הפעם לא נעסוק בגלגוליו של סיפור מהדור הקודם אל דורנו, אלא בסיפור שנוצר בתעשיית הסיפורים שבדורנו, וכבר זכה להתגלגל ולהתפרסם בכמה במות.
בתוך ה"שלשים" להסתלקותו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, נתפרסם בעיתון 'כפר חב"ד' (גל' 624, עמ' 25-22) "סיפור נפלא ששלח לנו הרב משה חיים גרינוולד מניו-יורק".
תוכנו של הסיפור בקצרה: אביו של המספר, ר' אברהם צבי גרינוולד מלודז', זכה להשתתף בחתונתו של הרבי בוורשא, ונלווה אל הג"ר מנחם זעמבא הי"ד (שהי' בן-דודה של אמו) בביקורו אצל הרבי במלון למחרת החתונה. בשעת פרידתם אמר הרבי כי הנר החמישי של חנוכה מסמל את החושך הכי גדול, שהרי לעולם אינו חל ביום השבת, ובהדלקת נר חנוכה מאירים אף את החושך הגדול הזה, ולכן מסמל הנר החמישי את כחו וחידושו של החנוכה. "וזה התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".
בשנת תש"ח נסע ר' אברהם צבי לארה"ב, אל דודו ר' משה חיים גרינוולד, שנמנה עם חסידי אמשינוב. שם נשא לאשה את (אמו של המספר) בתו של ר' זושא סינקביץ, חסיד אלכסנדר מקראקא (שהתגוררה אז בטורונטו אצל דוד אמה, "הנגיד החסידי" ר' קאפיל שוורץ, מחשובי יהודי טורונטו).
לפני חתונתו בא להתברך אצל אדמו"ר מוהריי"צ בנ.י. ועל-פי בקשתו של הריי"צ נכנסו גם אל ה'רמ"ש', שם שמע מהרבי שנית את ביאור מעלתו של הנר החמישי, ואשר "זה התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו-יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".
ר' אברהם צבי הנ"ל הי' לרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" בוואשינגטון הייטס (בערך בין השנים תש"ט-תשי"ד), אח"כ עבר לטורונטו ושם הי' רב ומלמד בקהילת החרדים – חסידי סאטמר. את בניו (המספר, משה חיים, ואחיו) שלח ללמוד בישיבת נייטרא.
ר' משה חיים התחתן בחורף תשכ"ט, ולפני חתונתו נכנס עם אביו לרבינו זצ"ל להתברך ממנו. הרבי בירך גם את האב ואיחל לו שיזכה לראות בחתונת נכדו. באותה הזדמנות חזר הרבי בשלישית על הביאור הנ"ל, וסיימו בכך ש"זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון. כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. בנו יחידו של הקב"ה וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה – מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".
בשנת תשל"ט התחתן אחיו הצעיר של המספר בלונדון, וכל המשפחה נסעה לשם. אגב כך גרמו (בסיועו של ר' אברהם יצחק גליק ע"ה) להצלתה של בת ישראל – בתו של "קנאי" איש סאטמר – שהלכה אחרי גוי ר"ל (דבר שנרמז להם ב"יחידות" דשנת תשכ"ט). הצלה זו התרחשה – כמובן – בנר החמישי של חנוכה.
ר' אברהם צבי זכה שתתקיים בו ברכת הרבי, הוא נכח בחתונת נכדתו, ונפטר עם סיום ה"שבע ברכות" בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק ביום שבו מלאו שישים שנה לחתונת הרבי בוורשא.
זהו קיצור תוכנו של המעשה, שעם פרסומו נגע ללבם הכואב של רבבות אנ"ש וריגשם עד דמעות. מאז חזר הסיפור ונדפס בכמה מקומות, עד לס' "ורבים השיב מעוון". קטע ממנו (אודות בתו של הקנאי מסאטמר) נדפס גם ב'שיחת השבוע' ונתגלגל למקומות נוספים. ביאור עניינו של הנר החמישי נעתק מכאן לס' "שערי המועדים" (חנוכה, עמ' שט).
רבים יצטערו וגם ישתוממו לשמוע, שכל "הסיפור הנפלא" הזה לא היה ולא נברא; אדם בשם ר' אברהם צבי גרינוולד מלודז' אינו ידוע בין יהודי טורונטו, והם אינם מכירים גם את מחותנו "הנגיד החסידי" ר' קאפיל שוורץ. עדיין לא פגשתי בחסיד אמשינוב ששמע אי-פעם על ר' משה חיים גרינוולד מפילדלפיה, ואנשי ישיבת נייטרא אינם זוכרים את האחים גרינוולד שלמדו בישיבתם בשנים האמורות. גם בין חרדי וושינגטון-הייטס לא מצינו מי ששמע על ר' אברהם צבי הנ"ל, ולא זו בלבד, גם על קהל "עדת ישראל" לא שמעו שם מעולם!
