ב"ה יום חמישי, י"ח תשרי תשפ" | 17.10.19
הרב יהושע דובראווסקי. ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
הרב יהושע דובראווסקי. ציור העיירה: ר' יחיאל אופנר
אחותי צביה'לע ■ עדות מצמררת מימי המלחמה

פרק מרגש ומצמרר מזיכרונות נעוריו של הסופר החסידי הנודע הרב יהושע דוברבסקי ע"ה
מאת הרב יהושע דובראווסקי

המלחמה הנוראה פרצה ואנחנו ברחנו לסמרקנד, שם הרעב השתולל וגבה אינספור קרבנות.

באותם ימי רעב בסמרקנד לא היה לכל המשפחה שלנו שום דבר שהיה אפשר למכור ולקנות תמורתו משהו לאכול. עד סמרקנד היתה שמורה אצלי כוסית – שיריים מהחנוכייה של הסבא הרב שמזמן הוחלפה בכיכר לחם. במשך חודשים החבאתי היטב את כוסית הנחושת הקטנה, עד שמכרתי אותה לשכן בוכרי תמורת כמה רובלים ובכסף קנינו מעט תפוחי אדמה.

למשפחה לא היה גם בגד 'נורמאלי' אחד שהיה ניתן לסחור בו בשוק הבגדים הישנים. רק לאחותי הצעירה היה מעיל די טוב שדודה מלנינגרד קנתה בשבילה לפני המלחמה.

כאשר אותה אחות, צביה'לע, חלתה במחלת הרעב, היא התחילה להיאנק בשקט, בלי להתלונן, בלי להיאנח. רק מעיניה השחורות הגדולות ניבט ים של דמעות צער וכאב. את המזון שהשיגו בבית – אימא רצה לחפש מכאן ומשם וסבא הלך לאיבוד שעות כדי להשיג בשבילה דבר מאכל - קיבתה לא היתה מסוגלת להכיל ולעכל. ואילו התרופות שרופא פלוני ואחר רשמו, כלל לא השפיעו עליה.

אימא היתה חסרת מנוח כדג במים – הנה היא רצה להשיג רופאים (באותם ימים היו בסמרקנד רופאים יהודיים רבים מבין הפליטים) ותרופות; והנה היא חזרה ו'נדבקה' למיטה הצרה של הילדה החולה ליטפה, ליטפה ונישקה אותה.

בצהרי יום אחד אימא נכנסה ל'בקתה' בריצה בפנים כעוסות. נודע לה שהופיע תרופה חדשה בשם "סולפידין" שאמורה להיות תרופה למחלות-רעב. בבתי המרחקת עדיין אין להשיג את התרופה, אבל אפשר לקנות אותה אצל אנשים מסוימים, סוחרים ספקולנטים, שסוחרים בה במחירים גבוהים.

כמה שאימא והסבא הצליחו לגייס במהירות, עדיין לא היה מספיק. "מוכרחים למכור את המעיל של צביה'לע וזה כנראה יספיק כדי לקנות את הסולפידין", החליטה אימא. ואימא פנתה ללכת איתי ולמכור את המעיל לשוק. אבל קודם לכן אימא ניגשה לצביה'לע ואמרה לה (שכן צביה'לע בדיוק הבחינה כיצד לוקחים את המעיל שלה):

"צביה'לע, היית מוכנה שימכרו את המעיל שלך ויקנו בכסף תרופה טובה כדי שתבריאי מהר?"

צביה'לע העיפה מבט עייף על המעיל, שתקה רגע קט ואחר כך אמרה:

"אם אני אשאר בחיים ואבריא, יקנו מעיל אחר..."

"בוודאי! בוודאי!" – קראה אימא נרגשת, ואני נשכתי את שפתיי ובקושי התאפקתי מלבכות.

עד מהרה מכרו את המעיל והלכו אי שם לעיר החדשה לכתובת רחוקה. בידיים רועדות אימא לקחה את אבקת התרופה המיוחלת שהיא שילמה עבורה מחיר כל-כך גבוה ויקר. אפילו הבחנתי איך אימא כמו אימצה את התרופה אל ליבה ובשפתיה רחשה בקושי – מן הסתם תפילה לה', שהתרופה אכן תהיה לרפואה.

אלא שלאחותי הקטנה לא היה עוד צורך במעיל; גם ה"סולפידין" לא עזר. לאחר מכן היתה שמועה שחלק מהמוכרים סתם רימו ובמקום לתת את ה"סולפידין" האמיתי, נתנו מי יודע מה.

