ב"ה ערב ש"ק, ז' תשרי תשפ"א | 25.09.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בט"ו אדר תשס"ח
ענין ט"ז קדישים ביום אחד

 

 

ענין ט"ז קדישים ביום אחד

 

לז"נ אאמו"ר ר' מרדכי שמואל ז"ל

בן הר"ר אהרן ז"ל שו"ב

נלב"ע בי"ט ניסן תש"ס

 

שבעה קדישים

            כתב אדמו"ר בעל ה'תניא' בשו"ע (סי' נה ס"א): אומרים קדיש בכל מקום שיש הפסק בסדר התפילה, והם לא פחות משבעה קדישים בכל יום ע"ש "שבע ביום הללתיך". ואלו הם: א' אחר פסוקי דזמרה.. ב' אחר סיום תפילת שמונה-עשרה.. ג' אחר סדר קדושת "ובא לציון".. ד' אחר "אשרי" למנחה.. ה' אחר סיום תפילת שמונה-עשרה של מנחה.. ו' אחר ברכות של קריאת-שמע של ערבית.. ז' אחר תפילת ערבית.. ושבעה אלו הן חובה כשמתפללין בציבור, והשאר מנהג. וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום. עכ"ל.

            סמיכת שבעת הקדישים לפס' "שבע ביום הללתיך"1 מצויה במדרש תהלים (מהדו' ר"ש באבער) מזמור ו: כנגד שבע פעמים ששליח צבור אומר קדיש בכל יום.2 ובדברי הפוסקים מצאנוה כפי שצויין בשו"ע אדמו"ר שם בס' שבלי הלקט (סוף סי' ח) בזה"ל: ואין פוחתין מז' קדישין בכל יום, והגאונים ז"ל סמכום על שם שבע ביום הללתיך (ובאותו לשון גם בס' תניא רבתי סוס"י ב). דברי שבה"ל הובאו בס' האגור סי' צד, ומשם הביאם הב"י בסי' נה. בסידור הרוקח (עמ' תקפב) נאמר, שאמירת שבעת הקדישים היא מתקנת [אנשי] כנסת הגדולה כנגד "שבע ביום הללתיך" והובאו דבריו בס' אור זרוע (הל' מוצאי שבת, סי' פט ס"ז).3 סמיכת שבעת הקדישים לפס' זה הובאה בסידור הרוקח גם בעמ' רמ, וכן בס' הרוקח סי' שסב (עמ' 108) אך ללא איזכור הגאונים או "כנסת הגדולה".

            בס' ארחות חיים (דין הקדיש אות ח) כתב: ואומרים אותו ז' פעמים בכל יום כנגד מ"ש דוד המלך ע"ה שבע ביום הללתיך. והירושלמי אומר כי דוד אמר הפסוק על ז' ברכות של ק"ש שחרית וערבית. עכ"ל. בכלבו (המיוסד על הארחות חיים) בדין פירוש הקדיש, הביא רק את דברי הירושלמי, וכנראה שיש בו השמטה.

            סמיכות שבעת הקדישים לפס' "שבע ביום הללתיך" נמצאת גם בסידור רבנו שלמה חסידי אשכנז (עמ' עז, עט), ובמחזור ויטרי סוס"י קא (עמ' 80).

            אצל האבודרהם (סדר שחרית של חול, פירוש הקדיש, עמ' סט) נזכר מנין שבעה קדישים, אבל בסמיכות לשבעת הפסוקים של י"ד העתים שבקוהלת (ג, ב-ח).

            הלבוש (סי' נה) מונה גם הוא שבעה קדישים, אלא שאצלו נוסף הקדיש שאחרי "עלינו" בשחרית, וכנגדו יוצא הקדיש שאחר ערבית, מפני ש"כל אלו הם חובה מדברי חז"ל, אבל תפילת ערבית עם הקדיש שאחריה היא רשות" (ולכאו' צ"ע ממשמעות הלבוש שם להלן ס"ג, דהקדיש דאחר ערבית אלים טפי מהקדיש שאחר עלינו, "דלא דמי עלינו לתפילת ערבית, דתפילת ערבית תיקון חכמים הוא שתקנו לומר אחריה קדיש, לפיכך אע"פ שהתפללו ערבית בלחש בלא עשרה אומרים קדיש אחריה בעשרה, אבל עלינו לאו תיקון חכמים הוא לומר אחריו קדיש, אלא המנהג הוא לאומרו משום קדיש יתום שאחריו, לפיכך אין אמירתו בלא עשרה אלים לגרור אחריו הקדיש אפילו בעשרה").

 

עשרה קדישים

            הבאנו לעיל את האמור בשו"ע אדמו"ר "וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום", ובמ"מ שם צויין ל"זוהר".

בס' הזוהר ותיקוני-הזוהר שלפנינו לא מצאנוהו, אבל זו היתה גירסתו של הרמ"ק בתיקונים, ככתוב בפירושו 'אור יקר' (כת"י) במקום המקביל אצלנו לתיקון יח (דף לג, א): ובתיקונים מפרש עתים צדי"ק, עשרה קדישים, ועתים צדק"ה, חמשה חומשי תורה. והכל לפי הענין, כשיחזור לימין מפרש צדקה, וכשיחזור לאדם עצמו יקרא צדיק, מפרש צדיק וכו'.

ובסידור הרמ"ק שער רביעי סוס"י ג: ובזוהר פי' כי צריך האדם לענות בכל יום עשרה קדישים.. והם סי' צדיק.. ובמקום אחר אמרו שהסי' צדקה וכו'.

אך המקור לדברי אדמו"ר בשו"ע הוא כנראה מהס' 'ראשית חכמה' (שער הקדושה פ' יז): כמ"ש בתיקונים.. דאיהו צדקה.. ובמקום אחר פירשו כי מצדי"ק הם י' קדישים. עכ"ל. ומשמעות "במקום אחר" היינו במקום אחר בתיקוני הזוהר.

ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (ריש סי' קט): שאלת על מה שנמצאת נוסחא מן התקונים וכתוב בה שישראל נקרא גוי צדיק בהיותם עונים בכל יום.. וי' קדישים.. (מובאת שם גם הנוסחא של 'צדקה', ולדבריו "ב' פרפראות נאות הן, זו לעצמה וזו לעצמה", ואין אחת מהן מבטלת את חברתה).

ובהקדמת ה'עץ חיים' (ועשה טוב אות ד): להשלים רמז צדיק בכל יום, שהוא צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות.

            עשרת הקדישים הללו הם שבעה הנ"ל שנקבעו חובה, ועוד שלושה קדישים שאומרים היתומים בשלוש התפילות.4

           

י"ד קדישים

ע"פ כתבי האריז"ל נוספו גם לאלו מבני אשכנז שקיבלו את דבריו5 עוד ארבעה קדישים: קדיש דרבנן אחרי הברייתא דר' ישמעאל,6 קדיש "יהא שלמא" אחרי תפלה לדוד וכו' ושיר-של-יום, קדיש דרבנן אחרי "קוה" ופיטום הקטורת, חצי קדיש לפני "ברכו" דתפילת ערבית (ראה 'שער הכוונות' דפים יד,ג-טו,ב. נא,א-נב,ב; 'פרי עץ חיים' שער ד, שער יד פ' ה-ו; סידורי האריז"ל).

