ב"ה ערב ש"ק, ז' תשרי תשפ"א | 25.09.20  
 
הרב יהושע מונדשיין
עודכן לאחרונה בי"ד אדר תשס"ח
"פרוייקט" ההדפסות של אדמו"ר האמצעי
פרק ראשון בסידרה

"פרוייקט" ההדפסה של אדמו"ר האמצעי

דומה, שאין לנו בין אדמו"רי חב"ד "מיוחדות" כמיוחדותו של אדמו"ר האמצעי, עד כי ניתן לומר, שכל תכונותיו והנהגותיו היו מיוחדות ואופייניות לו לבדו.

משחר נעוריו היה שקוע ראשו ורובו במצולות החסידות, שהיתה רוח אפו ונשמת חייו: בהעדר "ביאור" מאביו למאמר הדא"ח נפל למשכב,1 והצעת השידוך המועדפת עליו היתה זו שתוכל לבוא עד מהרה לידי גמר ותיווצר הזדמנות-פז לשמיעת עוד ועוד מאמרי חסידות.2 עד כי העיד עליו חתנו אדמו"ר ה'צמח צדק', שאילו היו חותכים את אצבעו ח"ו לא דם היה נוטף, אלא חסידות.3

וכשם שחייו לא היו חיים ללא קבלת שפע רב של חסידות, כך גם שאב את חיותו מהשפעת החסידות בריבוי עצום: דרושי דא"ח שאמירתם נמשכה לעתים עד שמונה-עשרה שעות רצופות,4 ואמירת אחד-עשר מאמרים ביום אחד.5

כי על כן היה אדמו"ר האמצעי בבחינת "רחובות הנהר" (היא ספירת הבינה), בשטף ובהתפשטות עצומה לאורך, לרוחב ולעומק.6

אף בשכבו על ערש דווי שממנו לא קם עוד, חיות גופו דעכה כמעט לחלוטין עד כי כל נשימה ונשימה היתה לפלא, אמר אחד הרופאים לחבריו: מוטל הוא ללא חיות, אם אך נרשה לו לומר חסידות מיד יקום בחיות חדשה! ויעשו כן, והרבי קם בפנים לוהבות, ביקש לתקן לו מקום מושב ופתח באמירת דא"ח...7

כאהבתו ומסירותו לחסידות, כן אהבתו ומסירותו לחסידים; "על שבע בנותיי אוותר תמורת חסיד אחד" אמר פעם... והחסידים הסמיכו לכך את הביטוי "אוהב דבק מאח" השגור בחתימת הפתיחה לרוב ספריו.8

אהבתו ומסירותו לחסידים הולידה את ספריו, שחיברם בהתאם לכל סוג וסוג מהם, ויש שנתחברו במיוחד עבור חסידים מסויימים.9

"כל רצונו ומגמתו היו ש'תשתפכנה אבני קודש ראש כל חוצות', שאם שנים יפגשו זה את זה ברחוב, יהיה דיבורם בד"ח 'אריך' ו'עתיק'".10 וכך היה אומר: אילו היה לי "כל חללא דעלמא", ואילו היה ניתן להשיג זאת באמצעות "כל חללא דעלמא", הייתי נותן "כל חללא דעלמא" כדי שהאברכים בפוגשם זה את זה ברחוב, יהיה כל שיחם ושיגם ב"יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה"...11

מגמתו זו באה לכלל ביטוי גם בפעילות חדשנית נוספת – שאף היא ממאפייניו של האדמו"ר האמצעי – הלא הוא "פרוייקט" ההדפסות העצום שהתנהל במהלך כל תקופת נשיאותו, מעוטת השנים אך המרובה בתפוקת הכמות והאיכות.

הפליאה שבתופעה מרהיבה זו מתעצמת שבעתיים, בהביאנו בחשבון שמופשטותו של האדמו"ר מ"חיזו דהאי עלמא" היתה אף היא במידה יתירה, עד כי "לא ידע בצורתא דזוזא" ולא היה בעולם אלא "באויר העולם" (או: "אויר השמים"),12 ובזכרנו את בריאותו הרופפת, עד כי התבטא על עצמו שרק עשר שנים היה "רבי" ובכל היתר לא היה ביכלתו למלא את תפקידו!13

והנה, דוקא אדמו"ר "שמיימי" זה, הוא יוזמו, מחוללו ומפעילו של הליך כה מעשי, כה תועלתי וכה סבוך!

