ב"ה יום שני, ג' תשרי תשפ"א | 21.09.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ד אדר תשס"ח
"הצילני מדמים אלקים"

 

הצילני מדמים אלקים

 

                   בכמה מספרי החסידות רואים אנו את הקשר שבין תאוות הממון לבין עבודה-זרה. לקטתי כמה מהם עד מקום שהגיעה ידי הכהה, ובטוחני שהקוראים הנכבדים יוסיפו עליהם עוד כהנה וכהנה.

 

                   באגרת מהרה"ק ר' אלעזר בן הרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק (אור-אלימלך, עמ' קנח-קנט):

                   ושמעתי מגדול אחד שאמר, זה היצר-הרע של עבודה-זרה, אנשי כנסת הגדולה הרגו אותו (יומא סט, ב). זהו תמיהה גדולה, האיך אפשר להרוג המלאך שהוא גוף נקי זך ורוחני, אלא רק שהעבירו מאומנותו ראשונה. אם כן מה הוא אומנתו עתה, הלא כל מלאך נברא לאיזה שליחות. אלא שנותנין לו אומנות הממון, לבלבל בני אדם ברדיפת ממון ועושר, שזהו קרוב לעבודה-זרה בעוונותינו הרבים.

 

                   בס' דרכי-ישרים (החל ממהדורת טשערנאוויץ תרט"ו), ב"צוואת הרב הצדיק מתלמידי הריב"ש" (אך מתוכו עולה שהמחבר הוא מתלמידי תלמידיו של הרב המגיד ממזריטש):

                   סעיף מד: ..ועתה בעוונותינו הרבים אין דורש ואין מבקש, ואין לנו מנהל ומנהיג, ואין תוכחה והאמת נעדרת ונתרבה השקר.. ונתרבה המחלוקת בענין עבודת השם והחסידות, וגברה תאוות הממון כמעט כמו עבודה-זרה ממש שהיה בימי הקדמונים. וכל איש הולך אחר בצעו ומראה הטלפים לבני אדם שהוא לשם שמים.

                   (ראיתי מי שמצטט מאותו מקור, אך בזה הלשון: "תאות הממון מתגברת, וכחה עתה גדול ככח עבודה-זרה שהיה בימים הקדמונים". מסופקני האם אכן היה לפניו נוסח אחר, ויותר נראה שלא דייק בהעתקתו).

 

                   מפי אחד מזקני תלמידי ליובאוויטש שמעתי (ואיני זוכר האם כבר נדפסה שמועה זו), שאמרו פעם בפני אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש בשם רבינו הזקן בעל ה'תניא', שאנשי כנסת הגדולה בטלו את יצר העבודה-זרה, והחליפוהו ביצר הממון. והשיב אדמו"ר מוהרש"ב: איך ווייס ניט צי זיי האבן בעסער גימאכט [איני יודע האם הטיבו אשר עשו].

 

                   עוד מצינו כמה מתנבאים בסגנון אחד, בדרשת הפסוק "הצילני מדמים אלקים". והקדומים שבהם מטו בה בשם מרן הבעש"ט נ"ע:

 

                   בס' באר-מים-חיים להר"ר חיים עוזר המגיד מבראד (לבוב תקפ"א) דף ל, ד:

                   העובד את אלקים ואת עצמו, אשר אין עבודתו זכה לשמו ית' רק לעיני הבריות, שיתראה צדיק בעיני האדם. והוא הנקרא עובד את עצמו בשיתוף. ועל-פי הרוב הוא בשביל ממון, שיהנה על-ידי עבודתו מאחרים. וראיתי פירוש הפסוק "הצילני מדמים אלקים" בשם הבעש"ט, פירוש שלא יהא הדמים – היינו ממון – עבודתו אלקים. וכן בפסוק "אל תתן לחית נפש תורך" – פירוש תורתך – שלא תתן חס-ושלום בעד ממון.

 

                   בס' אור-הנר (פיעטרקוב תרס"ח), עמ' 25:

                   בשם הבעש"ט הק' זי"ע, "הצילני מדמים אלקים", היינו שהממון לא יהיה אצלי עבודה-זרה חס-ושלום.

 

                   בס' אמרי-צדיקים לר"א איטינגא (לבוב תרפ"..) עמ' 32:

                   "הצילני מדמים אלקים". פירש הבעש"ט זי"ע, הצילני שהדמים לא יהי' נחשב אצלי לאלקים, ותאוות הממון לא תפנה לבבי מהאלקים חיים.

