ארי' ליב האפט שעוד יבוא ממנו להלן) היה אוסרו מזמן לזמן בגלל התנהגותו, ואחר-כך חוזר ומתירו. כשעבר הרב האפט לכהן ברבנות קאנאטאפ נתמנה רב אחר תחתיו, והוא נאלץ לאסור את השוחט, אך בלחץ הקהל נקרא הרב האפט להתערב והוא הכשירו, וגם הג"ר יצחק אלחנן ספקטור מקובנא החזיק בידו. נכבדי העדה פנו לרב ספקטור בשאלה מאי שנא קאראפ מחרקוב, והרי שו"ב זה שוחט על אף שהרב דמתא אוסר את שחיטתו! [יש לציין שהדברים נכתבים בחד-צדדיות בולטת, ואמינותם מפוקפקת. בורותו של הכותב ו"אהבת" הרבנים מבצבצות אף הן מכתלי מכתבו].

בשו"ת משיב-דבר (ח"ב סוף סי' י, דף לח, ג-ד) נדפסו כמה קטעים (שתחילתם בד"ה בפס"ד) בהמשך רצוף לתשובותיו של הנצי"ב ל"צעיר", אך אין הם שייכים כלל לאותה פרשה, ואפשר שהנדון בהם הוא המעשה דקאראפ; נזכרים שם מכתביהם של הרב דקאנאטפ (כנראה הרא"ל האפט הנ"ל) והרב דראמען (הוא הר"ר אליעזר ארלוזורוב, אחיו של הרא"י דנן), וכן מזכיר שם הנצי"ב את "הרב הג' החכם מוהר"י ארלאזאראוו נ"י ששמעתי עליו שהוא גדול בתורה ובחכמה וביראת ה' טהורה".

27. תשובה זו נדפסת להלן.

28. נולד תקע"ח לערך. מו"ץ בווילנא משנת תרמ"ג(?). מח"ס "עולת שמואל" (בש"ס, הלכה ואגדה. נערך ונדפס ע"י חתנו בעל ה"מרחשת"). נפטר ח' מנחם אב תרנ"ח. עליו בס' "רבותינו שבגולה" (עמ' 103 ואילך. ושם כינוי משפחתו: זיבערטינסקי, ליובצער).

29. כינויו "חריף". נולד תר"ח. תלמידו של הנצי"ב מוולוז'ין. רב ודרשן בכמה מקומות ומשנת תרמ"ג מ"ץ ומגיד-מישרים בווילנא. מתרמ"ח "רב הכולל" בניו-יורק. דרשותיו בס' "לבית יעקב". נפטר כ"ג תמוז תרס"ב. עליו ב"אוצר זכרונותי" לי"ד אייזנשטיין (עמ' 60).

30. נולד תרכ"ג. משנת תרמ"ז נמנה בין רבני וילנא (והמכתב שלפנינו הוא, אם כן, מן הראשונים שחתם עליהם). בעל שו"ת "אחיעזר". נפטר ה' מנחם אב ת"ש. עליו בספר תולדותיו, אף הוא בשם "אחיעזר", ובס' "רבן של ישראל".

31. ראה להלן הע' 43.

32. הוא הג"ר מרדכי גימפל יפה. נולד תק"פ. כיהן ברבנות דרטשין, ואחר-כך כשלושים שנה ברבנות ראז'ינוי, עד עלותו לאה"ק בשנת תרמ"ח. ספריו "אלף המגן" ו"תכלת מרדכי". נפטר כ"ה מרחשון תרנ"ב. עליו בס' "רבותינו שבגולה" (עמ' 75 ואילך).

33. הג"ר דוד פרידמן. נולד תקפ"ח. כחמישים שנה ברבנות קרלין. בעל "פסקי הלכות – יד דוד" ושו"ת "שאילת דוד". נפטר ד' אדר תרע"ה. עליו בס' "רבותינו שבגולה" (עמ' 155 ואילך).

34. נולד תקצ"ז. משנת תרכ"ט רב בק' באהפאליא, ומתרנ"א בניקוליוב. בעל שו"ת "עמודי אש". נפטר בחורף תרס"ה. עליו בס' "דור רבניו וסופריו" (א, עמ' 8).

