ב"ה יום שני, כ"ה מנחם-אב תשע"ט | 26.08.19  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בט"ו אדר תשס"ח
תגובות והערות - 'כפר חב"ד'
בנושאים מגוונים, שונים ומשונים

מכתבים למערכת

 

כמה הערות לגל' 931

פענוח הר"ת 'סה"ק'

            בעמ' 15 משתמש הרבי במכתבו בראשי-התיבות 'בסה"ק', והם פוענחו: "בספרים הקדושים".

            אבל כבר כתב רבינו עצמו (בהקדמתו לקונטרס 'בד קודש, הע' 3) כדוגמה לשגיאות שבמהדורה מסויימת: בפרק שני.. בא כמה פעמים ר"ת "בסה"ק" ר"ת רגיל בכת"י תורת החסידות, ופירושו "בספרי הקבלה".. אבל בבד קודש הנדפס פרטו הר"ת: בספרים הקדושים! עכ"ל רבינו.

 

מקום מאסרו של אדה"ז

            בעמ' 57 ו59- נדפסו תמונות מהמבצר שבו ישב אדמו"ר הזקן במאסרו, ואף מחדרו שבאותו מבצר.

            אף כי אין זו הפעם הראשונה שתמונות מעין אלו מתפרסמות עם הכיתובים הללו, אבל כדאי לדעת שאין בזה קורטוב של אמת: המבצר שבו היה רבינו הזקן תפוס כבר אינו קיים; הבנין הנראה בתמונה נבנה מאוחר יותר, לא הרחק מהמקום שעליו עמד המבצר הישן. וכמובן שאדמו"ר הזקן לא ישב בחדר זה, שעדיין לא בא לעולם בימיו.

 

נשיאת הסידור בשמאל

            בעמ' 106 נשאלה שאלה, מדוע נשא הרבי את הסידור בשמאלו ולא בימינו; ולכאורה פשוט הדבר, שהרי את יד ימינו היה הרבי מניח על מזוזות הפתחים שעבר דרכם, ביד ימינו היה תופס בפרוכת בכניסתו ובצאתו, ביד ימינו היה פותח את דלת חדרו ועוד ועוד. לפיכך היה הסידור ביד שמאלו.

 

ההנהגה אחר העיטוש

            באותו עמוד הביא הכותב שמועה בשם אדמו"ר הריי"צ, אבל מהרה"ח הגר"י לנדא ע"ה שמעתי בדיוק להיפך; שכך אמר לו אדמו"ר הרש"ב, שמשיכת האוזן היא מלמעלה למטה (ולאו דוקא כשמדברים באותה שעה על נפטר ל"ע כך אמר לו הרבי). ואדמו"ר הרש"ב גם לא היה אומר "לישועתך קויתי ה'" (אלא שאיני בטוח אם גם את זה אמר הרבי לרב לנדא).

            ועכ"ז, ראיתי כמה וכמה פעמים שאדמו"ר זי"ע התעטש, ובכל הפעמים שראיתי שמתי לב שאין הוא נוהג בתפיסת האוזן כלל!

 

 

"אדיר במרום"

            בגל' 935 (עמ' 106) מצטער הכותב על מנהג אנ"ש באה"ק שאומרים "אדיר במרום" אחרי שהכהנים נושאים את ידיהם (בחול ובש"ק), ועל שמנהג זה נקבע גם בסידור "תהלת ה'" החדש.

            לדעתו המבוססת על דבריו של הגרא"ח נאה ע"ה תפלת "אדיר במרום" שייכת רק למי שחלם חלום, וכדמשמע מהגמ' [ברכות נה, ב] והשו"ע [או"ח סי' קל] שה"רבונו של עולם" וה"אדיר במרום" קשורים זה בזה.

            והנה כבודו של הגרא"ח נאה במקומו מונח, אבל לא כל דבריו נתקבלו להלכה ואין לנו לילך אחריו בעיניים עצומות. וכפי שהביא הכותב עצמו בסעיף הבא שבדבריו, שאדמו"ר באג"ק פוסק לא כמותו. וכן מצינו בדברי הגראח"נ שביגדי"ת המצויין שם, שחידש שבשבת שובה אין צ"ל "שבת היא מלזעוק" ב"מי שברך" לחולה. ולא שמענו ולא ראינו שיעשו כדבריו. ויש עוד דוגמאות למכביר.

            ומה גם שדברי הגראח"נ הללו לא נדפסו בספריו אלא בא' העיתונים, ואולי אחר עיון נוסף והערות הקוראים חזר בו, ולכן לא אסף את ההערה הזאת לספריו.

            ובנדו"ד הרי מפורש בסידורי חב"ד ש"אחר הדוכן אומרים הקהל זה", ללא שום תנאי והגבלה. ואילו לפני ה"רבונו של עולם" נאמר "יאמר זה" בלשון יחיד, מאחר ומעיקרה נועדה תפילה זו ליחיד שחלם חלום ("ומה שנהגו הכל לומר כן ברגל כשהכהנים עולים לדוכן, זהו לפי שאי-אפשר שלא ראה חלום שצריך רפואה בין רגל לרגל" שו"ע אדמו"ר סי' קל).

            וכך מוכח מסידורי האריז"ל (סי' ר' שבתי, סי' ר"י קאפיל, סי' ר' אשר, סי' משנת חסידים) שאין קשר בין הרבש"ע ל"אדיר במרום", וביניהם נאמרות עוד בקשות לפרנסה ולימוד התורה וכו' (אף שאין להוכיח מזה כלל שזו דעתו של האריז"ל. ואכמ"ל). וכן הוא בעוד סידורים חסידיים לרוב.

            ויותר מזה מצינו בסידורים אחרים, שמפורש שם שתפילת "אדיר במרום" נאמרת הן ע"י הקהל והן ע"י הכהנים, ומוכח שאין לזה כל קשר לרבש"ע דחלומות (כך הוא בסידורים "אור זרוע", "נהורא השלם", "בית אברהם" ועוד).

ב"ערוך השולחן" (סי' קל אות ג) נראה לכאורה שגם הוא סבירא לי' שאמירת "אדיר במרום" אינה תלויה באמירת הרבש"ע, יעו"ש.

            ומכל הנ"ל נראה שלא צדקו המזלזלים במנהג זה, הן הכותב שהגדירו כמנהג השטיבלא"ך והן בעל סידור הגר"א החדש "אזור אליהו" שהגדירו כמנהג טעות.

 

אתרי "חסידות" בדויים

            בדיית אתרים "היסטוריים" או "קדושים" היא תופעה ידועה בעולם, כגון "המקום שבו התפלל משה רבינו אל הקב"ה בצאתו את העיר", או "המקום שבו משתה בת פרעה את התיבה מן היאור". לכל מדינה יש ענין להרבות את אתרי התיירות שבשיטחה, וטיילים תמימים "קונים" את כל מה שמוכרים להם מדריכיהם.

            גם בארצנו הקטנטונת נוצרו מקומות מעין אלו, כגון "סלע החורבן" (בדרך לבית-שמש) שאנשים ידועים בשמם שזרו "אגדות" סביבו, האתר טופח ע"י המשרדים הנוגעים בדבר, עד ש"ביטלוהו" אחרי מלחמת ששת הימים, שאז כבר היו אתרים אורגינאליים בשפע, ולא נצרכו עוד לבדותות.

            והנה זכינו ל"אתר חסידי" חדש: המקום שבו נפגשו הרה"ק רי"ל הכהן והרה"ק ר"ז מאניפאלי באמצע הלילה, אחרי שקראו את ס' התניא, ויצאו שם בריקוד של שמחה! האתר ממוקם במרכזו של הגשר המחבר את שני חלקי אניפאלי, ו"מנהג אנ"ש בזמן האחרון" ששם מספר מדריך הטיולים את הסיפור הנ"ל, ועולי-הרגל יוצאים גם הם בריקוד של שמחה על גודל הזכות שנפלה בחלקם לרקד באותו מקום (ראה: כפר-חב"ד גל' 824, עמ' 66).

            ויעויין בס' דברי-תורה להרה"ק ממונקאטש (מהדורא תניינא, אות עח) אשר כשם שסיפורי צדיקים אמיתיים מועילים ליראת-שמים, כך סיפורי צדיקים בדויים עלולים להביא לפגם האמונה.

            לצערנו יש אנשים שמסוגלים גם לבדות "מקורות" לסיפור "הריקוד על הגשר" (אולי בשם חסיד שכבר אינו בין החיים), אך באם לא יהיה זה מקור שנתפרסם לפני שנתחדשה "מסורת" זו לפני כמה שנים, יהיה היחס אליו כדברי רז"ל (קידושין ע, ב  ובכ"מ) שאם אחר עשיית המעשה נאמר, אין שומעין לו.

 

אתרי "חסידות" בדויים - ב

            בגל' 825 של כפר-חב"ד הצבעתי על התופעה שבדיית אתרים "קדושים" חדרה גם למחננו, והבאתי דוגמה מ"אתר חסידי" חדש: המקום שבו נפגשו הרה"ק רי"ל הכהן והרה"ק ר"ז מאניפאלי ופצחו במחול של שמחה (אחרי שקראו בס' התניא), והוא במרכזו של הגשר המקשר בין שני חלקי אניפאלי.

            כפי שציינתי שם, "מסורת" זו נתחדשה לפני שנים מספר, והכוונה לסיפורו האישי של "יוצר המסורת" הנדפס בגל' 692 של כפר-חב"ד (עמ' 42), שנלווה אליו גם תצלום מריקודו ה"ספונטאני" על אותו גשר. שם מביא הוא גם את מה שסיפר הרה"ח המפורסם ר' איטשע מתמיד הי"ד, בנוסח ששמע מפיו יבדלח"ט הרה"ח ר"י ויינברג שי' ופרסם בספרו "שיעורים בס' התניא", סיפור אודות פגישתם של הרבנים הק' הנ"ל "ברחוב בהלכם אחד אל השני, ואניפאלי כולה בערה".

            לנוסח זה (שאין בו לא ריקוד ולא גשר) הוסיף אותו כותב נופך מדיליה: "ואני שמעתי מזקני החסידים, ששני הצדיקים גרו משני צידי הנהר באניפאלי, וכאשר הלכו זה לקראת זה נפגשו באמצע הגשר שמחבר את שני חלקי העיר, ויצאו בריקוד במקום פגישתם על הגשר בשמחה עצומה".

            אותה שעה החשיתי, שהרי אינו דומה יחיד העושה לרבים העושים; ורק כשנוכחתי לראות שמבדותא זו נצמח "מנהג אנ"ש בזמן האחרון", שבהגיעם לאותו אתר מספר להם מדריך הטיולים את הסיפור הבדוי הנ"ל, והנוסעים התמימים יוצאים גם הם בריקוד של שמחה על גודל הזכות שנפלה בחלקם לרקד באותו מקום שרקדו הצדיקים הללו (כמדווח בגל' 824 של כפר-חב"ד עמ' 66) או-אז מצאתי לנכון לפרסם את מכתבי הנ"ל ולגלות ברבים שכל סיפור "הריקוד על הגשר" לא היה ולא נברא, ואינו אלא "גימיק" של מארגן הנסיעות כדי להשביח את מקחו.

            דבריי אלו פגעו בכבודו או בממונו של אותו אמרגן שהמציא את האתר הבדוי הזה, ויהי כמשלוש חדשים נחלץ להגן על אתר טיפוחיו, במכתב למערכת אחד העתונים. אחרי פתיחתו בקביעה שקרית כי לדעת הח"מ "כל הסיפור על פגישת שני הצדיקים הוא 'המצאה' המצוצה מאצבעו של 'מדריך הטיולים'", מוצא הוא "מקור" לגירסתו: בהוצאה החדשה של ה"שיעורים בספר התניא" מהרה"ח ר"י וויינברג שי', שם נמצאים "כל פרטי הסיפור בשם הרה"ח ר' איצ'ה דער מתמיד" הוא הוא הסיפור שכבר פירסמו בדיוק לפני שלוש שנים, ונעתק לעיל.

            אלא שתוך כדי דיבור הוא נאלץ להודות במקצת, "שבנוסח שמספר הרב ויינברג שי' [נוסח, שלדברי הכותב, הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר זי"ע!] לא מוזכר שהריקוד היה ממש על הגשר, אלא באמצע אניפולי" ברם, כל הקורא באותו מקור נאלץ "לכפור" בכל! לא זו בלבד שאין בו גשר, אלא גם ריקוד אין בו וגם לא "אמצע אניפולי" (שלטענתו ה"גשר" ו"אמצע אניפולי" כולא חד)! כל מה שמסופר שם הוא, ששני הצדיקים הללו נפגשו ברחוב ו"אניפאלי כולה בערה"

            לסיפור הפגישה הנ"ל רמזתי כבר בספרי "תורת-חב"ד תניא" (קה"ת, תשמ"ב; עמ' 31 הע' 5), שהוא נדפס בשנת תשל"א בס' "בן לאשרי ברכה משולשת" (להרה"צ ר' יצחק הכהן הוברמן, המכונה "הצדיק מרעננה" שאליו ולבני חבורתו כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ זצ"ל את מכתבו הנדפס בסוף קו' העבודה ובפתח ספרו רושם הוא את כל גדולי החב"ד ששמע מפיהם), וכך מסופר שם (בעמ' שמה):

            סיפר לי הר"י מתמיד, שפ"א בא אדמו"ר הזקן נ"ע לבית הרר"ז לאניפאלי והי' שם גם הרי"ל כהן, וישבו אצל השולחן באופן שפניהם הי' הפוך מהפתח. וכשפתח אדמו"ר הפתח נתרגש הרר"ז ועמד מלא קומתו, ואמר: מה חידש ה.. ליטוואק, ונתן לו [אדמוה"ז] איזה קונט' מהתניא ואיזה קונט' נתן להרי"ל כהן ועזב תיכף את הבית. ואח"כ הלך גם הרי"ל לביתו. וכשעיין הרר"ז בהכת"י נתלהב מאד ולא הי' יכול להעמיד ע"ע שלא להודיע מזה להרי"ל, והלך בחצות הלילה לבית הרי"ל. אך גם להרי"ל אירע כן וגם הוא הלך להודיע להרר"ז, ופגשו זה לזה באמצע הדרך, ונתפלאו מאד על זה. ע"כ הנוגע לענייננו (הסיפור ממשיך באירועי הבוקר שלמחרת, וגם שם אין גשרים ואין ריקודים).

            ובכן, הרי לנו שני עדים נאמנים שכל סיפור "הריקוד על הגשר" מצוץ מן האצבע, ואין כאן לא ריקוד ולא גשר.

            בסיום מכתבי הנ"ל העליתי את האפשרות שיבואו ויבדו "מקור" בשם חסיד שכבר אינו בין החיים; ואכן, כצפוי, מגלה לנו עתה אותו אמרגן שהוא אמנם שמע את גירסת "הריקוד על הגשר" מאחד החסידים, ה"ה הרה"ח ר"ז בוטמאן ז"ל; וכבר ציינתי באותו מכתב לדברי חז"ל (קידושין ע, ב) שאפילו תלמיד-חכם אינו נאמן לומר ששמע מרבו דבר הלכה מסויים, באם קדמה לאמירתו זו עשיית מעשה (כלומר: אפילו ת"ח אינו נקי מחשד בדיית מקורות לשם הצדקת מעשיו!). כל-שכן שאין לתת אימון באיש עסקים שיש לו (בנוסף להצדקת עצמו) גם אינטרס אישי בקיומו של "אתר תיירותי" מסויים, ובשעה שכתב על כך לראשונה בכפר-חב"ד "לא זכר" משום מה לומר דברים בשם אומרם.