בדרושיו של האדמו"ר האמצעי מתייחס הוא פעמים רבות לתנאי החיים הקשים ששררו באותן שנים (שחלק ניכר מהם ניתן לזקוף לתלאות מלחמת נפוליאון, שרוששה והושימה חלקים נרחבים מתחום מושב היהודים ברוסיה הלבנה), ופשיטא שעניות ודלות אינן מספקות קהל יעד לצריכת ספרי דפוס שאין יד הכל משגת לקנותן. ואף זו סיבה טובה, לכאורה, שלא להרבות בהדפסה.14

אך בהמשך דברינו נראה, שדווקא נסיבות קשות אלו – בריאותו של הרבי וחוסר האמצעים של החסידים – הם שעמדו, לעתים, מאחורי רעיון ההדפסה; הספרים נועדו לרוות את צמאונם של אנ"ש הרבים שנבצר מהם לכתת את רגליהם למקום מושבו של הרבי בגלל "צוק העתים וטרדות הפרנסה" (שהם גם הגורמים העיקריים להתרופפות העיסוק בחסידות), וכן להוות תחליף למאמרי הדא"ח שכוחותיו של האדמו"ר לא עמדו לו להשפיעם לחסידים ככל אוות נפשו.15

            מסכת ההדפסות נפתחה בהוצאתם לאור של ששת כרכי ה"שולחן ערוך" לאדמו"ר הזקן (בשנים תקע"ד ותקע"ו), והתשובה הארוכה בענייני עגונה ששלח אדמו"ר הזקן אל מחותנו הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב (שנדפסה בשנת תקע"ה). אך לא בפרשה זו – הקובעת ברכה לעצמה – נעסוק במאמרנו זה, אלא בהדפסת ספרי החסידות.

            ספרים אלו ניתן לחלקם לשלושה סוגים, בחלוקה שכבר הוגדרה בבירור על-ידי אדמו"ר הריי"צ16 בהתאם לשלושת הסגנונות שבהם כתב אדמו"ר האמצעי את מאמרי אדמו"ר הזקן:

א) בלשון שאמר הוד כ"ק אביו, ב) בביאור קצת, כמו המאמרים שב'תורה אור', 'סידור' ו'ביאורי הזהר', ג) מאמרים ארוכים כמו ה'תורת חיים' [שגם הם איתן מושבם בדרושי אדמו"ר הזקן]. "ושלושת הסגנונים היו בשלושה זמנים שונים".

            בהתאם למסגרת מאמרנו, נקצר בסקירת ספרי אדמו"ר הזקן אך נאריך ונלך ככל שמעורבותו של אדמו"ר האמצעי בתוכן הספרים גדלה והולכת.

 

אגרת הקודש

            בשנתו הראשונה של מפעל ההדפסה, בחודש אייר תקע"ד, חתמו בני אדמו"ר הזקן – ואדמו"ר האמצעי בראשם – את הסכמתם-הקדמתם ל"אגרת הקודש" שכתב אדמו"ר הזקן "בכתיבת ידו הקדושה בעצמו ולשונו הקדוש", "ובשם 'אגרת הקודש' נקראו, שרובם היו איגרת שלוח מאת כ"ק להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון".

            וכן "דבר שנתחדש בו, 'קונטרס אחרון' על איזה פרקים, אשר כתב בעת חיברו הס' 'לקוטי אמרים', פלפול ועיון עמוק על מאמרי זוהר ו'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים' שנראים כסותרים זה את זה, וברוח מבינתו מיישבם כל דיבור על אופניו שכתב ב'לקוטי אמרים'".

            במהדורה זו נקרא הספר כולו בשם "אגרת הקודש", אף שרובו הוא ספר ה'תניא' המקורי שהדפיס אדמו"ר הזקן על שלושת חלקיו, 'לקוטי אמרים', 'שער היחוד' ו'אגרת התשובה'; אליבא דנוסח השער, לא ניתוספו כאן שאר החלקים אלא רק בזכות הזיקה ההדדית שבינם לבין החלק החדש: "לכן הדפסנו גם-כן הס' לקוטי אמרים עם אגרת התשובה". אך לפי הנוסח הרחב יותר של ה'הסכמה' לא התוספות החדשות הן עיקרו של הספר, אלא רק בגלל אותה זיקה הדדית "ראו ראינו שראוי ונכון לחברם עם ספר לקוטי אמרים ואגרת התשובה".