35. מחסידי אדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. ר"מ בוויטבסק ואחר-כך רב ביאקובשטאדט וקאפוסט משנת תר"כ בערך. מחבר ס' "בנין יחזקאל" על הש"ס, ועוד עשרות שו"ת בקונטרסי "בנין יחזקאל", אלו הנדפסים בקובצי יגדיל-תורה (אודסה) והנדפס בפני עצמו. נפטר בכ"ח אלול תרמ"ט. עליו בס' "נחלת אבות" ובקובץ "כרם שלמה" (גל' קצ עמ' יג, ושם חדו"ת נוספים ממנו). על פטירתו נמסר ב"המליץ", כ"ט אלול תרמ"ט.

36. בשני העתונים באה הערת הכותב: כגון דא צריך לאודועי כי לא על דבר המעשה שהיה בחארקוב הנני דין, כי כבר קדמוני בזה גאוני דורנו אשר קטנם עבה ממתני, רק לתקנת כלל הרבנים והשוחטים הנני באתי להראות את שגגת הרב המשיב המסתתר.

37. כאן העיר מו"ל "המליץ": מנו' 188 שבו באה תשובת הרה"ג דוואלאזין, תראה כי טעית במשפטך זה. ולפי שידע הקהל כי רוצים אנחנו בתקנתם של ישראל ואין אנחנו חפצים ח"ו בקלקלתם, הננו נותנים מקום גם לתשובתך זאת.

38. נולד תקפ"ט. רב בכמה קהילות ומשנת תרל"ד בנוברדהוק. בעל "ערוך השולחן". גיסו של הנצי"ב מוולוז'ין ואח"כ חותנו. נפטר כ"ב אדר ב' תרס"ח. עליו בס' רבי ברוך הלוי אפשטיין (עמ' 41 ואילך). “רבותינו שבגולה” (עמ' 134 ואילך).

39. בין המסכימים לספרו אנו מוצאים את הגאון הרוגצ'ובי (המכנהו "הרב החריף ובקי הישיש"), הרה"ג ר"ח מבריסק ("הגאון המפורסם.. ניכר גדולת האיש בחריפות ובקיאות"), האדמו"ר מהורנסטייפלא בעל שו"ת עמק-שאלה ("ידעתי את סדר לימודו הטוב ועומק חכמתו"), והאדמו"ר ר' שלום דובער מרעציצא ("ידעתי כי הרב הנ"ל המחבר שי' היה חשוב מאד בעיני כ"ק אאזמו"ר [בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש] ונחשב מהרבנים הגדולים ללמדן גדול בראשונים ובקי בהוראה למעשה"). נולד בשנת תקצ"ד, ומשנת תרכ"ב בערך ברבנות קאראפ וקאזאלעץ, ומשנת תר"מ בקאנאטאפ. ראה ס' "אהלי שם", עמ' 168.

40. בגל' 111 (י' סיון) בחתימת יהושע הכהן גרינבוים, ובתגובה לו בגל' 126 (כ"ח סיון) בחתימת מ"נ ליטעווסקי ובחותם ראשי הקהל. טענת המתלוננים היתה, שלשיטת הגרי"א ספקטור מקובנא נתון השו"ב לחלוטין בידי הרב לעשות בו כרצונו ורשאי הוא לפטרו ממשרתו כשיעלה הדבר ברצונו! וראה עוד בהע' הבאה.

41. המו"ל לא הקפיד ביותר שלא להדפיס עוד מכתבים מעין אלו, וכבר בגל' 246 (ט"ז כסלו) הדפיס מכתב מחערסאן (בחתימת 'מבי"ן'), שבו מתוארת המחלוקת בדבר השו"ב המקומי "כמעשה אשר בקאראפ הסותר את פס"ד דחארקוב" (ראה לעיל הע' 26). גם כאן הכשיר הרב ארלוזורוב דנן שו"ב שרבני העיר אסרוהו, והגרי"א ספקטור מקובנא עמד אף הוא לימינו (אודות מחלוקת זו נכתב גם ב"היום", א' כסלו, בחתימת "בן-צבי").

