ב"ה יום שני, ג' תשרי תשפ"א | 21.09.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ד אדר תשס"ח
"ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי"

 

ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי

 

                   בכמה מספרי החסידות נזכרת אמירת הפסוק "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי" (תהלים כה, יח) בשעותיו הקשות של האדם, או בהזדמן לו מאורעות בלתי-נעימים לעת מן העתים.

                   לדברי האדמו"ר מוהרצ"א מדינוב, כשבאים על האדם יסורים ר"ל, יש לו לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה, שהרי הכל בהשגחה-פרטית מאתו ית' ולא מיד המקרה ח"ו, ואמירת הפסוק הנ"ל בשעת מעשה מזכירה לו את הקשר הסיבתי שבין "עניי ועמלי" לבין "חטאתי", ומעוררת אותו לתשובה. וגם יסורים קלים הנקרים לו (כמי ששלח ידו לכיסו להוציא שלש מטבעות ועלו בידו רק שתיים) באים להזכירו אודות חשבון-הנפש, ואז - ורק אז - יפה כחם לכפר על עוונותיו.

                   וכך כותב הרה"ק הנ"ל בהגהותיו לס' 'סור מרע ועשה טוב' (השלם) אות מ' בסופה:

זה לשון מרן [מוהרח"ו] כל צער שיבא לו יפשפש במעשיו וישוב אל ה'. דע ידידי הקורא, שלא יחשוב שום דבר שבא במקרה, שדבר זה גרם זאת, רק הכל בהשגחת הבורא ית"ש. ומי שנותן דעתו על המקרים עליו הכתוב אומר ואם תלכו עמי קר"י והלכתי וכו'. וקבלתי, בעת שיזדמן לאדם איזה דבר עיגום ומצער יזכור ויאמר הפסוק ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי בכדי שישים אל לבו שהוא בהשגחת הבורא על עוונותיו להזכירו כדי לפשפש במעשיו. ומה שאמרו רז"ל [ראה ערכין טז, ב] היכי דמי יסורין אפילו הושיט ידו לכיס וכו', הוא דוקא כשמשים אל לבו שכל תנועותיו מסורין בחפץ הבורא. ותבין מאוד ותשים הדברים על לבך.

  וכדברים הללו ממש אמורים גם בספרו 'אגרא דפרקא' (אות קכד):

לא יחשוב האדם על שום דבר שהוא במקרה ואיזה סיבה גרם, רק הכל בהשגחת הש"י. ומי שנותן דעתו על המקרים עליו הכתוב אומר ואם תלכו עמי קרי והלכתי וכו'. וקבלתי, בעת שיזדמן לאדם איזה עיגום וצער יזכיר ויאמר הפסוק ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי בכדי שישים אל לבו שהוא בהשגחת הבורא על עונותיו. כי כמה וכמה עונות יש לו לאדם שאינם מתכפרין ע"י תשובה ויוה"כ, רק תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, והש"י שולח לו יסורין קלין כדי לכפר עונותיו. וז"ש רז"ל היכי דמי יסורין, אפילו הושיט ידו לכיס וכו'. והוא דוקא כשמשים אל לבו שכל תנועותיו בחפץ הבורא. הבן הדבר.

                     הרה"ח ר' מאיר צבי שו"ב דזאמושטץ (מחסידי האדמו"ר רמ"מ מקאצק, ואדמו"ר בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש) מעלה, כי אותה התבוננות בסיבת הצער והיסורים מצילה את האדם מידי כעס, שהרי מכיר הוא שאין לתלות בחבירו את הסיבה האמיתית ליסוריו, אלא חטאיו שלו גרמו לו, ולכפרתם באו עליו הדברים המצערים אותו. וזה לשונו בספרו 'יד אבי שלום' (ווארשא תרמ"ב, עמ' 34):

הכעס הוא בא ממיעוט ענוה, ועצה לבטלו כשיחשוב אשר כל הצער והבלבול שיש לו מזולתו הוא בא מפני עונותיו ולכפרם באו, וזה היגון אשר יש לו מזולתו אך למיעוט נגד פשעיו וחטאיו, ע"כ יקבל עליו הצער מזולתו להיות כפרה על עונותיו. ושמעתי מחסידים קדמונים אשר בבא להם איזה רתיחת הכעס היו אומרים בכונה פסוק (תהלים כ"ה י"ח) ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי כו'.