 

סדר תפילות מכל השנה

"פרוייקט הסידור" – בשנת תקע"ו – הזניק באחת את מפעל ההדפסה, בכמותו, באיכותו ובמורכבותו; בסידור זה, על שני כרכיו, נדפסו לראשונה מאמרי דא"ח של אדמו"ר הזקן, וניתן לשער שרק באמצעותו נחשפו לראשונה חוגים ואזורים נרחבים לתורת חסידות חב"ד!17

לסידורי תפילה מבוארים היה מאז ומעולם "כח המושך", ומה גם לציבור החסידי שמוגש לו כאן כשולחן הערוך "דבר חדש אשר לא היה מעולם, פירוש המלות על פסוקי דזמרה, משוכלל ומיוסד עפ"י כוונת האריז"ל... וכוונת קריאת-שמע בכללה, וענייני התפילה בכלל וענין ציצית ותפילין, וברכת-המזון ומילה וחתונה...וכוונת המקוה וענייני שבת בכללם, ופירוש על 'פתח אליהו' ועל 'כגוונא', וענייני ראש-חודש בכללו, וענייני המועדים בכללם, וגם לפסח וספירה ול"ג בעומר ולחג השבועות, ולראש-השנה וליום-הכיפורים וכוונת השופר בכללו, וכוונת הסכות ונטילת לולב ושמיני-עצרת בכללם, גם לחנוכה ופורים..." –

כרכא דכולא ביה, לא יחסר כל בו!

ברם, מגמתו של אדמו"ר האמצעי לא חרגה כלל אל מחוץ לקהל חסידי חב"ד, והצורך בהדפסת ה"סידור" מפורש באר היטב בהקדמתו; אחרי שמביע את ההסתייגות מההדפסה שהיתה לו במשך כל השנים, מפני "שלא כל אדם זוכה לנפשו לקבוע אמיתת האור מתוך הכתב לבד, בלתי קבלה בלב שומע ולב רואה", מבאר הוא את פשר התפנית שחלה בגישתו:

"עד עתה אשר ראיתי את העם המשתוקקים והמתאוים, שכבר הורגלו בקבלה שבלב ומוח ורגילין בהם ובשמותיהן, אך מפני צוק העתים וטרדת הזמן ובלבול הלב והמוח בדוחק עסק הפרנסה... ובפרט לרחוקים אשר לא ראו ולא יכלו להשיג מרגוע לנפשם... והמה צמאים ורעבים להחיות נפשם בחיי עולם... נכספה וגם כלתה נפשם וכו', הנה לזאת אמרתי בלבי עת לעשות לה'... להביאם בדפוס".

ומדוע בחר דווקא בביאורי התפילה?

"ואמרתי טוב ללקט באמרים הנצרכים לכללות ענין התפלה... וטעמי ונימוקי בזה, להיות שידעתי במכאובם של כל החפצים בקרבת אלקים בתפלה, שלא יוכלו להביא הכונה שבמוח ולב בענין ההתבוננות וההשכלה האלקית, לחברו עם הדבור במה שמוציא מפיו"; מחשבתו וכוונתו שקועות בהתבוננות בשבח וגדולת ה', אבל אין הוא יודע כיצד לחברן אל תיבות התפילה "ולא קרב זה אל זה כלל".

"ולזאת יעצוני כליותי לטובתם האמיתית, שירגילו את עצמם בפירוש המלות הללו, שיכוונו לבם ופיהם כאחד לאביהם שבשמים והיו לאחדים ממש... ויאיר אור האלקי בנפשו על-ידי כוונה שבלב ומוח, בקול ודיבור, דבר ה' הנאמר מתוך הלב והמוח".

"ולזאת צויתי להמדפיס הנ"ל להדפיס קונטרסים הללו, וגם עוד קונטרסים שלקטתי לידיעה כללית בענין התפילה ותפילין וציצית ושבת ויום טוב וכו' ".

עוד מבאר האדמו"ר, "שידוע לכל יודעי חן אשר צדיקים גדולים יותר במיתתן באור פני מלך חיים המשתעשע באור תורת נשמתם עדן, וכל ההוגה בלבו ומוחו בעבודה תמה וברה, בין בתפילה בין בכל עת ושעת הכושר, ובפרט בשבת ויו"ט, יעלה לרצון לפני ה' באור פני מלך חיים, ולהיות דובב שפתי ישנים להאיר אור מנשמתו עדן בכל המתקשרים באורו יראו אור עולם".

לאמור: לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הזקן, קרובה עתה נשמתו עוד יותר אל "אור פני מלך חיים", וכל העוסק בתורתו במוחו ובלבו, יעלה הדבר לרצון לה', ונשמתו של אדמו"ר הזקן תאיר ממרום שבתה לכל המתקשרים באורו.