יש לשער שמלאכת המחשבת של בדיה מורכבת זו יצאה מבטנו של נ' חנניה [שם בדוי] מירושלים, שבשנת תשנ"ג כתב בגל' 554 של 'כפר חב"ד' (במדור קוראים-כותבים) את המכתב הבא:
בהתוועדות נר החמישי חנוכה תשל"ד, שזכיתי להיות נוכח אז אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א, הסביר הרבי שליט"א באריכות אשר נר החמישי הוא מועד אצל כללות עדת החסידים, לחוגיהם וגווניהם, מדור דור, ואינו קשור לגאולה ממאסר של אדמוה"ז שהיתה בנר השלישי ולא בנר החמישי. והרבי שליט"א הסביר באריכות, מהו הטעם הפנימי ליומא טבא של נר החמישי, ובין היתר ביאר שזה היום היחידי בחנוכה שלעולם אינו יכול לחול בשבת. והסביר הרבי שליט"א – הרי שבת עניינה אור, ואם כן, תאריך כזה שלעולם, בשום קביעות, אינו יכול לחול בשבת, חסר בו לגמרי ענין האור, והוא כולו חושך. ולכן דווקא ביום כזה מודגש גודל העילוי של חנוכה, בבחינת "הוי' יגיה חשכי", שלוקח גם יום שכולו חושך (הנר החמישי שלעולם לא חל בשבת) ומהפך אותו לאור. עכ"ל המכתב.
ובכן, זכה אותו שומע שחלק משיחה זו נטבע במוחו ונחקק בזכרונו, והוא שנתן לו את ההשראה לכל הבנין המורכב והמסועף.
ומדוע אמרנו "חלק" בלבד? זאת מפני שהקביעה כי "נר החמישי אינו קשור לגאולה ממאסר של אדמוה"ז, שהיתה בנר השלישי ולא בנר החמישי" – שבעבורה נכתב המכתב כולו – לא נאמרה כלל וכלל באותה שיחה! בדיקה ב"שיחות קודש" והאזנה לשיחה המוקלטת מוכיחה בבירור את ההיפך המוחלט! הרבי אינו מטיל ספק כלשהו ואינו מפקפק כלל בכך שגאולת אדמו"ר הזקן היתה בנר החמישי, וכל מה שדובר בשיחה זו הוא בביאור הענין מדוע היתה הגאולה דוקא בנר החמישי, שמגלגלין זכות ליום זכאי.
הזיקה בין המכתב לסיפור באה לידי ביטוי גם בכך, שבשניהם נאמר (בשם הרבי) שהנר החמישי הוא מועד לכללות עדת החסידים. בה בשעה שבשיחתו הנ"ל אמר הרבי שזהו יום מיוחד גם אצל ה"אינם חסידים".
אלא שכפי הנראה נשתכח מהכותב, שמאותה שיחה משמע שזהו חידוש שנתחדש לו לרבינו באותם ימים אחר שנתחבט בזה זמן רב ("וואס איך האב זיך ליינג געמאטערט"), ולא מיירי בביאור שהונח אצלו כבר לפני ארבעים שנה, ואף חזר והשמיעו שוב ושוב מדי כמה שנים...
באותו סיפור מובא בשמו של רבינו גם המשפט הבא: ביי דעם אויבערשטער איז יעדער איד טאייער ווי א בן יחיד. ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדער איד ומבשרך אל תתעלם! (=אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד. אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם'!). עכ"ל. וכבר אין אנו יודעים האם דמיונו הפורה של הכותב הוא ששם את הדברים הללו בפי הרבי, או שמא רק העתיקם ממקום למקום ומזמן לזמן.
מכאן יש לפקפק גם באמינותם של שאר הסיפורים שנתפרסמו באותה תקופה בסידרת "ורבים השיב מעוון", ובפרט הסיפור "יש לי בארץ אלפי בנים יחידים" המתייחס למר יוסף בן-אליעזר ("אוהד הבייסבול", מאנשיו של שגריר ארה"ב לאו"מ מר ארתור גולדברג...), שמבנה הסיפור ומהלכו מזכיר משום מה ביותר את הסיפור "הסוד של הנר החמישי"...
להקדמה והבהרה לחצו כאן, לכניסה לפרק א' לחצו כאן, לכניסה לפרק ב' לחצו כאן, לכניסה לפרק ג' לחצו כאן, לכניסה לפרק ד' לחצו כאן, לכניסה לפרק ו' לחצו כאן, לכניסה פרק ז' לחצו כאן, לכניסה לפרק ח' לחצו כאן
דעותיך בנוגע לסיפור זה כבר פרסמת "ברעש גדול" במ"א (ושמוליק קראוס אף עשה מזה מטעמים בבית משיחם).