                   הצדיקים פעלו שמאורעות קלים הבאים על האדם, ייחשבו לו כסיגופי גלגול-שלג ותעניות, אך זאת רק באם באותה שעה יהיו דעתו ולבו של האדם נתונים לענין זה. אמירת הפסוק הנ"ל תועיל לו שלא יראה במאורעות אלו מקרים "טבעיים" כדרכו של עולם, היא תהווה "תזכורת" לעוונותיו שגרמו לו, וגם בקשה מהשי"ת שאכן ישא לחטאתיו ו"סיגופים" אלו יהיו לו לכפרת עוונות. מרגניתא טבא זו מצויה אצל הרה"ח ר' שלמה טלינגטור ע"ה, בספרו 'אבן ישראל' (ירושלים תש"ה, עמ' נה):

שמעתי מאנ"ש בקלויז סקווירא. בחורף הראשון לנשיאותו של אדמו"ר פחד יצחק זלה"ה [מבויאן] היה נושא מאמר הזה: הצדיקים הראשונים היו נותנים סיגופים כגון תענתים, גלגולי שלג ומקואות קרים וכו', והצדיקים הבאים אחריהם מצאו כי הדרך הזה לא נכון משני טעמים: א', איך אפשר לדעת כחו של הזולת כמה שיוכל לסבול התענית או גלגולי השלג וכדומה. ושנית, יש חשש כי מי שכבר יעשה את כל הסיגופים ומספר התענית ישלים, לא ימלט שלא יכשל בשמינית שבשמינית. לכן מצאו הצדיקים עצה שימסרו את זה על הרבש"ע. כיצד, אדם מישראל שנתחייב תענית הוא נעשה מוטרד במשא ומתן של מסחר (בלשון אשכנז: ער פערהאנדלט זיך) כל היום, והוא אינו אוכל. מי שמחויב בגלגול שלג נעשה סיבה שמתהפך לו עגלתו בדרך ומתגלגל בשלג. המחויב במקוה קרה הוא מתחלק ונופל ליאור מים קרים.

ובזה יש תיקון לשני הענינים הנ"ל: הא', בזמן שזה מסובב ע"י השגחה העליונה, כבר משוער הדבר במדה ובמשקל ע"י ההשגחה כפי שיוכל האדם לסבול. והשנית, אם עובר על האדם תענית ע"י היותו מוטרד במשא ומתן כל היום, או שנהפכה עגלתו ונתגלגל בשלג, או שנפל ביאור מים קרים, לא יבוא עי"ז אף לידי שמץ של גאות. ועיקר הדברים שישכילו אם יזדמנו מקרים כאלו, שיגיד: רבש"ע, ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי.

  ועתה תא חזי, שענין זה כולו יסודתו מפורש בקבלה מאבינו הראשון הבעש"ט נ"ע, באמרו, שהאמונה בהשגחה הפרטית מעוררת את האדם לתשובה בכל עת שמאורע בלתי רגיל בא עליו, ותשובה וחרטה זו הם הגורמים האמיתיים לכך שאותם מאורעות קלים ייחשבו לו לכפרת עוון. אבן יסוד זו מונחת בספרו של הכהן הגדול והקדוש מפולנאה, ה'תולדות יעקב יוסף' (פ' וישלח, בפס' וישב ביום ההוא וגו') בשם מרן הבעש"ט נ"ע:

שמעתי ממורי וכו' דאמרו בש"ס [ערכין טז, ב] מי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו וכו' היכי דמי יסורין המושיט ידו לארנקי וכו', והקשה הא אין יסורין בלא עון וכי סלקא דעתך שזה נחשב לכפרת עון. וביאר כי צדיק באמונתו יחי', כי המאמין בהשגחה פרטית של השי"ת ויודע בו כי כל מאורעות של האדם הוא ממנו ית', הן דבר קטן או גדול וכו' והוא לסיבת חטאו, ומיד נתחרט ומלא חרדה ופחד ה', מיד מוחלין לו מאחר שהוא מאמין וחוזר בו ומדבק מחשבתו בו ית', לכך גם המושיט ידו וכו' אחר שהוא מאמין שזה לסיבת חטאו ומתחרט נחשב לכפרת עון וכו'. וכשאינו מאמין זה שהכל בהשגחה פרטית ממנו ית' וכו' זה נקרא כופר בהש"י וכו'.

                   ונכפלו הדברים בס' 'בן פורת יוסף' (לעמבערג תרכ"ו דף נד, ב), ומהם לס' 'כתר שם טוב' (אות מו).

                   עצבות ומרה-שחורה כי תהיה באדם ר"ל, יזכור באותה שעה על חטאיו שגרמו לו יסורים אלו לשם כפרתו, ולכן - אדרבה - צריכים הם לגרום לו לשמחה רבה על כי נטהר מחטאתו. ומפורש הדבר במאמריו "הקצרים" של רבינו הזקן בעל ה'תניא' (עמ' תעח):

אם תזדמן לו איזה מרה-שחורה ועצבות ממילי דעלמא, אזי יקשור בזה גם חטאיו, כי הם גרמו לו העצבות ממילי דעלמא, והן היסורים הנגזרים מה' על חטאיו. ע"כ כשיזדמן לו איזה יסורים ועצבות ממילי דעלמא אזי יתלה בחטאיו, וישמח בהם כשהוא ממרקם ביסורים.

ומחמת העצבות [=דהיינו אם תחת לשמוח יהי' בעצבות] יהי' ניכר שלא התחיל עדיין להיות יהודי, ולא למד ולא התפלל בשום פעם מיום הוולדו אפילו פעם אחת באמת. ע"כ מאד מאד יהי' זהיר בזה.

                   ובשני מקומות בספר ה'תניא' נמצאת התייחסות ישירה לענין זה:

וטעם השמחה ביסורי הגוף, לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת, למרקה בעוה"ז ולהצילה מהמירוק בגיהנם וכו'. לפי שעוה"ז חסד יבנה, וביסורין קלין בעוה"ז ניצול מדינים קשים של עוה"ב וכו' (אגרת-התשובה, פרק יב).

ועצה היעוצה לקבל באהבה, היא עצת ה' בפי חז"ל לפשפש במעשיו, וימצא לו עוונות הצריכים מירוק יסורים, ויראה לעין גודל אהבתו אליו המקלקל השורה, כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו וכו' (אגרת-הקודש, סי' כב).

                   ועוד זאת מצינו בספר ה'תניא' (פרק לא), שלעתים צריך האדם להיות בבחינת לב נשבר ובמרירות על ריחוקו מאור פני ה', אך לא כל העתים כשרות לכך, ואת חשבון האדם עם נפשו וקונו יש לו לדחות לזמן המתאים: "אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלאו-הכי ממילי דעלמא, או כך בלי שום סיבה, אזי היא שעת הכושר להפך העצב, להיות ממארי דחושבנא הנ"ל כו', ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא".

                   והפשט הפשוט הוא, שבשעה שהאדם עובר למצב של מרירות דקדושה, בכך נפטר הוא מהעצבות הגשמית הפסולה הנובעת ממילי דעלמא, שהרי אותה עצבות הפכה עתה ללב נשבר ומרירות רוחנית טהורה.