"ולשומעים יונעם דברי אמת האלה, ובפרט לרחוקים שנוגע זה לחיי נפשם באמת".

בסיום דבריו מודיע הרבי, שעוד ידו נטויה להדפיס דא"ח בשפע רב, אבל הדבר מותנה בהתמדת עיסוקם במאמרים שכבר נדפסו עבורם:

"אם יהיה עם לבבם נאמן לעסוק בהם באמונה ולהגות בהם, ללכת בזה בכל דרכי ה' להטות לבבם לה', ויהיו נא דברי-קודש הללו המיוסדים על אדני פז מעוז מתיקות התורה קרובים אליהם בנפשם ולבבם, למען ידעו לרדוף לדעת את ה' כל ימיהם ולזרעם אחריהם, ודאי לא אמנע טוב כיד ה' הטובה עלינו להביא בדפוס כל הכתבים שנאמרו בפירוש מאמרי הזוהר, וכל כתבי התורות וביאורים טובים הנאמרים מדי שנה ושנה בכמה חלקים. ומכלל הן [אתה שומע לאו]".

נמצאנו למדים, שהיה בדעתו של אדמו"ר האמצעי להדפיס סידרת ספרים שתקיף את כל דרושי החסידות שאמר אדמו"ר הזקן!

*

            באותה הקדמה מבאר אדמו"ר האמצעי את טיבם של הכתבים שמהם נדפס הסידור; במשך יותר משלושים שנה היה אדמו"ר הזקן אומר דא"ח ברבים מדי שבת בשבתו, ובנוסף לכך היה דורש בכל שבת "ברזין וסודות מתיקות התורה" ביחידות לפני בניו ועוד מעט יחידי סגולה. "ולא היה דבר וחצי דבר שלא חזרנו עליו כמה פעמים בעיון ועומק היותר אפשרי", ואחר-כך העלו את הדברים על הכתב

בלשון ברורה "בפנים מאירות ומסבירות".18

            מקונטרסים אלו (שהועתקו ונתפזרו בקרב אנ"ש) לקט הרבי אל תוך הסידור, "וגם הרבה קונטרסים מגוף כתיבת ידי ממש, הטובים וישרים בעיני מהני מילי מעליותא הערבים ומתוקים עלי כעל כל הון... ובפרט קונטרסים שנמצאו בכת"י שלי בפירוש המלות בתפילה... שאאמו"ר [אדמו"ר הזקן] נ"ע הגיהם בכבודו ובעצמו והוטבו בעיניו מאוד (בהיותם דברים כהוויתן בלי תוספת ומגרעת)".19

*

            קנאותו של אדמו"ר ה'צמח צדק' לשמירה מוקפדת על לשון אדמו"ר הזקן בדרושיו היא מן המפורסמות;20 שליטתו בנבכי הכתבים היתה מוחלטת, ובאמצעותה נתאפשרה לו בדיקת כל מאמר וניתוחו באיזמל ביקרתו, כדי לעמוד על מהותו, לזהות את מרכיביו ולקבוע את מידת מהימנותו וסמכותו: מה נאמר על-ידי אדמו"ר הזקן, מה הוסיפו בו ה"מניחים" ומה שינו המעתיקים, במודע או בשגגה.

            מאחר ומאמרי ה'סידור' לא היו כולם "מעור אחד" (מכמה "מניחים", ממעתיקים שונים, או מכתיבת אדמו"ר האמצעי עצמו שגם היא מתקופות שונות, בתוספת "ביאור קצת" או בלעדיו), לפיכך גם יחסו של הצ"צ אליהם לא היה אחיד ומוחלט וכל דרוש וכל משפט נידונו לגופם; בדרך כלל מובאים אצלו דרושי הסידור ללא הסתייגות כלל: "מצאתי עוד בדברי אאזמ"ו נ"ע... שנדפס בסידור",21 או: "פירש אדמו"ר [הזקן] נ"ע... עכת"ד שכתבם מו"ח [אדמו"ר האמצעי] ז"ל [בסידור]".22

            אבל לעתים מלווה ההעתקה בהערה על הסטייה מלשונו של אדמו"ר הזקן: "בד"ה זכר רב טובך יביעו שנדפס בסידור, אף שהאריך שם יותר מדאי",23 או אף בחיתוך חריף: "בסידור ע"פ מעודד ענוים פירש... נראה שזה אינו מדברי אדמ"ו ז"ל כי אם הכותב כתב כן מסברא דנפשיה".24 ועל משפט אחר כותב הצ"צ שהוא "טעות סופר" (במשמעות של "פליטת הקולמוס").25

            פעם מצביע הצ"צ על שני משפטים מוסגרים שבסידור ומייחס אותם לאדמו"ר האמצעי,26 ובמקרה אחר מייחד הוא קטע שלם שבסידור כדברים שכתבם "מו"ח ז"ל" בתוך מאמר של אדמו"ר הזקן.27

*

            שנתיים בלבד חלפו מאז הופעת הסידור, וכבר זכה למהדורה שניה, שנדפסה בברדיצ'וב בשנת תקע"ח.

