ב"ה יום שלישי, י"ז אלול תשע"ט | 17.09.19
הרב יהושע דובראווסקי ע"ה. ציור העיירה: יחיאל אופנר
הרב יהושע דובראווסקי ע"ה. ציור העיירה: יחיאל אופנר
לילות מלאי פחד ■ מזכרונותיו של הרב דובראווסקי

על הסבא הרב, הדמויות החסידיות המופלאות בעיירה ועל הרחמנות של היהודים אפילו כלפי האסורים הנכריים ● פרק נוסף מזיכרונות הסופר החסידי הרב יהושע דובראאוסקי ע"ה על ימי ילדותו ברוסיה הסובייטית
מאת הרב משה מרינובסקי

לעיירת הולדתי באוקראינה, קרלביץ', היה בתקופה הסטליניסטית הגרועה ביותר "מזל" מיוחד או זכות שמימית. רב העיירה היה סבי, הגאון החסידי ר' מענדל דובראווסקי ז"ל. כלומר, רשמית הוא היה בקושי אדם פשוט, אבל בין כך כל העיירה ידעה שהוא מנהל את הרבנות בחשאי. אבא, ר' ליפא ז"ל, יהודי עם זקן חסידי ארוך, היה מלא וגדוש בחטאים אנטי-מהפכניים מכל הסוגים – כמנהל חשבונות ראשי בבית חרושת ממשלתי לנעליים, הוא שמר שבת וחג, לילדיו הוא לא הרשה ללכת ל"שקאלע" [בית הספר הממשלתי] אפילו ליום אחד – שבעטים הנ.ק.וו.ד. היה "מזמין" אותו לעתים קרובות ומאיים בדברים קשים ומרים.

בעיר היו עוד מספר משפחות חסידיות אמיתיות ושומרי שבת; ועל כל אלה העיירה שלנו היתה באותם ימים "אכסניה" למספר בחורי-ישיבה של ישיבת "תומכי תמימים" החשאית ברוסיה הסובייטית.

והזכות המיוחדת היתה שלמרות כל אלה מעט היהודים הדתיים ניצלו מגל המאסרים ורדיפות הדמים של שנות השלושים.

היה זה פלא וחידוש וחסד של ההשגחה: הגל האיום של מאסרים והגליות דווקא לא פסח על העיירה שלנו. בשעה שתופעת ייז'וב (ראש הנ.ק.וו.ד. לאחר שסטאלין הדיח את קודמו יגודה) השתוללה, בלילה חשוך נעלמו הדיירים של שני הבתים היפים ביותר בעיר. בצמד הבתים הזהים, בתי לבנים אדומות, גרו תמיד ה'מנהיגים' הסובייטים הכי גבוהים של העיירה. ראש ה"איספלקום" וראש ה"גורסועט". בוקר אחד רצה מפה לאוזן הידיעה ששני ה'קנאקערים' הראשיים נעלמו כאילו נבלעו פתאום באדמה.

יהודי העיירה היו תמיד עוברים ליד הבתים האדומים במבט הצידה בפחד ומוסיפים בשקט איחול שהם ישקעו. אפילו אנחנו, הילדים, עצרנו את הסקרנות להביט על החלונות המוגפים, אבל כאשר שני הבתים נותרו ללא סימן חיים, יהודים הביטו בהם בצער, בתחושת רחמנות יהודית טבעית. אחרי הכל, שני ה"כפתורים" לשעבר – היידק ושירוקא קראו להם – לא היו מהכי גרועים.

איש לא יודע להיכן נעלם שירוקא יחד עם כל משפחתו; לעומת זאת אשתו של היידאק וה"שייגעצל" שלה נשארו מתגלגלים ברחוב בקצה העיירה. עם הזמן היתה למוכרת עיתונים וסבלה חרפת רעב יחד עם בנה המנותק והמבוהל.

לאחר מכן הגלו עוד פקידים של שלטון העיירה, הנ.ק.וו. ד. והמשטרה. ובאו ימים של פחד "טרי" ליהודי העיירה, במיוחד, כמובן, למשפחות החרדיות החסידיות.

