ב"ה יום שלישי, י"ב כסלו תשע"ט | 20.11.18
מה זה מקווה חב"ד?

מאמר מקיף של הגה"ח הרב משה לנדא שליט"א, רבה של בני ברק, בנו של הגר"י לנדא זצ"ל, במאמר הלכתי עם צרור סיפורים מרתקים (חצי שיעור)
מערכת שטורעם

אודות מקווה ע"ג מקווה

הרב משה יהודה לייב לנדא
רב ואב"ד, בני ברק

ראשית דבר: בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' צט) כתב: "מקווה צריך לעשותה כשר אליבא דכו"ע, כי הוא קדושתן של ישראל". וכן מקובל אצל רבים להדר במקווה לצאת ידי כל הדעות – בכל מילי דאפשר. מאידך, ההידורים שנעשים אינם מערערים ח"ו על כשרות המקוואות האחרות.

מקוואות ממי גשמים

בדורות האחרונים פסקו (מפני כמה סיבות ) לעשות מקוואות על גבי מעיין, וכולם עושים מקוואות ממי גשמים. דבר זה גורר בעקבותיו כמה בעיות:

הבעיה הראשונית היא להשיג מים שאינם שאובים למקווה, כאשר במקביל אנו מוכרחים להחליף את המים כדי שהם יהיו נקיים. אנו מקבלים בפעם הראשונה מי גשמים מן הגג, אך, כמובן, איננו יכולים להשתמש תמיד באותם מים. חייבים לדאוג לניקיון המקווה ולהידורו, על מנת שגם אלו שלא כל-כך מוכנים לעמוד בניסיונות יסכימו ללכת למקווה. ורואים זאת בחוש: כאשר עושים מקווה יפה ונקייה מתחילים ללכת למקווה אנשים רבים - שלפני-כן, כאשר המקווה הייתה מיושנת, הם לא הלכו. ולכן ודאי שחייבים לדאוג לניקיונו ויופיו של המקווה, בצורה היותר טובה.

בכדי לפתור את השאלה הזו - איך מקבלים מים חדשים כשרים, בתחלופה נאותה, קיימות שתי אפשרויות:

• הדרך הראשונה היא "בור זריעה" - זריעה של מים בתוך מי גשמים. כלומר: עושים בור אשר ממלאים אותו באופן חד פעמי, בעת הקמת מקווה חדשה במי גשמים. ובכל יום כשמחליפים את מי המקווה [=בריכת הטבילה] מוסיפים לו מים ע"י המשכה מימי העיר, מים פשוטים של ברז, מים אלו נכנסים אל תוך בור מי הגשמים. כמובן שיש בו נקב אל המקווה ואז בדרך ממילא המים מיד גולשים לתוך המקווה [=בריכת הטבילה]. אבל הוא [=בור הגשמים] נשאר תמיד מלא עד הנקב, ומעבר לכך אי אפשר למלא אותו. כאשר מוסיפים - המים מיד יוצאים אל המקווה, ואז יש לנו מים טריים שנזרעו בבור של מי הגשמים.

בבור כזה, אין כמעט מצב של החלפת הבור. כיון שבין-כך הוא מתחלף בכל פעם שמחליפים את המים. וכך ישנן מקוואות העומדות שנים ועשרות שנים בלא להחליף את המים, כי הם מתחלפים אוטומטית בכל מילוי.