            לא היתה זו הדפסה חוזרת גרידא, אלא – כמפורש בשער – "ובתוספות מרובה, עשרה בוגין [=גליונות דפוס] מדברי קודש אדונינו מורינו ורבינו נשמתו עדן מעניני תפילה, שלא נדפסו בסדורים הקודמין", הכוללים חמישה דרושי דא"ח.28

            אף שבמהדורה זו לא מפורשת מעורבותו של אדמו"ר האמצעי (אלא רק זו של הגיסים מוה' יקותיאל זלמן חתן האדמו"ר ומוה' מנחם נחום בנו של האדמו"ר), אבל קרוב לוודאי שהרבי הוא זה שנתן בידם את הדרושים הנוספים והפקידם על ההוצאה לאור.

*

            שייך ולא שייך לענייננו הוא ספרו של אדמו"ר האמצעי "קונטרס פירוש המלות", שלא נדפס על-ידי האדמו"ר בעצמו (לפיכך חורג הוא ממסגרת מאמרנו זה), אבל מבחינת תוכנו יש לו שייכות הדוקה לדרושי ה"סידור".

            שהוא "מהדורא בתרא על פירוש המלות שבסידור של [אדמו"ר הזקן]... ויען כי אז הובאו פירושן ובאורן בכתובים קצרים, הנה לעת זקנתו של מרן אדמו"ר מרנא דובער הנ"ל, הוסיף אומץ וכח עוז של תורה ועבודה שבלב זו תפלה... לבאר פירושן של הדברים שנאמרו מכבר בלשון מסבירות... בכדי להבינם לכל חד וחד... לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים בכל עת מצוא זו תפלה... והכל דורך והולך רק לבאר הכתוב בסידור בקצרה, עד שהגיע ל"ויהי כבוד" שמה הגביר מעינות של חכמה מעצמו, כי לא שמע זאת מרבו אביו אדמו"ר הגאון נ"ע, וכתב פירוש המלות בהרחב הדיבור וההסבר. ואח"כ התחיל לבאר פירוש המלות של "אשרי", הכל רק לבאר הכתוב בסידור בקצרה" (לשון שער הספר).

            ספר זה נדפס לראשונה רק בשנת תרכ"ז, על-ידי מוה' שניאור נכדו של אדמו"ר האמצעי, ומוה' רפאל מרדכי בן-נכדו של אדמו"ר הזקן.

 

 

1. לשמע אזן עמ' 27.

2. ס' השיחות תרח"ץ עמ' 256 (ובנוסח זה סיפר אדמו"ר זי"ע כמה פעמים). ב'רשימות הרב"ש' עמ' לא בשם אדמו"ר הרש"ב, שאת החישוב הזה עשה אדמו"ר האמצעי בשעה שעמד לשדך את בנותיו.

3. 'בית רבי', ב, פרק א. ס' השיחות תרפ"ז עמ' 120. ס' השיחות תש"ד עמ' 79. 'רשימות הרב"ש' עמ' לד בשם אדמו"ר הרש"ב.

4. 'לקוטי ספורים' עמ' פח.

5. 'בית רבי', ב, פרק א, הע' ה.

6. ראה לקוטי-שיחות, כה, עמ' 349 ובהערות שם.

7. 'בית רבי', ב, פרק ו.

8. ראה: 'רשימות הרב"ש' עמ' יז-יח ובהע' שם. "מתולדות אדמו"ר האמצעי" מאת הגה"ח ר' יעקב לנדא ע"ה, בתוך: "נעים זמירות ישראל", ג, עמ' תקסד.

9. 'אגרות קודש' מוהריי"צ, ג, עמ' שסז. לוח 'היום יום' עמ' לז. וראה בפרקים הבאים אי"ה.

10. 'בית רבי', ב, פרק א, הע' ה.