42. כאן מרמז המו"ל להבטחות דמי "לא יחרץ" שניתנו לו – לדבריו – באם לא יאפשר למתנגדי הרבנים לפרסם את דבריהם בעתונו. ולהלן מפרש הוא כי עתונים אחרים – והכוונה בוודאי ל"הצפירה" – אכן שעו לאותה עצה, והם נמנעים מלהדפיס דעות המצדדות בעמדת "הרב  החדש" והשוחטים אשר עמו.

43. בנו של הגאון ר' נחמיה מדוברובנא בעל שו"ת "דברי נחמיה" והגהות "דברי נחמיה" בש"ס וילנא (מגדולי תלמידיו של האדמו"ר "בעל התניא", וחתן בנו. וזה פשר הל' "אא"ז רבינו ז"ל" בתשובה דלהלן, בהתייחסו אל שו"ע אדמו"ר). ערך לדפוס והו"ל כמה חלקים מהשו"ת הנ"ל, ושם גם שו"ת וחדו"ת ממנו. פרסם קונטרס "אמונת חכמים" לנגד מכחישי נס החנוכה (ועוד כיוצא בהם), והכין גם קונטרס "מטה לוי" לנגד  ספר המכחיש מצות תפילין שנדפס בימיו. קנאותו לשמירת חומת הדת וכבוד הרבנות הניכרת גם בתשובה שלפנינו, היתה לשם דבר; בשעת הפולמוס בדבר אתרוגי קורפו פרסם מודעה בכתה"ע ("המליץ", ט' סיון תרנ"א), שאחר האיסור שהטילו הרבנים על אתרוגים אלו, הרי שאין הם מוטלים רק בספק מורכבים וספק ברכה, אלא רובץ עליהם איסור גזירת חכמים, והם אסורים ופסולים באיסור תורה. נפטר בי"ט אדר א' תרנ"ד והוא בן שבעים שנה. עליו ועל אביו, בס' "בית רבי" (דף סט, א-ב). על הבאתו לקבורה בי"ט אד"ר, ב"הצפירה", כ"ד אד"ר תרנ"ד.

44. אתפלא הפלא ופלא על מו"ל המליץ, שאספו דבריהם לעטר בהם פאר המליץ, אחר שעין בעין נראה שכל מטרתם לגדע קרן הרבנים הגאונים וכל גדולי הזמן. ועליהם מה מצא תקנת ישראל כהתנצלות דבריו בהערה ממנו (בגליון 194). (הערת הכותב). עכ"ל. וכוונתו לפיליטונים הרבים שעסקו בפולמוס דחרקוב, כגון אלו שנדפסו ב"המליץ" בב' תמוז וה' אב תרמ"ז. גם ב"היום" י"ג וכ"ו תמוז נתפרסמו פיליטונים באותו ענין.

45. ראה לעיל במכתבו של הגר"מ שפירא מריגא, ובהע' שם.

46. ספרים רבים נתעטרו בהסכמותיו של הרב ארלוזורוב במהלך השנים, ושתי האחרונות שמצאנו הן מחודש אדר תרנ"ח; אם נצרף לכך את עובדת פטירתו בתחילת חורף תר"ס [י"א טבת], סביר להניח שסבל ממחלתו במשך כשנתיים קודם פטירתו, ולא לאורך תריסר שנים. גם התיאור בכתבה דלעיל מ"המליץ" (כ"ו אדר א' תרנ"ד) אינו מורה שברב חולה עסקינן. לכן תיקנתי כאן בפנים מתרמ"ח לתרנ"ח.