אולם דרך זו בעייתית. ראשית: שיטת הראב"ד. המשנה במסכת מקוואות (פ"ז מ"ב) אומרת: "היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה – הרי זה כשר"; והטעם לכך: לפי שהסאה שנתן לתוך המקווה בטלה ברוב מים, ונמצא שכל הארבעים ואחת סאה הוכשרו, הלכך כשחזר ונטל סאה, הרי נשארו ארבעים סאה כשרים. (רש"י ביבמות שם). ושנינו ביבמות (פב, ב): "א"ר יהודה בר שילא אמר ר' אסי א"ר יוחנן, עד רובו [כלומר: עד מתי אמרינן ש"נתן סאה ונטל סאה כשר" כל עוד ונשארו רוב מי גשמים]". דעת התוס' והרא"ש היא, דהיינו לגבי מי פירות. שהחמירו בהם חכמים שיהיו פוסלים ברוב (שהרי כתוב "מקווה מים"), אבל מים שאובים אפילו נתן ונטל יתיר מכך – לעולם כשר. כנגדם סברו הרמב"ם (מקוואות פ"ד ה"ז) והראב"ד שאפילו אם אנו מוסיפים מים שאובים במידה כזו שלא נשאר רוב של מי הגשמים, זה אינו כשר. וזו הבעיה כאן: מוסיפים בכל יום ממש ארבעים סאה ויותר מזה כדי למלא את בריכת הטבילה. ואם בריכת הטבילה היא גדולה, ובדרך-כלל היא יותר גדולה, מוסיפים הרבה מים, וכמובן שמיד המים יתחלפו.

בעיה נוספת, (שהיא לא כל-כך מפורסמת): ישנה מחלוקת של הרמב"ם והטור בנוגע ל"מקווה זוחלת". הדין הוא שמקווה זוחלת פסולה לטהר, אך השאלה היא האם אפשר לטהר מים במקווה שהיא זוחלת. אם אנו באים לעשות זריעה או השקה במי גשמים בזמן שהם זוחלים, האם אפשר אז לטהר מים או לא?

וכאן אנו נכנסים לשאלה הזו: מפני שמיד כאשר מכניסים מים אל בור הזריעה הרי הוא מתחיל לזחול אל בריכת הטבילה הריקה, המים מיד זוחלים, ונמצא שאנו מטהרים את המים שהוספנו במים זוחלים.

זכורני, כאשר הייתי ילד, הלכתי פעם עם אאמו"ר זצ"ל ביום שישי למקווה, ובתוך-כך הגיע הגבאי של החזון-איש - ר' זעליג שפירא, ואמר לבלן שיש הוראה חדשה מהחזון-איש, לשנות בבור הזריעה ולהכניס את המים על-ידי צינור עמוק יותר למטה.

כנראה שהעירו אז על השאלה הזאת לחזון-איש, ואז הוא ציוה לשנות ולהוסיף את הצינור - בזמנו עשו צינור מבטון, או, מאוחר יותר, מאזבסט; והכניסו את הצינור לתוך בור הזריעה, והעמידו אותו על הרצפה, סגור למטה, פתחו לו פתח מן הצד, ולתוכו חיברו את המים שבאו מן ההמשכה. כלומר: פתחו את הברז, וזה עבר המשכה של שלושה טפחים, ונכנס לתוך צינור שעמד בתוך בור בזריעה, והמים הגיעו למטה ולא למעלה. ואז נמצא שאנו מזריעים את המים בחלק התחתון, והזחילה היא הרי כמובן למעלה - בחלקו העליון של הבור שבו יש את הנקב אל בריכת הטבילה. הזחילה אם-כן היא למעלה וההזרעה למטה, וזהו ההיתר. יש אמנם דעות בזה, אך היתר כזה בכל-אופן קיים, ומופיע גם ב"צמח צדק" (חיו"ד סי' קסד אות ה) במקרה של דיעבד. כאשר טבלן למטה ולמעלה היתה זחילה.

אמנם, זהו עדיין לא פתרון גמור. דהנה הלשון המופיעה בראשונים היא: "ננערו לצאת". המים ננערו לצאת וזה גורם את הזחילה. כאן, המים בעצם ננערו לצאת מלמטה, כאשר אנו מוסיפים מים למטה, ולכן המים זוחלים למעלה בנקב, הרי בעצם הזחילה נגרמת מלמטה; תוספת המים למטה גורמת לזחילה למעלה. כבר שם הם "ננערו לצאת" ולא רק למעלה המים נוזלים. הגה"ח רש"ב זיסלין מת"א חידש בזה (כשלא הייתה לו ברירה אחרת, ואכמ"ל מדוע) שמתחת המקום שהמים יגיעו, ישאר שיעור מקווה, וה"ננערו לצאת" יהא בכל זאת מעל מים שאינם זוחלים.