11. זאת סיפר אדמו"ר הרש"ב. ראה: 'רשימות הרב"ש' עמ' לא. ס' השיחות 'תורת שלום' עמ' 258. רשימת הרב ר"י לנדא (לעיל הע' 8) עמ' תקסב.

12. ראה המסופר בשם אדמו"ר הרש"ב בקובץ 'היכל הבעש"ט', טז, עמ' קח-קט. ס' השיחות 'תורת שלום' עמ' 158. 'רשימות הרב"ש' עמ' מח.

13. שמעתי מהרה"ח ר' דובער חן ע"ה בשם זקינו הרה"ח ר' מאיר שמחה חן ע"ה.

14. ראה ב'רשימות הרב"ש' עמ' מח (בשם אדמו"ר הרש"ב), שחסידי אדמו"ר האמצעי היו קבצנים.

15. אדמו"ר האמצעי היה מדבר בעניני עבודה רק פעמים אחדות בשנה, ואחרי כל פעם היה נשאר חולה במשך כמה שבועות, מרוב התרגשות (רשימת הרב ר"י לנדא, לעיל הע' 8, עמ' תקסד).

16. 'אגרות קודש', ג, עמ' תכד.

17. הכוונה, כמובן, למאמרי תורת חב"ד; את ספר ה'תניא' הכירו מכבר, כעשרים שנה קודם לכן. תופעה רבת-ענין היא עיונם הרב של צדיקים מבית-מדרשו של "החוזה" מלובלין ב'סידור' וציטוטו בספריהם, אע"פ שאת ספריו האחרים של אדמו"ר הזקן – ה'תורה אור' וה'לקוטי תורה' – אין הם מביאים (היינו אלו שהאריכו ימים והיו יכולים לראות את הספרים). כגון הרה"ק מזידיטשוב שמתייחס בספרו 'סור מרע ועשה טוב' לתירוצו של המגיד ממזריטש בענין בריאת הזמן – המובא ב'סידור' (אף שאינו נוקב בשמו); הרה"ק מדינוב בספריו 'בני יששכר' (תשרי, מא' ד. מא' ו. מא' יג.- כסלו-טבת, מא' ג.- אדר (מא' ד) ו'אגרא דפרקא' (אותיות קי, קיב, קיג) ובאחרים; הרה"ק בעל 'מלוא הרועים' בספרו 'קהלת יעקב' (בערכים: בית. קנה); הרה"ק בעל ה'משמרת איתמר' (פ' בא. פ' נצבים. ליקוטים); הרה"ק מצאנז בספרו 'דברי חיים' (פ' צו בסופה. פ' בלק. פ' מטות. פ' נצבים. חנוכה); הרה"ק מדז'יקוב בספרו 'אמרי נועם' (פ' בהר, פ' עקב, פ' תבא); הרה"ק בעל ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר מביא הרבה את ה'סידור' (וכן מובא שם גם בתורות של אביו הרה"ק ר' יחיאל), אבל לא את התו"א והלקו"ת, וגם הם ספגו השפעה מבית-מדרשו של ה"חוזה". גם הרה"ק ר' ליבלי אייגר מלובלין בספרו "תורת אמת" מביא פעמים רבות את ה"סידור", אך לא את שאר ספרי אדמו"ר הזקן.

18. מבדיקת מקורות כתה"י שבמהדורת תשס"ב של הסידור עולה, שעם שומעי המאמרים נמנו גם מהרי"ל אחי אדמו"ר הזקן, הרר"מ בן אדמו"ר הזקן, הר"ר פנחס רויזעס משקלוב וכנראה שגם אדמו"ר הצ"צ.

19. מ"רשימת מאמרי הסידור – ע"פ סדר השנים" שנדפסה במהדורת תשס"ב נמצאנו למדים, שבאו בסידור דרושים מכל שנה ושנה מתקופת השנים תק"ס-תקע"ב.

20. ובזה היה חלוק עם חותנו אדמו"ר האמצעי (ראה 'בית רבי', ב, בהע' שבסוף פרק ג, ובהע' שבראש פרק ו).

21. ס' החקירה עמ' 156.

22. 'יהל אור' עמ' 570.

23. אור התורה, תנ"ך, עמ' תקנט. אולי כוונתו לביאור הארוך (בדפים מח,א – נא,ד) שכולו מאדמו"ר האמצעי.

24. שם, בראשית, עמ' תשיג.

25. שם, ויקרא, עמ' תשלא.

26. שם, במדבר, עמ' קיא-קיב.

27. שם, דברים, עמ' תשלג.