 

                   בס' אור-ישרים (ווארשא תרפ"ד), עמ' 102, בשם הרה"ק ר' משה מקאברין:

                   "הצילני מדמים אלקים", פירוש שלא אהיה מאותן האנשים האדוקים באהבת הממון, שנחשב אצלם כמו אלקים חס-ושלום.

 

 

                   בס' אמרות-טהורות, עמ' יז, בשם הרה"ק הנ"ל:

                   הצילני שהדמים – היינו הממון – לא יהיה נחשב אצלי לאלקים חס-ושלום, היינו שלא אהיה אדוק בתאוות הממון לחשוב הממון כמו אלקים.

 

                   בקובץ 'בית אהרן וישראל' (גל' ח עמ' צו) מובאים דברי האדמו"ר ר' אשר מסטולין אל הרה"צ ר' שלום מהורדוק (מהס' בית-אהרן ודברי-אהרן. וכן הוא ב'זיקוקין דנורא' היוצאים מקולמוסו של הרה"ח ר' מאיר בערנשטיין הי"ד, קובץ 'נחלת צבי' גל' י עמ' קד):

                   "הצילני מדמים אלקים", איך זאל ניט מאכין די געלד פאר א גאט [שלא אעשה את הממון לאלקות].

 

                   לא אחת מצינו בספרי המוסר והדרוש, דברי תוכחה לאלו העושים כספם אלקיהם, וקריאה בסגנון של "ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו". דברים כדרבנות כותב הרה"ג מו"ה צבי הירש הלוי הורוויץ בעל ה'מחנה לוי' (בנו של הרה"ק מו"ה פנחס הלוי בעל ה'הפלאה') בדרשותיו אשר בכת"י ירושלים 194/4 (דף 64 ע"א):

                   תוכחה מגולה על הדור הלז שממש מיום ליום נתמעט קביעת עתים לתורה, וכל זה מצד שחשיבות הכסף נתרבה בכל יום ויום, וחשיבות התורה נתמעט בכל יום ויום, שמתוך זה הם מתאמצים בריבוי משא-ומתן כל כך, עד שאין רוצים להניח טרדות המשא-ומתן אפילו שעה מועטת כדי לקבוע עתים לתורה...

                   עד שבעוונותינו הרבים נראה בחוש שמאמינים בהמעות. וכאשר שמעתי לפרש מ"ש חז"ל שאין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מן הכיס, דהיינו לפי שידוע מ"ש חז"ל שכשהקב"ה דן את האומה הוא דן באלקיה תחילה, ומצד שבעוונותינו הרבים הכסף הוא עבודה-זרה שלהם, הוא דן בכליון הכסף קודם.

                   ולדעתי הוא דבר שרואין אותו בחוש, שדרך העולם עכשיו כשבאין לבאנקיר בקאנטר [=לבנקאי בלשכתו] הוא חיוב להסיר כובע מן הראש, משא"כ כשבאין לבתי חנויות המלאים סחורה. לפי שבבית הקאנטר שהמעות עצמה הוא מזומן, והוא עבודה-זרה עצמו. משא"כ בהחנויות שאין בהם מזומן, רק שוה כסף.

                   אמנם לדעתי יש ללמד עליהם זכות קצת, לפי שבכל מקום "מלא כל הארץ כבודו", וכמ"ש "שויתי ה' לנגדי תמיד", ואסור להסיר הכובע ולעמוד בגילוי ראש מפני כבוד השכינה. משא"כ בבית העשירים, דכתיב "עשיר יענה עזות", שידוע מ"ש חז"ל שכל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד, ומתוך שהשכינה מסתלקת משם ממילא יש רשות להסיר הכובע ולעמוד שם בגילוי הראש.

 

                   אסיים בדבר הלכה, בדברי ס' הקנה על המצוות (דף כד, א במהדורת קראקא תרנ"ד). תקוותי שהבנתי את הדברים לאשורם ולא אכשל בדבר הלכה:

                   ארז"ל לא יאחז אדם תפילין בידו או ס"ת בזרועו או סכין או ככר או קערה או מעות ויתפלל, מחמת שאין דעתו מיושבת עליו.. כל דבר אסור לתפשו ולמה נקט אלו. אלא כשתופס התפילין ואינו מניחן בראשו או בזרועו, הוא היפוך כוונת תפלתו. וסכין לאו דוקא בידו, אלא אפילו באיזורו הוא תלוי, שזה מקצר וזה מאריך ואין הדין נותן לחברם. והא דנקט "ידו" לגבי סכין לאו דוקא, אלא הוא-הדין דאפילו באיזורו.. מעות דינם כדין סכין, ובכל מקום שהם בגופו אין להתפלל עמהן מתרי טעמי: חדא דבני הגלות אדוקים בעבודה-זרה הם המעות שצורת דת חיצוניות עליהם; ועוד, מתוך שהן אדוקים דעתייהו עלייהו. עכ"ל.