אמנם נפלאתי מאד עליך בזה: האם משום שאת שמות האנשים שבסיפור לא מצאת, ועל הקהילה לא שמעת, נהפך הסיפור אוטומטית לדמיון ברור?! הזוהי דרכה של חקירה?!
האם לא שמעת מעולם שבסיפורים כגון דא (בו מדובר על חסיד מחסידות אחרת הבא במגעים עם חב"ד - "עבירה" מס' 1, ובתו יצאה לתרבות רעה - עבירה מס' 2, והוא עוד הלך "לקרב" אותה - "עבירה" מס' 3) מכניסים שם בדוי במקום השם האמיתי?! והאם מעולם לא שמעת שבריבוי פעמים לא מציינים עובדה זו!
ובפרט שמ"בנין" זה אתה עושה בנין אב לעוד סיפורים?!
אודה ולא אבוש, שגם אני משער שסיפור זה (ואפשר שעוד כמה כמוהו) לא היו ולא נבראו. אלא שאנני כותב א"ז כדבר הברור, ואנני מפרסם דעתי זו בשער בת רבים.
זכור - לפני שאתה פוסל עליך לקיים את ה"וחקרת ודרשת היטיב", הכולל גם - פני' לכותב הסיפור וכו' וכו'. רק אחרי כ"ז תוכל לציין בבמה זו את הגיגיך (שאני כה נהנה לקרוא אותם).
בכבוד,
מה נוגע אם היה או לא היה??? מה שבטוח-יכול להיות!!!!
אבל האמת היא, שמעולם לא פרסמתי את הדברים בשום מקום, לא "ברעש גדול" ולא "ברעש קטן".
ואינני אחראי לפרסומיו של ש"ק בב"מ.
אך הפירכה ל"סיפור" זה נהפכה לשם נרדף אליך, משום מה. אנני יודע למה נתפסו דוקא על סיפור זה, והלא פירכת סיפורים הוא תחביב וותיק שלך (וממש אין לי כל בעי' עם זה), אך זוהי המציאות.
ומכאן המקור והסיבה לפליטת הקולמוס אצלי. ואתו הסליחה.
אגב:
א] על הערותיי אין לך תגובה?!
ב] אנני יודע למה התכוות כשכתבת אחרי המילים "משה לייב" את המילים "שם בדוי", אך דע לך שהמערכת בעצמה מבקשת רק "כינוי" בשעת כתיבת תגובה, ולא שם אמיתי.
ולסיום... כן, גם אני מעוניין מאד שתמשיך בסדרת המאמרים האלה. תאמין לי שאלולא המאמרים שלך ספק אם הייתי נכנס ל'שטורעם' באותה תדירות.
בכבוד,
אם הרבי אמר "וואס איך האב זיך ליינג געמאטערט" זה לא אומר שלא אמר את זה פעם.
מה שאומר הרבי בקשר לבנים יחידים אמר הרבי באמת מס' פעמים בכמה וריאציות.
לרב מונדשיין שי'
אני מאד נהנה מכל הגילויים והחקירות של כב',
אבל למה לפרסם את זה ברייש גלי?
דבר כזה צריך לפרסם בפורום סגור אבל לא שאנשים לא יאמינו יותר לשום דבר.
הערת המערכת:
לקריאת ההקדמה וההבהרה על צורך פרסום הסיפורים הבדויים http://www.shturem.net/index.php?section=artdays&id=292&lang=hebrew" target="_blank">לחץ כאן
אז מה ההבדל? שכאן עברו מאה שנה וכאן עברו עשר שנים?
הדימיון היהודי נותר אותו דימיון, ועם הזמן רק מתפתח.
רק מה, כאן - בסיפור של הנר החמישי - אנחנו רואים תופעה של פנומן שהקדים את זמנו ופיתח בדימיונו סיפור מדהים כאילו כן עברו מאתיים שנה, ובסך הכל אנו רואים כאן גילוי על אנושי של תופעה שלא בת זמננו.
במילים אחרות: זכינו לגילוי של כותב הסיפור עוד בדורנו ולא בעוד מאתיים שנה, ועל דרך פיתוח טכנולוגיה או מחקר רפואי שעתיד להסעיר את העולם בעוד מאתיים שנה - כבר היום.
לעיל הגבתי על פרט אחד שנראה לי חשוב, ועתה אגיב בקיצור על פרטים נוספים כבקשתך.
אתה שואל: האם משום שאת שמות האנשים שבסיפור לא מצאת, ועל הקהילה לא שמעת, נהפך הסיפור אוטומטית לדמיון ברור?! הזוהי דרכה של חקירה?!