            "ויש עוד קדישים אחרים שהם באמצע היום על קריאת התורה והדרשה, והם הנקראין קדיש דאגדתא" (פע"ח שער ד פ"ב).

 

ט"ז קדישים ויותר

            איתא בזוה"ק פ' נח (תוספתא דף סב, ב) על הנידונין בגיהנם: בזמנא דישראל אתיבו בקול רם אמן יהא שמיה רבא מברך, קב"ה אתמלי רחמין וחייס על כלא.. ורווחין לון שעתא ופלגות שעתא, ולבתר תייבין לאשייהו, וכן תלת זמנין ביומא, ובכל זמנין דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבא מברך וכו' אנון רווחין לון.

            וכתב הרב חיד"א בס' שיורי ברכה יו"ד סי' שעו אות ז (נדפס גם בשו"ע שם בשוה"ג) וז"ל: רבים נהגו לצוות לבניהם לומר ח' קדישים ביום, משום מ"ש בזהר הקדוש דהקדיש מועיל לשעתא ופלגא, ולהכי יאמרו ח' קדישים להציל לי"ב שעות.7 אמנם רבינו מהרח"ו זצ"ל גלה סודו, שכוונת "שעתא ופלגא" אינו כפשוטו, אלא מדרגה בגהנם שנקראת "שעתא ופלגא". עכ"ל.

            בהגהותיו לזוה"ק ('ניצוצי אורות') שם, פירש הרב חיד"א מעט יותר: מהרח"ו ז"ל ביאר, שניצול ממדור ז' הקשה שנקרא "שעתא ופלגא". אך שאר דיני גיהנם לא בטילי מיניה, והאריך בזה. י"ב [-יודעי בינה]. ובהכי לא קשיא קושית מז"ה בזהרי-חמה שכתב: צ"ע למה מרווחי' שעתא ופלגא.8 אמנם הרמ"ז הקשה על מהרח"ו ושייר דרך לעצמו והאריך מאד ע"ש. והרואה יראה שיש להשיב על קושיותיו. עכ"ל.

            מלשונו של הרב חיד"א בשני המקומות הנ"ל נראה ברור, שהוא נוטה לדעתו של הרח"ו, ולא לדעת הרמ"ז שהקשה על הרח"ו ופירש ל"שעתא ופלגא" כפשוטו (אלא, שלדעתו, הרווחה זו דשעה ופלגא נפעלת על-ידי הקדישים הנאמרים בשעת התפילה דוקא, אבל בשאר היום היא הרווחא פורתא בלבד, כדלהלן).

            את דברי הרח"ו מביא הרב חיד"א מהס' 'יודעי בינה', והוא פירוש הזוהר אשר בכת"י (ראה שה"ג בערכו). גם דבריו של הרמ"ז אמורים שם, והם אינם בפירוש הרמ"ז הנדפס (שהוא רק מה שנלקט ממנו אל תוך ה'מקדש מלך').

            דברי מהרח"ו הנ"ל מובאים גם בס' 'אור החמה' לר"א אזולאי, ותמיהני מדוע הביאם החיד"א מה'יודעי בינה' ולא מספרו של זקינו. כמו"כ מובאים דברי הרח"ו גם בס' 'זוהר הרקיע'.

להלן העתקה מדברי הרח"ו והרמ"ז, מתוך ס' 'יודעי בינה' (כ"י ירושלים מס' 4/82), בתוספת סימני פיסוק ופענוח ר"ת, להקל על הקורא:

תמה הרח"ו, דאם-כן יאמרו קדישין ויתבטלו יסורי הרשעים, וזה לא יאומן! [וז"ל בס' 'אור החמה': אם בכל זמנא דאתיבו ישראל רווחין לון שעתא ופלגא, א"כ ששה עשר קדישין שיאמרו ישראל בכל יום יתבטל דין גיהנם מן העולם לגמרי, וזה אין השכל סובלו ודאי, כי יסורין של גיהנם הוא תרופה אל הנפש ורפואה אל חוליה כנודע].

ותירץ וזה לשונו: אמנם זה יובן במ"ש [בזוהר] בפ' פקודי רס"ג ע"א, שז' היכלין אינון בגהינם, ונחלקים לי"ב ירחין דוגמת י"ב מלאכי הקדושה שהם י"ב ירחי השכינה [אוה"ח: כנז' פ' תצא סוף דף רע"ז], ואלו הם י"ב ירחי דעונש הרשעים בגהינם. והנה האחרון שבשבעת היכלי הגהינם הוא [אוה"ח: כפול ונק'] היכל "ארץ עיפתה" כנז' בפ' וילך רפ"ג סוף ע"ב, והוא לאינון דלא אתיבו אמן, כנז' שם רפ"ה ע"ב. [אוה"ח: הנה הם ח' היכלין].

ואם תחלק י"ב חדש לז' [לח'?] היכלין, תמצא חדש וחצי לכל אחד מההיכלות. וידוע שכל אחד מי"ב מזלות המושלים בי"ב חדש, גם כל אחד מיום, מושל בשעה מי"ב שעות שביום, וכן בשל הלילה. נמצא שהמדור השביעי נקרא "שעתא ופלגא", כי בו חדש וחצי, כנזכר. וכד ישראל אמרין 'אמן' אז ניצולים מן המדור ההוא הנקרא "שיעור שעתא ופלגא" (שהוא זמן ממשלתו) [אוה"ח: כד ישראל אמרין 'אמן' אז רווחין לון מההוא דינא שיעור שעתא ופלגא, וג"כ אשתזיב מההוא דינא שיעור שעתא ופלגא ממש, שאינו נכנס במדור ההוא עד עבור שעתא ופלגא]. אמנם שאר דיני גהינם לא בטלו מינייהו, רק ההוא דינא קשיא לחוד. ואפשר כי לזה סמך מאמר [ר'] אבא בענין שבעה מדורין, וחד מינייהו תתאה איקרי "שאול" וכו' לפרש הנזכר.. עכ"ל הרח"ו.

מזל"ן [-משה זכות לי נראה], שאין ספק אצלי שהרח"ו זצ"ל כתב כן קודם שזכה לאור הבהיר האר"י ז"ל (וכמו שכבר הקדמתי בתחלת דברי),9 שאז היה נוגע ומתיגע בסברת הראש, וחורפיה מחליא ליה.10 שהנה דרך תירוצו חריף, אבל לא נראה לעניותי. חדא, דבהדיא אמר בתוספתא דקוב"ה חייס על כלא, ואי-אפשר שלא יהיה ביניהם הרבה מהמבזים עניית אמן, ולמה ינצלו מדין "ארץ עיפתה"? ואם תמצי לומר ד"על כלא" לאו דווקא, אלא רובא דמנכר קאמר, קשה לי טובא, דהגם שתהיה ממשלת שבעת ההיכלות נחלקת כמו שכתב שעה וחצי לכל אחד, אטו כל הרשעים נידונים בכל שבעת ההיכלות? והכל הכל כפי רשעתם, אחד הנה ואחד הנה, כגלוי וידוע לכל יודע.