כשנפגשו, מיעטו בדיבור; במילים קטועות, במבטים אילמים שאומרים הרבה, שאלו זה את זה: היכן? מי? באמצעות מכתבים במילים מוצפנות, רמזים, הגיעו ידיעות איומות אודות מאסרים של רבנים, שוחטים, עסקנים בחשאי למען יהדות וחסידות בערים ועיירות שונות. קרבנות טריים אומללים של מכונת הרצח של סטאלין באמצעות התליין (הזמני) ייז'וב עם מחבלי הנ.ק.וו.ד. שלו. אפילו אנחנו, ילדים, נתקפנו בפחד מפני העתיד; שלא לדבר על מקרים בהם פגשו ברחוב "כובע אדום", סתם "כפתור" או שוטר.

כששכבנו לישון, רדף אחרינו פחד משונה מהדלתות והפרוזדורים החשוכים: אוי, הלילות האיומים, הלב חשש שהנה, עוד מעט קט, דממת הלילה תופר על-ידי נקישה בידית הדלת!

ידענו היטב שהם "לוקחים" אנשים בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.

בשבועות הראשונים של הפחד האיום גם הסבא-הרב, החסיד המיושב, הבעל-בטחון ובלתי מפוחד, לא עמד בפני ההפצרות של סבתא, ושל כל המשפחה ונאלץ להימלט מהעיר. אבא לא היה יכול ולא רצה לעזוב. באותם ימים הוא אמר ביטוי של פחד רק לעתים נדירות, אבל עיניו הכהות הגדולות ביטאו ו"דיברו" הרבה. בלילות העמוקים, כשהיה לי קשה להירדם, עקבתי אחריו וראיתי איך הוא כותב משהו על פיסת נייר ומניח את זה לאחר מכן בין דפי ה"תניא" הישן שלנו. כך הוא שפך את התחנונים והבקשות ב"פ"נ" אחד אחרי השני.

אבל גם הסבא לא החזיק מעמד הרבה זמן ב"גלות" שלו (בלנינגרד). אני מתאר לעצמי ששם, כדרכו, עשתה תנועה בידו ואמר בתוקף עם החיוך האופייני שלו: "נו, צריך לנסוע". או "הרי אתם יודעים..." – וחזר לעיירה. באו ימי חודש אלול. והוא רצה להיות בימים הנוראים יחד עם יהודי העיירה.

כאמור, באותה תקופת-רדיפות הגדולה ביותר לא אסרו אף יהודי דתי אחד בעיירה שלנו. אבל הפחד הנורא אחז בנו לילה אחרי לילה; בערים ובעיירות עדיין השתולל גל המאסרים – ומי יודע מה יכול לקרות היום-מחר גם בפינה שלנו בארץ הזאת?

אני זוכר אמירה של יהודי פיקח בעיירה שהתבטא בערך כך – עם שובו של הרב בימי הפחד והאימה, מצד מלכות הרשעה, הרב הפיח רוח חיים בימים הנוראים הקדושים, ב"ימים נוראים" היהודיים.

באותה שעה כבר חלפו כמה שנים מאז "חתמו" את בית הכנסת האחרון בעיירה, הפכו אותו למחסן ואת הספסלים של בית הכנסת הציבו בבית המרחץ היחיד בעיירה. עם עזיבתו של הסבא התבטל גם המנין היומי בבית פרטי (אצל ר' ראובן קרסיק).