 

                                                            (זכור לאברהם, תשנ"ט)

 

 

[הוספה. נדפסה בכרך הבא של זכור-לאברהם]

 

הרב דובער יהודא ליב גינזבורג

מק"ק מאהליב

השגת גבול השוחט

            בקובץ 'זכור לאברהם' שנת תשנ"ט (עמ' שעד ואילך), נסקרה באריכות פרשת "פולמוס 'הרבנים והשוחטים' בחרקוב", ושם בעמ' תל-תמב נדפסה תשובתו של הר"ר דובער יהודא ליב גינזבורג (בנו של בעל שו"ת 'דברי נחמיה'; ראה הנכתב שם אודותיו בקצרה), שיצא למלחמת תנופה נגד משיגי גבול הרבנים והשוחטים.

            בתשובתו הנוכחית הוא מוכיח שיש מקרים שבהם מותר לשוחט לבוא בגבולו של שוחט מכהן, ואין בהם משום השגת גבול.

            תשובתו מתייחסת אל הדברים שנתפרסמו בהוספה ל'הצפירה' (י"ט ניסן תר"נ) בחתימת הכותב 'צל"ה':

..הרב דעירנו [וואראניעז] ר"ח פייגין נ"י – הרב הזה איננו מהרבנים שגמרו חוק למודים בבתי ספר, וכל ימיו היה פה לשו"ב וניהל גם את ספרי הפקודים מדעת עצמו...

ואחשוב עוד לחובה להעיר את אוזן הרב הנזכר, אשר מהראוי שישתדל למנות פה רב מורה הוראה, שיורה לעדתנו את האסור והמותר, ולסדר קידושין וגיטין ולהשגיח על המקוה שתהיה בכשרות.. עוד זאת עלי להעיר את הרב הנזכר, שימנע את המלמד ... מלשחוט עופות. הן ידוע הוא אשר הגאונים הרבנים במאסקווא ועליהם הראב"ד דקאוונא הי"ו אסרוהו, ומי יתירו? נבלה היא וכה לא יעשה בישראל!

            בתגובה לכך השיב הרב דובער יהודא ליב גינזבורג את הדברים הבאים, שנתפרסמו גם הם בהוספה ל'הצפירה' (ד' ו-ט' סיון תר"נ).

 

תשובה למעורר

            בהוספה להצפירה (גליון 72) ראיתי מאמר מאחד מוואראניעז (מסתתר בשם צלה), ובסוף מאמרו הוא מעורר לאסור המלמד השוחט עופות שם, וכתב כי הרבנים כבר אסרוהו.

            אנכי בהיותי בחורף העבר בוואראניעז, באה שאלת המלמד לפני, ודנתי להתיר שחיטתו לפי צורת המעשה שראיתי. והרבנים פסקו לפי צורת השאלה הבאה לפניהם, דאין לדון אלא לפי צורת השאלה. וכן הוא האמת, דהלכה מרווחת בידינו מכל הפוסקים, דשו"ב המשיג גבול חבירו שחיטתו טריפה. וגם אנכי הארכתי בעובדא הנתעב דחארקאב (בהוספה להצפירה במאמר לשאלת רבים), לאסור שו"ב ורב המשיג גבול. אבל שאלת המלמד דוואראניעז רחוקה מדין המשיג גבול כרחוק מזרח ממערב.

            אציע דברי בקצרה: הנה יש שלושה שמות מחולקים במקצוע זה: (א) היורד לאומנות חבירו, (ב) המהפך בחררה, (ג) המשיג גבול חבירו. והבדל הדינים שביניהם זו למעלה מזו:

            (א) היורד לאומנות חבירו איסורו רק ממדת חסידות לבד. הרמב"ם בהל' דעות פ"ה הי"ג מנה זה בין הדברים הנהוגים לחכמים לבד לפנים משורת הדין עיי"ש. דחז"ל הוציאו זה בסנהדרין (פ"א) מדרש רחוק "ואת אשת רעהו לא טמא" שלא ירד לאומנות חבירו, וכמ"ש הכס"מ שם, דאי לא תימא הכי מאי רבותא דיחזקאל, ועיין רש"י שם מתוך שהוא חסיד כו', מוכח מלשונו דכן כל השבחים שם מיירי מצד מדת חסידות. וכן במכות (כ"ג) דרש זה "ולא עשה לרעהו רעה" כו', הוא ג"כ ממדת חסידות, כמ"ש אא"ז רבינו [אדמו"ר בעל ה'תניא'] ז"ל בשולחנו סוף הל' השגת גבול עיי"ש. ומהר"ם מרוטענבורג סי' תרע"ו כתב בהדיא, דהדרש גם מקרא "לא עשה לרעהו רעה" שלא ירד לאומנות חבירו, הוא ממדת חסידות עיי"ש. ובא לדור בעיר, התיר הרמ"א בחו"מ סי' קנ"ו, וכ"ה ברמ"א סוף סי' רמ"ה עיי"ש. דצ"ל דבכהאי גוונא גם מצד מדת חסידות ליכא, ומותר לגמרי. גם בדבר מועט שאינו כפוסק חיותו התיר הרמ"א ביו"ד סי' הנ"ל, והיינו גם מדת חסידות ליכא.