            והנראה לענ"ד, דזה הוא בדקדוקנו בדברי התוספתא לא קאמר שיוצאין ממש מעונש גהינם, כנ"ל [בזוהר שם לעיל מיניה] בריש ירחא ושבתי שאמר בהדיא דנפקין מגהינם, אבל בכאן אמר להם "הרוחא פורתא". ונראה שרצונו לומר, שעודם מתבוססים ביסוריהם, אלא דמקילין להם, וז"ש "ורווחין".

            ואין הכי נמי, שאם היו החיים משגיחים על זה [-להרבות בקדישים], היו מפנים להם [-למתים] הרבה. וסיפר לי הישיש המאושר כמוהר"ר בנימין הלוי נר"ו,11 שכך היתה דרכו של החסיד כמוהר"ר אברהם הלוי [ברוכים] הנקרא בשם "המוכיח",12 שהיה יושב בבית-המדרש כל היום, ומדי שעה וחצי אומר קדיש. וברכות יעטה מורה.

            אך אין נראה לענ"ד שבכל שעה ירוויחו להם שעה וחצי, רק דווקא בג' זמני התפילה, דמועיל להם קדושת הארת התפילה מצורפת עם כח הקדיש להרוויח להם הזמן הנזכר. אבל במשך שאר היום ירוויח לפניו בכח הקדיש, אבל לא כל-כך זמן מרובה, או לא תהיה הרווחה כל-כך מרווחת. ובהכי דייקו התוספות דקאמר "ורווחין לון שעתא ופלגותא שעתא ולבתר תייבין לאשייהו וכן קצת זמנין ליומא", פירוש, הרווחת זמן מה היא נוהגת ג' פעמים ביום, והכי תני "ובכל זמנין דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבה וכו' אינון רווחין לון דהוי יתור נפיש", אלא דדייקא לאשמועינן דגם בשאר שעות היום יש להם קצת הרווחה, אבל לעולם אימא לך דנידונין גם בזמן ההוא, אלא שהוא בדין יותר רפה.

            ואמנם היות זמן דהרווחה שעה וחצי, נראה לענ"ד שיובן בעומק אמתי למי שזכה לסוד "תלת עלמין" הנזכר בפ' נשא באידרא רבא דף קל"ב א' ולפירוש האר"י ע"ה עליו, ואנכי ארמזנו בקיצור למבינים... [יעו"ש באורך].

            עכ"ל הרמ"ז בפירוש הזוהר 'יודעי בינה'.

            גם מפירוש הרמ"ק בספרו 'אור יקר' (בזוה"ק שם) משמע, שהכוונה לשעה ופלגא כפשוטו, אף שמבאר זאת גם לענין הספירות העליונות. וזלה"ק:

שעתא ופלגו שעתא מכאן שהרחמים המתעוררים ע"י הקדיש הוא שיעור שעה וחצי שעה, שהם שעה א' התפארת, וחצי שעה מלכות, שהם מתמלאים רחמים מלמעלה והכל תלוי למעלה. וכן בתלת זמנין היינו שעות הרצויות לתפלה, ובכל זמנין הם שאר שעות ביום שאומרים קדיש על האגדה. לכל סטרין אפילו בגיהנם, כ"ש במדות העליונות והעולמות הקדושים, שכולם נהנים מקדיש הצדיק.

            בפירוש הזוהר 'כתם פז' להר"ר שמעון לביא (שקדם לאריז"ל וסמוך לו), מוכח גם-כן ד"שעתא ופלגא" הוא כפשוטו, וריבוי הקדישים מהני להו:

שירוויחו שעה וחצי שעה, שהוא שיעור זמן התפילה שמתפללין ישראל13.. ובכל זמנא דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבה למדנו מזה כמה טובה כפולה ומכופלת עושים ישראל החיים עם הרשעים המתים אשר בגיהנם יסודם, בהגדיל תורה ויאדיר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בהרבות קדישין לענות אמן יהא שמיה רבה מברך, כי הם ממשיכים השפע והרחמים מעולם הרחמים הגמורים, שיגיעו הרחמים ההם אפילו על הרשעים שבגיהנם ומרוויחים להם בעת ההוא, כי רחמיו יתברך על כל מעשיו ואפילו על הרשעים.

            הרמ"ע מפאנו סבירא ליה גם הוא ד"שעתא ופלגא" כפשוטו, ככתוב ב"פרפרת רבתי לקדיש להורות מה רב גובריה", והוא לו ב'תיקוני תשובה' (הנדפסים בסוף ספרו מאמר מאה קשיטה, פרק כו):

            בזמנא דישראל אמרין בקול רם אמן יהא שמיה רבה.. ורווחין לון לחייבי גיהנם שעתא ופלגות שעתא. וביוה"כ יש לנו י"ו קדישים: ד' בתפלת ערבית, וד' בתפילת שחרית, ב' בב' קריאות התורה, ב' במוסף, ב' במנחה וב' בנעילה אין פוחתין מהן ואם רצו מוסיפים עליהם והוא בסוד יחודן של י"ו אותיות הוי' אהי' אד' שמצננים גיהנם.. ובזכות אלה הי"ו אותיות וי"ו קדישים מרוויחין לחייבי גיהנם כ"ד שעות שהן יום שלם. ואם אינו ענין ליוה"כ שהגיהנם מצונן בו ממילא, תנהו ענין למחרתו, שראוי הי' לנו לעשותו יוה"כ גם הוא מספק כשאר יו"ט של גליות, אבל אין ציבור יכולים לעמוד בתקנה זו (יעו"ש עוד).

            לדבריו אלו של הרמ"ע כוונתו של הר"ר אהרן ברכיה ממודינא בספרו 'מעבר יבק' (מאמר עתר ענן הקטורת פ' ה): ..ונוסף עליו כח הקדיש שלאחריו שמצנן אש גיהנם שעתא ופלגא, כאשר נתבאר בזהר בכמה מקומות. ולמורי הגאון מפאנו זצ"ל יש לו דברים עתיקים על זה בפרפרת רבתי שתיקן על סוד הקדיש, כנודע לכל משים עינו עליו.

            בפירוש הזוהר 'דמשק אליעזר' לאדמו"ר מוהר"א מקומרנא, מפורש ג"כ שהכוונה לשיעור זמן של שעה וחצי ולא יותר "כי כל עניני מלך הם במשקל א-ל דעות, כדי שיזדככו מעט מעט ולא בפעם אחת". ועוד משמע שם, ששיעור ההרווחה של שעה ומחצה אינו רק באותן שלוש פעמים ביום (יעו"ש).