יודגש: אין המדובר עתה לפסול מקווה, ולא אודות מידת כשרותה של מקווה זו. והרבי הריי"צ כתב מפורשות אל אאמו"ר זצ"ל, שאם נמצאים במקום שאין בו מקווה אחרת, אזי אין לבטל ויש להשתמש גם במקווה כזאת של זריעה.

מקוואות של השקה

על כל פנים, בכדי לתקן בעיות אלו, נוקטים בדרך אחרת, מקוואות של השקה:

• בור ההשקה נמצא בצידה של בריכת הטבילה, ומחובר אליה ע"י נקב "כשפופרת הנוד". בנקב זה, יש מגע בין מי הבור למי הבריכה – חיבור זה של נשיקת המים אלו באלו, הוא הנקרא השקה ועל ידה מוכשרים מי הבריכה הטבילה. המים השאובים מגיעים אל בריכת הטבילה על-ידי המשכה לבור הטבילה. אלא שכאן נוסף נקב המחבר את שני הבורות, כשהמים מגיעים אל נקב זה נוצרת השקה - שהמים נושקים למי הגשמים, ועי"ז מוכשרים.

ואזי המים שבבור ההשקה נשארו עומדים, באשבורן, הם לא זוחלים. ויש חיבור בין המים הטריים שעברו המשכה בבור הטבילה לבור ההשקה. וכמובן בדרך-כלל מעוניינים שהחיבור יהיה תמידי, לא רגעי, שגם בשעת הטבילה יהיה חיבור של השקה בין מי הגשמים עם מקווה הטבילה.

אולם, אי אפשר אמנם להתעלם מכך, שגם כאן קיימת הבעיה שהמים מתחלפים, ושלשיטת הראב"ד אם כש"נתן סאה ונטל סאה" אין רוב מי הגשמים - פסול. מפני שבכל פעם שאדם נכנס המים עולים קצת בסנטימטר, אולי סנטימטר וחצי - תלוי בגודל המקווה. וחוק הטבע הוא שכאשר המים עולים בבריכת הטבילה הם עולים גם-כן בבור ההשקה. לא יתכן אחרת. ואנחנו חייבים לדאוג בדרך-כלל שלבור ההשקה יהיה מקום שהמים יוכלו לעלות, כיון שאחרת הוא יפרוץ ותהיה שם זחילה. תמיד, כאשר אדם נכנס למקווה המים עולים בבור ההשקה, עלייתם נגרמת מכך שהמים של בור הטבילה נכנסו אל בור ההשקה, וכאשר האדם יוצא המים הללו יוצאים בחזרה וגובה המים שוב מתיישר, ובמילא בכל פעם שאדם נכנס ויוצא מתערבבים מים, לא בשיעור גדול אמנם אלא בגובה של סנטימטר בערך, תלוי בגובה המקווה.

בנוסף לכך, נוצר ערבוב גם בכל פעם שאנו מוריקים את המקווה. הרי בכל פעם שממלאים את המקווה אנו ממלאים עד מעל הנקב של ההשקה, שהוא צריך להיות כשפופרת הנוד - פחות משני אינץ'. וכאשר אנו מוריקים את בור הטבילה, המים מבור ההשקה יוצאים מהנקב, הם הרי לא יישארו כאשר הנקב אינו בגובה המים. ושוב, אם-כן, המים מבור ההשקה יוצאים עם השאיבה של בור הטבילה. וכך בכל פעם שאנו מחליפים; אם מחליפים בכל יום את המים, שזה הכי רצוי בכדי שיהיה נקי (והדבר תלוי בכמות המשתמשים במקווה), הרי אנחנו מחליפים כל יום כארבעה, ארבעה-וחצי סנטימטרים מים. וכך אט-אט המים מתחלפים.