                   ומתוך שלא חילק בין מעות למעות, נראה לענ"ד שאין הכוונה דוקא למעות שמוטבע עליהן ציור ע"ז, אלא כוונתו לכך שהממון כשלעצמו הוא בגדר ע"ז, וכמבואר לעיל באריכות.

 

 

                   מספר הרה"ח ר' חיים עוזר מרינובסקי ע"ה (קובץ 'נצח דוד', ב, עמ' פד-פו):

                   שמעתי בטשקנט מהיהודי היקר, החסיד והלמדן, ר' אליעזר פלזנשטיין.. סיפור מופת על הרבי ר' דוד'ל זי"ע מטאלנא, ששמע מאת הרב מקובצקי מחרקוב.. [ש]שמע את הסיפור מסוחר אחד שנכח בשעת מעשה.

                   לרגלי המסחר התארח סוחר זה בבית מלון אחד בעיירה.. בעל המלון נכנס לחדרו של הסוחר ובקש ממנו באדיבות לעבור לחדר אחר.. כי את החדר שלו הוא מוכרח לפנות בשביל אורח חשוב מאד, הוא הצדיק ר' דוד'ל טאלנער.. בהמשך הגיעו לאוזניו של הסוחר הוויכוחים שהתנהלו בין האיש והאשה בעלי המלון.. שהרבי דורש מהם הרבה מאוד כסף על הברכה שייעד להם.. לא פחות ולא יותר ממאתיים רובל, סכום עצום בימים ההם...

                   מתוך הויכוח שבין האיש והאשה הבין הסוחר, שסכום זה הוא למעשה כל רכושם של הזוג.. אחרי הרבה התלבטויות החליטו סוף סוף הזוג שהם מביאים לרבי את הכסף.. הסוחר הסתכל עליהם כעל משוגעים...

                   ראה הסוחר, שבשעת לילה מאוחרת הרבי לקח איתו את הגבאי והחל להסתובב בשטח החצר.  הרבי פנה אל הגבאי ואמר לו: לדעתי, כאן במקום הזה, מתאים שיהיה בית בן שתי קומות.. מה היה אפשר לבנות פה ומה היה אפשר לבנות שם...

                   כעבור שנים הזדמן לו לסוחר הזה, לבקר שוב במקום ההוא.. הכל נבנה מחדש.. לפי תוכניותיו של הרבי.. ולאחר שבדק התברר לו שמאז הברכה התעשר היהודי והצליח לבנות את כל זה.. התרגש הסוחר והחליט: אני מוכרח לנסוע לטאלנא.. לשאול אותו בעצמו למה הוא דרש על הברכה סכום גדול כל כך...

                   ענה לו הרבי: ליהודי הזה היו מאתיים רובל. וכל פעם כשדאג היה אומר לאשתו: מה יהיה בסופנו? מה נעשה אם יגרשו אותנו חלילה מבית המלון הזה? ומיד הוא היה עונה לעצמו נו, לא צריךלדאוג כל כך, הרי יש לנו מאתיים רובל, ועם מאתיים רובל כבר לא נלך לאיבוד. והיה להם עוד עסק כל שהוא, ואז היה יהודי זה שואל, ומה יהיה אם באותו מסחר הם יפסידו, אה, היה עונה לאשתו, אין דאגה, יש לנו מאתיים רובל. המאתיים רובל האלו הפכו להיות העבודה זרה שלהם, ובהם שמו כל מבטחם. התכוונתי, אמר הרבי, לבטל את העבודה זרה הזאת. יהודי צריך לבטוח בה' ולא במאתיים רובל שלהם. וכדי לברכם בעושר ובהצלחה, וכדי שהברכה שלי תקיים בהם והמזל שלהם ירום, הייתי מוכרח קודם כל לבער את הע"ז ואז האירה להם פנים ההצלחה האלקית, ההצלחה שמצד סטרא דקדושה.

                                   (נחלת צבי, קובץ יא)




הוסף תגובהתגובות