            ולא זו בלבד, אלא ששאלתי את בנו הגדול של הרה"ח המנוח הנ"ל, והוא מעולם לא שמע מפי אביו את הסיפור הזה... (את הבן הצעיר לא שאלתי, מאחר וגם הוא מרקד באותו תצלום של "הריקוד על הגשר" שבגל' 692, לפיכך עדותו תהיה "אחר המעשה" והיא אינה מעלה ואינה מורידה).

            ובאשר ל"התלהבותו" של אותו אמרגן מטיולים אלו, כנראה שנתעלם ממנו מה שנתפרסם באותה "במה" (גל' קצד) "אודות הנוהג שהתפשט לאחרונה לנסוע ל'מקומות הקדושים' ולמרכזי חב"ד מלפנים 'און מיט א שטורעם'", לאור שיחתו של רבינו זצ"ל (במוצאי ש"פ משפטים תשל"ט) שממנה ניכר עד כמה לא היתה דעתו של הרבי נוחה מתופעת הנסיעות ל"מקומות קדושים", ועד כמה לא עודד אותה (בלשון המעטה!), שהרי "שלימות" זו אינה חסירה לא לבחורים שעדיין אינם בקיאים בש"ס משנה וגמרא ובכל מאמרי החסידות, וגם לא לישישים בעלי זקן לבן [ואם בנסיעה מחו"ל לאה"ק כך, ביציאה מאה"ק לחו"ל על אחת כמה וכמה!].

            ומענין לענין: נראה לענ"ד (עד שלא יוכח להיפך) שקידוש ערי לידתם של צדיקים זר לגמרי לרוחה של היהדות, ורק מקום קבורתם נתקדש לנו; נצרת ובית-לחם קדושים לנוצרים, ואילו לנו להבדיל בית-לחם מצויינת כקבורת רחל אמנו ולא כעיר הולדתו של דוד מלכא משיחא ע"ה. ואכמ"ל.

            מה שנותר עדיין לבאר בקושיותיו של אותו מקשן הוא, מה איכפת לי כל-כך אם חסידים נלהבים רוקדים כאן או שם, ומה לזה ול"פגם האמונה" (כפי שהבאתי מספרו של הרה"ק ממונקאטש שזו התוצאה של "סיפורי צדיקים" בדויים).

            והדבר מתבאר במה ששמענו מכ"ק אדמו"ר זי"ע (בי"ב תמוז תשכ"ז), במענה לטענה מדוע הוא מתנגד כל-כך לאלו הרואים את תקופתנו כ"אתחלתא דגאולה", ומדוע זה יטול מיהודים את הנאתם?! והעולה מדבריו, שהאמונה ב"תחליפים" מרחיקה מן האמונה בדברים ה"מקוריים" ומעכבת את הגאולה האמיתית (וראה גם בס' "דעת תורה בעניני המצב באה"ק", עמ' 35).

            הרב עדין אבן-ישראל שי' היטיב כדרכו לבטא זאת בסגנון המובן גם לאנשי עסקים: כסף טוב בורח מפני כסף רע כשמטבעות מזוייפים נכנסים לשוק, הכסף הטוב יוצא (כפר-חב"ד, גל' 672, עמ' 47. וגם שם מיירי לענין האמונות שנתחדשו בזמן האחרון).

            ולאידך גיסא: מי שיתחזק בדרך האמת, מובטח לו שלא יפול בפח הבדותות והדמיונות.

 

א] על ההתעטשות

ב] האמנם נתגלה "המעיין הלבן"?

[א]

            במאמר על ההתעטשות (גל' 1027) מובא מעשה רב של הרבי (בשנת תשכ"ד) שלא משך באזנו אחר שהתעטש, ולדברי הכותב "זוהי למעשה העדות היחידה שמצאתי על התעטשות של הרבי. יצויין, ששוחחתי עם אחדים מאנ"ש הבקיאים בהליכותיו של הרבי, והשיבוני שמעולם לא ראו את הרבי מתעטש או מפהק".

            ובכן, להוי ידוע לכל אותם "בקיאים בהליכותיו של הרבי", שגם בש"ק פ' קדושים (מברכים חודש אייר) תשכ"ז, התעטש הרבי בשעת אמירת התהלים שלפני התפילה, ולא משך באזנו. כך גם בתפילת המנחה בי"ג אייר שלאותה שנה, אחרי שחזר מהאוהל, התעטש הרבי פעמים רבות ולא נהג כנ"ל. ושוב ביום חמישי י"ד סיון תשכ"ז, אחרי שהרבי עלה לתורה וסיים את אמירת הברכה האחרונה, התעטש ולא נהג כנ"ל.

            כל זה רשום אצלי ביומני מאותה שנה. מן הסתם היו פעמים נוספות, אבל לא רשמתין אחרי שכבר הוברר לי מנהגו של הרבי בשלש פעמים (את הפיהוקים  שראיתי לא רשמתי כלל, מפני שלא מצאתי בהם שום ענין להלכה ולמנהג).

            לגבי מנהג המשיכה באוזן אחר ההתעטשות, מביא שם הכותב בשם הרה"ח ר"א פאריז שראה את אדמו"ר הרש"ב שהתעטש ומשך באזנו. ועוד מביא שם מ"אוצר כל מנהגי ישורון" שכתב: ומה שאומרים לאדם כשמתעטש בזכירת המתים "משוך אזנך" וכו'.

            ואני שמעתי מהגה"ח הר"ר יעקב לנדא ע"ה, שאדמו"ר הרש"ב נ"ע אמר לו: מה שאומרים העולם שאם מתעטשים בשעה שמדברים על מת יש למשוך באוזן, זה אינו, אלא בכל פעם שמתעטשים יש למשוך באוזן (הרבי הדגים לו שהמשיכה נעשית לכל אורך האוזן מלמעלה למטה, ולא רק בתנוך האוזן. ולדברי הרב לנדא קרוב לומר שהרבי הראה זאת באזנו השמאלית).

            מהרה"ח ר' שלום חסקינד שי' שמעתי, שהרבי אמר לו בשם אדמו"ר הריי"צ, שאחר העיטוש אוחזים בחלקה העליון של האוזן (ולא זכר האם אוחזים אוזן ימין ביד ימין, או אוזן שמאל ביד שמאל).

            עכ"פ ברור שרבינו זצ"ל לא נהג במנהג זה. ומכאן תשובה לכל הטוענים שהרביים חיקו את קודמיהם בכל פרט ופרט, וממנהגיהם יש להסיק כיצד נהג מורנו הבעש"ט נ"ע.

[ב]

            בתיאור המסע ברוסיה שבאותו גליון (עמ' 38 ואילך) נרשמו אי-דיוקים רבים, לצד "חידושים" שנובעים, כנראה, ממניעים מסחריים בעלמא (תופעה שכבר התרעתי עליה בעבר מעל במה זו, בקשר ל"אתרי חסידות בדויים").

            אורשא; הכותב מציין ששם כיהן ברבנות הרב זיסלין. אבל קדמו לו רבנים מאנ"ש, ובהם הגה"ח ר' יצחק אייזיק (שאליו כתב אדמו"ר הצ"צ את התשובה סי' שסה בחלק אהע"ז). ובעיקר: הרה"ג מו"ה מרדכי אחיו של אדמו"ר הזקן היה גם הוא רב באורשא.

            דוברובנא; כ"זיכרון החב"די הראשון" מציין הכותב את דמותו של הגה"ח ר' נחמיה מדוברובנא "מתלמידי וחסידי כ"ק אדמו"ר הצמח צדק", ומה"עבר הקרוב יותר" המפעלים לייצור טליתות ששכנו בעיר זו.

            את שני הפרטים הללו יש לשייך לעבר היותר רחוק: (א) הר"ר נחמיה מדוברובנא היה מתלמידי וחסידי אדמו"ר הזקן. (ב) מפעלים לייצור טליתות שכנו בדוברובנא כבר בימיו של הר"ר נחמיה הנ"ל, והוא עצמו התפרנס ממפעל כזה (אליבא דסיפורי החסידים, הוא היה חותם "נחמיה פאבריקאנט" [="נחמיה התעשיין"])...

            ליאדי. "לא מצאנו כאן את ביתו של אדמו"ר הזקן" מציין הכותב, ואינו מפרש האם מפני שאין שם בתים ישנים כלל שניתן לומר על אחד מהם "כי הוא זה", או שמא לא נתגלתה להם "ההיא סבתא" שיודעת תמיד להצביע על האתרים המתבקשים.

            אבל ידוע שביתו של אדמו"ר הזקן נשרף עם העיר ליאדי כולה, במהלך נסיגתו של צבא נפוליאון מרוסיה ('בית רבי' פרק כג. אגרות-קודש אדמו"ר האמצעי עמ' רלה).

            "המעיין הלבן"; לדברי הכותב סיפר אדמו"ר הריי"צ, שאדמו"ר הזקן גילה את המעיין במעבה היער, בדרך מדוברומיסל לליאזנא. ואכן, עמוק בתוך היער הגדול שמשתרע בין דוברומיסל לליאזנא גילו תיירינו את המעיין, ולאחר הליכה של ארבעים דקות הגיעו לאגם שמתהווה ממי המעיין.

            סיפור חשיפתו של "המעיין הלבן" ע"י אדמו"ר הזקן מצוי בשני מקומות: ברשימתו של אדמו"ר הריי"צ אשר בס' המאמרים תש"ט (עמ' 87), ובס' השיחות תש"ב (עמ' 150). על אף השינויים שבין שני המקורות הללו, יכולים אנו להסיק מהם: שהמעיין נבע למרגלותיו של הר קטן (גבעה), במחצב אבן שבכרם (גינה), באחוזתו של הר"ר ברוך, שהיתה ממוקמת במרחק של כשלושה קילומטר מהעיר ליאזנא. במרחק קצר ממקום נביעתו (או מהגינה) כארבעים אמות הופך הנהר לתעלה רחבה.

            תמיהני מה מכל הנתונים הברורים הללו תואם למעיין שנתגלה במעבה היער שבין דוברומיסל לליאזנא.

            פטרבורג; הכותב מתאר את הביקור "במבצר שאדמו"ר הזקן היה אסור בו"; אבל כבר כתב הרה"ח ר' שלום דובער לוין שי' בספרו "יומן השליחות המיוחדת" (עמ' תעה), שהבנין הנוכחי נבנה בתקופת אדמו"ר ה'צמח צדק', ואילו מהמבצר שבו היה כלוא אדמו"ר הזקן במרחק לא גדול מהחדש לא נותרה אבן על אבן, ועל מקומו נטועה חורשה.

            צרסקי-סעלא; הכותב מתרגם את שם המקום: "ארמון המלך". אבל מה נעשה, והתרגום הנכון הוא: "כפר המלך".

            עוד ממשיך הכותב לבאר, שזהו אחד הארמונות שהיו לצאר הרוסי מחוץ לעיר, "מקום מאוד מכובד. כשהרבי מהר"ש נסע לפטרבורג, התארח כאן כמה פעמים, וכידוע היה מתארח דוקא במקומות יוקרתיים".

            מהו המקור לידיעה זו? אדמו"ר הריי"צ נ"ע מספר על פעם אחת שאדמו"ר מהר"ש נסע מפטרבורג לנפוש בצרסקי-סעלא (אגרות-קודש, ד, עמ' תצז). האם לכותב ידועות פעמים נוספות?

            גם כשאדמו"ר מהר"ש התארח שם, האם הוא התגורר בארמון המלך?! ושמא התאכסן בביתו של החסיד ר' אליעזר אליאנסקי? (ראה: אגרות-קודש הריי"צ, ח, עמ' קמח).

            חוששני, כנ"ל, שחלק מ"חידושים" אלו נובע ממניעים מסחריים: תחילה הצורך בהפקת סרט "באורך מלא", ואחריו אירגון מסעות "בעקבות רבותינו" (אולי תחת סיסמת הפירסומת "הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו").

            אין זה מיסחור גרידא של החסידות, אלא יצירת "חסידות" חדשה אשר לא היתה לעולמים; בדורות הקודמים לא ידעו החסידים ממסלולי מסעות סביב "קברי צדיקים" וכל-שכן שלא הכירו את מסלול הטיולים "בעקבות צדיקים".

            בבית הרב אירע פעם שאדמו"ר הזקן ציוה לאדמו"ר הצ"צ לנסוע לערי ילדותו של אדמו"ר הזקן; כשהרב"ש בן הצ"צ נזדמן פעם עם אדמו"ר האמצעי לדוברומיסלא נסעו יחדיו לסביבות ליאזנא וברבות השנים נסע לשם הרב"ש פעם עם מוהר"ש; כשאדמו"ר הרש"ב ומוהריי"צ נזדמנו פעם לליאזנא התעניינו בצורת ביתו של אדמו"ר הזקן וגם חסידים מנעוויל הלכו לראות את המקום שבו שבת אדמו"ר הזקן בדרכו לפטרבורג, שהיה בסמיכות לנעוויל.

            אבל מעולם לא נוצר פולחן נסיעות ולא שמענו על התארגנויות של תלמידי הישיבה בליובאוויטש לביקור בליאדי או בלאזניא, אף שהיה ביכלתם לשכור את "פיישע הבעל-עגלה" לנסיעה קצרה מעין זו בימי "בין הזמנים".

            דעתו של רבינו זצ"ל לא היתה נוחה אפילו מנסיעות ל"מקומות הקדושים": האם זה מה שחסר לו לבחור שלא סיים עדיין את לימוד הש"ס ואת כל מאמרי החסידות?! ספק גם האם אכן זה מה שחסר לו ליהודי בעל זקן לבן... (שיחת מוצאי ש"ק משפטים תשל"ט. שם מדובר בקשר לנסיעה מחו"ל לאה"ק, וכל-שכן ביציאה מאה"ק לחו"ל).

            שרשיהם של מסעות תיור אלו נעוצים ב"תרבות הפנאי" ובתנאי "חברת השפע", מושגים שהם זרים מעיקרם לרוח החסידות המקורית.

            "תיירות יהודית" היא זו המתוארת בלשונו הציורית של הרה"ק ר"נ מברסלב זצ"ל ('שיחות הר"ן' אות כח): ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם, כדי שיהיה בכל מקום. כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות ומוציאים הוצאות רבות על זה, כדי שיוכל אח"כ להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר "הייתי בוורשא" וכיוצא בזה. כמו כן ראוי שיהיה האדם בעוה"ז בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעוה"ב שהיה בכל מקום, דהיינו בכל הספרים הקדושים כנ"ל. עכ"ל.

            דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור בשיחתו הנ"ל של הרבי, שמי שלא תייר בכל הש"ס ובכל ספרי הדא"ח אין לו מה לתייר ב"מקומות הקדושים" האמיתיים, וכל-שכן שלא באתרים הבדויים.

 

 

 

ניקוד שם העיר "באברויסק"

            בגל' 1024 (עמ' 38) הערתי על דבריו של מי ש"תפס" את מתרגם ה'בית רבי' לאידיש ב"טעות": שהוא ניקד את האל"ף של "באברויסק" בפת"ח במקום בקמ"ץ.

            והעירני חכם אחד, שנתעלמו ממני דברי אדמו"ר הצ"צ (בשו"ת אהע"ז סי' רטז אות א), ששם מפורש כדבריי.