המקווה ברוסטוב

כאשר הרבי הרש"ב רצה לבנות מקוה ברוסטוב, הוא סיפר לאאמו"ר שהיה לו דין ודברים עם הגה"ח ר' מענדל (בהרד"צ) חן הי"ד. הרבי אז אמר, שהוא נוטה יותר לעשות את בור מי הגשמים למטה, ואילו ר' מענדל נטה יותר לעשות את הבור מן הצד. אבי, כחסיד מובהק, לאחר ששמע את הדברים דבר הרבה על הנושא הזה במעלת החידוש של הבור למטה, וכך נפלה ההחלטה.

והנה, כאשר בור מי הגשמים נמצא למטה, נפתרה הבעיה הזו של החלפת המים כאשר מוריקים את בור הטבילה, מפני שהמים למטה תמיד עומדים, ועליהם מוסיפים מים.

קשה אמנם לומר שהמים לחלוטין אינם מתחלפים, מכמה סיבות. ראשית-כל, כיון שבדרך כלל - כך זה בכל-אופן בודאי בארץ (אולי ברוסיה זה שונה) - המים הרגילים, מי הברז, כבדים יותר ממי הגשמים. וממילא, מצד המשקל הסגולי אט אט המים מתחלפים. ישנן גם סיבות נוספות: על-ידי התנועות שאנשים טובלים, וישנם כאלו שטובלים עם קפיצות, שגם זה תורם למידה ידועה של תחלופה. אם-כי כמובן לא כמו בבור מן הצד.

- היה יהודי מארגנטינה שהגיע אלי בקשר לנושא זה. הוא בנה דגם של מקווה כזו (בור על-גבי בור) מפלסטיק שקוף, ורצה להוכיח שהמים מתחלפים; בבור התחתון הוא מילא מי גשמים, ובבור העליון הוא צבע את המים, והוא הראה לי זאת, וזה אמנם נכון שראו שביל קטן של צבע, שבמשך שבוע מתחיל לרדת למטה.

אותו יהודי לא בא בכדי להראות שהמקווה איננה טובה, אלא מטרתו הייתה למצוא פתרון; היות שיש לו ידע בהנדסה ותכנון, הוא בא עם עצה פשוטה באמתחתו: נוסיף מלח בבור של מי הגשמים, ואזי המים למטה יהיו כבדים יותר והם אף פעם לא יתחלפו. הוא אפילו קיבל הסכמה על-כך מרב אחד. אך כאשר הוא בא אלי לאחר-מכן עם המצאה זו השבתי שאינני מסכים לה. זאת לאור שיטת הראב"ד, שמים מלוחים אי אפשר להשיק עם מים מתוקים. הוא רצה שאומר לו את השיעור המדויק באיזה מידה זה יכול להיות מלוח ועדיין כן אפשר להשיק, אך לא הסכמתי לכך.

ובכלל, כל הבדיקה הזאת לא כל-כך מוכרחת. יתכן שרק הצבע עובר ולא המים. ויתירה מזו: אי"ז מוכרח שהכלל הפיזיקלי כאן חופף להלכה - האם זה נחשב שהמים התחלפו או לא; יתכן שבמציאות המים מתחלפים, אך להלכה אין זה נקרא שזה התחלף, מפני שיש את המים שלמטה והמים שלמעלה. לא נעשה כאן "נתן סאה ונטל סאה", אין כאן פעולה של החלפת מים. כאשר אנו מוריקים את החור, הרי הורדנו מים והוספנו מים. כאן לעומת-זאת לא הורדנו מים ולא הוספנו מים. מה שמבחינה פיזיקלית, אם נוכיח על-ידי צבע וכדומה שהמים התחלפו, עדיין אינו אומר כלל שיש לזה דין של נתן סאה ונטל סאה.

