ב"ה יום רביעי, ט"ז סיון תשע"ט | 19.06.19
הרב יהושע דובראווסקי. ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
הרב יהושע דובראווסקי. ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
המלמד והפחד ■ מיומנו של הרב יהושע דובראווסקי ע"ה

ממה חשש המלמד הפרטי? אלו ימים היו ימי "חופש" ואיך הכינו את התלמיד לקראת החגים? ● פרק נוסף מזיכרונות ילדותו של הסופר החסידי הרב יהושע דוברבסקי ע"ה – מוגש בהוקרה למלמדים ולתמידים שסיימו השבוע את שנת הלימודים
מאת הרב יהושע דובראווסקי

בשנות ילדותי שמעתי שגם בעיירה שלנו [קרלביץ' באוקראינה] היה פעם "חדר". אבל הממשלה הסובייטית סגרה את ה"חדר" שנים רבות לפני שנולדתי. את ה"חדר" של העבר דמיינתי ברעיוני; ולכל ה"חדרים" שראיתי בשנים הבאות, לאחר שיצאתי מהארץ הסובייטית האומללה, לא היה בעיני את ה"טעם" וה"ריח" של אותו "חדר" שהדמיון הילדותי שלי יצר.

ה"חדר" המציאותי הפרטי שלי היה מורכב מחדר השינה הצדדי של סבי שהיה בו חלון אחד מכוסה. לשם היה משתחל בזהירות רבה המלמד ששכרו עבורי – ר' לייבע נמצוב ז"ל (ומן הסתם: הי"ד, כי כמדומני הוא נספה בחורבן האחרון), כפי שכבר סיפרתי בפרק קודם [והדברים הופיעו בטור זה לפני מספר חדשים].

מראהו החיצוני של המלמד שלי היה טרגי: הוא סבל מצליעה חמורה – היתה לו רגל אחת קצרה וחולה. הוא ראה רק בעין אחת, והשנייה היתה מכוסה בשכבה אפורה; אפו היה כמו גבעה מחודדת והיה בו רק נחיר אחד ... בנוסף לכך פניו הסתיימו בזקן שפיצי דליל בצבע אפור-צהבהב.

הרבה נחת מתלמידו בהחלט לא היתה לו; וכאשר הייתי ראוי שיכבדו אותי בסטירת לחי, הוא כיבד אותי לעתים מאד נדירות. אבל הוא נהג להעניש אותי בצורה שהייתה מבחינתי גרועה מסטירה (למרות שהוא לא עשה זאת בכוונה): הוא היה תופס את שני הלחיים שלי באצבעותיו החזקות למדי וכך גורר את פניי לעבר פניו, עד שהאף שלי נגע באפו. ובינתיים ממלמל לעברי: "סוס" שכמותך (הוא היה מכנה אותו "פערדאסא" ועד היום אינני יודע מה ה"מעלה" של "פערדאסא" על סתם "פערד" רגיל...).

כשבגרתי, והייתי נזכר במלמד דווקא בגעגועים, חשבתי שהמלמד המרוסק שלי סימל את המצב של היהדות התורנית בארץ הסובייטית הארורה בימים ההם ...

מעניין, שני המלמדים שלי – הסבא ר' חיים בן-ציון קרסיק ז?ל ור? לייבע נמצוב – בקשו גם לשחד אותי או להעניק לי פרס בצורה דומה: אצל סבא היה זה על-ידי אפשרות לשחק באולר משוכלל, ואצל ר' לייבע נמצוב – באמצעות משחק בשעון. לר? לייבע נמצוב היה כנראה בכיס הווסט שלו את ה"אוצר" היקר ביותר שלו – שעון כסף גדול בצורת בצל. הוא היה מעוטר יפה ועל שרשרת תלה מפתח מבריק באמצעותו היו מותחים את קפיץ השעון ומזיזים את המחוגים. "זה כסף טהור", הוא היה נוהג לומר לי בטון שלימים פירשתי שהיה של נחת.

את שעון הכיס הגדול הוא קיבל – כפי שהבנתי – לחתונתו, בתור "נדוניה" מחמיו. הוא היה נוהג מזמן לזמן להוציא את השעון, להביט מה השעה, ולפעמים מותח אותו עם המפתח היפה. הוא כנראה שם לב באיזה מבט של התפעלות אני מביט על השעון, ולא פעם אמר לי שאם אדע את הגמרא היטב, הוא ייתן לי להחזיק את השעון זמן מה בידיי. ואכן, קרה שהוא נתן לי את השעום לשעה קלה. היה זה כאשר תלמידו בן התשע-עשר כבר הבין היטב את הגמרא שלמד, והיה ראוי לשחק זמן מה בשעון. בכל אופן, לא יכולתי ליהנות יותר מידי מהשעון שהחזקתי. ראיתי איך המלמד רועד לדורון הדרשה שלו, באיזו זהירות הוא מוציא אותו מהווסט שלו (שימיו היו כנראה כימי השעון), ופשוט פחדתי שלא אזיק לשעון. אפילו כשבגרתי שיערתי ששעון הכיס הגדול היה הדבר היקר ביותר ברכושו הדל.