צביה'לע דעכה. היא נחלשה מיום ליום, שתקה יותר ויותר וסבלה את הייסורים הגדולים שלה בכוח בלתי רגיל לילדה בת אחת עשרה. רק יום אחד היא בקשה מאימא לגזור את השער המאוד שחור הארוך והגלי שלה. "השער מאד כבד לי על הראש", לחשה.

היא היתה מאד חכמה ואהבה לשחק ואחרי שהשער השחור נגזר, נותרו רק העיניים הגדולות הכהות שהפכו לגדולות עוד יותר על פניה הכחושות.

אותו יום הגיע הרופא, אבל לא רציתי לשמוע מה הוא אומר, בראותי את מבע פניו. רופא אחד ניסה לומר שאולי היה צריך לקחת את צביה'לע לבית הרפואה, אבל אימא נרעדה לשמע המילה בית רפואה לאחר שלא מכבר היא איבדה שם את בעלה ואת ביתה הבכירה.

כאשר אימא עצמה חלתה מהרעב, היא הלכה לבד לבית הרפואה ... (ולי אכן נפל לרגע רעיון מוזר שהיא רוצה ליישם את את מה שבלילות חשוכים ביקשה כשהיא נושאת את כפיה למעלה: "רבונו של עולם, קח אותי, במקום את בנותי" – אבל זה נושא לפרק נפרד).

ראיתי איך אחותי גוועת ואימא מתחננת בכוחות משונים. לא יכולתי להביט בפניה של צביה'לע שהפכו לנפולות, ובוודאי לא על העיניים הגדולות והפקחיות שלה שהיו כבויות ובכל זאת היה בהן מבע כל כך ברור ששאל ללא מילים: "מה יהיה אתי?", אך בדרך כלל היא שכבה כשפניה אל הקיר.

באותה מידה בדיוק היה קשה להביט בעיניה של אימא שהיו מלאות – לא בדמעות אותן היא חנקה היכן שהוא בכוח ברזל או בכוח אימהי, אלא – בים של צער כבוש, ושוב בכוח משונה המבע של עיניה התחלף ברגע שצביה'לע הביט אליה. באותם רגעים עיניה ברקו באור של אהבת אם בלבד.

 

***

אפילו הסבא הכול-כך מיושב לא היה יכול להתגבר על השברון ואמר תהילים בעל-פה בשקט ללא הרף. כמה פעמים הוא ניגש למיטתה של צביה'לע ו - שלא כדרכו - ליטף בשתי ידיו את הלחיים הנפולות שלה ואת ראשה המסופר. אלה היו המקרים היחידים בימי הייסורים שלה כאשר שעל פניה הקטנות היה מופיע "חיוכון" קטן והיא היתה אומרת לאט ובשקט: "ז-י-י-ד-ע"...

שמעתי מאחותי עוד בקשה שנאמרה בלחש – בפעם האחרונה ששמעתי את קולה של צביה'לע. יום לפני המבט האחרון בחדר החשוך, כאשר היא כנראה חשבה שאף אחד לא שומע... היא הרימה מעט את ידיה הרזות ואמרה בשקט, אבל למרבה הפלא בבירור:

"ריבונו של עולם, או לכאן או לכאן... אני לא יכולה יותר ...".

המילים הללו מפי אחותי 'חתכו' כל-כך עמוק במוחי שלעולם לא חדלו לצוף ברעיונותיי; ובדרך כלל ללא כל סיבה. אותו יום הותיר בי מבול של אימה שלעומתו כל המציאות איבדה את משמעותה.

ראיתי רק תמונה שחורה-מחרידה אחת – איך נושאים החוצה את אחותי הקטנה דרך הדלת האפורה הצרה, אבל אינני זוכר את ההתרחשות ברגעים האחרונים ומיד אחר-כך; אינני זוכר איך אימא התעלפה; איך בקושי עוררו אותה; איך סבא המיושב אחז בזקנו ומלמל: "רבונו של עולם, נו!"

לא יכולתי בשום אופן להוציא מהמוח זיכרון מסוים, לא מיד אחר כך ולא מאוחר יותר. אף פעם לא! הייתי כמאובן או קפוא או מעולף או נבוך או מי יודע מה, יהיה זה אשר יהיה, אבל בכל פעם נזכרתי בדבריו של אבא על ה"יישות" שלי, על כך שאני חש את עצמי יתר על המידה...

(תרגום מ"אלגעמיינער זשורנאל", תשס"ז)


י"ט בתמוז תשע"ד