אחד מהשיקולים הנוספים של הרבי הרש"ב, למשל, היה, שמים שעומדים בקרקע הם בדרך-כלל קרים יותר והמים שממלאים הם יותר חמים, ואזי נמנע הערבוב בין המים. איננו נוהגים אמנם לשפוך מים חמים; תמיד נמנעו מלשפוך מים חמים לפני שהיה שיעור של מים קרים למעלה, וזאת בגלל השאלה של השקה של חמים עם קרים (שזה עצמו צ"ע האם ניתן לעשות ביניהם השקה), אלא קודם שפכו מים קרים כשיעור ורק אחר-כך הוסיפו חמים כדי לחמם אותם (שכן אחרי שכבר שמו מים קרים והם התחברו אין בעיה להוסיף מים חמים, כמובן). אך מ"מ באופן טבעי, המים שעומדים כל הזמן בקרקע הם קרים ואלו שעומדים בתנועה הם חמים יותר, או לכל הפחות קרים פחות. וזה היה אם כן אחד השיקולים של המעלה בבור תחתון, כיון שגם על-ידי-כך נמנע הערבוב בין המים.

[אין כאן מקומו לדון בפרטים, המודפסים כיום בהוספות של שולחן-ערוך רבינו (ח"ה-ו עמ' 78 [1910]), על ההמשכה והמחסן. שמעתי כאן אגב שארעה טעות, ששם כתוב "ברזא" כאילו שהיה ברז. חס-ושלום. לא היה ברז בשום אופן, ולא זו בלבד שלא היה ברז; הרבי נ"ע לא רצה אפילו שיהיה פקק של גומי, כיון שגומי הוא דבר המקבל טומאה, אף-על-פי שיש המשכה אחר-כך אבל זהו הווייתה על-ידי דבר המקבל טומאה. הוא לא רצה אם-כן פקק של גומי, אלא פקק מעץ, וכפי שכתוב שם שעשו תושבת מעץ שהייתה מודבקת בתוך הבטון ובה חור, ובתוך החור שמו פקק של עץ.

היום כבר לא צריכים כל-כך להתאמץ עם עץ, כיון שאפשר לעשות שם חור חלק, ניתן גם להכניס חתיכת צינור של פלסטיק בחור, וכזה פקק מחזיק היטב. אין צורך בפקק גדול, כיון שאם המים בגובה אזי הלחץ הוא גדול והמים בורחים ולא הולכים בהמשכה אלא הולכים החוצה.

אני נוהג בדרך-כלל לעשות חור קטן מאוד; רבע אינץ' ולכל היותר חצי אינץ' - תלוי בגובה המחסן, בכדי שלא יהיה זרם חזק. וגם אחר-כך אני עוד מוסיף איזה מקל בפנים זאת כדי שהזרם יקטן, שכן אחרת המים בורחים. אני מכניס אם-כן פקק של שעם בתוך הנקב, ועושה בתעלת ההמשכה מול החור קיר קטן של חמשה או עשרה סנטימטרים, ומניח יתד בין הקיר לפקק שילחץ את הפקק כדי שלחץ המים לא ידחוף אותו החוצה, ואז המחסן מחזיק שנה או שנתיים ללא בעיה].

כאשר צריכים למלא את המקווה: אחרי שיבשו את הבור לגמרי - בזה תמיד החמירו מאוד שיהיה יבש, והיו אומרים דזה צריך להיות יבש "כמו עצם", ועד-כדי-כך שלפעמים השתמשו אפילו באש כדי לייבש אותו אם עדיין היתה שם איזו רטיבות. לאחר-מכן פותחים את היתד, מוציאים את הפקק, ואף שיש כאן כוח אדם, הנה לכך מועלת ההמשכה של ג' טפחים (כמו שכתוב בהוראות שם) ונכנס למקווה.

צינור המוליך את מי הגשם לבור ההשקה

אודות הצינור שמביא את מי הגשם לבור ההשקה (- הבור התחתון או הבור הצדדי), או כמו שכתוב שם שהעדיפו לעשות מחסן למי גשמים. ושוב: מחסן עם פקק של עץ, באותה שיטה. אנו עושים היום מחסנים כמעט בכל מקווה, ודאי אצלנו בארץ שאנו מוגבלים בגשם ואיננו יכולים להוריק מקווה ולייבש אותה ולחכות לגשם.