            (ב) ומהפך בחררה הוא איסור דרבנן, ונקרא רשע מדרבנן. ויש מהפוסקים דסבירא להו דבהפקר ליכא איסור, מטעם דלא ימצא במקום אחר, כמ"ש התוס' בקידושין נ"ט וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ז. ואא"ז רבינו ז"ל בהל' השגת גבול ה"י כתב דעיקר כפוסקים אלו עיי"ש.

            (ג) וחמור מהכל הוא המשיג גבול שאיסורו מהתורה. דמהפך בחררה מיירי שהראשון לא קנה עדיין, רק משתדל לקנות מה שהראשון עומד לקנות. אבל השגת גבול מיירי בגווני שהדבר הזה הוא כבר של חבירו וכבר נקנה לו, ובא השני להשיג גבולו ולוקח ממנו מה שהוא שלו ממש, הוי גזלן ממש, דאפילו דבר קטן כמלא אצבע אסור, כמ"ש בחו"מ סי' שע"ז דעובר בלאו דלא תגזול גם בחו"ל עיי"ש.

            ונראה דבחילוק זה מיירי הסוגיא דב"ב (כ"א) דבבר מבואה כו' ובמצודת דגים כו', דבהם מיירי בגווני שכבר זכה הראשון, וכלשון רש"י שם כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו. וביותר לשון רבינו גרשום שם, דגזלו בידים דבר שכבר במצודתו כו'. ולשון "מזיקו" ו"גזלו" מובן דמדין השגת גבול נגע בה, דמיירי בגווני דכבר הוא ממש של הראשון. משא"כ בחנוני קליות כו' ועושה חנות אצל חנות חבירו, שאין זה רק מדין יורד לאומנות חבירו, דאין זה רק ממדת חסידות לבד, לכן מצד הדין אין איסור. ואולי ר"ל דבהאי טענה מותר לגמרי, וגם מדת חסידות ליכא.

            עוד נקדים הצעה קצרה; ידוע למשגב דכח הנהגות ותקנות וכל המנויין של הציבור נמסר ביד הרב דמתא, שהוא לבדו המושל והשליט על כל הציבור בעירו, וכל מה שעושים הקהל מעצמם בלתי הסכמת הרב שבעירם אין שום ממש בדבר, כמבואר ב"ב (ט') מעובדא דרבא שם, וכמ"ש הרמב"ם בהל' מכירה פי"ג הי"א דאין מעשה הקהל שעשו בעיר שיש שם חכם כלום עיי"ש. וכן פסקוהו בטוש"ע חו"מ סי' רל"א. והרמ"א ס"ק כ"ט הגיה, אפילו עשו כל בני העיר ג"כ אינו מועיל כלום במקום שיש חכם עיי"ש. והמ"מ כתב שם, אפילו קבלו על עצמם לא מהני בלא הסכמת החכם עיי"ש (ועיין בספר דרכי נעם חלק חו"מ סי' ל"ח צ"ע בזה).