אמנם, כל הזמן התקיים מנין-שבת חשאי בביתו של ר' בן-ציון רובינסון הי"ד (נספה על-ידי הגרמנים יימח-שמם בשנות החורבן). ר' בעניע רובינסון היה מהדמויות המופלאות הנדירות בארץ השמד האדומה: חסיד ירא-שמים חם ולבבי ובעל מעשים טובים. באותן שנים נוראות של חורבן רוחני סטליניסטי מוחלט (כאשר רק משפחות מעטות מבין מיליוני יהודי רוסיה שמרו את יהדותם של כל בני ביתם), הוא זכה להשיא את בנותיו לטובים והנעלים ביותר בין תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" ובנו, ר' משה רובינסון ע"ה, היה אחד מראשי הישיבה הכי נעלים, מעודנים ומסורים באותה ישיבה. ואכן באותה שנה הוא מסר-נפשו בפועל-ממש על התורה, בתור ראש-ישיבה לתלמידים, כאשר גילו אותו במהלך לימוד עם תלמידים... אותו אסרו ואת התלמידים שלחו לבית ילדים (גם בניו היו תמימים יקרים – ואחד מהם שיחיה לאורך ימים ושנים טובות ומאושרות).

בביתו של ר' בן ציון היה המרכז, ה"קודש הקדשים" החסידי של העיירה: שם היה המנין החשאי בשבת וחג; לשם היו באים בסוד ושוהים בחורי הישיבה של ישיבת "תומכי תמימים" הנודדת; שם, בביתו, התוועדו על הרוב במועדים החסידיים המלהיבים; שם, בחצר ביתו, הסבא-רב בנה את המקווה הכל כך חשאית, וכך הלאה.

כאן כדאי להעיר כי בבית שלנו, ביתו של הרב, לא יכלו לעשות את כל אלה. באותו בית גרו בעלי הבית הנכרים; יותר מידי עיניים עקבו אחרי ביתו של הרב והצפיפות בבית היתה קשה. לר' בן-ציון רובינסון היה בית גדול משלו, שם הוא גר יחד עם משפחות בן ובת.

בעצם, לפני המהפכה היתה לו חצר גדולה בה הוא עמד באמצע בניה של בית גדול. לאחר המהפכה הקומוניסטית, לקחו ממנו את חלקה הגדול של החצר יחד עם הבניין בבניה.

בכל אופן, המניין בבית רובינסון היה מוסתר באלף אמצעים: היו באים לשם בשקט רק היהודים החסידיים הקרובים המובחרים ובחורי הישיבה, ואף יהודי "צדדי" אפילו לא ידע על קיומו של המניין בשבת וחג. אבל הסבא-רב החליט עם שובו כי בראש-השנה ויום כיפור מוכרח להיות מנין גם עבור המתפללים בעיר – למרות כל הסכנות, הפחדים והאזהרות.

אינני זוכר מתי סבא ואבא דיברו והחליטו לקיים את המניין של ראש השנה אצלנו בבית. אבל אני נזכר במחזה הבא: ערב אחד, כמה ימים לפני ראש השנה, ראיתי יושבים ליד השולחן שני יהודים מבוגרים מבית הכנסת של פעם. סבא קיבל אותם עם החיוך הפיקח שלו: "מה תאמרו משהו טוב ערב השנה החדשה?" הם הביטו איש על רעהו ושניהם על סבא ובחצאי מילים אמרו: "כן, שנה טובה. שנזכה לשנה טובה... אבל ...". כנראה שסבא הבין מה ברצונם לומר, אבל חסר להם האומץ. ואז אמר להם הסבא שבוודאי ברצונם לשאול האם יהיה בראש השנה מנין לתפילה. נו, בוודאי, אם-ירצה השם יהיה מנין. פניהם האירו והם שוב שאלו בלי לדבר במפורש: היכן? סבא חייך והראה באצבעו כלפי מטה: כאן, פה בבית... "כאן?" שניהם נרעשו, "בביתו של הרב? אבל ..."

גם לגביי זה היה מאד מפתיע, מאד משמח וגם קצת מפחיד. שקעתי בדמיונות אודות המניין בבית שלנו ואינני זוכר מה עוד הסבא דיבר איתם לאחר מכן, עד שהם קמו בפנים מחויכות ואיחולים רבים.

(תרגום מ"אלגעמיינער זשורנאל", חורף תשס"ז)

ח' באייר תשע"ד