 

ט"ז קדישים ויותר במנהג  חב"ד

            האיזכור הראשון לאמירת ט"ז קדישים נמצא בצוואה המיוחסת לאדמו"ר מוהר"ש: וכל אחד ואחד מבניי ישתדלו כי יאמרו בכל יום לבד שבת ויו"ט לא פחות מן ט"ז קדישים  (אגרות-קודש, עמ' קד).14

            על-פי הדברים האלו כתב בנו אדמו"ר מוהרש"ב בצוואתו לאדמו"ר מוהריי"צ: אני דקדקתי לומר בכל יום לבד ש"ק ויו"ט ט"ז קדישים (אגרות-קודש, ב, עמ' תתקד).15

            מכיון שאדמו"ר הרש"ב למד משניות ברבים אחרי כל אחת משלוש התפילות שביום,16 ואמר "קדיש דרבנן" אחרי הלימוד, נמצא שאמר י"ז קדישים ביום.

            ובימי הקריאה דשני וחמישי שאז הקפיד לומר גם את הקדיש שאחרי קריאת-התורה17 עלה המנין לח"י קדישים.

            יצויין, כי על אף המגמה הניכרת לזכות את האבל באמירת קדישים, בכל זאת הקפידו שלא ליטול קדישים שאינם בחלקו; וכך נאמר בצוואתו הנ"ל של מוהרש"ב: קדיש וברכו אחר תפילת מעריב בליל ש"ק לא לאמר. עכ"ל.18 הגם שבקהילות רבות נהוג שקדיש זה אינו מן השייכים לש"ץ.

            משעה שקבע אדמו"ר הריי"צ חובה לומר אחר תפילת שחרית את שיעור התהלים היומי (כפי שנחלק לימי החודש), ולומר אחריו קדיש נוסף עוד קדיש למנין הקדישים.19

            אדמו"ר זצ"ל כותב: ידועה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"צ].. אשר אבל ל"ע ר"ל ישתדל לאמר במשך המעת-לעת ט"ז קדישים (אגרות-קודש, יד, עמ' קפח).

            לא מצאתי היכן נתן מוהריי"צ הוראה זו, וכנראה הכוונה שיהיו לפחות ט"ז קדישים; הריי"צ עצמו כותב לחתנו אדמו"ר זצ"ל ש"מספר הקדישים עולה י"ז" (אגרות-קודש, יג, עמ' שצד), אלא שבפרטם אין אתה מוצא שם את הקדיש שלפני שמו"ע ערבית, לפיכך עולה מניינם לח"י קדישים, וגם ב"הנהגות שע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"צ] שליט"א" אשר במכתבו של אדמו"ר זצ"ל (אגרות-קודש, ג, עמ' ח) נמנים ח"י קדישים.20

            הנהגה זו הפכה למנהג הפשוט בקרב חסידי חב"ד, וכך נקבע גם ב'ספר המנהגים – מנהגי חב"ד' (עמ' 79-77).

*

            אבל עדיין יש לדון, מנא לן שכמה קדישים הנאמרים בזה אחר זה, יכול כל אחד מהם להגן על משך שעה ומחצה נוספים; שהרי מפשט דברי הזוהר משמע לכאורה, שהקדישים הרבים הנאמרים בתפילה אחת כחדא חשיבי ואינם מועילים אלא רק לשעה ומחצה!

            גם הר"ר אברהם הלוי היה אומר קדיש מדי שעה וחצי כמובא לעיל בדברי הרמ"ז ולא צירף כמה קדישים יחדיו.

            עוד הובאה לעיל מהס' 'שיורי ברכה', דעתם של הסבורים ששמונה קדישים מצילים מי"ב שעות, אבל לא נתפרש שם באיזה אופן נאמרים קדישים אלו, ויתכן שאכן נהגו לאומרם בהפרשי זמן של שעה ומחצה. וכך משמע לכאורה גם מהעובדה שאמרו רק שמונה קדישים ולא ט"ז, דהיינו רק בשעות היום, ולא ציוו לבניהם לומר קדיש מדי שעה ומחצה במשך כל כ"ד שעות היממה מעת-לעת!

            אבל מדברי הרמ"ע שהובאו לעיל (לגבי חשבון הקדישים שביום-הכיפורים) נראה, שגם הקדישים הנאמרים בסמיכות בשעת התפילה, יפה כוחם להתפשט ולהגן על כל כ"ד שעות היממה.

אך לאידך גיסא, שם מדובר בקדישים הנאמרים בשעת התפילה, ולדברי הרמ"ז רק קדישים אלו יפה כוחם להגן במשך שעה ומחצה. וצריכים אנו לצרף גם את דעתם של מפרשי הזוהר שהובאו לעיל שגם קדישים הנאמרים במשך היום מגינים לאותו משך זמן.

*

            לשיטתו של אדמו"ר בעל ה'תניא' אין להרבות בקדישים מאותו סוג בזה אחר זה, לפיכך בראש-חודש מסמיכים את המזמור "ברכי נפשי" למזמורו של יום ואומרים קדיש אחד לשניהם. הוא הדין למזמור "לדוד ה' אורי" הנאמר בחודש אלול מיד אחרי השיר-של-יום, שקדיש אחד עולה לשניהם. ובראש-חודש אלול נאמר רק קדיש אחד אחרי שלושת המזמורים הנ"ל.

            מאותו טעם אומרים בחודש אלול במנחה רק קדיש אחד אחרי "לדוד ה' אורי" ו"עלינו",  ורק קדיש אחד אחרי סדר ספירת-העומר (והמזמור הנאמר בו) ו"עלינו" שאחר הספירה.21

            על-פי זה מגדיר אדמו"ר זצ"ל כ"חידוש" את תקנתו של אדמו"ר הריי"צ לומר קדיש כשיש חיוב בין ספר לספר באמירת כל ס' תהלים ב"שבת מברכים"; וכדי שלא להרבות בחידוש שלא לצורך, קבע אדמו"ר, שבכהאי גוונא יש לומר לפני אמירת הקדיש את ה"יהי רצון" שבין ספר לספר "שעניינו סיום אמירת מזמורים שלכן אומר קדיש אחרי זה, ואחר-כך כשמתחיל ספר שלאחריו הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת-המזון כשמחלקין סעודה לשנים (ראה שו"ע רבנו הזקן סי' רצא סוף ס"ג)" (אגרות-קודש, י, עמ' דש).

            בהזדמנות אחרת התייחס אדמו"ר זצ"ל לטענה, שאמירת המשניות והקדיש לאחר התפילה סותרת את הכלל "שאין להרבות בקדישים", וכתב: הרי זה מנהג ידוע בכל תפוצות ישראל, ופשיטא שאין זה נכנס בגדר דלהרבות בקדישים. ואמרו רז"ל (סוטה מ"ט ע"א) איהא שמי' רבא דאגדתא.. קאים עלמא ורק זה מצילנו ומגין עלינו בחושך כפול ומכופל בדרא דעקבתא דמשיחא (אגרות-קודש, יא, עמ' לג).