            ובעיר שאין שם חכם, אז ניתן כח זה ביד טובי העיר במעמד אנשי העיר, כמבואר במגילה (כ"ו), ובלתי טובי העיר אין מעשה הקהל כלום, כמו בלתי החכם שבעירו. והטעם כתב בתשובת הרשב"א ח"ג סי' תכ"ח, דכל הציבור הם כשותפים בכל הענינים ובכל המנויין כש"ץ וכה"ג, והציבור שגזרו על כל הציבור לקבל רק זה לש"ץ עשו שלא כדין, ומקצת הציבור שאינם רוצים בו יכולים לקבל ש"ץ אחר עיי"ש. וכן פסק מהר"ם מרוטענבורג סי' קל"ז בש"ץ שנתקבל ברוב הציבור בלא הרב ובלא טובי העיר, דמקצת הציבור יכולים לקבל ש"ץ אחר עיי"ש. וכן מוכח ומלא בהרבה תשובות הראשונים ז"ל, בתשובות הרא"ש והרשב"א ח"א וריב"ש ותשב"ץ ומהרי"ק ורד"ך ועוד כמה עיין עליהם.

            וע"פ הקדמה קטנה זו יהיה מבואר היטב בנידון המלמד דוואראניעז, דאין כאן שום ריח איסור השגת גבול. דלשון הפוסקים בכ"מ: שו"ב שהוא קבוע בעיר ובא שו"ב אחר להשיג גבולו כו', וכלשון אא"ז רבינו ז"ל בתשובה סי' ח'. ולשון "קבוע" מלה מובנה, דהפירוש שהוא קבוע שם לתמידות כיתד הקבוע, וכמו "כל קבוע" בלשון חז"ל. ומדקדוק "קבוע" דוקא שכתבו הפוסקים, מבואר דמיירי רק בגווני בשו"ב שקבלו הרב דמתא או טובי העיר ממעמד אנשי העיר, בכתב שנתקשרו עמו שהוא יהיה שו"ב תמיד בעיר, הוא ולא אחר, שאז דינא הוא שאין שאר אנשי העיר יכולים לעורר, וכולם מחויבים לקבל לשו"ב רק אותו ולא אחר. דלכן הוא דבר של שו"ב הראשון שלו ממש, דמלאכה זו נקנה לו בקנין גמור מכל הציבור כולם ע"פ כתב וקשר ממי שיכולת בידו לעשות כתב וקשר מכל הציבור, ונקנה לו מכל הציבור כמו כל מיני שירות ופועלים שמתקשרים עם בעה"ב.

            ולפי זה שפיר שו"ב השני הוא משיג גבול, והוא גזלן מן התורה, דגוזל ולוקח מה שהוא של הראשון ממש כנ"ל. ופשוט טובא דשפיר שחיטתו טריפה, וכמ"ש סברא זו בחת"ס יו"ד סי' ט' לענין רבנות עיי"ש. וכמעשה עבירה דחארקוב.

            אמנם בנידון דידן בשאלת המלמד דוואראניעז, דאין שם לא רב ולא מ"ץ ולא ד"ץ ולא טובי העיר ממעמד אנשי העיר, דגם אם אולי יש להשו"בים הראשונים כתב וקשר מרוב אנשי העיר, אין שום ממש בזה כלל, ורשות במקצת הקהל לבטל ולא לקיים גם מה שעשו רוב הציבור כנ"ל. ואין השו"בים הראשונים קבועים כלל, ולא נקנה להם מלאכה זו מעולם. דהקנין אינו קנין כלל, ואין דבר זה שלהם מעולם כלל. לכן שו"ב אחר הבא לשם אין עליו דין המשיג גבול כלל. וגם מצד הציבור אותן שלא חתמו להשו"ב הראשונים, וגם החתומים אבל לא באלה ושבועה, יכולים לחזור ג"כ ולקבל שו"ב אחר, כדעת המ"מ הנ"ל וכמ"ש הרשב"א הנ"ל. ושחיטת המלמד כשירה בלי שום פקפוק כלל.

            אולם מצד הסברא יש לדון, דעדיין יש על המלמד דין יורד לאומנות חבירו, הגם שאין איסורו רק ממדת חסידות כנ"ל, אבל שו"ב דצריך להיות ירא שמים מרבים יש עליו למנוע עצמו גם מדבר שהוא רק ממדת חסידות לבד. אבל אם אינו חסיד מתקרי, הכי נאמר לאסור שחיטתו בשביל כך? אתמהה!

