ב"ה מוצאי ש"ק, ד' אלול תשע"ד | 30.08.14
ה'חוזר' הגה"ח הרב יואל כהן
ה'חוזר' הגה"ח הרב יואל כהן
"מדוע אמונת המשיח היא עיקר ויסוד בדת?" ● מאמר

זוהי תכלית בריאתו של העולם. לכך הוא נברא מתחילתו, בכדי שהוא ייעשה ל'דירה' גלויה לו יתברך. דבר זה נעשה על-ידי התורה והמצוות, שמקיימים ישראל במשך הדורות כולם. זהו עניינה של האמונה בביאת המשיח – להאמין שיבוא זמן שהתורה והמצוות שהיהודי מקיים יפעלו את פעולתן בשלמות ● לכבוד כ"ח ניסן: ה'חוזר' הרב יואל כהן שי' במאמר מעמיק בנושא משיח וגאולה. "מדוע אמונת המשיח היא עיקר ויסוד בדת?"
הרב יואל כהן

כאשר מדברים על 'יסוד' בבניין, משמעות המושג היא, שזה מרכיב מרכזי בבניין, ובלעדיו חסר בבניין כולו דבר מהותי. כך גם כשמגדירים עניינים מסוימים כיסודות ועיקרים בדת – הכוונה היא שעניינים אלה הם יסודות בדת, ואם חסרה האמונה באחד מהם, זה חיסרון מהותי בדת כולה. דוגמה פשוטה לכך היא האמונה שהתורה ניתנה מן השמים. ברור לגמרי מדוע היא יסוד ביהדות, שהרי האמונה בדבר זה היא יסוד שעליו עומד כל הבניין של קיום התורה והמצוות, שניתנו מן השמים, ובלעדיה חסר בכללות התורה.

על-פי זה, צריך ביאור מדוע האמונה בביאת המשיח היא יסוד ועיקר בדת? לכאורה האמונה בדבר זה אינה 'יסוד' בבניין כולו.

אכן, בספר העיקרים, מיד בתחילתו , מקשה על הרמב"ם בעניין זה. לדבריו, "אין ביאת המשיח עיקר לתורת משה . . כי כבר יצוייר מציאותה (של תורת משה) זולתו". ועוד: "אין האמנת ביאת המשיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם" . לכן, לשיטתו, האמונה בביאת המשיח היא רק ענף מסתעף מהעיקר של שכר ועונש, שכן ביאת המשיח היא אחד מסוגי השכר ; אבל היא אינה עיקר בפני עצמו (כי אף-על-פי שכללות העניין של שכר ועונש הוא יסוד בדת, שכר מסוים זה, שיהיה בביאת המשיח, אינו יסוד בדת).

אמנם הכופר בביאת המשיח הוא כופר בתורה ובדברי הנביאים, והאמונה בתורה ובדברי הנביאים היא עיקר בדת, אבל אין זה טעם מספיק שהאמונה בביאת המשיח תיחשב לעיקר בפני עצמו. איש לא יאמר שהאמונה בכך ש"בני חם כוש ומצרים" היא עיקר בדת, מאחר שכך נתפרש בתורה שבכתב , והאמונה שהתורה כולה ניתנה מן השמים היא עיקר בדת. ודאי שהאומר אחרת נחשב לכופר; אבל אין זה מפני שעניין זה מצד עצמו הוא יסוד בדת, אלא מצד עיקר אחר: מפני שהאמונה שהתורה כולה ניתנה מן השמים, היא יסוד בדת.

וכך בנוגע לביאת המשיח: בספר היד כותב הרמב"ם ש"מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח), או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו", אבל זאת מפני שהתורה העידה על ביאת המשיח, והכופר בדבר המפורש בתורה הרי הוא כופר ביסודות הדת. השאלה היא מדוע בפירוש המשנה הוא קובע, שהאמונה בביאת המשיח היא יסוד בדת מצד עצמה?.

אמנם גאולת ישראל היא דבר בעל ערך עליון ביותר, אבל לכאורה היא אינה יסוד בדת. גם אם ח"ו לא תבוא הגאולה, ובני-ישראל ישארו בגלות (רח"ל), גם אז צריך לשמור ולקיים את דברי התורה. מדוע אם-כן הגאולה היא יסוד של התורה, עד שבלעדיה חסר בבניין כולו?

על-פי כל זה נבין, מדוע הרמב"ם קבע את האמונה בביאת המשיח היא לאחד מ"עיקרי דתנו ויסודותיה", כלשונו. לכאורה אינו מובן מדוע ביאת המשיח נמנית כאחד מהם?

אבל על-פי כל הנ"ל, מובן היטב מדוע האמונה בביאת המשיח היא מעיקרי הדת.

הקב"ה ברא את העולם-הזה התחתון, עולם ששורר בו חושך כפול ומכופל, שמתנהלת בו מלחמה תמידית בין הטוב והרע, כדי שבני-ישראל יתגברו על הרע וינצחוהו, על-ידי שיחדירו בו קדושה אלוקית שבאה על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, ויהפכוהו ל'דירה' לו יתברך.

זמן העבודה והמלחמה, "ולאום מלאום יאמץ" , וכשזה קם זה נופל – הוא עד ביאת המשיח. כאשר ה'קליפה' גוברת בעולם, נעשה חושך רוחני וגשמי בעולם, וישראל שרויים בגלות בין העמים, והגויים שולטים עליהם; ואילו כאשר כללות עם-ישראל נמצא במצב של עלייה רוחנית ומתגלית על-ידם מלכותו של הקב"ה בעולם (על-ידי קיום התורה והמצוות), באה גאולה גם בגשמיות, והם נעשים בני-חורין משעבוד מלכויות.