 

נספח

מוהר"ר אברהם הלוי ברוכים22 מצפת

הבאנו לעיל 'מעשה רב' של "החסיד כמוהר"ר אברהם הלוי הנקרא בשם 'המוכיח', שהיה יושב בבית-המדרש כל היום, ומדי שעה וחצי אומר קדיש"; להלן כמה מקורות לתולדותיו ואודותיו, שיש בהם כדי ללמדנו מה רב חיליה דהאי גברא.

בספרו 'שם הגדולים' (מע' גדולים, א, סט) כותב עליו הרב חיד"א בקיצור: מהר"ר אברהם הלוי ברוכים ז"ל, הוא הקדוש שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל מערבי.

בשער "מעשה ניסים" שבס' 'עמק המלך' (י, ב) נאמר עליו: החסיד הקדוש כמהור"ר אברהם הלוי זלה"ה, שהיה משמש הר"ר משה קורדואיר"ו ע"ה [בעל ה'פרדס'], ואחר פטירתו שימש את האר"י זלה"ה.

עובדת היותו עוד אצל הרמ"ק, מפורשת גם בהקדמתו של הר"ר יצחק גרשון מצפת ל"תקוני השבת" הנדפסים בסוף ס' 'ראשית חכמה הקצר' (ויניציאה ש"ס), וז"ל:

תקוני השבת שדרש החכם החסיד הה"ר אברהם הלוי הזקן, אחד מתלמידי החכם בעל הפרדס, עם פרפראות ששמע מן האר"י.

            בקובץ מנהגים קדום מחוגי מקובלי צפת (שנתפרסם בשנת תרס"ח ע"י ש"ז שעכטער), מוצאים אנו את מנהגי החסידות ("חסדייות") הנוהגים בצפת "ואלו באו מן החסיד העליון כמ' אברהם הלוי תושב צפת", והמה באים במצורף לאזהרות הרמ"ק בעל הפרדס ו"מנהגים טובים וקדושים הנוהגים בא"י" שכתב מו"ה אברהם גלאנטי זצ"ל תלמיד הרמ"ק.

            בכתביו של מוהר"ח ויטאל מובאות כמה עובדות שהיו להרר"א הלוי עם האריז"ל: [א] מעשה שהיה ישן מורי ז"ל ביום שבת שינת צהרים, ונכנס ר' אברהם הלוי וכו' (פע"ח שער טז פ"א). [ב] גם העיד לי הר"א הלוי כי הוא היה נוהג לומר "נחם" בברכת תשכון.. אמר [לו] מורי ז"ל ה"ה בשם רשב"י וכו' (פע"ח שער כב פ"ז. וכעין זה בשער הכוונות דף פז, ב). [ג] ענין השגת האדם החכמה יש תנאים.. מהר"א הלוי ששמע מהרב ז"ל (שער רוה"ק, ירושלים תרל"ד, דף ו, א). [ד] גם אמר לי הר"א הלוי יצ"ו, שאמר לו מורי ז"ל עצה לענין ההשגה וכו' (שם, דף ט, ד. וכן בפע"ח שער הנהגת הלימוד).

            ועוד מביא מוהרח"ו שמועות בשמו גם כשאין הן בוודאות מהאריז"ל: [א] תיקון י"ו, למחויב ד' מיתות ב"ד.. נלע"ד חיים הכותב, שזה הוא מהר"א הלוי ואינו ממורי ז"ל בלי ספק (שער רוה"ק, דף יד, א). [ב] תיקון י"ז. לבועל נדה.. נלע"ד חיים הכותב, שהוא להר"א הלוי ואינו למורי זלה"ה (שם).

 

וזאת אשר יסופר אודות הר"ר אברהם באיגרתו של ר' שלמה שלומיל מדרעזניץ-צפת ('קובץ על יד', יג, ירושלים ת"ש, עמ' קכב):

            אחד היה פה צפת תוב"ב ושמו כמהר"ר אברהם הלוי זצ"ל, אשר חיבר תיקוני שבת שבסוף קיצור ראשית-חכמה, בכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות ונתן קולו, והיה צועק בקול מר: קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה היא בגלות ובית קדשנו היתה לשרפת אש, וישראל הם בצרות גדולות.23 כמו אלו הדברים הרבה היה מכריז. ועל ת"ח היה קורא לכל אחד בשמו, ולא זז מן החלון עד שראהו שכבר קם מן המטה. ובשעה אחת נתמלאה כל העיר כולה קולות של פירסות [פרשות?] ושל משניות ושל זוהר ומדרשי רז"ל ושל תהלים ושל נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות.

            ובליל ששי היה מנהגו של זה החסיד, שתי שעות קודם היום היה קורא על הנשים שיקומו ויכינו לשבת ושילושו העיסה, והיה מתרה בהם: אם אמצא תבשיל או אפיה על-גבי האש סמוך לשבת, תדעו נאמנה שאקח את הכל לעניי הקדש! והיו הנשים מתפחדות ממנו, והיו מזרזין את עצמן זירוז גדול. ובערב-שבת סמוך לשקיעת החמה בדק בכל הבתים, וכל מה שמצא על-גבי האש לקחו להקדש.

            ואילו באתי לספר בגדולות זה החסיד, יכלו עשרה ניירים והמה לא יכלו. והאר"י זצ"ל העיד עליו שהוא גילגול של ירמיה הנביא. ואמר לו פעם אחת, עתה הנה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיות, אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שעל ידה תחיה, ואם תזכה לחיים תחיה עוד כ"ב שנים. וזו היא: לך לירושלים, ושם תלך לפני כותל-מערבי ושם תשפוך את תפלתך ודמעתך, ואז אם תתרצה לפני קונך ותזכה לראות שכינה, אז תהיה בטוח שתחיה עוד כ"ב שנים. מיד כששמע כמהר"ר אברהם הלוי אותו דבר, מיד מכר כל מטלטלי ביתו לפיזור הדרך והלך לירושלים, ותכף סגר את עצמו שלשה ימים ושלשה לילות בתענית ובשק ובבכיה גדולה ולא זז משם. ולבסוף שלשה ימים הלך לפני הכותל-מערבי והתפלל שם ובכה בכיה גדולה, בין כך נשא את עיניו וראה על-גבי כותל-מערבי דוגמת אשה אחת מאחורה ובאיזה מלבוש שראה אותה איני רוצה לכתוב הנה, אחוש לכבוד קוננו. ותכף שראה אותה באותה אופן נפל על פניו ארצה והיה צועק ובוכה: אימא אימא, אימא ציון, אוי לי שראיתיך בכך! והיה כך.. מתמרמר בבכיה והכה על פניו, והיה ממרט בזקנו ובשערות ראשו, עד שנתעלף וישכב וירדם על פניו. אזי ראה שם בחלום שבאה ושמה ידה על פניו והיתה מנגבת מדמעות עיניו, ואמרה לו: התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, כי אשוב את שבותם וריחמתים. ויקץ כהרר"א משנתו וחזר לצפת תוב"ב שמח וטוב לב. ובראותו האר"י זצ"ל אמר לו, כבר אני רואה בך שזכית למראות השכינה, ומעתה בטוח אתה שתחיה עוד כ"ב שנים. וכן היה, שחיה אחר זה כ"ב שנים במכוון.