היו מקרים שבהם הוא התמלא עלי רוגז – על לא עוול בכפי. המלמד לימד אותי גם את טעמי המקרא של התורה ושל ההפטרה (וכבר סיפרתי איך חשתי עלבון כאשר המלמד אמר לי שאחותי הקטנה, צביה?לע, שרה את הטעמים יותר טוב ממני ...). הוא היה פדנטי בניגון הטעמים בדיוק, וכאן היה לי קשה – לך תבטא בדיוק את ההבדל בין טעם אחד לחברו; כמו, למשל, בין "תלישא גדולה" ו"תלישא קטנה". כמו להכעיס, הקול שלי היה נתקע בנקודה כלשהי בגרון – ומפי היה יוצא (כפי שהמלמד היה אומר) "פזר בעל-מום" במקום "גרשיים". וכך, לעתים קרובות ביותר, אצבעותיו החזקות של המלמד היו לופתות את הלחיים שלי בחוזק רב והוא היה שר לי בפנים את הכינוי האמור ("פערדאסא"), כל פעם בטעם אחר.

 

***

 

בשנות ילדותי ונעוריי לא היתה שום אפשרות להשיג בעיירה חתיכת דג מלוח פשוטה. אין וזהו. בדיאטה של העוני אנשים – בפרט מבוגרים – דיברו בגעגוע על "חתיכת מלוח" (למרות שתמיד היה שם "מלוח" בלבבות). אבל הרי בכל זאת היתה לנו "מלכות של חסד", כך שאחת לכמה חדשים הממשל העירוני שלח לחנויות הריקות המעטות שהיו בעיירה כמה חביות של "קאמסא".

בארצות הנורמאליות השבעות כיום מדובר כנראה במילה לא מוכרת ובמוצר לא מוכר. "קאמסא" היה אצלנו שמו של דג מלוח כשר זעיר. זעיר עד כדי כך שלצים היו אומרים שמישהו עם כוח-ראיה חלש היה בקושי מבחין ביצור הזה. היה לו ראש קטן, זנב קצר ובאמצע גוף של כמה סנטימטרים. בסך הכול, יותר קצר מזרת של ילד.

ואולם, ככל שהדג היה קטן, שורת האנשים סביב החנות בה הדגיגים המולחים הופיעו היתה ארוכה. המידע על הגעתו של המוצר התפשט בעיירה מפה לפה במהירות הבזק ואחרי שעה כבר לא היה ניתן להשיג אפילו דגיג אחד.

בכך, כמדומני, היה טמון כמה פעמים הסוד של מצב רוחו המשופר של המלמד שלי. וידעתי זאת מתוך העובדה שתוך כדי הלימוד הוא אומר לי בטון של הנאה: תביא לי ספל מים קרים מהגיגית, היום אכלתי "קמסא", אתה יודע ... ואני אכן הייתי מביא לו ספל כמעט מלא במים, והוא היה אומר לי: ואתה, נער, אל תתעצל ותענה "אמן". הוא נהג לומר את הברכה בקול רם – ואני ... בדרך כלל הייתי לוקח בחזרה ספל ריק.

בימים שלפני החגים הוא היה מקבל חיות חדשה ומדבר בחמימות על קדושתו ויופיו של החג המתקרב ולומד איתי את הלכות החג. כמובן, הוא פחד לדבר איתי על החגים המופרעים בארץ הסובייטית בכלל ובמיוחד בביתו הפרטי, עם בן קומוניסט שככל הנראה הוא מאד פחד ממנו. ועם זאת קרה שהיה מתבטא במילים מלאות רגש: "אוי, העבר! אח, אח, העבר!".

הלימודים שלי עם המלמד נקטעו לעתים קרובות. זה קרה בחגאות של הסובייטיים כמו "מהפכת אוקטובר" או "האחד במאי" ותאריכים דומים. לפעמים המלמד פחד לבוא ללמוד גם בימים הבאים.

לכל אורך התקופה חשתי וראיתי שר' לייבע נמצוב ע"ה היה יהודי חדור יראת שמים. כמה זמן למדתי אצלו אינני זוכר, אבל בגיל אחת-עשרה או שתים-עשרה המלמד שלי פתאום חדל לבוא ללמוד אתי. אבא יצר אתו קשר וגילה שהוא לא יכול לבוא יותר. למה? אבא לא הצליח לברר בדיוק. כך שמעתי ממנו. אבל אבא שיער: כנראה שה'בן יקיר' הקומוניסט גילה במה אביו עוסק, ומרוב פחד ר' לייבע חדל ללמוד אתי.

(תרגום מ"אלגעמיינער זשורנאל")


ד' במנחם-אב תשע"ד