ואף שהוזכר, כי כיום ניתן לידע מתי ירד גשם. הנה בארץ - אין זה אפשרי! לא תמיד מכוונים לומר לנו מתי ירד גשם. ואי אפשר לסמוך על השערות הללו.

(ודאתינן להכי: אאמו"ר זצ"ל נכנס פעם אל הרבי הרש"ב, והרבי אמר לו שהוא מתפעל מה"התכללות" שרואים בבריאה: הוא לקח את הברומטר ואמר: אפשר להבין, שבזמן שחם הוא כבר מרגיש שיש לחות באוויר ועומד לרדת גשם. אבל להפך: כאן יש גשם זלעפות בחוץ והוא כבר מרגיש שזה עומד להפסיק! ומפאת התפעלותו הוא פירק את הברומטר כדי לראות איך זה עובד).

בכדי להביא את המים לבור - דברו כאן על צינור, כך או כך. אני רוצה רק להעיר: הרבה פעמים נקלעים למצב שיש להביא מים באופן חד-פעמי, לא כדבר קבוע. היה לי למשל מקרה ששמעתי שמצאו שורש בחור ההשקה. הבלן אפילו לא הבין, הוא הוציא את השורש ואפילו לא סיפר לי. ואני שמעתי זאת מיהודי שני. רצתי מיד למקווה ואמרתי: "מה הינך סבור; השורש בא מהמים? אם השורש בא מן החוץ הרי שיש נקב בבור!". הורקנו את המקווה (שהיא מקווה ישנה שעומדת כבר הרבה שנים ובכלל כבר צריך להרוס אותה ולבנות אותה מחדש), ואכן הייתה נזילה בבור. אמנם לא נזילה שהיו צריכים לפסול בדיעבד גם היתה הנזילה בבור הזריעה ולא בבור ההשקה, אך הייתה נזילה על-ידי השורש. ואז היו צריכים מהר להביא מים לבור הזה.

ההצעה הפשוטה והכי נוחה, אפוא, היא לקחת צינור גמיש – פלעקסיבל - ולחבר מהגג הישר אל המקווה, דרך המשכה שהולכת למקווה. אני לא הרשתי לעשות זאת. שכן זאת יש לדעת: צינור, כאשר הוא עשוי כדי לחבר אותו בקרקע, ומחברים אותו לקרקע, אזי הוא אכן טוב. אך צינור שלא עשוי לחבר בקרקע, כתב ה"נודע ביהודה", שלדעתו זה לא יועיל גם אם יחברו אותו. ובמילא, הצינורות הללו אינם עשויים לחבר בקרקע, ולכן אי אפשר להשתמש בהם.

ועוד זאת י"ל: איך מחברים לקרקע? את החיבור ניתן לעשות או עם בטון, או עם מסמרים. אך לחבר עם ברגים זוהי בעיה גדולה. ב"לבושי מרדכי" דן בזה, שהרי הבורג עשוי כדי לפרק ולחבר (והרי לכן הוא קיים כתחליף למסמר), ולכן לדעתו, וכן נראה, ואין זה נחשב מחובר לקרקע.

וכעין זה גם בנוגע למכסים של הבורות, אם, למשל, המחסן הוא על הגג בדרך-כלל צריך מכסה. וגם כאן: אם המכסה מחובר עם ברגים או אם ציר, הרי כאשר אפשר להסיר את הציר ולהוריד את המכסה אי"ז מחובר לקרקע. וכיון שהוא מתכת, ומכיון שהוא מהווה כיסוי הכלים המים הולכים על גביהם, הרי גם שם אם-כן צריך להקפיד שלא יהיה אפשר לפרק את הציר, ואזי זה אכן מחובר לקרקע ושוב לא מפריע לנו מה שהמים הולכים על גביו.