            עוד נהג זה החסיד מנהג אחר, שהיה הולך בשווקים וברחובות והיה מכריז על התשובה, והיה מקהיל קהילות של בעלי תשובה לבית-הכנסת של הבבליים, ושם הוא אמר להם: ממני תראו וכן תעשו! והיה נכנס לתוך שק אחד, והיה מצוה שיגררו אותו בכל בית-הכנסת כדי לבזותו ולהכניע את יצרו. אחר-כך ציוה שיסקלו אותו באבנים, והיו לו אבנים של ליטרא וחצי-ליטרא מוכנים שם, והיו מסקלים בו כל אותו אבנים. אחר-כך יצא מן השק והיה מוכן לו שם מטה של חרולים הדולקים בבשר כמו אש, שקורין ברע"ן נסטיל"ן, והיה פושט את בגדיו והיה משליך את עצמו על החרולים ערום, והיה מתגלגל בתוכו עד שנעשה בשרו מלא אבעבועות. וכן עשה בעצמו דוגמת מיתת בית-דין. אחר-כך אמר לאותן שעמדו שם, רבותי! מי שרוצה לינצל מדינה של גיהנם יעשה מה שעשיתי אני. ומיד נזדרזו כולם יחדיו וקבלו עליהם כל אותן היסורים, והיו בוכים במר נפשם והתוודו עוונותיהם, ולא זזו משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים כל ימי חייהם.

            בנוסח שונה מסופרים הדברים בס' 'עמק המלך' (דף קט, ב-ג):

            ..כשרצה לתקן כל ישראל בימי מ"ו ק"ק האר"י זלה"ה, אחר שהלך ירמיהו בגלות שכינה.. בא באחד מתלמידיו ושמו מורינו ורבינו הרב רבי אברהם הלוי זלה"ה, שהיה חסיד קדוש ופרוש כל ימי היותו באדמת עיר הקודש בק"ק צפת תוב"ב, והוא היה כל ימיו אפטרופוס גדול לשבת, מכריז ומזהיר את ישראל תמיד אנשים ונשים על שמירתו, וכה משפטו כל ימי חייו מידי שבת בשבתו לכתת רגליו בשווקים וברחובות בבתים ובחצירות לילה ויום, מחצות ליל ששי, לזרז את העם שיכינו את אשר יביאו, ושתהא אשה משכמת ואופה, ושיהיו נועלין החנויות סמוך למנחה כדי שתהא פנאי ביום להתקדש לקראת שבת כלה מלכתא בטבילה וברחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין וחלוף שמלותיו, בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. וידוע שירמיהו תמיד היה מוכיח את ישראל שיחזרו בתשובה..

            וגם היה הזקן מהר"ר אברהם הלוי ע"ה אשכנזי דורש ומזהיר על התשובה.. והיה שוכב עצמו במטה של חרולים ערום, ואמר שמי שרוצה להנצל מעונש שריפה יעשה כך. וצוה לתלמידיו שיזרוקו עליו אבנים, ואמר כך ינצל הבן אדם מעונש סקילה. וכן כולם דוגמתו.. ונעשה התעוררות גדול על ידו..

            וכן היה מקדים והלך בכל חצות לילה ודפק על פתח הבתים של ק"ק צפת וקורא עליהם: עמדו לתיקון חצות ללמוד בעת רצון הזאת. ולא היה מאמין שיעמוד עד ששמע אותו שלמד מה ששכלו נותן, הן מקרא ומשנה ותלמוד. ולא היה חצות לילה עד שנשמע קול לומדי תורה עד למרחוק.

            ובתוך כך חלה אותו הצדיק והגיע עד שערי מות, ונכנס אצלו רבו האר"י זלה"ה לבקרו, ואמר לו רצונך שתלך לירושלים ותתפלל כנגד כותל מערבי ותתרפא מחוליך. מיד נדר לילך לירושלים עיר הקודש, ותיכף נתרפא מחליו. ואז מכר מטלטלי הבית לצורך הוצאות הדרך, כי היה עני גדול, והלך לירושלים. ובהגיעו כנגד כותל מערבי היה קורע כדין הרואה בית מקדש בחרבנו, ותיכף נתגלתה עליו שכינה, שראה אותה כביכול כמו שראה אותה ירמיהו הנביא הולכת מבית קדשי הקדשים ראשה פרועה.. וכיון שראה אותה רבי אברהם זלה"ה בצער גדול כזה, אז הרים קולו בבכי וצעק צעקה גדולה ומרה, והיה רץ מכח רוב הצער בראשו כנגד בית אחד אשר שם, והכה ראשו בכותלי הבית ונתעלף מרוב צער ונפל לארץ. ואז ראה שהשכינה לקחה ראשו בין ברכיה וקנחה את דמעות עיניו ואמרה לו: אברהם בני התנחם, כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם. ואחר זה שב אל דעתו כבראשונה וחזר לצפת תוב"ב. ותכף שאל אותו רבו: ראית כזה וכזה? והיה אומר: הן! ואמר לו: את כל זה ראית בזכות התשובה שנתעוררה על ידך, ובזכות זה הוסיפו לך מן השמים כ"ב שנה בעבור השכינה שהיא תורה שבע"פ הנבנית מכ"ב אותיות, ובעבור נשמת ירמיהו הנביא ע"ה אשר היא עמך. רק חזק ואמץ ביראת ה' להוסיף בהתעוררות התשובה לבני העיר, ובזכות חדא כנישתא יכנש גלוותא. ונשמתו היא תועיל לך לעזרך ולסייעך באלו המצות.

            ועוד באו כדברים הללו בס' 'קב הישר' (פ' מח ופ' צג) ובספרי מוסר נוספים, בשינויי לשון.

 

 

 

1. בענין זה נסתייעתי גם במאמרו של הרב יצחק סץ יצ"ו: "בענין קדיש אחר 'רבי ישמעאל אומר' ולפני 'ברוך שאמר'", ישורון, ב, עמ' תקנא.

2. אך כבר העיר שם המו"ל, שפיסקא זו נמצאת רק בשניים מבין שמונת כה"י.

3. באו"ז שם נאמר: וקדיש לפני תפילת ערבית ולאחר פסוקי ברוך ה' יום יום. עכ"ל. כלומר, ששני הקדישים שבמעריב הם לפני התפילה ולפני שמונה-עשרה. אך בסידור הרוקח הנוסח הוא לנכון: לפני תפילת ערבית לאחר פסוקי ברוך ה' יום יום והקדיש שאחרי תפילת ערבית אינו נמנה שם, כפי שגם שני הקדישים של תפילת המנחה אינם נמנים.