            וזה לשונו הק': וכמו שם עיר ליובאוויטש ועיר לאדי, כותבין אל"ף בשביל פתח. וכן עיר באבינעוויטש, באריסעוו, באברויסק וכמוהן רבים. עכ"ל.

 

 

חיית?ני וחיית?ני

            במכתבו הנדפס בגל' 1074 (עמ' 12), מסתמך הרה"ג ר"מ מאזוז שליט"א על שמועה, שהרבי זצ"ל היה אומר את שני הנוסחים, "חייתני" בקמץ ו"חייתני" בפתח. ומסיים בסגנון חז"ל: "כלום הגענו לסוף דעתו של רבי שמעון"?

            אך מה נעשה ורבינו זצ"ל לא היה אומר את שני הנוסחים, אלא רק "חייתני" בקמץ (כפי שהורה לרבים ב'לוח הי"י' עמ' נג), והוי מילתא דעבידא לאיגלויי לכל מי שיאזין לכל אחת מעשרות ההקלטות מתפילתו של הרבי, וכך גם בתקליטור "תפלת מנחם" המצוי לרבים.

 

 

"לא תגנוב" מעצמך!

 

            בגל' 940 (עמ' 46) הובאה האימרה הידועה, שבקוצק מפרשים את הכתוב "לא תגנוב" שאסור לך לגנוב מעצמך!

            כדאי לדעת שכך נתפרש כתוב זה גם בבית-מדרשו של אדמו"ר הזקן, שנים רבות לפני היות קוצק. וכרגיל, גם בביאור יותר.

            והוא בס' מאמרי שנת תקס"ב (עמ' רטו): וכמו אדם התחתון בגנבו את עצמו, כשיש תערובת שקר בלבבו ונדמה לו שזהו ישר [אולי צ"ל: שזך וישר] פעלו. ואם יודע מהערבוביה אלא שמיפה עצמו, אז הוא גונב מעצמו כו'.

            ועוד שם (בעמ' תנא): ו"לא תגנוב" הוא ענין הגניבה בתפילה, שמדמה לו שגירש את יצרו כו' ושבר כל התאוות רעות וגסות, ובאמת הוא שקר וגונב מעצמו, שגונב את לבו עצמו כו'.

            וראה עוד ב"לקוטי תורה" פ' במדבר (דף יג, ג ודף יד, ד) שהזהירות מ"לא תגנוב" היא כשהאדם נשמר מצביעות, מפניות ומדמיונות שוא, שלא ידמה בעצמו ששיבר התאוות רעות, ובאמת שקר הוא.

 

אדמו"ר מהר"ש ו..לינקולן

בעתונכם הנכבד מיום כ"ח במנ"א בסקירה על כינוס השלוחים לאה"ק צוטטו רעיונות שנאמרו ע"י נשיאי ארה"ב, שמקורם ושרשם בדבריהם של להבדיל נשיאי חב"ד.

וביניהם, אימרה של הנשיא לינקולן ה"מושרשת בדבריו של הרבי מהר"ש שחי באותה תקופה".

ברם, "שידוך" זה מופרך מעיקרו, שהרי הנשיא לינקולן נרצח כשנה לפני הסתלקותו של הצמח צדק וקבלת הנשיאות ע"י אדמו"ר מהר"ש.

 

 

 

 

שאגת החו?ל?ם

            בס' "שרשי מנהג אשכנז" (ב"ב תשנ"ה, עמ' 262) מסופר על חכם ירושלמי בן דורנו, שקרא באחד מספרי הקדמונים [איזהו?] שהגיית החולם היא כעין שאגת אריה. הלך אותו חכם לגן-חיות והאזין בתשומת לב מרובה לשאגת האריות, ובעקבות זאת הגיע למסקנה שהגיית החולם האשכנזית הישנה א?או? [כנהוג אצל חלק מיוצאי גרמניה] היא הנכונה.

            ומוסיף שם המחבר הערה מלומדת: יש לציין, שהאריות בכמה גני חיות בימינו נתונים בטיפולים רפואיים מיוחדים, כדי להפחית את עוצמת השאגה שלא תפריע לסביבה, ואין מקום לבדוק את הענין הזה באריות הללו. עכ"ל.

            כשקראתי את הדברים הללו לראשונה, נתתי תודה לה' על שהבדילנו מן התועים ולא שם חלקנו כהם, והתברכתי בלבבי לאמור: "לנו זה לא יקרה"!

            אבל למקרא המכתב "חול"ם כציר"ה מנהג חב"ד" (כפ"ח גל' 980), הדרנא בי, ועלי לציין בצער: "גם לנו זה קרה"!

            מי היה מאמין שיבוא יום ואצל חסידי חב"ד יהפוך "חיקוי" ("מעשה קוף" בלשון ההלכה) לחלק עיקרי בחסידות ו"מנהג חב"ד", וחיקוי המיבטא יהיה נושא לענות בו ולהעלותו על סדר יומם של חסידי חב"ד בשאגה מנהמת הלב: "היתכן?!"

            רז"ל הורונו "חיקוי רבו" מהו, וסיפרו לנו (במס' סוכה כח, א) על ר' אליעזר ש"חיקה" את רבן יוחנן בן זכאי רבו, וגם הוא כרבו לא קידמו אדם בבית-המדרש, לא הלך ארבע אמות ללא תורה וללא תפילין, לא שח שיחת חולין וכו'.

            האמנם נכונים הם דברי כותב המכתב ש"אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר לחקות את הרבי בכל עניין של הלכה ומנהג"? האם, למשל, "אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר" שכל דיבורינו יהיו רק בענייני תורה ויראת-שמים, כפי שראינו אצל הרבי?

            האם, למשל, "אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר" למעט בשינה ובאכילה כפי שראינו אצל הרבי?

            האם, למשל, "אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר" לעמוד בתפילה במקום אחד, להתפלל כל מלה מתוך הסידור ולעקוב אחרי "חזרת הש"ץ" מתוך הסידור?

            ואיך לא נבוש לחשוב שבחיקוי המיבטא נמצאנו מחקים את ה"רבי"? האם זהו ה"רבי"?! לא ולא! לא מיניה ולא מקצתיה!

            ואם תמצי לומר, יכולים אנו להוכיח מאדמו"ר הזקן שלא שינה את מיבטא מקומו שהורגל בו מילדותו, ולא קיבל עליו את מיבטאם של רבותיו הבעש"ט והמגיד נ"ע.

            וכך יכולים אנו להוכיח גם מהנהגתו של אדמו"ר זי"ע, שלא חיקה את רבו אדמו"ר הריי"צ לא בצורת הכתב, לא במלבושיו ולא בשום ענין חיצוני.

            במאות מאמרי הדא"ח הורונו רבותינו הק' לדורותיהם תפילה מהי, ולא מצינו בהם רמז כלשהו לחשיבות המיבטא בכלל, ו"המיבטא של יוצאי רוסיה" בפרט! "היתכן?!"...

            ואדרבה! אפילו דקדוק תיבות התפילה שיש לו יסוד ושורש בהלכה ובקבלה, גם אותו דחו מפני עיקרה של התפילה; וכפי שכותב מהרי"ל (אחי אדמו"ר הזקן) בהסכמתו לסידור, שאדמו"ר הזקן אמר לו [בשם רבו?] "שהלעיג על המדקדקים האחרונים האומרים 'לפיכך' בכ"ף רפויה, ומחמת זה גורמים להשכיח ענין עיקר התפילה שצריכה להיות בכוונה".

            לאור כל האמור הריני מציע להעלות על "סדר היום החסידי" בעיות חמורות יותר וגורליות לעתידה של חסידות חב"ד כגון החזרת עטרת "התפילה החסידית" ליושנה, והליכה בדרכים שהורנו רבינו, מבלי לגרוע מהם ומבלי להוסיף עליהם.

 

מגילת אדמו"ר מהר"ש

            בגל' 1039 (עמ' 22 ואילך) נכתב אודות שתי מגילות המיוחסות לאדמו"ר מהר"ש, והכותב מקשר את דבריו לוויכוח שהתנהל אשתקד על דפי העתון.

            בענין זה יש להבהיר, שגם המגילה השניה נכתבה בכתב אדמו"ר הזקן, כך שאין לה שייכות ישירה לוויכוח בין המחזיקים בכתב אדמו"ר הזקן לבין המנגדים עליו.

            על המגילה השניה נאמר שם שהיא נמצאת "אצל משפחה מסויימת"; אבל כבר נתפרש ב"אוצר מנהגי חב"ד" לפורים (עמ' רסו) שהיא היתה בידי הרה"ח רא"ח קרליבך, שקיבלה מחותנו הרה"ח ר"ש זלמן שניאורסאהן שקיבלה מידי בנו [כך צ"ל שם] של הרה"ח ר' מענדל בן מוהר"ש (שם נפרטו גם שינויי הנוסח שבין שתי המגילות).

            הכותב מקשה קושיות רבות על השינויים שבין שתי המגילות, ומנסה ליישב אותן. אך כבר לימדנו רבינו (בשיחת כ' מנ"א תש"י) שבכל תירוץ יש מקום להסתפק בנכונותו, אבל אם בתירוץ אחד מתורצות קושיות רבות סביר שתירוץ זה קרוב יותר אל האמת.

            גם בענייננו נופלות כל הקושיות כאחת, באמרנו שמגילה זו אינה בכתיבת ידו של מוהר"ש!

            כשלפנינו מגילה אחת שהיא ללא ספק בכתיבת מוהר"ש, ומגילה שניה שהכתב בה שונה לחלוטין, זקוקה המגילה השניה להוכחה שגם היא יצאה מידי אותו סופר. ובכל כהאי גוונא אין די ב"ייחוס משפחתי", ובפרט בשעה שלא נלווה אליו עדות ברורה ומקובלת שאכן זו המגילה שאדמו"ר מוהר"ש כתב עבור בנו הר"ר מענדל.

            באשר לשינויי הנוסח בין המגילות, טוען הכותב שהמגילה השניה היא "משנה אחרונה", ועדיפה היא על המגילה הראשונה.

            לענ"ד, אפילו אם נאמר שגם השניה נכתבה ע"י אדמו"ר מוהר"ש, אין כאן לא "משנה ראשונה" ולא "משנה אחרונה"; מוהר"ש לא הורה לנו לכתוב בצורת המגילה הראשונה, ולא חזר והורה לנו ב"משנה אחרונה" לכתוב בציור המגילה השניה. מי שהורה לנו הלכה למעשה לכתוב כמגילה הראשונה הוא כ"ק אדמו"ר זי"ע, שכתב מפורש: מה שהדפיסו [בס' התולדות מהר"ש] עמוד ממגילת אסתר היה בזה גם מעין הוראה לרבים באופן כתיבת המגילה (אגרות קודש, יא, עמ' שמח, משנת תשט"ו).

            הוראתו זו של הרבי היא חד-משמעית ולא מצינו לה "משנה אחרונה" שתשנה אותה.

            וזאת למודעי, שבעשור הראשון לנשיאותו של הרבי היה רא"ח קרליבך ע"ה נותן את "המגילה השניה" לרבי בפורים של כל שנה ושנה, כך שהרבי ידע היטב על קיומה ועל ייחוסה, ובכל זאת חזר והדפיס בשנת תשט"ו את מנהגי הפורים שבהם נאמר שבמגילת מהר"ש לא כל העמודים מתחילים ב"המלך" ולא כמו במגילה השניה. הרי ש"המגילה שכתב מהר"ש" היא המגילה הראשונה, ואין אחריה שום "משנה אחרונה".

            עוד מתייחס הכותב לנדפס בקובץ "יגדיל תורה" (חוברת כו) אודות צורת האותיות בכתב אדה"ז, כפי שהן בפרשיות שכתב הר"ר ראובן, ועל כך הוא מעיר: אבל כבר ידוע שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע אמר על פרשיות הנ"ל שהוא מסופק אם הן אכן מר' ראובן. עכ"ל.

תמיהני על דבריו אלו, שהרי דברי מוהריי"צ מובאים שם בשלימותם על אתר (בהע' 41). אלא שהכותב מצטט את דברי מוהריי"צ באופן חלקי המעוות את משמעותם, מפני שהרבי אמר שהוא מסופק האם פרשיות אלו הן של הר"ר ראובן או של תלמידו שהיה כותב בדוגמת רבו.

מיהו אותו תלמיד? דבר זה למדנו ממכתבי אדמו"ר הריי"צ, שהוא הר"ר זונדל תלמידו המובהק של הר"ר ראובן, שאצלו לקחו בני אדמו"ר הצ"צ פרשיות, שהיו נחשבות בזמנם כמו פרשיותיו של הר"ר ראובן בזמן אדמו"ר הזקן (אג"ק, ב, עמ' שמו. יג, עמ' שכה).

כך שאין מה לזלזל בפרשיות אלו ולחפש בהן תיוהא.

מאידך גיסא אין לראות בכל האמור לעיל זלזול ח"ו ב"מגילה השניה"; גם אם לא נכתבה ע"י אדמו"ר מוהר"ש אבל כתובה היא בכתב אדמו"ר הזקן, וכל הסת"ם שנכתבו בכתב זה בשנים קדמוניות חשובים ונחוצים לנו כיום לבירור מדוקדק של ציור האותיות.

ועל כך עלינו להודות לכותב הנכבד שהפנה את תשומת הלב למגילה מיוחסת זו.

 

 

לאיזה מדרש הכוונה?

            ב"תורה אור" פ' ויצא (כג, א) נאמר: ..שאינו מרגיש כלל בעסקים החולפים לפניו מחמת גודל התקשרות שיש לו בהמחשבה, וכמ"ש במדרש בעובדא דר' חייא רבה. עכ"ל.

            ונשאלה השאלה בגל' 881 (עמ' 94): לאיזה מדרש הכוונה.

            ונראה שהכוונה למסופר בירושלמי מס' כלאים (פ"ט ה"ג) על רבי חייה רובה (הוא ר' חייא רבה) שישב בבית-המרחץ ולא הבחין בר' ישמעאל ב"ר יוסי ולא קם מפניו, והסביר, שאפילו אילו היה רוחץ באותה שעה לא היה מרגיש ברחצתו, מחמת שהיה שקוע בעיונו "בכל ספר תילים אגדה". ומאז מסר לו רבי שני תלמידים שיהלכו עמו, מפני הסכנה (שלא יסתכן מחמת טירדת המחשבה פ' פני משה).

            וידוע שגם לדברי אגדה שבש"ס קוראים לפעמים "מדרש" (וכך בתניא פ"א: "ולכן ארז"ל במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים..", אע"פ שזו גמרא ביומא לח, ב. וראה במפרשי התניא שם).

 

 

דיוקים בנוסח התפילה בלוח "היום יום"

            במדור "קוראים כותבים" שבגל' 917, שאל השואל מדוע נחית הרבי (ב"היום יום" עמ' נג) לקבוע את הנוסח דוקא בדברים המנויים שם, ואלו הם:

            [א] וכן [בצירי ולא בפתח] שני כתובים,

            [ב] חייתני [בקמץ ולא בפתח] מירדי בור,

            [ג] זכר [בסגול ולא בצירי] רב טובך,

            [ד] משליך קרחו [בפתח ולא בקמץ] כפתים,

            [ה] ומלכותו ואמונתו לעד קימת.