28. כולם מהשנים תקס"ה-תקס"ו. והם: וידבר גו' את קרבני, והיה לכם לציצית (בשער הק"ש), להבין מאמר הידוע אנת הוא חד ולא בחושבן, מזמור שיר חנוכת הבית (בשער החנוכה), רני ושמחי (גם הוא בשער החנוכה).

 

מפניני ה"סידור"

הבלבול שעדיף מן התפילה

בס' 'בית רבי' מסופר, שבעת היות אדמו"ר הזקן במזריטש, שלחו פעם הרב המגיד לאכול בשבת על שולחנו של הרה"ק ר' מיכל מזלוטשוב (שביקר אצל המגיד), ואז קיבל רבינו הזקן מהרה"ק הנ"ל את ה"ענין מ"ש בסידור בסוף כוונת המקוה, ממעשה שסיפר לו".

מה פשר הדברים הללו?

                   הכוונה כנראה לאמור ב"סידור" בסוף ד"ה ענין המקוה: והוא ענין הגלגולים בנשמות שיצרפו בגלות או בעניות, אע"פ שהמה מבולבלים לגמרי ואינם מתפללים כלל, זהו יותר טוב להם משהיו מתפללים בביטול במציאות, לפי שהצירוף הוא מיתוק הרע כנ"ל, וזה היה עיקר המכוון כנ"ל וד"ל.

                   ה"מעשה" שממנו נלמד ענין מופלא זה, אולי הוא זה המסופר בס' 'ברכת אהרן':

                   מעשה היה אצל הרה"ק הרבי ר' מעכילע המגיד מזלאטשוב זצ"ל, שהיו לו עשרה "בטלנים", והיה נותן להם קיצבה ארבעה זהובים לשבוע, והם היו יושבים בבית המדרש. וכשלא היה לו ליתן להם, היו משיגים הלוואות והוא היה פורע עבורם.

                   חיפוש ההלוואות הטרידה אותם מעבודת ה', נכנסו אל רבם וביקשוהו שיתפלל לקב"ה שיהיה לו לתת להם קיצבתם במועדה ולא יצטרכו לבטל את זמנם בהשגת הלוואות.

                   הלך הר"ר מיכל לטבול מקוה ולהתיישב בדעתו, ושמע קול: איי מעכילע מעכילע, האב איך זיך א פנים אין דיר גאר גינארט; וויא ווייסטו דען ניט אז זייער ביסלי יסורים איז בא מיר טייערער פון זייער לערנען און דאוונען [=איי מעכילע מעכילע, כנראה שטעיתי בך; האמנם אינך יודע שמעט היסורים שלהם יקרים אצלי מלימודם ותפילתם]?!

                   (רעיון דומה מסופר גם על הרה"ק ר' שלמה מקארלין וה"חוזה" מלובלין, שכך גילו לתלמידיהם שהשיבו מן השמים לבקשותיהם. ואכמ"ל).

 

מצוות שלמעלה מן הרצון

            רוב המצות הן עפ"י דעתו ורצונו של אדם, וכמ"ש תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, דוקא בטוב לב מרצון הנפש בשמחה ותשוקה גדולה, שע"י זה מעורר למעלה בחינת רצון העליון... אך הנה יש הרבה מצות שהן דוקא שלא עפ"י רצון האדם, וזהו עיקר המצוה כשהוא בלתי רצונו, וכשרצון האדם בזה אינו מצוה כלל.

            וכמו שמצינו בתוספתא דפאה בחסיד אחד ששכח עומר בשדהו, וציוה לבנו להקריב פר לעולה על שזיכהו ה' במצוה כזאת. ואמר לו בנו למה תשמח במצוה זו יותר מבשאר המצות שנעשים בשמחה דוקא... והשיב לו בני, מצוה זו אינה דומה לשאר המצות, כי שאר המצות תלויים ברצונו דוקא, ומצוה זו תלויה דווקא שלא ברצונו. אם לא הייתי שוכח על העומר אינה מצוה כלל ליתנה לעניים כו'.

ועל מצוה שהוא שלא ברצון האדם צריך לשמוח בה הרבה יותר כו', והטעם הפשוט הוא לפי שהמצות שתלוים שלא ברצון האדם, הנה אור האלקי הנמשך על ידן מלמעלה הוא בא בבחינת מתנה מלמעלה אחר שלא הכין האדם רצונו כלל לדבר. משא"כ המצות שתלויים ברצון...