4. במאמר שבהע' 1 כתב (ע"פ דברי 'ערוך השולחן' סי' נה אות ד), שקדישים אלו נאמרים אחר תפילת "עלינו" שבשלש התפילות. וכך י"ל ע"פ דברי הלבוש (בסי' קלב) שלעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים, וב"עלינו" יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו. אבל מסופקני האם למנהג זה נתכוין בתיקוני הזוהר. וראה בסידור ר' שבתי ח"ב (מילואים לעמ' 226) ובהע' הבאה. בכתבי האריז"ל (דלהלן) נקרא קדיש זה "קדיש בתרא קדיש יתמא", ונאמר בשלוש התפילות, אך בתפילת שחרית הכוונה לקדיש דרבנן הנאמר אחרי פיטום הקטורת. ביום היאצ"ט היה האריז"ל אומר "קדיש יתום" בשלוש תפילות היום, אך במנחה וערבית לא נתפרש האם אמרו – כמנהג האשכנזים – אחרי "עלינו", או – כמנהג הספרדים – אחרי המזמור שלפני "עלינו" (ראה בס' 'אבן השהם' סי נו, פתוחי חתם אות טז).

5. במנהגי הספרדים הקדמונים מצינו קדיש "יהא שלמא" אחרי מזמורי "תפלה לדוד" ושיר-של-יום (אבודרהם, סדר שחרית, עמ' קכד. מנורת המאור נ.י. תר"ץ, ב, עמ' 162. וראה עוד שם בעמ' 173 בתפילת המנחה), וכן אחר פיטום הקטורת ו"תנא דבי אליהו" (אבודרהם, שם). ובמנהגי האשכנזים, ראה במחזור ויטרי (סוס"י קא. עמ' 80), שבמקום זה "יעמוד הנער ואומר קדיש בלא תתקבל, וקדיש זה אינו אלא לחנך את התינוקות" ולא ברור אם הכוונה ליתום דוקא (והשווה לסידור רש"י סוס"י תיט, עמ' 210).

6. ראה המאמר שבהע' 1.

7. לכאורה מיירי כאן במי שאינם יכולים להתפלל כשליחי ציבור, ואומרים רק קדיש יתום. וכדי לומר שמונה קדישים ביום, עליהם להוסיף עוד קדישים על המנין הקבוע (וראה עוד להלן, בבירור שאלת הקדישים הנאמרים בסמיכות זה לזה).

8. קושיא זו שב'זהרי חמה' היא, לכאורה, קושייתו של הר"ר אברהם גלאנטי. יעו"ש.

9. כך מתבטא הרמ"ז על פירושי הרח"ו גם בהקדמתו שם: והרח"ו זלה"ה קודם שזכה לשפע הקדש מרבו המקודש האר"י זצוק"ל.

זו גם דעתו של הר"ר אברהם אזולאי בהקדמתו לס' 'אור החמה': ובחמלת ה' עלי באו לידי רוב ספרי הרב האלקי כמהרח"ו נר"ו אשר קביל מהרב אלקי הרי"א [=האר"י] זלה"ה, עם ביאור קצת לשונות מספר הזוהר אשר חידש הוא נר"ו קודם שלמד עם האלקי הרי"א זלה"ה בכתב ידי הרב נר"ו.

אך לא כן דעתו של הר"ר יעקב צמח הכותב בהקדמתו לס' 'קול ברמה' (ק"ס, כו, עמ' 192): ס' זוהר הרקיע ובו כל מאמר ומאמר של הזוהר מסודר בפרשיות ודפי הזוהר.. מכתיבת הרב ר' חיים עצמו.. הכל משם הרב זלה"ה.. גם באו לידי מאותם הדפים.. וגם הם כתיבת ידי הרב ר' חיים זלה"ה עצמו, והם ביאורי הבנת דברי הרשב"י משלו עצמו, ובתוכם ג"כ יש כמה דברים עמוקים דרך הסוד מחכמתו ודעתו הרחב, ונראה בבירור שעשה ביאור זה אחר שלמד חכמה זו עם הרב זלה"ה.

10. מליצה בסגנון לשון הגמ' בע"ז לט, א.

11. בספרו 'שם הגדולים' (מע' גדולים, מ, אות קכא) כותב הרב חיד"א, שהר"ר בנימין הלוי היה רבו של הרמ"ז.

על התעסקותו בעריכת כתבי מוהרח"ו בקבלת האריז"ל, כותב מוהר"מ פאפרש בהקדמתו לס' 'דרך עץ חיים': ..לכן אזרו מתנים וחלצים הרבנים הרוממים והשלמים הדיינים המצוינים גאוני א"י מוהר"ר בנימין הלוי ומוהר"א גואשטאלה נר"ו, ואמרו לתקן, וסדרו מכל הקונטרסים ג' ספרים וכו'.

הר"ר בנימין הלוי שהה כמה שנים באיטליה כשד"ר מעיה"ק צפת, ושם נתוודעו אליו הרמ"ז וחוגו; ראה אודותיו בס' 'תעלומת ספר' (עמ' 51 ואילך), ושם לוקטו דבריו המובאים בספרי הפוסקים והמקובלים, ובהם גם הרמ"ז עצמו במקומות נוספים.

12. אודותיו ראה ב'נספח' למאמרנו זה.

13. ו"תלת זמני" הם בשעת שלוש התפילות. אבל לכאורה שיעור זה הוא שיעורה של תפילת שחרית לבדה. וכמ"ש ב'אגרת הקודש' שבס' התניא סי' א (קג, א): להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול. עכ"ל. וראה במ"מ לשם בשם אדמו"ר זצ"ל, שיסוד שיעור זה הוא מהזוהר דנן ומזח"ג קעב, ב. מהרה"ח רש"ז גרליק ע"ה שמעתי, שהסמיך שיעור זה למ"ש בשו"ע אדמו"ר (סי' נג ס"ג): ויכול להמתין ולשהות אפילו חצי שעה, שזהו שיעור כדי לגמור את כל פסוקי דזמרה מברוך שאמר עד סוף ישתבח. עכ"ל ועפ"ז י"ל שמישתבח עד אחר שמו"ע הוא ג"כ חצי שעה, ומשם עד סיום התפילה חצי שעה נוספת. עכ"ד. וראה בס' השיחות 'תורת שלום' (עמ' 117), שאדמו"ר מוהרש"ב אמר בשם אביו אדמו"ר מוהר"ש, שתפילתו של אדמו"ר בעל ה'תניא' ארכה שעה אחת מברוך שאמר עד סוף שמו"ע.

ואולי מידת חסידות שנו כאן, כדרכם של חסידים הראשונים שכל אחת משלוש התפילות ארכה להם שעה, ועוד שהו לפניה ואחריה.