אבל גם בזמני גאולה אלה, לא היה זה ניצחון נצחי. כל עוד הגאולה באה מהאור האלוקי שמוגדר בצורת התגלותו (או 'המשכה מלמעלה למטה' – חסד, או 'העלאה מלמטה למעלה' – גבורה), עדיין תיתכן אפשרות שהחושך יחזור ויגבר.

הניצחון השלם והסופי של הקדושה על חושך העולם יהיה רק בימות המשיח, כאשר תתגלה עצמיותו של הקב"ה בעולם. מצד עצמיותו של הקב"ה, ההמשכה מהעליון ביותר, חודרת לפנימיותו של התחתון ביותר. זו מעלתה של מידת האמת – היא מחברת ומאחדת בין המשפיע לבין המקבל. המשכה זו נמשכת בעולם על-ידי עבודת בני-ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות במשך כל הדורות, והיא זו שתתגלה לעתיד-לבוא. אזי לא תהיה שום נתינת מקום להעלם האור, ומלכות ה' תיקבע באופן נצחי בעולם, דבר שיבוא לידי ביטוי בכך ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", והעולם כולו יהיה 'דירה' לו יתברך.

למעשה, זוהי תכלית בריאתו של העולם. לכך הוא נברא מתחילתו, בכדי שהוא ייעשה ל'דירה' גלויה לו יתברך. דבר זה נעשה על-ידי התורה והמצוות, שמקיימים ישראל במשך הדורות כולם. זהו עניינה של האמונה בביאת המשיח – להאמין שיבוא זמן שהתורה והמצוות שהיהודי מקיים יפעלו את פעולתן בשלמות, והאור האלוקי שנמשך על-ידן יחדור לגמרי לעולם, עד שהקב"ה, בכל עצמיותו, יאיר בו בגילוי, והעולם יהיה למקום 'דירה' לקב"ה עצמו. זה עניינם של ימות המשיח – השלמת תכלית הבריאה.

האמונה בדבר זה, היא יסוד בקיום התורה והמצוות. כנ"ל, 'יסוד' הוא דבר שקיומו של הבניין כולו תלוי בו. בלעדיו הבניין אינו יכול להתקיים, או שיחסר בו עניין עיקרי ומהותי.

לכאורה יהודי יכול לטעון: למאי נפקא-מינה בעבודתי לדעת שיום יבוא והגאולה תגיע? עליי לעשות את עבודתי ולקיים את מצוותיו של הקב"ה, ואין זה מענייני לדעת מהי המטרה בזה ומהי תוצאת העבודה.

מובן מאליו שזו גישה בלתי-נכונה. משל למה הדבר דומה, לחייל באמצע המלחמה שיקום ויאמר, שאין זה מעניינו לדעת מדוע המפקד נתן פקודה לירות. לדעתו, בזמן מלחמה העיקר הוא להיות ממושמע להוראות, ואין לו צורך לדעת שעל-ידי פעולותיו הוא מרחיק את האויב ומקרב את ניצחון המלחמה. חייל שיאמר כך, אפילו יעשה את כל המוטל עליו, יחסר לו מורל וחשק במלחמה, ובמידה מסוימת הדבר גם ישפיע על צורת הלחימה שלו, שלא תהיה כפי הנדרש.

כמו-כן בעבודתו של יהודי בתורה ומצוות: יהודי אינו יכול לומר שאין זה מעניינו לדעת שעל-ידי קיום המצוות הוא מקרב את הניצחון המיוחל. יהודי בהחלט צריך לדעת שמתנהלת כאן מלחמה בין צד הקדושה לצד ה'קליפה', ועלינו לנצח במלחמה זו. הוא צריך לדעת שעל-ידי כל מצווה נוספת שהוא מקיים הוא מביא עוד אלוקות לעולם ובכך מקרב את הניצחון.

יתרה מזו, יהודי צריך להיות בטוח, שבסופו של דבר אכן ננצח! זו כל המטרה לשמה נברא העולם, ואין ספק שסוף-סוף מטרת הבריאה תתבצע. יום לפני או יום אחרי, אבל סוף הקדושה לנצח. ידיעה זו עצמה מעוררת כוחות עמוקים יותר לעבודה, והיא נותנת בה חשק וחיות. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה אומר, שכאשר חיילים יוצאים למלחמה, הם צריכים לצאת מתוך 'מארש' ניצחון. החייל צריך מלכתחילה לדעת שהוא עומד לנצח, ואז מלחמתו תהיה בחשק גדול יותר ובמסירות גדולה יותר.

ולכן האמונה בביאת המשיח היא יסוד בדת: יהודי צריך לדעת שבסופו של דבר בני-ישראל ינצחו במלחמה, ולא רק שבני-ישראל יהיו בני-חורין בשלמות ומאומה לא יפריע להם בעבודת ה', אלא אדרבה, המלך המשיח אף יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' שכם אחד, ותתגלה בעולם כולו מלכותו העצמית וההחלטית של הקב"ה, באופן נצחי שאינו ניתן לשינוי.

באדיבות 'שיעורים בתורת חב"ד'.

כ"ד בניסן תשע"ב