            ויש להוסיף את הדיוקים הנוספים באותו עמוד:

            [ו] ניקוד התיבות "מאמר" ו"נאמר" שב"א-ל ארך אפים",

            [ז] ניקוד תיבת "זכור" כי עפר אנחנו,

            [ח] ניקוד תיבת "ונטלתני" שב'ובא לציון',

            [ט] ואהבתך "לא תסור" (ולא "אל תסיר").

            ועוד דיוק מובא שם בעמ' ז:

            [י] בסיום ה'הלל': יהללוך.. כל מעשיך (ולא: על כל מעשיך).

            ואף כי ניכר שעיקר כוונת השואל היא בקשר לדיוק ניקוד הפסוקים, אך מן הכלל ניתן ללמוד על הפרט, והוא פשוט: שבמקומות אלו יש למתפלל בסידור אדמו"ר הזקן (דהיינו סידור "תורה אור" וכד') ספק מיניה וביה כיצד עליו לבטא את המלים הללו.

            ועל הסדר:

            [א] בברייתא דר' ישמעאל נכתב שם: וכן (נוסח אחר: וכאן).

            [ב] ליד התיבה "חייתני" [בקמץ] נכתב שם, נוסח אחר: התי"ו בפתח.

            [ג] זכר לא נרשמו שם חילופי נוסח, אבל הספק נגרר כנראה מהספק שבקריאת פרשת זכירת עמלק.

            [ד] ליד התיבה "קרחו" [בפתח], נכתב שם, נוסח אחר: קרחו [בקמץ] (וכן היה נוהג הרבי לומר בתפילתו, בקמץ).

            [ה] ומלכותו ואמונתו בסידור "תורה אור" (במהדורות שקדמו לשנת תשמ"ז) נדפס: ומלכותו (נוסח אחר: ואמונתו).

            [ו] בניקוד התיבה "מאמר" יש שינויים בסידורי חב"ד עצמם (כגון בסידור סלאוויטא שבו רשם הצ"צ את הגהותיו ובסידור מהרי"ד, שבשניהם תיבת "מאמר" בפתח), לכן נקבע הנוסח בשתי התיבות הללו, הראשונה בקמץ והשניה בפתח, אע"פ שזה אינו תואם לחרוז.

            [ז] בסידורי "תורה אור" הישנים ננקדה תיבת "זכור" בחולם, וכמבואר ב'שער הכולל' על אתר. לכן באה ההכרעה לומר במלאופם (שורוק), כפי שהוא בשאר סידורי חב"ד וכדכתיב בקרא (תהלים קג, יד).

            [ח] בתיבת "ונטלתני" נדפסו בסידור שתי הגירסאות, לכן הובאה כאן ההכרעה (וראה בהגהות הצ"צ לסידור, שהקפיד להוסיף את הנוסח השני, בסידור שנדפס בו רק נוסח אחד).

            [ט] בסידור נדפס: לא תסור (נוסח אחר: אל תסיר).

            [י] בסידור נדפס: יהללוך.. (על) כל מעשיך (וראה המובא להלן מאג"ק רבינו).

            עוד יש בסידור מקום שבו יש שני נוסחים, והוא בתיבת "נאוה" שבמזמור "ה' מלך גאות לבש", האם הנו"ן ננקדת בקמץ או בפתח.

            לגבי ספק זה לא באה הכרעה בלוח "היום יום", כנראה מפני שרבינו לא קיבל בזה הוראה לרבים מפיו של אדמו"ר הריי"צ.

            שהרי אין אלו הכרעותיו של רבינו (כדמשמע מלשונו של השואל), אלא כפי שכתב הרבי בעצמו (אג"ק, ב, עמ' קמו):

            "הנה כל ההנהגות שהדפסתי ב'היום יום' הכנסתים ע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א, וקודם ההדפסה היו עוה"פ נגד עיניו (ויש מהם שציווה להשמיט באמרו שאינם הוראה לרבים).. ראינו ג"כ, זה כמה פעמים, את כ"ק מו"ח אד"ש.. משמיט תיבת 'על' [ב'הלל']".

           

 

 

ניז'ני-נובוגורוד, גורקי והורקי

            בגל' 913 (עמ' 29-28) נאמר, שניז'ני-נובוגורוד (גורקי לשעבר) היתה מחוץ ל"תחום המושב" של היהודים, והישיבה בה הותרה רק ליהודים הקנטוניסטים ששירתו בצבא הצאר, "מלבדם התיישבו בעיר גם חסידים, המוזכרים גם בספר הזכרונות של הרבי הריי"צ".

            דברים אלו תמוהים הם: אם הותרה הישיבה רק לחיילי הצאר, כיצד זה התיישבו שם גם החסידים? מי העניק להם את "זכות הישיבה" בעיר האסורה עליהם?

            אלא דתרי "גורקי" הן: האחת, הורקי החסידית ("גורקי" בלשון הגוים) השוכנת דרומית לליובאוויטש וליאדי ומזרחית לקופוסט איזור יהודי-חסידי מובהק ואליה מתייחסים דברי אדמו"ר הריי"צ בזכרונותיו, ועוד במכתביהם של רבוה"ק לדורותיהם.

            השניה היא גורקי שמחוץ ל"תחום המושב", היא ניז'ני-נובוגורוד בהווה וגם בעבר. רק בשנת תרצ"ד הוסב שם העיר ל"גורקי" לכבודו של הסופר הרוסי גורקי יליד העיר, ונתקיים שם זה עד נפילת המשטר הקומוניסטי. אגב: אשתו של הסופר גורקי היא "מאדאם פאשקאווא", הזכורה לטוב עקב השתדלותה למען שחרורו של אדמו"ר הריי"צ ממאסרו. כידוע בדברי הימים ההם וכמסופר בחוברת "די יסורים פון ליבאוויטשן רבין אין סאוועט-רוסלאנד".

ודבר אין ל"גורקי" עם "הורקי" החסידית.

 

 

ה"עליה" המכובדת במנהג חב"ד

            במאמר "העליה החשובה לתורה" (כפר חב"ד גל' 928, עמ' 73) נאמר, שבדורות עברו נהגו שהרבנים קיבלו עליה לשלישי, אבל אצל החסידים נתקבלה העליה החשובה, שישי. ומנהג רבותינו נשיאינו לעלות תמיד למפטיר. עכ"ד.

            ברם, אף כי מנהגם של רבותינו הק' לעלות למפטיר, אבל לאנ"ש העליה החשובה (לבד מהמפטיר) היא השלישי דוקא ולא השישי!

            והחסידים שאצלם נתקבל השישי לעליה החשובה אינם חסידי חב"ד.

 

 

העלייה החשובה למנהג חב"ד

            בגל' 934 (עמ' 114) נכתב, שאצל "אשכנזים ליטאים" עליית ה'שלישי' היא היותר חשובה, ואילו אצל החסידים והספרדים ההולכים אחרי ספרי קבלה, עליית ה'שישי' היא היותר חשובה.

            ורציתי להעיר, שאנשי חב"ד גם הם חסידים וגם הם הולכים אחרי ספרי קבלה, ובכל-זאת אצלם עליית ה'שלישי' חשובה יותר מן ה'שישי'.

 

 

 

דברים על דיוקם

            במדור "קוראים כותבים" בגליון 902, חזרו ונדפסו דבריו המאלפים של המזכיר הרה"ח רי"ל גרונר שי', ובהם נאמר גם, שאף שיש שיחה בלתי-מוגהת שבה אומר הרבי שהוא נהנה מכך שמישהו התבטא בתואר 'שליט"א' על הרבי הריי"צ לאחר הסתלקותו, אבל הרבי עצמו לא כתב מעולם את התואר 'שליט"א' אחרי י' שבט תש"י.

            אלא שיש להעיר בזה, שבאותה שיחה (תורת-מנחם, תש"י, ע' 83) מדובר אודות התבטאות "זאל געזונט זיין" ולא 'שליט"א' ועל-אתר מבאר הרבי כי בריאות הצדיק וחייו הם חיים רוחניים ולא חיי בשר, ובבריאות כזו לא שייך הפסק, ואדרבה, אחרי ההסתלקות הרי זה ביתר שאת וכמבואר באגה"ק בתניא סי' ז"ך.

            א"כ אין מניעה להשתמש בביטוי זה על שוכן עפר כפי שהרבי התבטא לרוב "הקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם" משא"כ התואר 'שליט"א' המורה על אריכות ימים בגוף גשמי, שהרבי לא נתן לו שום זכות קיום אחרי ההסתלקות, ולא עלה על לב איש.

                                                                                   

 

 

בנוסח "התרת נדרים"

            בסידורי חב"ד (וכן במחזורי קה"ת) הישנים, הנוסח הוא: "שנהגתי שלשה פעמים". אך חדשים מקרוב באו, והדפיסו: "שנהגתי שלש פעמים".

            ואף כי כך מסתבר לעניות דעתנו בחכמת הדקדוק, שהרי "פעם" הוא ל' נקבה ועפ"ז צ"ל "שלש" (וכפי שהוא בפ' שלח "וינסו אותי זה עשר פעמים" ולא: עשרה פעמים), אבל לא כן היא דעת רז"ל, ובמשנה מופיע פעמים רבות המשפט "ארבעה וחמשה פעמים", וכן "שלשה פעמים" (בכורות ו, ג. תמיד ד, ב) אף כי גם הצורה "שלש פעמים" מופיעה במשנה פעמים רבות, יותר מאשר הצורה "שלשה פעמים", וכן "שתי פעמים" ו"שבע פעמים" וכד').

            כ"ק רבינו זצ"ל אמר את ה"התרת נדרים" מתוך סידור תורה-אור, וגם שם הנוסח הוא "שלשה פעמים".

                                                         

 

טעות בדבר משנה

            במדור קוראים כותבים שבעתונכם גליון 986, מביא הרב א' סמית את מכתבו של הרבי באגרות-קודש חי"ג ע' רלו, שמתייחס למשנה בעדיות (פ"א מ"ג) הלל אומר מלא הין, והרבי כותב "ועיי"ש במפרשים שע"ז אמרו שפת יתר".

            וכותב הרב הנ"ל שלכאו' תיבת "מלא" מיותרת אבל לדברי הרמב"ם ניחא ביותר, כפי שכתבו כמה מפרשים בד' הרמב"ם. כלומר, שה"מפרשים" שהזכיר הרבי מתייחסים לדברי הרמב"ם.

            ועוד כותב הוא להלן, שהגר"א מפרש אחרת מהרמב"ם, "ולמה נתפוס בשיטת הגר"א נגד הרמב"ם?".

            אבל, במחכ"ת, הכותב טעה בדבר משנה, בדברי הרמב"ם, בדברי הגר"א וטעה גם בדברי הרבי! שהרי כל עיקרו של ה"שפת יתר" שבתיבת "מלא" הוא הוא פירושו של הגר"א ולא של הרמב"ם, ואדרבה, לפירוש הרמב"ם "מלא" אינו יתיר אלא הכרחי. וה"מפרשים" שבמכתבו של הרבי הוא פירוש הגר"א (שהובא בשמו גם במפרשים אחרים על אתר, כגון בפירוש תפארת ישראל).

 

"חיקוי" הצדיק במשנת אדמו"רי פולין

            ראיתי את חילוקי הדיעות שהדפסתם בקשר לחיקוי האדמו"ר, וכדאי להביא מה שמצאתי בסה"ק "נועם אלימלך" להרבי ר' אלימלך מליזנסק זצ"ל.

            וזלה"ק בפרשת קדושים ד"ה אל תפנו אל האלילים: התנועות של הצדיקים מתוקים וטובים לרואיהן, כי מכח הנשמה היא התנועה, והנשמה היא חלק אלוקה ממעל אשר כל הטוב בו. ולזה כשאדם עושה תנועות חבירו אינה מקובלת לשום אדם, מחמת שאינו שלו ולא הי' נשמתו באבר ההוא כשעשה התנועה והיא בלא קדושה. והוא ר"ל כעבודה זרה שעושה תנועה שאינו חלק אלקות וכו'. ואלקי מסכה לא תעשו לכם, פירוש לא תעשו לעצמכם כמסכה בתנועות כוזבת שאין בהם חיות אלקות וכו' (ועיי"ש עוד בסוף פרשת אמור ד"ה ובחמשה עשר ודו"ק).

            ומבהיל הוא מכתבו של הרה"ק רבי אלעזר בנו של הנוע"א, בשמו, וזלה"ק: מכתבו הגיעני, והראתיו לכבוד אאמו"ר נ"י ויזרח לנצח. והיה בקראו בו תסמר שערותיו ונזדעזעו אבריו בראותו שיש בעולם שטותים ודברי הבלים ופתיים כאלו. כי נראה מתוך שאלותיו שעיקר נסיעתו להיות אצל הצדיקים ואנשי מעשה אינו למען ילמוד ממעשיהם ויראתם וקדושתם ופרישותם וגודל תשובותיהם וחרטותיהם בכל עת ובכל רגע וכו', אבל רום מעכ"ת אינו לומד מן הצדיקים יראתם, רק שרואה תנועותיהם הנראים והנגלים, וסובר מי שעושה ונוהג בזה נקרא בשם חסיד כו'. ומן הראוי שלא לכתוב ולהשיב שום תמונת אות, אך הנני משיב לו מפני הכבוד.

            כך אמר אא"מ: מי שהוא שואל אם לומר זמירות אלו או לזולתם, ואם לומר שה"ש בעת הזאת או באחרת, ושאר שטותים כאלו אשר במכתב כו', ואמר לי אא"מ בזה הלשון: כתוב לו איזה הנהגות הנאמרים אפס קצהו מהם אשר יעשה האדם וחי בהם להגיע לעבודת הבורא ב"ה וב"ש באמת וכו' (המכתב בשלימותו נדפס ב"אור אלימלך" ע' קעב, קחנו משם).

            והראה לי הספרן ד"היכל מנחם" בבארא פארק, את דברי האדמו"ר בלקו"ש חלק ח' עמ' 116 על ה"נועם אלימלך" שהובא ונתבאר בדברי הצ"צ. יעו"ש.

            גם בסה"ק "אגרא דכלה" (פרשת עקב ד"ה ובתבערה) כתב מעין זה בזה"ל: הנה יש אנשים אשר רוצים להתנהג בדרכי החסידות ורואים הנהגת הצדיקים אשר אש אהבת הבורא בוער בקרבם וכו', והנה אנשים פחותי הדעת כשרואים תנועת הצדיקים סבורים שעיקר החסידות הוא התנועות הללו וכו', ובאמת עינים להם ולא יראו כי לבם חסר וריק מאהבת הבורא ית"ש ועושין כמו הצדיקים כל תנועותיהם והם דמיונות שוא כו'. על כל אלה מקציפים הייתם את ה', כי אין זה רק אל הצדיקי אשר עושים כל אלה מאהבת הש"י, משא"כ הרוצים להיות כמו הצדיקים ועושים כמעשיהם וכתנועותיהם הוא דמיון עבודה זרה כו'.

            ולכאורה יש ללמוד מכל הנ"ל ק"ו לחסידות חב"ד שתובעת פנימיות.

 

 

 

הקיצוניות כמשל

            בקשר לכמה אירועים שהתרחשו לאחרונה, כדאי להיזכר בדברים שכותב הרבי נשיא דורנו (אגרות קודש חלק ח"י ע' רלא) וזלה"ק:

            אם רצונך לעמוד על טיבה של איזו שיטה, תא חזי את בטויי' הקיצוניים. ואף אם קיצוניותה נתקבלה רק ע"י המיעוט שלכאורה אינו תופס מקום, אף כל פי כן יש בתופעה קיצונית להבליט הכיוון והמגמה של השיטה, על כל פנים התוצאות האפשריות הכרוכות בה, אם לא תעלה ארוכה בעוד מועד. עכלה"ק.