שאלה: כיצד לנהוג כשאפשר להוסיף בור מן הצד בנוסף לבור התחתון?

תשובה: זו שאלה של "חסידות", ולא שאלה בהלכה. ברור שאין שום חסרון בהלכה בכך שיוסיפו בור מן הצד, ויהיו גם בור השקה מן הצד וגם בור השקה מלמטה.

המקוואות בבני ברק

בבני ברק ישנם אכן מקואות כאלו. היתה אצלנו מלחמה גדולה על המקווה. בתחילה, זה היה ממש בשנתו האחרונה של אאמו"ר הגה"ח זצ"ל, בנינו מקווה חדשה בשיכון ה' בבני ברק (התמונות האחרונות שלו, אגב, הן מאז, ממש חודש לפני שהוא נפטר - כאשר הוא רצה בעצמו דווקא לרדת לבדוק שהבור יבש). במקווה זו טרם היה בור תחתון תחת המקווה של הטבילה, אלא בורות כפולים מן הצד - בור מן הצד ותחתיו בור. בעצם עשינו שם גם בור תחתון תחת אוצר ההשקה; גם בור זריעה; וגם בור מן הצד. כיון שבעיני האדמו"ר מסאטמר מצאה חן ההמצאה של הרבי הרש"ב של בור תחתון, אבל הוא עשה זאת לא מתחת המקווה, אלא הוא עשה בור תחתון מתחת לבור ההשקה. בעצם מבחינת ההלכה אין בזה שום חילוק אם הבור התחתון הוא תחת ההשקה או תחת המקווה.

אחר-כך עשינו גם כן ברמת אלחנן ובעוד כמה מקומות. ולאחר-מכן בנינו מקווה בור תחת בור הטבילה, עליה הייתה מלחמה גדולה (אחרי שכבר השגנו מי גשמים, היה מי שהחציף והוציא את מי הגשמים כדי שלא נוכל לעשות בור תחתון. ובארץ הרי כידוע אפשר לחכות הרבה זמן לגשם... מי שרוצה להתעניין מה היה סופו של אדם, אכ"מ).

זהו אם-כן רק עניין של חסידות: אלו שרוצים לעשות ממש כמו שהרבי עשה אזי עליהם להקפיד ללכת דווקא באלו של הבור התחתון. וכבר אמרתי: להקל, כאשר נמצאים במקום אפילו שיש רק זריעה, צריכים לסמוך על זה.

כאשר בנינו דירה לאבי, עשינו בה מקווה בחדר האמבטיה, והמקווה כמובן עשויה בור תחת בור. אני הייתי אז המתכנן של הדירה, ואמרתי לאבי - זה היה עוד לפני היציקה - שבהוצאה קטנה אני יכול להוסיף גם בור זריעה ליד המקוה כך שיהיה בו גם זריעה וגם הבור התחתון. אבי ענה לי אז: "דו ווילסט מאכן בעסער פאר דעם רבי'ן? איך וויל ניט" (אתה רוצה לעשות יותר טוב מהרבי? אני לא רוצה...) והוא לא הניח לי לעשות כן.

נכון אמנם שאצל הרבי היה בעניין זה שינוי: הייתה תקופה ששאלו לגבי להוסיף בור זריעה והרבי ענה שלא להוסיף, בערך באותו נוסח, ואחר-כך היה שינוי בזה והרבי אמר כן להוסיף בור זריעה, כפי שידוע שכך נהוג אצלנו עכשיו לעשות גם בור של זריעה. היה גם שינוי לגבי העניין שהמים ילכו לתוך הנקב, שזה דבר שקשה להבין אותו אבל כך הרבי אמר.

ולמעשה, כמובן שזה תלוי בכל מקום לגופו ולפי כל הנתונים.

שאיבת המקווה

לגבי השאיבה של המקווה, (וכ"כ בהוראות שם): אין שום אפשרות לעשות חור במקווה כדי לרוקן את המים.