            אבל המלמד שהוא דר בוואראניעז כמו שו"בים הראשונים, וגם הוא שוחט רק עופות לבד, דנגד כל השחיטה נחשב כדבר מועט, דבשני אלה התיר הרמ"א לגמרי, דגם מצד מדת חסידות ליכא כנ"ל. נוסף לזה שהמלמד הוא רק שוחט עופות ולא גסות, לכן יש לו לומר אני אשחוט עופות ואתה שחוט גסות, כדאמרו ב"ב הנ"ל אנא קמפלגינא אמגוזי ואת פליג שיוסקי עיי"ש. והכא נמי דכוותיה ממש.

            ואם נרצה להטיל עליו חומרא מדין מהפך בחררה, גם יש הרבה פוסקים דבדבר הפקר ליכא איסור זה, ודעה זו עיקר כנ"ל. ועיר וואראניעז שאין שם לא רב ולא טובי העיר, היא עיר הפקר, שלא נמצא עיר אחרת כזו, ואין בכהאי גוונא מהפך בחררה לפוסקים אלו, גם לפוסקים דפליגי.

            אבל יש עוד בזה לומר, כיון דיש בעלי בתים שרוצים דוקא שישחט להם המלמד, מצד שהוא חשוב בעיניהם לירא אלקים ביותר, לכן יש בזה סברת התוס' בקידושין נ"ט, דאם הבע"ב רוצה במלמד של אחר מטעם שמלמד לבנו יותר טוב, אין בזה מהפך בחררה ומותר. וה"ה לכל דבר מצוה, כמ"ש בחו"מ סי' קנ"ו לענין מלמדות עיי"ש.

            ובאמת הארכתי למותר, דקוטב הדבר, דכיון שהרשב"א ומהר"ם מרוטענבורג הנ"ל פסקו בש"ץ שנתקבל ברוב הציבור בלא הרב ובלא טובי העיר, דאין במעשיהם כלום, ורשות ביד מקצת הציבור לקבל ש"ץ אחר, ולא חשו כלל לא להשגת גבול ולא למהפך בחררה וגם לא ליורד לאומנות חבירו, מבואר היטב דבכהאי גוונא אין לחוש כלל וכלל לאיסורים אלו.

ולא עוד, שלדעת הרשב"א שם אפילו עשו חרם לא מהני, דאין לחרם זה דין חרם עיי"ש, דכיון שעשו שלא כדין, ע"כ חרמי לא חרמי ואסרנא לא אסרי. מבואר דכל שכן בזמננו שאין חרם נוהג עוד בתוכנו, וע"כ גם בשו"ב דוואראניעז לא נכתב שום חרם בקשר הכתב. די לנו בזה לבד שנתקבלו בלא הרב ובלא טובי העיר, דאין על שו"ב אחר האיסורים הנ"ל כלל, כפוסקים הנ"ל (דודאי אין לחלק בין ש"ץ לשו"ב).

ופשוט וברור כשמש שיכולים לקבל שו"ב אחר, ושחיטת המלמד כשירה בלי שום ספק קל. ולא לבד שאין שום איסור בשחיטתו כלל, אבל גם מצוה רבה איכא, דעני גדול הוא וירא שמים, ומצוה להחיות כל נפש מישראל, וכדאמרו זיל פוק חזי דטפלי דתלי ביה. והרבנים הגדולים שנחפזו להורות בדיני ממונות טרם שמעו טענות צד השני, הדבר פלא ונפלא מאד, שמוע בין אחיכם כו'.

ועל דבר שהעיר הכותב לאנשי וואראניעז שיקבלו עליהם רב ומורה, מי יתן שיהיו דבריו נשמעים ויעשו רושם חזק שם, ותנוח ברכת ה' על ראשו. כאשר ראיתי בהיותי שמה מכשולים רבים, וחרפה היא לנכבדי העיר שימנעו מדבר גדול והכרח רב כזה.




הוסף תגובהתגובות