            הדברים מדברים בעד עצמם, ויפה שעה אחת קודם.

                                                                                   

 

מה אמר אדמו"ר הרש"ב?

            בגל' 900 נדפסו סיפורים מפיו של הרה"ח רי"ל גרונר שי', כפי שהועתקו מסרט הקלטה. ביניהם מופיע (בעמ' 83) סיפור בשם הרה"ח ר"י דזייקובסאן ע"ה, שעל-פיו אמר הרבי הרש"ב בשעת ה'חזרה' לאחד החוזרים שציטט פסוק כלשונו בתהלים ולא כפי שהרבי אמרו בזה הלשון: "כך? כך? הרי כך שמעתי אומרים בגן עדן, וממילא צריך לומר כפי שאני אמרתי".

            גם אני הק' שמעתי את הסיפור מפיו של הרה"ח ר"י הנ"ל, ובטוחני שהרבי הרש"ב אמר רק את המלים "כך? כך?" ("אזוי? אזוי?") ותו לא!

כל השאר הוא תוספת ביאור שנאמרה בשעת ההתוועדות, ואלו שפענחו את סרט ההקלטה לא יכלו לעמוד על דיוקם של דברים. אח"כ עברו הדברים עיבוד לשם ההדפסה ב'תשורה', ועוד תוספת עריכה לשם ההדפסה ב'כפר חב"ד', ומבין כולם נוצר סיפור חדש שאינו הולם כלל לא את רוחו של אדמו"ר הרש"ב ולא את סגנון דיבורו.

                                                                                   

 

שחייה בברכת "מגן אבות"

ב"בירורי מנהגים" שבגל' 959 (עמ' 97), הובא מנהגו של אדמו"ר זי"ע שבהיותו ש"ץ היה כורע בתחילת ברכת מעין שבע.

ויש להעיר, שלפני כמה עשרות שנים ערכו באחד מבתיכ"נ חב"ד בירושלים "מנהגי חב"ד בתפילה", וכללו בהם את המנהג הנ"ל שהש"ץ שוחה בתחילת ברכת מעין שבע. כל המנהגים הללו היו לעיניו של הרבי, והוא העביר קולמוס על מנהג זה דהיינו שאינו הוראה לרבים.

מאידך גיסא, כתב בשו"ת זכר יהוסף להרה"ג ר' יוסף זכריה שטערן (או"ח ח"ב סי' צ) בזה"ל: ושוב נודעתי כאשר חקרתי על מנהג העולם, שכן המנהג בפשיטות בכל מקום לכרוע בתחלת ברכה אחת מעין שבע. עכ"ל.

לפיכך נראה לכאורה, שאף כי אינו הוראה לרבים, אבל גם אינו מנהגם של יחידי סגולה הבאים בסוד ה' בלבד, והנוהג כן אינו מן המתמיהין ואין מזניחין אותו.

 

 

ה"צמח צדק" וה"ערוך השולחן"

            בגל' 996 (עמ' 54) הובאו דברים על שהותו של בעל "ערוך השולחן" אצל אדמו"ר הצ"צ.

            מקורו של סיפור זה הוא בס' "מקור ברוך", שכולו רצוף שקרים, וגם סיפור זה הוא אחד מהבדיות שבדה המחבר מלבו.

            מי פתי להאמין שהצ"צ ישב עם אברך צעיר לימים, כמה שעות בכל יום ויום, במשך חודש ימים, ויפטפט עמו על דא ועל הא כאחד הריקים? וכל השמועות והסיפורים שהמחבר שם בפיו של הצ"צ הם מזוייפים מתוכם או מוכחשים ממקום אחר.

            המחבר שהיה לץ מתלוצץ מכל דבר שבקדושה, ברצותו להלעיג על גדולי החסידות (כהרה"ק רלוי"צ מברדיצ'וב והרה"ק ר"נ מברסלב), "מתחכם" ומביא דברי ליצנות עליהם מפיו של הצ"צ משמם של אחרים, בנוסף לדברי קינטור על בעל ה"נודע ביהודה" המתייחסים לאדמו"ר הצ"צ עצמו ח"ו.

            בדרך זו הוא מנסה להפיץ גם את דעותיו הכוזבות שלו, כשהוא שם אותם בפיו של אדמו"ר הצ"צ.

            חבל שמפעם לפעם נופלים ברשתו גם מחברים מחבבי תורה וחסידות.

 

 

אכילת פירות א"י בט"ו בשבט

            אשתקד כתב אחד הרבנים ב'כפר חב"ד', שבחמשה עשר בשבט יש לאכול פירות, אבל לאו דוקא פירות א"י. ולדעתו ההקפדה על פירות א"י נשתרבבה ממנהגי הציונים.

            לענ"ד נראה שבמקרה זה הפריז הכותב ושפך את התינוק יחד עם המים, ובהדי הוצא לקי כרבא.

            בגל' 1031 של כפ"ח (עמ' 35) נדפסה הערה בגוף כתי"ק של הרבי שבה נאמר: ..ט"ו בשבט קשור באכילת פירות פירות הנאכלים, ובפרט דאה"ק וכו' [ההדגשה שלי. י.מ.].

            באם לא נעקם את הפשט, לפנינו דעתו הברורה של הרבי שאכילת הפירות בט"ו בשבט נוהגת בפרט בפירות א"י.

            אך גם בשאר ימות השנה יש להעדיף פירות אה"ק על פירות חו"ל, וזאת על-פי דבריו של הב"ח (או"ח סי' רח): קדושת הארץ, הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ.. כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה וכו'.

            גם בסה"ק 'בת עין' (פרשת בהר) מפליא בענין זה: כשאדם אוכל מפירות א"י שהם שבעת המינים שנשתבחה בהן א"י, ואוכל אותן בקדושת הגוף, מעורר ז' מדות העליונים ונקשר ונדבק לבחינת קדושה עילאה ובא לבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים" וגו' ולבחינת אכילה זו צריכים לכסוף ולהשתוקק מאד.

            השתוקקות זו משתקפת גם בהלכה, כמ"ש בשו"ת 'תורה לשמה' (סי' תיח) שמידת חסידים וגם מצוה לילך למקום שגדלים שם פירותיה הטובים של א"י ולאכול מהם, משום חיבוב א"י (וזה היה טעמם של חז"ל שנהגו כך, כמסופר בגמ' מס' ברכות דף מד, א).

            והרב יעב"ץ כותב (שו"ת מור וקציעה, או"ח סי' רח): פירות א"י מוסיפים כח וחכמה.. שפירותיה נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה לפיכך היו מרבים לאכול מהם [ר' יוחנן ותלמידיו מפירות גינוסר, ברכות שם].

            בשיחותיו הק' הזכיר הרבי את מנהג אכילת החרובים בט"ו בשבט, ויש להעיר מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (דמאי פ"ב, א): והחרובין, מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל וכו' (וכ"כ שם גם לענין מיני דבלים ותמרים שלא נמצא כמותם אלא בא"י בלבד).

            הרבי עצמו כנראה לא אכל מפירות אלו, שהרי יש אומרים שהרבי החמיר על עצמו שלא לאכול לעולם מפירות א"י (וכן יין מא"י), מפני שלא רצה להיכנס לחששות וספיקות של תרומות ומעשרות וכיו"ב.

            אבל על שולחנו ובנוכחותו של הרבי אכלו מפירות א"י, כגון רימון מאה"ק שהובא לסעודת ראש-השנה.

 

פירות א"י בט"ו בשבט

            תיתי להם לשני הרבנים שהעמידוני על טעותי, וביארו (בגל' האחרון) בטוב טעם שדברי הרבי אודות הפירות הנאכלין בט"ו בשבט שהם 'בפרט דאה"ק', אין הכוונה לפירות שגדלו באה"ק דוקא, אלא לפירות שנשתבחה בהן אה"ק. ואף גם זאת לאו דוקא פירות שנשתבחה בהן אה"ק, אלא כל פירות האילן, גם אם אין הם משבעת המינים.

            אלא שהבדל גדול יש בין דברי הרבי האומר שהאכילה היא "בפרט" מפירות אה"ק, לבין דברי הרב הכותב שם שהאכילה היא "גם" מפירות שבעת המינים.

            במכתבי (בגל' 1079) הבאתי את דברי הב"ח (או"ח סי' רח) שמהם עולה אשר תמיד לאו דוקא בט"ו בשבט יש מעלה באכילת פירות שגדלו באה"ק על פירות שגדלו בחו"ל. ועל כך כותב הרב הנ"ל שיתכן שבזמננו הדבר שונה, כדוגמת המציבה שאמנם חביבה היתה בזמן האבות אבל עכשיו שנואה היא.

            לדבריו אלו לא הביא הרב הכותב ראיה. והנה מצאתי תנא דמסייעא ליה, הוא האדמו"ר בעל ה'ויואל משה' מסאטמר, שדעתו מפורשת שבזמננו שהוקמה באה"ק מלכות הרשעה נטמאה הארץ ונטמאו פירותיה, והאוכל מפירות א"י נטמא גם הוא ח"ו (הובאו דבריו בקובץ 'דמתה לתמר', שבט תשס"ד, עמ' 7). ויעויין בב"ח שהדברים הללו משתלבים בו כפתור ופרח.

            [פתיחת המכתב נכתבה באירוניה על עיקום הפשט, אבל רבים לא הבינו זאת]

 

 

חיבת א"י ושנאת הבמות

            בגליון 1081 של כפר-חב"ד, הצבעתי על הזיקה שבין דבריו של הרב הורביץ (שהשווה בין מנהג אכילת פירות א"י בט"ו בשבט לבין הבמות שהיו חביבות בימי האבות ושנואות אח"כ), לבין דבריו של הרבי מסטמר שהמליץ לאסור אכילת פירות א"י בזמננו.

            ויש להעיר כי את דברי חז"ל על הבמות שהיו חביבות בזמן האבות אך שנואות אח"כ, מביא הרבי מסטמר במפורש בספרו "על הגאולה ועל התמורה" (סי' קד), לחיזוק דעתו שיש להימנע מהליכה אל הכותל המערבי.

            אבל דעתו של הרבי נשיא דורנו היתה שונה לחלוטין, והוא לא השתמש במאמר חז"ל זה לא לענין הליכה אל הכותל, לא לענין הדיבור בלה"ק, לא לענין ישוב א"י בזה"ז ולא לשום ענין שהתורה חיבבתו, אע"פ שהציונים עשאוהו ל"דגל".

 

"קוב"ה אחד לעילא"

            בגל' 1047 (עמ' 48) כתבתי, שעל-פי המבואר בסידור עם דא"ח, ב'כגוונא' צריכים לומר "קוב"ה אחד לעילא", ולא "קוב"ה אחד, לעילא" כפי הנדפס בסידור תהלת ה'.

            על כך הובאה (בגל' 1049 עמ' 12) שמועה בשם הרה"ג ר"י לנדא ע"ה, "ששאל את כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אודות סימן הפסק זה כשהדפיסו את הסידור הרוסטובי, וכ"ק אדמו"ר נ"ע אמר שאין לשנות זאת".

            שמועה זו אינה נכונה, מפני שבשעה שהדפיסו את הסידור ברוסטוב מחקו את הנקודה שהיתה אחרי התיבה "אחד" (ומשום מה החזירוה במהדורת ברוקלין).

            בזכרונו של הרה"ג ר' משה לנדא שליט"א, ששמע מאביו הרה"ג ר"י הנ"ל, שאחרי ההדפסה אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שצריך לבוא סימן הפסק אחרי התיבה "לעילא".

                                                                                   

 

חיוב אמירת תחנון בחודש אב

            נוראות נפלאתי על מכתב שנתפרסם במדור זה בשבוע שעבר, שבו מבקש הכותב לעקור דברי-תורה, ברעיונות הבל שנכתבו כנראה ע"י אחד מכת השבתאים דדורנו.

            בחציפותו מטיל הכותב דופי בכל שלומי אמוני ישראל ההולכים בדרך התורה ואומרים תחנון בימים שאחרי תשעה באב, וקורא עליהם "קטני אמונה" ח"ו.

            לסברתו יש לעקור גם את האבלות דתשעה באב עוד קודם שנבנה המקדש, כשיטת כת ש"צ הקדמונים.

            ישתקע הדבר ולא ייאמר.

            [כעבור זמן מה שלח דבר נוסף למערכת בשם אותו כת"י בדוי, ולא הדפיסוהו]

 

 

"בן זכר" ו"שלום בן זכר"

            בכל מה שנכתב לאחרונה בנושא ה"שלום זכר", לא מצאתי שעשו את האבחנה הברורה בין סעודת ה"בן זכר" שהיתה נערכת בליל ש"ק, ובין סעודת ה"שלום בן זכר" שהתקיימה ביום הש"ק.

            ואלו הם המקורות לכך בכתביו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע ובשיחותיו:

            [א] ביומנו של הריי"צ ('התמים' חוברת ג עמ' כט. וכן בשינויי לשון קלים בתחילת קונטרס 'חנוך לנער'): בשבת קודש פ' חיי שרה [שנת תרכ"א] הי' ה"בן זכר" וביום הש"ק "שלם בן זכר"... בלילה בא [הצ"צ] להתועדות ה"בן זכר", וכן [ביום] במסיבת ה"שלם בן זכר".

[ב] בס' השיחות קיץ ה'ש"ת (עמ' 157) בהיפוך הסדר: בשנת תר"מ, בליל ש"ק ("פרייטאג צו נאכט") "שלום זכר", ביום הש"ק "בן זכר".

[ג] ולכאורה לשון ראשון עיקר, שכך מפורש ומסודר גם בלקוטי דיבורים (עמ' 450. ובס' השיחות תרצ"ו, עמ' 48): זמני שמחת משפחה.. קשורי תנאים, נשואין, "בן זכר", "שלם בן זכר", וכו'.

[ד] בס' השיחות תש"ג (עמ' 155-154) מסופר על סעודת ה"שלום בן זכר" שנערכה בשנת תק"נ, אחרי שהכריזו בצהרים שאדמו"ר הזקן מזמין את כל אנשי העיר והאורחים.

על-פי המפורש שם (באות ז) מדובר על סעודה שנערכה בליל ש"ק, ואיני מבין מדוע נצרכו (בגל' 1017) להוכיח זאת בהוכחות עקיפות.

וסעודה זו דליל ש"ק נקראת כאן "שלום בן זכר", ואילו הסעודה שהיתה נערכת ביום הש"ק אינה נזכרת כאן כלל. וצ"ע.

                                                                                   

תרי "ר' שלמה חיים" אינהו

            בגל' 916 (עמ' 68) קוראים אנו סיפור שסיפר הרב זיסלין ע"ה בזה הלשון: פעם החסידים התחילו לבנות גיהנום חדש. לפתע הם הביטו סביבם וראו שגם הגן-עדן הוא כבר עתיק ורפוי דיו. לבסוף הוחלט שיהפכו את הגן-עדן הישן לגיהנום, ובמקומו יבנו גן-עדן חדש. כששמע זאת המשפיע ר' שלמה-חיים ז"ל, אמר: זהו עמוק עמוק מי ימצאנו. עכ"ל הסיפור המיוחס לרב זיסלין.