  אך בפי חסידים מסופר (קונטרס 'רמ"ח אותיות', אות ט), שאחד מחסידיו של רבינו הזקן התאונן לפניו על שנהפך עליו הגלגל, ומי שהיה בעל-בעמיו עתה הוא בעל-חוב גדול. הסביר לו האדמו"ר באר היטב מהו ענין "בעל-חוב" ברוחניות (דהיינו חובת האדם לקונו), עד כי פרץ אותו אדם בבכי גדול במר נפשו על ריחוקו מהשי"ת. וכשחזר לביתו שוב שפר עליו מזלו, ופרע את כל חובותיו. אז אמר אדמו"ר הזקן, שזה הפירוש במ"ש ב'תניא' (שם) "ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא" - כלומר, שהסיבות הגשמיות המעיקות שגרמו לדכאונו, מסתלקות ממי שהפך את העצבות שנגרמה ממילי דעלמא למרירות הנובעת ממילי דשמיא, והוא נפטר מהן לחלוטין...

                   ועתה נשוב ונראה שגם העצה היעוצה ב'אגרת-הקודש' הנ"ל, כחה יפה לסלק מן האדם את היסורין המעיקין:

ויראה לעין גודל אהבתו אליו המקלקלת השורה וכו', וכמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומבין יקר מהות אהבת ה' אל התחתונים וכו', ואז גם ה' יתן הטוב, ויאר פניו אליו בבחינת אהבה מגולה (אשר היתה תחילה מלובשת ומסותרת בתוכחה מגולה), ויתמתקו הגבורות בשרשן ויתבטלו הדינין נס"ו.

                   הוה אומר: אהבת ה' אליו, הבאה לידי ביטוי בתוכחה ויסורים, תעורר אצלו אהבה לה' המסתיר פניו, ואזי ישוב ה' ויאהבהו באהבה מגולה, במאור פנים המבטל את הדינין והיסורין.

                   ושוב נמצאנו למדים, שקבלת היסורין באהבה ובשמחה מחד גיסא, או הפיכתם למרירות דקדושה - מאידך גיסא, שתי הדרכים הללו יכולות לבטל מעיקרן את הצער והיסורין, ולהפכם לטוב וחסד.

  ונסיים בסיפור מעשה (אשר לי ידוע הוא רק ממקורות החב"ד), מעשה ר"ב מהרה"ק ר' ברוך ממז'בוז', שבו נתפרשו הלכה למעשה כל העניינים המבוארים לעיל, שכל מעשה הבא על האדם תכליתו לעוררו לשוב אל בוראו וקונו, ולדבקה בו יתברך.

                   סיפור זה נתפרסם ב'לקוטי רשימות ומעשיות' (כפר חב"ד תשכ"ט, עמ' לט), בשם הרה"ח ר' זלמן הבלין ע"ה (משפיע בישיבת 'תומכי תמימים' בהאראדישץ שברוסיא, ובישיבת תורת-אמת בעה"ק ירושלים ת"ו):

                   דרכו בקודש של הרה"ק ר' ברוך נ"ע ממעזבוז היה, שבכל יום אחר התפילה היה טועם מעט יי"ש וחתיכת לעקאך. בחדרו היה ארון אחד שבו עמד כלי גדול עם יי"ש ולעקאך, ובכל יום היה המשמש שלו מכין לו ליום זה באותו ארון גופא, למעלה, כוסית קטנה יי"ש וחתיכה לעקאך קטנה כשיעור טעימה. ואחר התפילה יודע הי' הרר"ב כי באותו מקום מונח השיעור טעימה שלו ונוטלו משם.

                   פעם שכח המשמש להכין לו בארון למעלה את השיעור טעימה, וכשנזכר היה זה כבר אחר תפילתו של הרר"ב. המשמש לא הצטער הרבה, היות והיה בטוח שהרר"ב בוודאי לקח בעצמו מן הכלי המונח באותו ארון למטה. עכ"ז נכנס המשמש לחדרו של הרבי, וראה כי הרר"ב יושב ובוכה. המשמש שאל את הרבי מדוע זה יבכה, והרר"ב השיבו כי תמיד מוצא הוא את שיעור הטעימה שלו מוכן לפניו בארון, ואילו הפעם לא מצא.

