ב"ה יום שלישי, י"ד חשוון תשפ" | 12.11.19
קרבן פסח בי"ד שחל בשבת

הלכה פסוקה נתעלמה מכל בני ישראל רק בכדי לתת להלל גדולה? הרי זה נס היוצא מגדר הטבע לגמרי * רעיון בנגלה לפרשת השבוע משיחות הרבי
הרב שנ"ז דייטש - מינסק

"והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (יב, ו)

נאמר בגמרא (מסכת פסחים רפ"ו): "ת"ר הלכה זו (שפסח דוחה שבת – רש"י) נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו (להלל הבבלי) אמרו לו כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, הלא הרבה יותר ממאתיים פסחים יש לנו שדוחים את השבת (כלומר, יותר ממאתיים קרבנות בשנה ישנם שדוחים את השבת – רש"י), אמרו לו מנין לך אמר להם נאמר (בהעלותך ט, ב) 'מועדו' בפסח כו' ועוד ק"ו הוא ומה תמיד כו' מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם".

סיפור זה מובא ג"כ בירושלמי (שם), ובהמשך לכך נאמר: "אמר רבי אבין והלא אי אפשר לשני שביעית שיחול י"ד להיות בשבת (כלומר, והלא אי אפשר לשתי שמיטות שהן י"ד שנה שלא יחול בהם ערב פסח בשבת, וכיון שזמן קצר הוא איך נעלם ונשכח מכל ישראל דין זה דפסח דוחה שבת – קרבן העדה), ולמה נתעלמה מהם – כדי ליתן גדולה להלל" (שיודע מה שלא ידעו כולם, ויהיה לנשיא בישראל).

ובהשקפה ראשונה משמע, שדחיית קרבן פסח את השבת היא הלכה פסוקה וברורה (כ"סתם משנה" בפסחים שם), אלא שמן השמים גרמו שישכח הדבר מבני ישראל כדי שהלל יעלה לגדולה להיות נשיא.

ולכאורה צריך עיון, שהרי דבר זה הוא נס גדול היוצא מגדר הטבע לגמרי, שתשכח מכל ישראל הלכה קבועה ופסוקה מדורות. והרי הרבה דרכים למקום כיצד לתת גדולה להלל בלא צורך בנס גדול כזה.

וע"כ נראה לומר, אשר לאמיתו של דבר במשך כל הדורות, עד לזמן בני בתירא והלל, לא היתה בזה הלכה פסוקה, ותמיד נחלקו בזה אבות העולם, והיו דורות שנפסקה הלכה כך והיו דורות שנפסקה כך.

ועל דרך הקושיה המפורסמת לגבי תפילין של רש"י ור"ת, כיצד נתחדשה לרש"י ור"ת מחלוקת זו, והלא הנחת תפילין נעשית בכל יום, ואם כן נחזי אנן כיצד אבותינו הניחו תפילין (וע"ד קושית הגמרא (במסכת ברכות כב, ב) לגבי טבילת עזרא). וע"כ בהכרח לומר שמחלוקת זו לא התחילה אצלם, אלא כשם שנחלקו הם כך נחלקו בדורות שלפניהם, ויש שהניחו כך ויש שהניחו כך (ראה בכ"ז בספר אות חיים ושלום הל' תפילין סל"ד סק"ב ואילך).

אך לכאורה הדבר עדיין צריך ביאור, שהרי בני ישראל הניחו תפילין מזמן משה רבינו (מלבד למאן דאמר שלא נתחייבו ישראל בתפילין במדבר), וא"כ היאך לא היתה מסורת מאב לבנו מזמן משה לגבי סדר הפרשיות של תפילין.     

ויש לומר, ע"פ מה שכתב הרמב"ם (הלכות ממרים רפ"ב): "ב"ד הגדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם', אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך", ובהלכה שלאחריה: "ב"ד שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג כו' ועמד ב"ד אחר ובקש לבטל דברים הראשונים כו' אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין".

ומפשטות לשון הרמב"ם משמע (וכ"כ להדיא בכסף משנה וברדב"ז שם), שלגבי עקירת דברי ב"ד ראשון שלמדו באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, אין צריך שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין (שהרי לא הזכיר שם תנאי זה), ורק בכדי לבטל גזירה או תקנה צריך שיהא בי"ד גדול בחכמה ובמנין מן הראשון כדי שיוכלו לבטלה.

ומקורו של הרמב"ם הוא מהגמרא (מסכת ר"ה כה, ב): "משה ואהרן בכהניו וכו' לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו וכו', ואומר ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו וכו'". ואם כן, הרי אף אילו נודע לנו ע"פ מסורה שכך נפסק בב"ד של משה רבינו, מ"מ אם הדבר תלוי באופן דרשת הכתובים במדות שהתורה נדרשת בהן, יכול כל ב"ד במשך כל הדורות לפסוק כפי הנראה להם, אפילו באופן אחר מבית דינו של משה.

ולפ"ז מובן כיצד נוצרה המחלוקת בסדר הנחת הפרשיות בתפילין, מאחר וכל ב"ד וב"ד פסק בדורו כפי שהיה נראה לו ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן, ואף אם היו לפניהם תפילין מהדור הקודם, עד דורו של משה, העשויות באופן אחר.

ומעתה י"ל בנדון דידן, שיסוד השאלה האם פסח דוחה שבת הוא במדות שהתורה נדרשת בהן (וכמבואר בגמרא שהלל הביא לימוד מגז"ש וק"ו), וא"כ יתכן שלא היתה בזה הלכה פסוקה אלא נחלקו בכך הבתי דינים שבמשך הדורות, ובכל דור סמכו על הב"ד שבימיהם לפסוק ההלכה.

וא"כ מובן פשר המעשה שנתעלמה הלכה זו מבני בתירה, שאין הכוונה שנתעלמה מהם ומכל ישראל הלכה פסוקה וברורה מדורי דורות, אלא שמלכתחילה לא היתה בזה שום הלכה קבועה וברורה. אלא שאילו הב"ד שבימיהם כבר הכריעו ופסקו בהלכה זו, שוב לא היו בני בתירה מעיינים בזה אלא סומכים על פסק הב"ד בפעם האחרונה. וזוהי כוונת הגמרא בכך שנתעלמה מהם הלכה זו, היינו שנתעלמה מהם ההכרעה האחרונה של הב"ד שבימיהם והוצרכו לעיין בהלכה זו מחדש. ועל כך אמרו בירושלמי ששכחה זו היתה בכדי לתת גדולה להלל.

מעובד ע"פ שיחת י"א ניסן ואחרון של פסח תשל"ז (אינו מוגה).

ז' בשבט תשס"ז