            והנה הרב זיסלין עצמו הדפיס את הסיפור הזה בקונטרס "ביאור פרשת גדולת החג י"ט כסלו" (כפר-חב"ד תשכ"ג), וממנו נמצאנו למדים שלושה דברים:

            [א] את הסיפור הזה סיפר אדמו"ר הזקן, [ב] לא החסידים הם שהחליטו איזה גיהנום לבנות, אלא אלא מי שבידו להחליט ולעשות, [ג] לא המשפיע ר' שלמה חיים אמר "עמוק עמוק מי ימצאנו", אלא הרה"צ המפורסם ר' שלמה חיים מקוידנוב נ"ע.

 

" ש י ר   ה ג א ו ל ה "

במדור "קוראים כותבים" בגל' 752, מצטט אחד הכותבים מ"'שיר הגאולה' שכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ופורסם בשעתו ב'הקריאה והקדושה' ולאחרונה ב'מגולה לגאולה'". עכ"ל.

תמיהני, מנין לקוחה קביעה זו אודות בעלותו של אדמו"ר הריי"צ על "שיר הגאולה"?

השיר נדפס בגליון הראשון של "הקריאה והקדושה" (תשרי תש"א), וחתום עליו ט.ז.ב. מי מקבל עליו את האחריות לקבוע שהרבי הוא שחיבר את השיר וחתם בשם בדוי?

המאמרים שב"הקריאה והקדושה" נחתמו תמיד אך ורק בשמות בדויים (ונכתבו רובם ככולם ע"י העורך א' לעוויט), כגון, בגליון הנ"ל: ג' זרחי; בן-ישראל; א.י.; א"י סגל (שלדבריו, שם, מייסד חסידות חב"ד הוא ר' זלמן שניאורסאהן מליאדי...).

רק דבריו של אדמו"ר הריי"צ נדפסו תחת שמו (כגון מאמריו ואגרותיו), או בעילום שם (כגון המדור "זכרון זכות אבות"). והרוצה לייחס לרבי דבר שלא נחתם בשמו - עליו הראיה!

ויש לדעת, כי בגליון הראשון הנ"ל, נדפס לכתחילה ב"כותרת המשנה" של העתון: "אונטער דער לייטונג און מיט דער באטהייליגונג פון אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש" [בהדרכתו-הנהלתו ובהשתתפותו של אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש], אך משפט זה כוסה מיד במדבקה שלשונה: "מיט דער גוטהייסונג און ברכה פון אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש" [בהסכמתו ובברכתו של אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש] - וכך נדפס בכל הגליונות הבאים. וההבדל מובן, וד"ל.

 

עוד על "שיר הגאולה"

בגליונות הקודמים דייק אחד הקוראים בלשונו של "שיר הגאולה", וקורא אחר כתב להעיר שהשיר אינו מאדמו"ר הריי"צ (ולכן אין מה לדקדק בלשונו).

ורציתי להעיר, שהדקדוק הנ"ל בלשון השיר אין לו יסוד, היות והמלים "ולעת קט יתעלה" כלל אינן מופיעות בשיר כפי שהוא במקורו, אלא רק בספרים שציטטו ממנו. במקור נכתב: "והוא בא ועד קט יתעלה", שהמשמעות פשוטה: שעד מהרה יתעלה, ו"נצחונו חיש יתגלה" (לא "נצחוני" כפי שציטטו מן השיר).

שינויים נוספים: במקור נדפס "שבותנו להשיב לארץ" (ובהעתקה: "להשב שבותנו עלי ארץ"). במקור: "שנזכה" (בהעתקה: "נזכה"). במקור: "יחיינו מיומים" (ובהעתקה: "תחיינו מיומיים").

שלושת השינויים האחרונים שיבשו גם את האקרוסטיכון של השיר (בראשי השורות מלמטה למעלה): "ביאת משיחנו בה'תש"ג אי"ה", שאינו עולה ליפה לפי נוסח ההעתקה.

ולפלא, שמחד גיסא החליטו (ללא יסוד) שהשיר נכתב ע"י אדמו"ר הריי"צ, ומאידך גיסא שינו בלשונו!

מצורף תצלום השיר מתוך "הקריאה והקדושה".

 

 

עוד על סידורו של הבעש"ט נ"ע

 

בגל' 682 נכתב שוב אודות סידורו של הבעש"ט נ"ע. ויש להעיר כמה הערות הכרחיות ולהעמיד דברים על דיוקם.

כותב המאמר מזכיר את העובדה שכ"ק אדמו"ר נבג"מ שלח למר בן-ציון פישלר תצלום מהדף שבו נכתב בברכת-המזון "הגדושה והרחבה" (ולא "הקדושה והרחבה" כנוסח הרגיל). ברם, במכתב המצורף (מיום כ"ה שבט תשמ"ז) הדגיש הרבי בפירוש, כי בנוסח ברכת-המזון ליום חול הנוסח הוא: "הקדושה והרחבה"!

בקטלוג "תערוכת ספריית ליובאוויטש" שערך הרב שלום דובער לוין שי', נדפס בעמ' כג תצלום מעמוד נוסף שבאותו סידור, ושם בתפילת "אנא ה' חטאתי" שבברכת "שומע תפילה" קוראים אנו שוב: "מידך הרחבה והפתוחה והקדושה".

עוד הזכיר כותב המאמר את הנוסח המוזר שבברכה מעין-שלוש: "ושמחנו בבינה" (במקום "ושמחנו בבנינה"). וגם כאן חובה לציין, כי בנוסח ברכה זו שבסדר ההגדה-של-פסח נכתב כפי הנוסח הרגיל: "ושמחנו בבנינה".

ויצויין עוד, כי במכתבו הנ"ל מצביע כ"ק אדמו"ר נבג"מ על שינוי נוסח נוסף: בנוסח ברכת-המזון הראשון,  אחרי המלים "לעולם ועד" נוספו התיבות "לעולם הבא".

במאמרי שבקובץ "שפתי צדיקים" (הנזכר במאמר דנן) הצבעתי על לשונות רבים הנראים כטעויות מעתיק הסידור, והנה בצילום שנתפרסם עתה במאמר שלפנינו (ועוד קודם לכן במאמרו של הרב ש"ב לוין בגל' 682), רואים אנו שהמעתיק כתב "ובנה בקרוב בימינו בנין ברוך אתה" וכו', ולעינינו השמטה דמוכח, במקום "בקרוב בימינו בנין עולם".

וגם בברכת-המזון נכתב בשיבוש "ירושולים" במקום "ירושלים".

במאמר הנ"ל מביא הכותב את הידיעה שנתפרסמה בעיתון הקהילה האורתודוקסית בבודפשט ביום י' שבט תרצ"ד, ומשער שהיא שאובה מהידיעה ב"מארגען זשורנאל" שפירסם הרב ש"ב לוין בגל' 682. אך השערה זו תמוהה היא, כיצד ניתן לומר שידיעה שנדפסה בחודש שבט תרצ"ד שאובה מידיעה שנתפרסמה חודשיים מאוחר יותר, בחודש ניסן תרצ"ד?!

והנכון הוא כפי האמור במאמרי הנ"ל, שמקור הידיעה הוא כנראה מה שנתפרסם ב"היינט" הווארשאי או ב"מארגען זשורנאל" בשלהי טבת תרצ"ד.

                                                                                                                                                                                            

" מ ר ן "

 

                   זה לי כבר כמה שנים שאני מתפלא על דעותיו של "מרן" שאתם מצטטים מעתוניהם של אנשי ההשקפה, הכיצד אפשר לייחס לרב בישראל דעות שכאלו ר"ל. והנה נראה שאנשי הכת הנ"ל כלל וכלל אינם מתכוונים לאותו רב, אלא למישהו אחר!

                   והוא בהקדים הידוע  שניתן לדרוש ראשי-תיבות גם מהאותיות השניות של התיבות, וכפי שהביא כ"ק אדמו"ר שליט"א (לענין תיבת "מבצע") ש"בצע" הוא האותיות השניות של שמות האבות: בי"ת מאברהם, צדי"ק מיצחק ועי"ן מיעקב. וכמו"כ ידוע מכבר שתיבת "מרן" נדרשת בראשי-תיבות: "ממאתיים רבנים נסמך" (מובא ג"כ בשיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א).

                   ונראה ברור, שכשאנשי ההשקפה מביאים את דעותיו של "מרן" כוונתם לאותו האיש בן דרור ימיני שהאותיות השניות של ג' התיבות עולות "מרן"! וא"כ נראה ברור ש"מרן" הוא אחד משמותיו הבדויים ("שם עט") של העתונאי הנ"ל. ובכך שהתיבות נדרשות למפרע (מהסוף להתחלה) נרמזת דרכו שהיא ה"לעומת זה" של כ"ק אדמו"ר שליט"א, ששיטת המבצעים הקדושים יוצאת משמות האבות כשהם כסדרם, ואילו שיטתו של הנ"ל היא - כשיטת הקליפות - "להיפך ממש" (כמ"ש אדמו"ר הזקן בעל ההילולא בתניא קדישא סוף פ"ט). ומכיון שזו שיטתו לומר להיפך ממש מצד הקדושה, לכן גם שמו (המורה על מהותו) נרמז בתיבת "מרן" למפרע.

                   ואם גם לעתים מוכח שבכינוי "מרן" הכוונה להרב שך, י"ל שמאחר ובן דרור ימיני מדבר מתוך גרונו, לכן מרמזים זאת בתיבת "מרן" כדי שיהיו הדברים בשם אומרם ויביאו גאולה לעולם (ואף שאין הם ידועים בהשתוקקותם להביא גאולה לעולם, אולי הם דורשים עולם מלשון העלם, והם רוצים - היה לא תהי'! - לגאול את ההעלם מתחת ידו של כ"ק אדמו"ר שליט"א הלוחם מלחמת ה' לנגד חושך והעלם העולם, ויכוף כל ישראל וכו'.

כ"ד טבת, תשמ"ז

[מכתב זה לא נדפס]

 

מאי "קא?ריטע"?

בגל' 746 (עמ' 33) נדפס תצלום ממכתב כ"ק רבינו זי"ע בגוף כתי"ק, וז"ל: וע"פ מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ: וויפעל א? שעור טרא?גען די קא?ריטע (עניני תומ"צ) צום פערד, שוין צייט דער פערד זאל גיין צו דער קא?ריטע. עכ"ל.

ותורגמו שם הדברים על-אתר: עד מתי יובילו את המרכבה אל הסוס, כבר באה העת שהסוס ילך אל המרכבה. עכ"ל.

ודברים אלו דברי טעות המה; אותו מכתב הוא מי"א תמוז תש"י, ובאותה שנה - בהתוועדות ש"פ נצבים - סיפר רבינו: כשהדפיסו את ה'תורת שמואל' [לאדמו"ר מוהר"ש], היו שבאו בטענות על שמדפיסים זאת באותיות "כתב" ולא באותיות מרובעות כו'. אני הרי הייתי ה"מדפיס", והטענות הופנו אלי. אמרתי לרבי [מוהריי"צ] שבאים בטענה על שלבד מה שצריכים להתייגע בהבנת תוכן העניינים, חייבים להתייגע גם על הכתב. השיב הרבי: "עס איז שוין גענוג שלעפ?ען די קא?ריטע צום פערד, מ'דארף שוין שלעפ?ען דעם פערד צום קא?ריטע". "קא?ריטע" היינו השוקת שבה מונח מזונו של הסוס [הרבי נקט ב"הא?ב?ער", היינו שיבולת-שועל]. עד כאן מאותה שיחה.

והמורם מכל האמור, ש"קא?ריטע" הוא שוקת (או אבוס), ולא מרכבה (מרכבה נקראת "קא?רעטע". ובמשמעות זו השתמש רבינו במלה "קא?רעטע" בהתוועדות פורים תשכ"ח).

 

 

חבישת כובע בתפילה ובברכת-המזון

                   במדור 'קוראים כותבים' בגל' 514, מציין אחד הכותבים את הנהוג כיום בקרב תלמידי ישיבות חסידיות ובע"ב חסידיים, החובשים מגבעת לראשם בשעת ברכת-המזון והתפילה, ומביע את תקוותו כי גם חוגים אחרים ינהגו כך.

                   אך כדאי לדעת: מי שאינו נוהג במנהג זה אינו עובר על מדת חסידות גרידא, אלא על מנהג ישראל הקרוב לדין, שהרי אע"פ שהמובא בשו"ע אדמו"ר (סי' קפ"ג ס"ו) מהמגן-אברהם "כל ירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים הכובע על ראשו" נאמר בעיקר כשמברך על הכוס, אולם כבר כתב המשנה ברורה שם (ס"ק י"א): וכן נהגו כהיום בישראל בעת בהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן אפילו כשהוא מברך ביחיד בלי כוס.

                   כך גם פסק במשנה ברורה (סי' צ"א ס"ק י"ב) לענין תפילה: בזמנינו צריך להשים בעת התפילה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב, ולא בכובע הקטן שתחת הכובע, כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים.

 

כובעו של משיח

                   איתא במגילת-סתרים של מוהר"ן מברסלב זיע"א בזה הלשון: בתחילה יהיה על משיח מחלוקת גדול ויאמרו זהו משיח? ויאמרו בזה הלשון: "משיח אין א מיצעלע" (היינו שהולך עם כובע כזה או לבוש כזה). עכ"ל כפי שהובא בס' פעולת-הצדיק (עמ' שנג).

                   ונמצאנו למדים מזה על המחלוקת והלגלוג שיהיו על המשיח אף כשכבר בא ונתגלה, וכמו"כ למדנו מהו סוג הלגלוג, שהוא מענינים כגון מגבעתו ולבושו, כלומר שאין הוא נגלה לנו באותה צורה שקטני הדיעה ציירוהו בדמיונם...

 

ספר הזוהר

            במכתב שנתפרסם ב"קוראים כותבים" (גל' 813), שואל אחד הקוראים למקורו של הסיפור המובא במדור "פתגמים קצרים מדא"ח" בשם אדמו"ר הזקן, שרשב"י חיבר כ"ב ספרים וספר הזוהר הוא רק אחד מהם. ולדעתו "לא מר בריה דרבינא חתים עליה", שהרי אדמוה"ז עצמו כותב באגה"ק (סי' כו) שאת לימוד ס' הזוהר והתיקונים יכול הי' רשב"י לסיים במערה בחודשים ספורים בלבד (יעו"ש), וא"כ משמע שס' הזוהר שבידינו אינו רק אחד מכ"ב חלקים.

            והריני להסב את תשומת לבו של הקורא הנכבד לס' מגדל-עוז (עמ' תכו), ששם נדפס ענין זה לראשונה ממאמר שכתב הרה"ק ר' הלל מפאריטש זצ"ל! ובהע' שם צויינו השוואות ומקבילות, וביניהן למובא בס' שם-הגדולים להחיד"א (מע' זוהר), שהי' ס' הזוהר לכל כ"ד ספרי התנ"ך (ולא רק לחומשי התורה).

            ולענ"ד א"א להקשות מהאמור באגה"ק, שהרי הדברים האמורים שם בין כך ובין כך אינם מובנים:  כלום לא היו ידועים לו לרשב"י יותר סודות מאשר אלו הכתובים בס' הזוהר?!  והאם לרשב"י לא נגלו מעין אותם סתרי-תורה שנתגלו לאר"י הקדוש בשנתו, שבמשך כשעתיים השיג בפרשה אחת לבדה סודות שאפילו שמונים שנה לא היו מספיקות לו לאומרן (ראה לקו"ת ואתחנן דף ג, ג)?!