                   כמובן שהמשמש תמה על כך מאוד, וביקש מהרבי שימחל ויסביר לו, שהרי הוא יודע כי בזה הארון גופא למטה מונח כל הלעקאך והיי"ש, והרבי יכול היה לחתוך בעצמו מהלעקאך ולמזוג לו מן היי"ש, ולא היה לו לבכות. ובפרט קדוש כהרר"ב האם צריך הוא לבכות כשקורה ופעם אינו מוצא את האוכל מוכן לפניו.

                   השיבו הרר"ב, אין אני בוכה בגלל חתיכת הלעקאך ומעט היי"ש, אלא בגלל מאמר רז"ל עד היכן מגיע כוחן של יסורים וכו' אם הכניס ידו לכיסו ורצה להוציא מטבע והוציא מטבע אחרת קטנה או גדולה כו' הרי אלו יסורים. ולכאורה למה להם לרז"ל לומר לנו שאלו הן יסורים, הרי כל אחד ירגיש בעצמו שאם הוא מתייסר מזה הרי אלו יסורים, ובאם לאו - אין הן יסורים. ויתורץ זה במאמר אחר שאמרו רז"ל, שאם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו. ואם כן הרי לימדונו בזה רז"ל, שאם נזדמנו לאדם איזה שהם יסורים אל יהי שוטה לתלות זאת באיזה מקרה או ענין טבעי, רק ידע ויבין שמרמזים לו מלמעלה שהוא צריך לעשות תשובה. ולכן לימוד גדול לימדונו רז"ל, ואמרו לנו עד היכן כוחן של יסורים, כלומר, להבין שזהו רמז מלמעלה שעליו לעשות תשובה, ואמרו שאף אם מזדמנין לאדם יסורים קלים כגון שרצה להוציא מכיסו איזו מטבע והוציא אחרת, עליו לדעת שגם זהו רמז מלמעלה לתשובה. ועל כן, כאשר גמר להתפלל ולא מצא את השיעור טעימה שלו במקום שמכינים לו תמיד, אף שאין אלו יסורים גדולים כל כך באמת, אך בוודאי הוא רמז לתשובה, ועל-כן הוא בוכה. עכ"ל המעשה.

                   עוד ביאורים רבים נאמרו לענין קבלת היסורין בשמחה, אך אנו לא עסקנו אלא בפן אחד בלבד של נושא רחב זה.

                   וראה עוד אשר האריך והרחיב בזה הרה"ק ר"א ראטה ב"מאמר השגחה פרטית" שבספרו הק' 'שומר אמונים' (והנוגע לענינינו בפרט, בפרקים: ו, יג, יד, כא). ויסד שם (בפי"ד) נוסח שיאמר האדם בשעה שאירע לו אפילו דבר קטן כנתהפך חלוקו, ובו מביע אמונתו שהכל בא עליו בהשגחה-פרטית, ומקבלו באהבה, ואשר הוא לסיבת עוונותיו, והאדם מתוודה עליהם ומבקש שיהפכו לטוב גלוי עליו ועל כל ישראל. ובזה מקיים כו"כ מצות-עשה מן התורה ומדברי קבלה, ובהן: מ"ע דאמונת השגח"פ מהפס' אנכי; מ"ע דהצדקת הדין מהפס' וידעת היום והשבות אל לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך - הידיעה וההכרה שכל היסורים הם לטובתו; מ"ע דוידוי ותשובה; ומהפס' חסד ומשפט אשירה - שיקבל הכל בשמחה: אם חסד אשירה ואם משפט אשירה.

                   ויזכנו השי"ת לשוב אליו בתשובה שלימה ואמיתית, לדבקה בו ובעבדיו הצדיקים עושי רצונו, ובזכותם יגיעונו אך טובות וחסדים נראים ונגלים בעיני בשר.

                             (נחלת צבי, קובץ י)




הוסף תגובהתגובות