תשובתי: הכחשת הסיפור הנ"ל סובבת באויר העולם בפרסום במשך שנים רבות. ולא בסגנון של "אני לא שמעתי" אלא: "איש לא שמע"! היתכן שמאז ועד היום לא קם מישהו והכריז "אני אני הוא משה חיים גרינוואלד"? או מישהו שיודיע "אני אישית מכיר את אברהם צבי גרינוואלד ובנו משה חיים"? או את "הנגיד החסידי ר' קאפיל שווארץ מחשובי יהודי טורונטו"? הרי הם לא חיו במחתרת, אלא תפסו עמדות ציבוריות בוואשינגטון הייטס, בטורונטו ובעוד ריכוזים יהודיים!
מדוע עדיין לא הצליחו לאתר את "קהילת עדת ישראל"? [ואף אם המצא תמצא, זה לא יעשה את הסיפור אמין יותר].
אתה מייעץ לי: "לפני שאתה פוסל עליך לקיים את ה"וחקרת ודרשת היטיב", הכולל גם - פני' לכותב הסיפור".
תשובתי: האם לדעתך לא דרשתי וחקרתי היטב לפני שכתבתי שאנשים אלו אינם מוכרים באותן קהילות שאליהן משייך אותן הכותב?
באשר לעצתך לפנות אל כותב הסיפור – האם ידוע לך מיהו "כותב הסיפור"? בעתון נאמר שמשה חיים גרינוואלד הוא הכותב. והדרא קושיה לדוכתה: האם אתה מכיר אותו? איך אוכל לאתר את כתבתו כדי לפנות אליו?
כדאי מאוד לפרסם כמה מאמרים חיוביים, שמאשרים את נכונותם של סיפורים ידועים.
ולהעיר, שלאחרונה י"ל ספר שהוא, לכאורה, הפונדק הראשון שבו נלקטו הסיפורים רק ממקורות נאמנים - "רבות מופתי", והסיפורים עדיין מתפרסים לעתים קרובות בגליון כפ"ח.
ב. אני מאמין כי בעז"ה, בקרוב, אמצא אינדיקציה אחת נוספת, ואמצא את הדרך לפרסמה.
ג. יש לזכור, שלרוב החסידים (בפרט אלו הנמנים עם החסידויות הפוליטיות), יש בעיה קשה עם פירסום סיפור כזה (בפרט שיש שם ילדה שחפצה היה להינשא לגוי), עאכו"כ, כשמדובר בחסידי סאטמר.
למי שמכיר קצת אנשים כאלה, צריך להיות ברור כשמש, שלא ייתכן שמפרסמי סיפור כזה, לא יעשו הכל, אבל הכל, ע"מ לטשטש את זהותם.
ד. למרות שקראתי את המבוא למדור זה, אינני מסוגל לקבל ולהסכים עם כך, שהקאך וההתלהבות שבהפרכת סיפורי מופת, מקורו בקדושה. אינני רוצה לדמיין, לאיזה 'מנה הגונה' היה 'זוכה' הכותב, אילו היה משתתף בהתוועדות של ר' מענדל ע"ה, למשל.
אמנם מצאתי שם כו"כ משפטים חריפים בדבר החובה לדייק בסיפורים אודות צדיקים בכלל, ואודות רבותינו נשיאנו בייחוד, אך מ"מ, מה המקור להו"ל ספר ומאמרים לפרוך את הסיפורים הלא נכונים (אפי' אם יש כאלה)?!, הרי אפי' במכתבים החריפים הנזכרים, אין אף לא ברמז קריאה למעשים כאלה. הרי לך ראיה שלמרות החריפות שבדבר, אין מקום להנהגה 'עמלקית' כזו (סליחה, אך אין כוונתי לאיש, אלא להנהגה),
זו כנראה גם הסיבה שלא מצינו במשך 9 דורות (!) שזו תהיה התעסקותו של חסיד - לפרוך סיפורי מופת על רבו, וזאת למרות שכדברי הר' מונדשיין עצמו, חולי זה הינו גם נחלת הדורות הקודמים !
ואת זה לא מצאת, וגם כל אלו שחיפשו עד היום עדיין לא מצאו.
מה יש ל"כפ"ח לומר בנידון"?
ההמשך,לשיטה המדעית, שנקראת ביקורת המקרא, ומפריכה את התורה הקדושה, ומוכיחה שהיא נכתבה על ידי אנשים בשר ודם בתקופות שונות ואין לה ח"ו קשר לבורא יתברך שמו. ההמשך הוא סדרת הכתבות שאנחנו קוראים כאן, שבאותה שיטה מדעית מפריכה את הסיפורים שרבותינו נשיאנו קראו להם "תורה שבכתב"
הכתבות מפילות חללים בילדי ישראל, וכל הכותב אותם או נותן להם יד משתף פעולה עם "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". והרבי זועק עליו "אל תגעו במשיחי".