            וכמדומני שעד"ז הקשה בשו"ת מנחת-אלעזר. ואכן יש כת"י שבהם לא נמצא כל הקטע הזה שבאגה"ק (שגם שם הוא נדפס בסוגריים).

            וזו ההזדמנות המתאימה לפנות אל עורך המדור "פתגמים קצרים מדא"ח", שלמען הרבים לא יעלים את מקורותיו, וידעו הכל מיהו המסתתר מאחורי "מפי השמועה", הבר-סמכא הוא אם לאו. ומכתבנו זה הוא אחת ההוכחות לנחיצות הדבר.

 

 

תורת חב"ד וסיפורי הבעש"ט

                   בשנת תקע"ה נדפס לראשונה, בקאפוסט שברוסיה, הספר 'שבחי הבעש"ט'. המביא לבית הדפוס היה הרב החסיד ר' ישראל יפה - תלמידו ומקורבו של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' - אשר לא הסתפק בהדפסת הספר כפי שמצאו בכתבי-היד, אלא סידר כמה מחלקיו בסדר הגיוני כלשהו, וכן הוסיף ושילב בו דברים ומסורות בשם רבינו הזקן.

                   דעת החסידים בכלל אודות ספר זה נעה בין קיצוניות לקיצוניות; בשם האדמו"ר ר' נחמן מברסלב נמסר כי "השבחי הבעש"ט הוא אמת מראשו עד סופו" ('ספורים נפלאים' לר"א מטולטשין), ולכך נוטה גם דעתו של האדמו"ר בעל ה'שומר אמונים' "שעל פי רוב כותב רק דברים ששמע מצדיקי וקדושי עליונים שהיו בימיו" ("מבוא השער" בספרו). ואילו בשם האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ' מגור נאמר כי "המעשיות הנדפסים בספר שבחי הבעש"ט אינם אמת, אך יש להאמין שהבעש"ט זצ"ל בגודל מדרגותיו היה יכול לפעול כל זאת" ('אור פני יצחק' לרי"א פייגנבוים).

                   כך מקובלות בקהל חסידים עוד מסורות המבטאות הסתייגויות שונות, פקפוק בעצם האירועים - אבל מתוך אמונה שהם היו יכולים להיות, לצד אמונה מוחלטת בסיפורים אך בהסתייגות מפרסומם והדפסתם, שהרי כולם אינם אלא "מילתא זוטרתא" לגבי הבעש"ט, ובפרט שגדולתו האמיתית היתה בדחילו ורחימו שלו ולא במופתיו (והארכתי בכל זה ב'מבוא' לס' שבחי הבעש"ט מהדורת תשמ"ב).

                   בשמו של אדמו"ר בעל 'הצמח צדק' נמסר כי "כל מה שכתוב בו בשבחי הבעש"ט הכל אפס ואין נגד גדולת הבעש"ט, ושמעתי מזקיני [אדמו"ר הזקן] ששמע מרבו המגיד הגדול ממזריטש שאמר כי הבעש"ט היתה לו ראיה גשמית לראות ארבע מאות פרסאות על ארבע מאות פרסאות כו'", וסיים הצ"צ: "לא תסבור ראיה רוחנית - שזו היה בלי שיעור - רק זו היתה ראיה גשמית ממש"! ('מעשיות ומאמרים יקרים' לרי"ו ציקרניק).

                   ובאחד ממאמריו כותב אדמו"ר ה'צמח צדק' עצמו כדברים הללו: "בכל דור ודור, גם אחר הנביאים, השי"ת מראה אותות ומופתים בישראל כמו מתנאים ואמוראים כו' ואחריהם בדור שלפנינו הבעש"ט ז"ל אשר כמוהו לא היה מימות הראשונים, פלאי פלאות ניסים היוצאים מהטבע היו נראים על ידו, כאשר שמעתי מאאזמו"ר [אדמו"ר הזקן] שהוא ותלמידו הרב המגיד נ"ע היו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראיה, והיו אומרים מה שהיו רואים, כאשר היה נראה בעליל לתלמידיהם. והיינו ע"י שהיה גלוי לפניהם האור שנברא ביום ראשון שהשי"ת גנזו בתורה" (ס' 'דרך אמונה' עמ' סה).

                   ידידי הרה"ח ר' שלום דובער לוין שי' נתן לי העתקה מכת"י (מס' 1752) שבספריית אגו"ח, ובו מספר הרה"ח ר' יוסף יצחק צירלסון את הדברים הבאים:

                   פעם אחת העיד לפניי הרב ר' לוי יצחק שהיה רב בוויליז, ומקודם היה "יושב" בליבאוויטש, והיה חתן אדמו"ר [ה'צמח צדק']. פעם אחת היה מהרי"ל - אדמו"ר מקאפוסט - חולה, ובא אביו הצ"צ לבקרו, ומצא שם את הר' לוי יצחק הנזכר לעיל, ואמר לו: למה אין אתה נכנס עם בני בדברים, כדי להסיר מאתו הטירדא מהמוחין? ואמר לאדמו"ר: במה יש לי לדבר עמו? ואמר לו: בסיפורי איזה מעשה מצדיקים. אמר בלבו ר' לוי יצחק ז"ל, כעת הגיע זמני, מה שהיה בדעתי לשאול אם יש אומן בדברים הנדפסים ב'שבחי הבעש"ט' ז"ל. אמר הצ"צ: לך זה לפלא?! ואני יש בידי מעשיות מהבעש"ט ז"ל במספר אלף! ואמר ר' לוי יצחק לאדמו"ר: אם-כן למה לא יביאו בדפוס, ובבירור היה מביא רבים לידי אמונה חזקה ולתשובה! אמר האדמו"ר: האמת אגיד לך, שפעם אחת עלה ברעיוני להדפיס מעשיות מהבעש"ט ז"ל, וממש בשעה זו הלכתי לארגז הספרים ועלתה בידי 'שבחי רח"ו', והבנתי שזה רמז שיהיה העדר הכבוד לרח"ו (ואפשר היה 'שבחי האריז"ל'), ומנעתי את עצמי מלהוציא אל הפועל... עכ"ל.

                   ולא זו בלבד, אלא שאפילו בגופם של כמה ממאמרי תורת החסידות חב"ד נתבארו מעשים שנעשו ע"י מרן הבעש"ט. וזאת הן במאמריו של אדמו"ר הזקן שנאמרו כמובן קודם להדפסת 'שבחי הבעש"ט', והן במאמריהם של בנו אדמו"ר האמצעי ונכדו אדמו"ר ה'צמח צדק'.

                   כך מתבארת במאמריהם העובדה שהבעש"ט כתב לגיסו הר"ר גרשון מקיטוב אודות מאורע שעדיין לא אירע בשעת הכתיבה, וכן העובדה שהבעש"ט האזין ללימוד המשניות של גיסו הנ"ל וחזה מתוכו שני מעשים העתידים להתרחש, וסיפרם לו, ועוד ועוד (ראה ב'נספחים' למהדורת שבחי הבעש"ט הנ"ל).

                   כדבר הזה גם שמענו כמה פעמים מפי כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכשהזכיר בשיחותיו את הספר 'שבחי הבעש"ט', הוסיף וציין את הקשר שבין רבינו הזקן לבין ספר זה.

                   לאור כל זאת תמוהה ביותר היא העובדה שבשנים האחרונות חדרה לספרות חב"ד אימרה "מחוכמת" שתוכנה: "המאמין בכל סיפורי הבעש"ט הוא שוטה, וכל שאינו מאמין בהם הוא אפיקורס". מובן שאדם המודע לייחסם של אדמו"רי חב"ד לבעש"ט ולמופתיו לא יכול לתת בפיהם אמירה הרואה באמונה זו שטות ח"ו, אבל עובדה שהדבר נעשה, והאימרה נתייחסה משום מה לאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, הוא האדמו"ר שכתב במאמרו (בהמשך תרס"ו): "וכידוע בהבעש"ט ז"ל אשר הזמן ומקום לא היה מגביל ומעלים לפניו כלל, וראה בהווה מה שיהיה במשך זמן, וכן ראה מה שבריחוק מקום ממנו בראיית הדבר ממש כו', והיינו מצד גילוי בחינת "למעלה מזמן ומקום" בזמן ומקום כו', ובמדריגה זאת היה הבעש"ט".

                   ה"מקור" הראשון לייחוס אימרה זו לאדמו"ר מוהרש"ב הוא בספר 'פלאי פלאים' - סיפורי בעל שם טוב - שנדפס בשנת תשמ"ט ע"י "רשת אהלי יוסף יצחק", כעבור זמן קצר חזרה ונדפסה בעלון 'שיחת השבוע' וכך חדרה לתודעתם של עוד רבבות יהודים.

                   בשעתו פרסמתי ב'כפר חב"ד' הכחשה ומחאה על סילוף זה, אך "שבשתא כיון דעל על"; השיבוש מתפשט והולך, עד שהונצח גם ב"לקט אמרות חב"ד" של ש' מייזליש בספרו "אש אוכלה אש" (עמ' 161), ולאחרונה (בגליון יא ניסן של ה'כפר חב"ד' דאשתקד, עמ' 25) שוב חזרה ונתפרסמה אימרה זו, והפעם נתייחסה לא פחות מאשר לאדמו"ר ה'צמח צדק' עצמו!

                   אין לנו אלא להצטער ולהתריע שוב ושוב על עשיית רגליים והצמחת כנפיים לדברי שווא ותפל, שקר וכזב.

                   מהו איפוא המקור האמיתי לאותה אימרה? לא מצינו אותה אלא בספרות העברית המודרנית, ב'ספריהם של צדיקים' לש"י עגנון ו'הסיפורת החסידית' לג' נגאל. שני הכותבים הללו מייחסים "חכמה" זו לאדמו"ר ר' שלמה מרדומסק, שכאילו אמר כדברים הללו על "מי שמאמין בסיפורים שבשבחי הבעש"ט". אולם ב'מבוא' הנ"ל כבר ציינתי שלפחות בשלושה מקומות בספרו 'תפארת שלמה' מביא האדמו"ר מרדומסק עצמו סיפורים שמקורם בשבחי הבעש"ט, ומבארם כיד ה' הטובה עליו בדברי אלקים חיים.

                   איך שיהיה, מפי אדמו"רי חב"ד לא יצאה אימרה זו, ואל לנאמני בית חב"ד לתת יד להפצתה והשרשתה בקרב שלומי אמוני ישראל.

 

הביטוי 'אד"ש'

הגר"א ולימוד החכמות

 

                   בגל' 363 נדפסה סקירה על ביאור התניא של הרב שטיינזלץ שליט"א, ושם כותב המבקר "לא מוצא חן בעיני הכינוי 'אד"ש', הנפוץ גם בין אנ"ש, שהם ראשי-תיבות של ראשי-תיבות". עכ"ל. כמובן שעל שאלה של טעם אין להתווכח, אבל אם לדין יש תשובה, וכך נהג גם כ"ק אד"ש בחיי חותנו כ"ק מוהריי"צ נ"ע (הדוגמאות הן למכביר, וראה למשל באג"ק ח"א עמ' קנה סעי' ד, י).

 

                   עוד נאמר בסקירה הנ"ל: " 'כאשר חסרה לאדם יד אחת בחכמות - חסרות לו עשר

ידות בידיעת התורה'. אימרה זו, המיוחסת לגאון מוילנא... הוכח שאין הייחוס האמור נכון, אלא הושם בפיו על-ידי אנשים שהיו נתונים להשפעת ה'השכלה' והופיעו בציבור כשייכים לבית-מדרשו של הגר"א". עכ"ל.

                   דבריו אלו של המבקר משוללים יסוד; האמרה הנ"ל נתפרסמה עוד בחיי הגר"א ע"י ר' ברוך שיק משקלוב, הכותב (בהקדמת הספר 'אוקלידוס', האג תק"מ):

                   "בהיותי בק"ק וילנא המעטירה, אצל הרב המאור הגאון הגדול מ"ו מאור עיני הגולה החסיד המפורסם כמהור"ר אליהו נר"ו בחודש טבת תקל"ח, שמעתי מפי קדוש כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד". עכ"ל. (אם-כן, לא "עשר ידות" בלבד כמצוטט אצל הרב שטיינזלץ, אלא "מאה ידות"!...).

                   לא ידוע לנו שאמרה זו הוכחשה בדורו של הגר"א, ואף לא בדורות הסמוכים לו, גם לא בספרים שעסקו בתולדותיו ונכתבו ע"י נאמניו. ורק בשנים האחרונות קמו אנשים מגמתיים שדבר זה לא הי' לרוחם, והחליטו להכחיש את האמרה הנ"ל שאינה עולה בקנה אחד עם ההשקפות שהם רוצים לייחס לגר"א. וחבל שהכותב ב'כפר חב"ד' נותן יד למאמצי שיכתוב ההסטוריה.

                   ועוד - ועיקר - שהדברים הללו מנגדים למ"ש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, אשר שפתיו ברור מללו. וזלה"ק (ברשימתו הידועה, נדפסה בס' התולדות אדמוה"ז לרא"ח גליצנשטיין. עמ' קנט במהדורת תשכ"ז. עמ' 540 במהדורת תשמ"ג):

                   "הגר"א... היה אוהב חכמה ומדע, באמרו אשר שרשי כל המדעים הטבעיים והמושכלות הם במעמקי התורה, ולתורה יש צורך גדול בהם, להיות כל החכמות הם אברים מהתורה. ומרגלא בפיו הקדוש כל החכמות נצרכות לתורתנו הקדושה וכלולות בה, כי כפי מה שיחסרו לאדם ידיעות בשארי החכמות - יחסרון לו תשע ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדות יחדיו". עכלה"ק.

 

 

הספר "מאורי אור" בכתבי אדמו"ר ה'צמח צדק'

ביום השלישי כ"ד באלול, תמלאנה 128 שנה ל"הסכמה" שנתן כ"ק הרב"ש בן הצמח-צדק להדפסת הספר "מאורי אור", ביום השלישי כ"ד אלול תרכ"ז.

זו הזדמנות נאותה לתקן את שנכתב בגליון 628 (עמ' 29), שם מביא הכותב הנכבד את האמור באותה "הסכמה" אודות ספר זה, בזה הלשון: "כ"ק אאמו"ר [הצמח צדק] מביאו בליקוטי תורה, ובפרט בכי"ק אשר עדיין בכתובים ברוב הדרושים נזכר ספר הקדוש הזה". עכ"ל.

על כך כתב הכותב (שם): לאמיתו של דבר, ה"מאורי אור" מובא... רק בשני מאמרים ב"תורה אור" (ועל זה נתכוין במש"כ "מביאו בלקוטי תורה"), ואילו "בכי"ק אשר עדיין בכתובים" -- שבדורנו זכינו לאורם בסדרת הספרים הענקית של "אור התורה" -- אינו מובא ספר זה אלא פעם אחת בלבד! עכ"ל.

דברים אלו אינם מדוייקים כלל וכלל; הן אמת שב"תורה אור" מובא ה"מאורי אור" רק בשני מאמרים (ליתר דיוק: חמש פעמים באותם מאמרים, וכפי שציינם כ"ק אדמו"ר נבג"מ במפתחותיו ל"תורה אור"), אולם ב"הסכמה" הנ"ל הרי מפורש כי ב"לקוטי תורה" עסקינן, ובדברי פתיחתו ל"מפתח שמות ספרים ואנשים" שבלקו"ת מונה כ"ק אדמו"ר נבג"מ את ה"מאורי אור" בין הספרים אשר "לא נסמנו לרוב המצאם"!