המצוה שאינה אלא כשהוא שלא ברצון... הרי שרשה ג"כ למעלה מהרצון עליון, והיינו בחינת עתיק יומין שנחשב מבחינת עצמות אור א"ס שהוא למעלה גם מבחינת הכתר שנק' רצון...

ובחינת המצות שתלוין שלא ברצון, שם הוא שרשם, אשר על כן לא יוכל להגיע מהם האור למטה ברצון האדם כי אם כשהוא למעלה מרצונו ודעתו דוקא, כמו מצות שכחת עומר שתלויה בשכחה דוקא... וכיוצא בזה יש הרבה מצות, כמו שמצינו בנשיאות יהודה בן טבאי שברח למצרים, ועשו כמה יגיעות עד שהעלוהו משם לארץ ישראל לנשיאות. וגם שבוודאי מצוה גדולה היא אבל היא מצוה התלויה דוקא בהיותה בעל כרחו של אדם, שהרי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. ואם היה הוא רוצה בנשיאות לא היו הם מתרצים. וכן בנשיאות יהושע בן פרחיה.

גם משה רבינו ע"ה אמר שלח נא ביד תשלח, ואיך נמצא ממצוה גדולה כזו להוציא בני ישראל ממצרים, אלא מפני שהוא מצוה מאותן המצות הנ"ל שבמדריגה העליונה שלמעלה מן הרצון (שער התפילה, דף כ-כא).

 

ניסוך המים וההקפות בשמחת-תורה

            "ערבים עלי דברי סופרים" ששרשם בבחינת "סופר" (חכמה), "יותר מיינה של תורה" שבכתב (בינה)... וזהו הטעם שמצות ניסוך המים דחכמה לא נתפרשה בתורה שבכתב, לפי שהיא למעלה הרבה מתורה שבכתב מטעם הנ"ל (והיא גדולה כל כך עד שהיא למעלה מבחינת השמחה דשבעת ימי החג עצמם).

            וזהו הטעם גם כן שחסידים ואנשי מעשה דוקא שמחו בשמחת בית השואבה, לפי שכל מי ששורש נשמתו דוקא בבחינת חכמה, בחינת "סופר", יוכל לשאוב מים דשילוח בששון ולא זולתו מטעם הנ"ל.

            וענין ההקפות בשמיני-עצרת בספר-תורה עצמה, הוא בשביל המשכות מקיפים דאבא שלמעלה משאיבת מים כנ"ל. והנה, כמו שמבואר למעלה דהמשכות מוחין דאבא אינו אלא ע"י תורה שבע"פ דוקא, כמו כן כדי להמשיך ממדריגה היותר נעלה, דהיינו מבחינת מקיפים דאבא, אינו גם ע"י תורה שבע"פ, אלא ע"י היותר נמוך ממנה, והוא ענין המנהג נביאים בהקפות, שאינו גם מדברי סופרים אלא מנהג הנביאים בלבד.

            והוא מפני הכלל הידוע דנעוץ תחילתן בסופן כו'... ושמחת ההקפות לפי שהוא שמחה דספר תורה עצמה, גבוה הוא הרבה גם מבחינת שמחת בית השואבה, וכל ישראל ראוים לה (סוף שער הסוכות).

 

מצוה מזוזה

                   מצות מזוזה כוללת כל המצות. בתפלין אמרו דהוקשה כל התורה לתפלין, אך במזוזה וציצית אמרו דשקולין כנגד כל המצות (שער החנוכה, דף ערה, א).

                   לכאורה לא ידוע המקור לדברים אלו. אך מצינו שכמותם ב"אגרת הקודש אשר שלח [האדמו"ר מאלכסנדר הרה"ק ר' שמואל צבי זצ"ל] לאנ"ש בשנת תר"פ לחזק הדת": "ויבדקו המזוזות שיהי' כשרים... ושקולה מצות מזוזה כנגד כל התורה".

                   כנראה הסתמך על האמור בסידור כאן.

 

שכיחות האהבה הנשפעת מלמעלה, אך לא היראה

מודעת זאת למבקשי ה' יבינו כל, כי לעתים רבים בעת רצון למעלה יצוה ה' חסדו ויאיר עליהם אור האהבה, ותתלהט נפשם בלהט ולהב שלהבת העולה מאליה וממילא, ובאה מלמעלה בבחינת מתנה. והיא מילתא דשכיחא. אבל לא שכיחא כלל שתפול אימתה ופחד על נפשם מלמעלה מאליה וממילא.

(הערה לתיקון חצות. לשון אדמו"ר הזקן)

                                                (כפר חב"ד גל' 1213)

 




הוסף תגובהתגובות