14. בכל מקום שנזכר להלן 'אגרות קודש', הכוונה לסידרת האגרות שלאותו אדמו"ר: מוהר"ש, מוהרש"ב, מוהריי"צ ואדמו"ר הרמ"מ.

15. לראשונה נדפסו קטעי הצוואה (בשנת תשי"ג) בס' 'אשכבתא דרבי' לר' משה דובער ריבקין ע"ה, שראה את הצוואה עצמה, ושם (בעמ' 130) כותב הוא אודות קטע זה, שבגוף הצוואה שבכתי"ק אדמו"ר נ"ע בא כאן פלפול ארוך עפ"י נגלה ועפ"י קבלה.

שוב נדפסו קטעים אלו בקונטרס 'חנוך לנער' לאדמו"ר הרש"ב (בשנת תשי"ט), ועל הקטע בדבר ט"ז הקדישים מציין האדמו"ר זצ"ל לדברי הזוהר פ' נח דנן (דף סב, ב). וכך גם באגרות-קודש חלק יד דלהלן.

16. עובדה זו מפורשת ב"רשימות" אדמו"ר זצ"ל (חוברת ה, עמ' 27) לגבי שנת האבילות על אמו; בס' השיחות תש"ד (עמ' 160) ובאגרות-קודש הריי"צ (יג, עמ' שצד) לגבי שנת האבילות על אביו; ברשימתו של אדמו"ר הריי"צ "יומן תרס"ו" לגבי יום היארצייט של אביו.

גם לבנו הריי"צ כתב הרש"ב בצוואתו זו: בשנה הראשונה תלמוד בכל יום פ' משניות לאחר כל תפלה.

17. אודות אמירת קדיש זה, מובאת בס' המנהגים דחב"ד (עמ' 77, בהע') הנהגה מופלאה: פעם, בקריאת יום ב' או ה' בשנת האבילות אחר אמו קם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע ממקומו ללכת אל הבימה לאמר הקדיש שאחר קריאת התורה. בינתיים התחיל אחר לאמר הקדיש, כי לא ראה שכ"ק אדמו"ר הולך אל הבימה. אבל תיכף בראותו [שהרבי מתקרב אל הבימה] הפסיק ונסוג אחור. כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע רמז לו שישאר במקומו, וכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אמר הקדיש, ואחר-כך ציווה לו שגם הוא יאמר הקדיש (כמקור לסיפור זה צויין שם: "מרשימותיו של כ"ק אדמו"ר שליט"א". אבל ב"רשימות" הנדפסות לא נמצא קטע זה).

18. כך נמסר גם על הנהגתו של אדמו"ר הריי"צ באבלותו ("רשימות" שבהע' 16, עמ' 6): ליל ש"ק לא אמר הקדיש שלפני ברכו הב'. עכ"ל. כך נהג גם הרבי זצ"ל וזהו המנהג הפשוט אצל חסידי חב"ד.

בקונטרס 'רמ"ח אותיות' (אות רכה) מסופר, שפעם אמר אחד האבלים בליל ש"ק את ה"ברכו" השני [ואת הקדיש], ואמר לו אדמו"ר מוהר"ש שעוד לא היה כדבר הזה [נוסח אחר: ששוב לא יעשה כן].

19. דעתו של האדמו"ר זצ"ל היא, שיש לומר את כל הקדישים אפילו כשאין חיוב בביהכ"נ, ואפילו את הקדיש שלאחר התהלים שנקבע לאומרו אחרי תפילת שחרית, והוא ע"פ דברי הלבוש (הובאו לעיל בהע' 4),שלעולם צריכים לומר קדיש אחרי אמירת פסוקים.

וכתב הרב חיד"א ב'שיורי ברכה' (יו"ד סי' שעו אות יא) בשם ס' 'ויקהל משה': שלא יש דבר להגין מפני המזיקין כאמירת קדיש על מזמורי תהלים. ולכן יש להנהיג לבנים על אבותם שילמדו בכל יום מהשנה קצת מזמורים ויאמרו קדיש.

20. כמה פעמים בשנה נהג אדמו"ר זצ"ל לומר קדיש (על כמה מבני משפחתו) ללא שעבר לפני התיבה, ואז היה עולה מנין הקדישים הללו לעשרה. אצל האדמו"רים הקודמים לבית חב"ד היו בזה מנהגים שונים, ואכמ"ל.

21. בכל זה ראה ב'שער הכולל' פ' יא אות כט, ופ' מט אות ז. וכתב שם שאין להרבות בקדישים, רק מה שתקנו הקדמונים. ואסור להרבות בקדישים כמו שאסור להרבות בברכות.

22. לפשר הכינוי "ברוכים", ראה ב"הנהגות האר"י ומקובלי צפת" (בס' 'תולדות האר"י' למ' בניהו, ירושלים תשכ"ז, עמ' 354): "ראיתי בצפת תוב"ב להחכם חסיד כמוהר"ר יעקב גווקיל נ"ע והחכם החסיד אברהם הלוי ברוכים ז"ל, המכריז 'שבת ברוכים' בערבי שבתות". ובעמ' 346 שם: הוא פתרון כינויו של ר' אברהם הלוי מוגרבי.. הוא היה יוצא ומכריז על השבת בלשון זו "שבת! ברוכים!", כלומר, קורא לבעלי החנויות ברוכים, שבת קרובה לבוא, הזדרזו לנעול חנויותיכם [על הנהגתו בזירוז העם לקראת שבת, ראה הנעתק להלן מס' 'עמק המלך'].

לרוב הידיעות דלהלן הגעתי מספרו זה של מ' בניהו, והריני מחזיק לו תודה.

23. בס' 'קב הישר' (פ' צג) מסופר: ונתן קולו בקול מר ואמר: אחינו בית ישראל, הלא ידוע לכם שהשכינה היא בעו"ה בגלות ובית מקדשנו היה לשריפת אש, וישראל הן בגלות המר וסובלים יסורים עינויים קשים ומרים, ונהרגו הרבה חסידים וחסידות בחורים ובתולות זקנים עם נערים בד' מיתות בית-דין, ונתלין ונידונין במיתות קשות ומשונות, ואתם שוכבין על מטותיכם בהשקט ובטח, קומו ונצעק אל ה' אלקינו שהוא מלך רחום וחנון, אולי ישמע ה' את קול תפילתינו וירחם על עמו שארית פליטת ישראל. והיה החסיד צועק ולא נתן מנוחה לכל בני העיר, והיו קמים כולן בשעה חדא לבתי מדרשות והיו אומרים התיקון חצות, ואחר-כך היו לומדין איש איש כפי השגתו, יש מהן היו עוסקים בדברי קבלה ובזוהר, ויש מהן היו עוסקין בגמ' ובמשניות, ויש מהן היו עוסקין בתורה ונביאים וכתובים. ואחר-כך היו אומרים תחנות ובקשות עד אור היום.

 

                                                            (אור ישראל, גל' כג)




הוסף תגובהתגובות