היה מעשה שהרבי הריי"צ שלח את אבי בוקר אחד לבדוק את המקווה, ואבי בא ואמר שיש שם חור הסתום עם סמרטוט, והרי אז זה ממש "הווייתה ע"י דבר המקבל טומאה", והרבי אז הקים צעקה גדולה על-כך.

עכ"פ אנו לא עושים בשום מקום נקב כדי להוציא את המים. אפשר להוציא בשתי אפשרויות: האפשרות הפיזיקלית היא ליצור וואקום. (כאשר זה גבוה וניתן להוציא צינור נמוך יותר, ואין דבר טוב מזה). זה פותר גם את הבעיה בשבת וביום-טוב, שאין שום בעיה להוריק בוואקום. ואם אין ברירה אז עושים משאבה. אך לא שום דרך אחרת. הבור חייב להיות אטום ממש.

שאלה: לגבי מה שנאמר קודם, שאפשר לעשות את ה"בור תחת בור" מן הצד, ומבחינה הלכתית זה כמו שהבור הוא מתחת הבור של המקווה; ישנה בכל זאת מעלה דוקא כשהבור הוא תחת בור המקוה, שכן ההידור במקוה של הרבי הרש"ב הוא גם בכך שחיבור המים לא נעשה בדרך השקה, אלא שבכל פעם שיורדים מים הרי מיד זה נעשה כמו מקוה כשרה. כאשר עושים את הבור השני מן הצד, לעומת זאת, אזי צריך להגיע להכשר המים בדרך השקה.

וכפי שהרבי מחדש ומדגיש במכתב, שהמים שמגיעים לחור של הבור התחתון, הרי הם חשובים ממש כמקוה אחד, והטבילה בבור העליון היא בעצם יחד עם הבור התחתון.

במקווה של הרבי הרש"ב אכן היה חיבור של טפח למטה, והוי שפיר מהשקה מן הצד, כי המים מונחים על המים במציאות, כיון שחיבור של טפח מהוה חיבור במציאות, והרי זה טוב יותר מחור מן הצד שאין כאן במציאות חיבור אלא רק מבחינה הלכתית.

תשובה: כאשר הרבי אמר לאאמו"ר שהוא רוצה נקב של טפח, הוא אמר לו שהיה לו פעם טעם בזה ועכשיו הוא לא זוכר אותו. אני לא יודע לנחש את הטעם... שמעתי אמנם שמקשרים זאת לענין של טפח בטומאה וכו', אך אני אינני יודע .

שאלה: במקוה שאין בה בור תחתון אלא בור בצד בור, שכנ"ל קיימת בה הבעיה שהמים מתחלפים. ומלבד זאת גם מזריעים את מי העיר לתוך מי הגשמים. כשיש האפשרות לבטל את הזרעת מי העיר למי הגשמים, אלא ימשיכו את מי העיר ישירות למי הטבילה. האם כדאי לבטל ההזרעה?

תשובה: בוודאי שכן; ברור שעדיף שלא לעשות את הזריעה. ואף שהיא זריעה המחוברת גם בהשקה, שלפי"ז פתרנו בעיה אחת, (שטיהור המים עכשיו נעשה כשהמים הם באשבורן). אך עכ"ז סוף-סוף טרם סרה הבעיה של נתן סאה ונטל סאה, ולכן רצוי לבטל את ההזרעה כך שהחיבור יהיה רק בהשקה.

פורסם ב"פרד"ס חב"ד", קיץ תשס"ג (גיליון 11).

כ"ט בשבט תשס"ו
 
 
הגב לכתבה

תגובות
2
1. שיטת הראב"ד
לעיל הובאה שיטת הראב"ד, אבל תוך כדי דיבור מתבאר שבזה משתווים הרמב"ם והראב"ד. האמנם?
כ"ט בשבט תשס"ו
2. harambam
the rambams problem of nasan venatal is only because of maris ayin mashe'en ken the ravad holds its a problem mikar hadin
כ"ו באדר תשס"ו