ובאשר לסידרת הספרים "אור התורה" -- שלדברי הכותב מובא שם ה"מאורי אור" "פעם אחת בלבד" -- קביעה זו מבוססת כנראה על בדיקה ב"ספר המפתחות לספרי ומאמרי הצ"צ" (קה"ת תשל"ד), שבעמ' 258 אכן נרשם ה"מאורי אור" רק פעם אחת בלבד. אולם נתעלמה ממנו העובדה (המפורשת שם ב"פתח דבר" ובעמ' 256) כי אין זו אלא "רשימה קצרה" בלבד. ומה גם שבעמ' קיז נרשמו עוד חמישה מקומות נוספים שבהם מביא הצמח-צדק את ה"מאורי אור"!

אך כמובן שכ"ק הרב"ש לא נשתבש בדמיונו ח"ו כשכתב כי ספר זה מובא "ברוב הדרושים" של אביו הצמח-צדק, שהרי לאמיתו של דבר גם מעט הציונים הללו אינם אלא אפס קצהו בלבד מאלפי הפעמים שהצ"צ מביא את ה"מאורי אור", והבודק בשני קונטרסי ה"מילואים לספר המפתחות" (קה"ת תשל"ד ותשמ"ב) יבחין כי בשניהם נכלל ספר זה בין הספרים אשר "לא נסמנו לרוב המצאם".

תיקון נוסף: הכותב מציין את השתדלותו של כ"ק הרב"ש בן הצ"צ בהדפסתו של ה"מאורי אור"; ברם לא שלו היתה ההשתדלות, אלא של חתנו הרה"ח ר' משולם רייך. וכמפורש גם בגוף ה"הסכמה" הנ"ל: "לזאת קם ונתעורר חתני המופלג מוה' משולם נ"י מק"ק ווארשא להביאו לבית הדפוס".

 

 

מחבר מה הוא אומר?

[הקובץ פגום וחסרות בו תיבות]

                   במדורו "עלים לתרופה" (כפ"ח 433 [אולי: 334]) כותב ט' מעלעל את דעתו על תפקיד מדורו ושיטתו. כתגובה לדבריו מבקש אני להביע דעה אחרת, ויודעני שאינני יחיד בדעתי זו.

                   לדברי המבקר נועדו הערות הביקורת .. סקירותיו לשם תיקון הדרוש בהוצאות הבאות, ופרסומן ברבים נעשה כדי לעורר יתר התעניינות בספר, להוסיף אמינות לביקורת (שלא תהא רק דברי תהלה ושבח..) ולעידוד המחברים הנוכחים לדעת כי מישהו עבר בעיון על ספרם. אך לדבר .. ישנם גם מחברים המתרעמים על ביקורת, תרעומת המתבטאת בתשובותיהם לטענות .. הרבות שהעורך נמנע מלהשיב להם שהרי - כדבריו - הוא עשה את שלו, ויצא ידי חובתו בעצם הפרסום.

                   מקריאת דברים אלו יכול הקורא להתרשם שאמנם אין למחברים כל סיבה לתרעומת, ואדרבה, עליהם להודות למבקר על תרומתו לעניין הרב שמגלה הציבור מאז קריאת בקרתו. אבל לענ"ד אין המחברים מתרעמים על ביקורת, אלא על ביקורת מוטעית! הקורא בהקדמותיהם של מחברים בדורות שלפנינו יתקל רבות בביטויים כעין "אשר הריתי וילדתי" "טפחתי וריביתי" ודומיהם, הרי שהמחברים מתייחסים לספרם כאל בנים, עצם מעצמם ובשר מבשרם. ודרכו של אב שכשהוא קורא בעתון פירסומים לא נכונים אודות בנו, שהוא מתרעם. ולא יוכל להתנחם בדברי העתונאים שיאמרו לו כי ע"י יציאת הדברים לרשות הרבים נעשה בנו למפורסם...

                   הדגמה לדבריי ימצא המעיין במאמרי "ביקורת תהיה! אבל נכונה..." (כפ"ח גל' 64 [אולי צ"ל 46. לבדוק]), שבו הצבעתי על העובדה שרובן של הערות המבקר אינן נכונות מבחינה עובדתית. המבקר מתחמק באלגנטיות מלהשיב לתגובות המחברים "גם אם יש לו [תשובות] כאלה", אבל – לדעתי – .. דוקא התשובות והתגובות ההדדיות הן שמעוררות את ענין הציבור בספר. ומ.. שאנו רואים שכשיש לו תשובות, הוא משיב (ראה במאמר זה שבו עסקינן).

                   יתכן גם שלא כל המחברים אוהבים את האופן שבו מציב להם המבקר את הכללים והחוקים שעל-פיהם יש להם לעבוד (ולא תמיד בהסתייגות של "אולי" ו"אפשר"). דוגמאות יראה הקורא במאמרי הנ"ל, וגם במאמר הביקורת על הספר "תולדות חב"ד בארצה"ב" (גל' 433 [אולי צ"ל 334]) ..ה כגון: "לעמ' קעד בסופו יש להוסיף את המשך מכתבו של הרש"ל כדלהלן".. והקורא והמעיין בגוף הדברים עומד משתומם: לפני המחבר היה המכתב בשלימותו, והוא מצא לנכון להשמיט ממנו את הקטע שאינו רלוונטי לעניננו כלל. והנה בא המבקר ו"תורם" – כלשונו – את הקטע שנשמט ביודעין... וכל זה בסגנון חד-משמעי: "יש להוסיף"! אפשר ש"סקירה שכולה תהלה ושבח פוגמת באמינות", אבל האם אין דרך ביניים? יכול מדור זה להסתפק בסקירת הספרים החדשים, לציין לחידושים שבכל ספר וספר, מהם הדברים המעניינים שיוכל הקורא למצוא בהם – ואף ללא דברי תהלה ושבח! לדעתי נפגעת אמינותו של הסוקר באמרו שפרסום הדברים נעשה כדי לעורר ענין. שהרי איזה ענין יש לקוראים באם ידעו שאישתמיטתי' למחבר הנכבד כי מכתב זה נדפס בעוד מקום, וענין אחר אישתמיטתי' מלשבצו במפתח הענינים?

                   גם ההנמקה של "תיקון בהוצאה הבאות" אינה אמינה, שהרי חיפוש הטעויות לא נעשה בשיטתיות "כדי לסקל אבנים מן הכרם", ולא בשום צורה שתהא לתועלת ממשית ומשמעותית למהדורה הבאה, אלא .. בעלעול אחת הנה ואחת הנה (כדמוכח ממה דאשיתמיטתי' למבקר). ולכן אין אמינות מינות לטיעון כי המחבר "נהנה מכך שמישהו עבר בעיון על מה שכתב" ו .. ה התעמקות ולא 'מריחה'". ואדרבה, מחבר בר-דעת אינו מבין כיצד מסתפק הסוקר בעלעול חפוז בבואו להעיר על ספר שלעתים השקיע בו המחבר "עמל רב ועבודת נמלים מפרכת ושקדנית" (לשונו בביקורתו בגל' 34 [43?]). וכיצד מצפה המבקר שיתייחס אותו מחבר למשפט ביקורת כגון "אותי הקטן – כותב המבקר – לא שיכנעו הדברים, ויש לעניו"ד מקום להפריך את הסברות ולהציע דבר .. וגדים, ואכמ"ל" – וכשהמבוקר מבקש מהמבקר (בגל' 64 [46?] הנ"ל) שיתייצב מאחורי דבריו, ויציעם לעין כל (או, לחילופין, שיחזור בו ויאמר טעיתי והטעיתי), אין הוא זוכה לתגובה, והמבקר מתעטף בשתיקתו בנימוק: "המבקר עשה את שלו"...

                   וראה זה פלא: אותו מחבר זכה לביקורת על חלק אחר מספרו (נכתבה ע"י הרב דוד אולידורט שי', יגדיל-תורה [נ.י] גל' סא עמ' שמט-שנח), ובה פחות "תהלה ושבח" מאשר בביקורתו הנ"ל של המעלעל, ויותר הערות, תיקונים, הוספות, בירורים וכו' וכו' – ועל כל זה לא בא המחבר בתרעומת כלשהי! ומדוע? צא והשווה את הביקורות, וראה שאכן מבקר זה עשה מלאכתו באמונה והשקיע בביקורתו עמל רב, ידע ומקצועיות הראוים לשמם.

                   ונחזור אל המבקר המבקש להסביר מדוע הוא מפרסם את דבריו ברבים בה בשעה שאפשר היה לכאורה להסתפק בכתיבה אל המחבר באופן אישי; לעיל הבעתי את ספיקותי בנכונות תירוציו (כדי לעורר .. כדי לעורר ענין), ואוסיף עוד באותו ענין. בעתון 'כפר חב"ד' מתפרסמות סקירות ארוכות על מעשיהם ופעולותיהם הברוכות של השלוחים די בכל אתר ואתר. האם יטען המבקר שיש לפרסם גם את מחדליהם (איני קובע שישנם כאלה, אבל המבקר הוא שכתב כי "כל בר-דעת מבין שמעשי בשר ודם אינם תמיד מושלמים), האם אין הם נקיים מטעויות ושגגות? האם לא יוכל המבקר למצוא טיעון "ל.. ים" לפרסם גם את הדברים הלא-מוצלחים, כגון: למען ילמדו שאר השלוחים מטעויותיהם של חבריהם... אבל כל בר-דעת מבין שלא יעשה כן במקומנו, הסקירות נועדו לעודד ולקרב, להרבות "קנאת סופרים", לגלות רעיונות חדשים ויוזמות מפתיעות כו'. ואם יש למישהו ביקורת, ודאי ידע את הכתובת הנכונה עבורה.

                   לענ"ד אין כל סיבה שהיחס לספרים ולמחבריהם יהיה שונה, לא לענין פיזור השבחים, אלא לענין החטטנות ו.. מומים (שנכונותם מוטלת בספק). ואל תשיבני מהביקורות הנהוגות בכת"ע .. ם, שהרי שם ישנם שני סוגים: האחד סקירות שטחיות ע"י סוקר קבוע (שיכול להוסיף לפעמים הערות על דברים שאינם לפי טעמו האישי, אבל אינו נוגע בגופם של דברים), והשני ביקורות הנכתבות ע"י בעלי-מקצוע באותו ענין, שאליהם שלחה המערכת את הספרים, איש איש לפי השטח שבו הוא עוסק. ולפי זה מתאים היה לענ"ד שהסקירות המתפרסמות בכפ"ח תהיינה מהסוג הראשון (כדלעיל), .. יש למישהו הערות ענייניות יוכל לפרסמן במאמר שיושקע בו עמל ומ.. כפי שמשקיע כל מחבר בכתיבת ספרו, ובצורה כזו לא יוכל לכתוב שיש לו .. ות טובים ונכונים יותר מאשר למחבר אלא ש'אכמ"ל', ויהיה עליו להוציאם .. ו ונדע אם יש בהם ממש.

                   ועם כל זאת הריני מציע לכל ..  הקושיות והפירכות להקדים ולכתוב ישירות אל המחבר, ישמעו מה בפיו, .. ך יבדקו הצדק עם מי, ואם בכל-זאת יחשבו שהצדק אתם – יציעו את דבריהם ולידם את דברי המחבר, ירא הקהל וישפוט ביניהם. ובצורה כזו יהיו הדברים קרובים יותר אל האמת והצדק.

                   ותדע לך שלא מלבי אני בודה את .. ן, אלא כבר היו דברים מעולם. שהרי כך כתב הרה"ק מראדזין זצ"ל בהקדמתו לספר "עין התכלת" אשר לו (מהדורת ירושלים תשכ"ג, עמ' כ):

                   ..אם באמת .. ברים וטענות של טעם בלבם נגדנו, למה יטמנו ידם בצלחת ולא יאמרו אותם גלוי לעינינו, הרי כבר נעשה איסור בהסכם כל גדולי ארץ (בימי הגאון ה .. ם מ' צבי הירש בערלין זצללה"ה, והוא נדפס בקונטרס כנגד ספר מצפה יקתאל שהדפיס אחד השגות על ספר תורת יקותיאל) שכל מי שיש לו להשיג על .. יכתוב למחברו, אולי יש לו להשיב על דבריו. ושם נתברר מכמה גדולים ז"ל ..  האיסור בזה. וכן הוסיפו וגזרו איסור על זה שלא לפרסם השגות וקושיות כל שכן בדפוס על שום ספר, זולתי אם ישאל תחלה את מחברו, כי כל המק .. ינו שואל את מחברו ידוע הוא כי זה הוא לא למען דבר אמת, והוא תורה ש.. מה רק לקנטר וכו' עכ"ל.

                   וראה עוד בתשובותיו של החת"ם סופר זצ"ל הנדפסות בס' "התורה והחכמה" (ווילנא תער"ג, עמ' 74, 548 [לבדוק המספרים]): אוי לעינים שכך רואות, יש ויש אנשי בליעל דורשי רעות מחפשי מומין, וכי מ .. למחבר הזה לפגוע באנשים האלו, ולהלבין פניהם ברבים בדפוס באופן .. וכל להשיב עוד לעולם, והם לא חטאו בה'... וזה מחמת קנאה טרח ויגע .. עונם של אלו ולגלות קלונם... ואם לא גמרו מעשיהם בטוב ונתעצלו במעש .. גם גנבו מספר פלוני ופלוני מה לו ולהם, מה איכפת ליה להמדפיס הז .. ה, לא האמנתי שיש כיוצא בזה בעדת ה'... ומ"ש שכל כוונתו לש"ש רק, ו .. ביא ראי' מראב"ד ורש"ל אין ראי', דהתם חששו לשגגת הוראה שימשכו .. , משא"כ הכא. וצא ולמד מהגאון פ"י בהקדמתו, גם שקרא תגר על הרבים .. לא פי' שום אדם, ולא עשה השגות על אדם פרטי. ומ"מ אם כוונתו לש"ש .. שכרו כפול מאת ד' ית'... והוא יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע .. אם טוב המעשה ומחשבתו לרע, או רע ומחשבתו לטוב... ומה שלא דנתיו .. ת, כי התימה נשגבה הלא שניכם בעיר א', מדוע לא הוכיחם בינו לבינם, ו .. ו להראות להם שגיאותם או זדונותם, ועדיין יש לתקן בשארי מסכתות ש .. דפסו, וגם מה שכבר נדפס יתוקן בדף השמטה ממחברים עצמם, וסר המכשול - .. הלבין פניהם ברבים. כי עתה גם אם יזקינו וישובו ויתחרטו הלא בשתם ש .. נצח לכלימה לבני בניהם עד עולם... היה לו להציע דבריו... טרם יצא בד .. דון דיני נפשות, טרם העיר אוזן... עכ"פ הנני אומר לו, יתקן את אשר ע .. ישרוף הספרים על האח ולא יראו פני החוצה וכו' עכ"ל.

                   כמובן שאין להשוות את השגות .. המבקר להשגות שאליהן מתייחס החת"ס בתוכחתו הקשה (כי שם המבוקרים היו .. גדולי הדור), אבל ראוי ללמוד מכאן פרק בדיני ביקורת ספרים.

 

ח סיון, תשמ"ח.

[איני יודע אם נדפס]

 




הוסף תגובהתגובות