ב"ה יום שני, כ"ט שבט תשפ" | 24.02.20
הרבי
הרבי צילום: מכון אבנר
מפורסם ונסתר ■ סדרת כתבות לקראת י"א ניסן

יום חמישי הקרוב, י"א באדר, הוא השנה תענית אסתר (מוקדם). בסערת ימי הפורים חסידים בוודאי יזכרו גם כי התאריך הזה מציין את תחילת פרק הזמן של "שלושים יום קודם החג" ופותח את ימי ההכנה ליום הבהיר י"א ניסן, יום הולדתו של הרבי. במסגרת ההכנות לי"א ניסן, אנו מגישים סדרה מיוחדת, במספר המשכים, של מאמרים מקוריים על הרבי, פרי עטו של הסופר החרדי הנודע ד"ר הלל זיידמן. בתרגום מאידיש מגיליונות "די אידישע היים" בשנת תשכ"א
מאת הרב משה מרינובסקי

קשה לכתוב על אדם כאשר המקור הטוב ביותר אודותו נעלם. מהו המקור הטוב ביותר על אדם? הוא עצמו. והרבי מליובאוויטש רחוק מאד מלדבר על עצמו. אפילו לא ישירות. המבט שלו מופנה תמיד החוצה. הוא מדבר על עניינים ודעות. אף פעם לא על אנשים.

הוא במרכז חסידות-חב"ד, הוא עצמו המרכז. אבל הוא עצמו כאילו זז הצידה מתפקידו, מהשליחות שלו, מהמטרות שלו. הם העיקר, לא הוא. לפי דעתו.

וכך, הרבי גם מפורסם וגם נסתר. כולם מכירים אותו – או, לפחות, כך נדמה להם – ונדיר שמישהו יכיר אותו. מי אומר שאדמו"רים גדולים בכלל התגלו? לא! הם תמיד נותרו נסתרים. וכך גם, ואולי יותר, הרבי מליובאוויטש, אדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, שליט"א.

גדול הוא כוחו בנגלה וגדול הוא כוחו בנסתר – ולא רק בלימוד נסתר אלא גם בלהיות נסתר.

מה שרואים ושומעים ממנו הוא רק מה שעובר מעל גדותיה של אישיות פנימית עשירה מאד שבעצם סגורה בתוך עצמה.

הוא משפיע גדול. כוחו להפיץ השפעה מגיע רחוק ולמרחב, יותר רחוק ויותר רחב ממה שנראה בחוש, כידוע. הוא מקיף מרחקים בשטח ובמהלך המחשבה של אנשים שונים, גם זרים לכאורה. הוא משפיע בהיקף רחב ורחוק. אבל לא פחות מזה היא ההתרכזות שלו במובן העמוק והפנימי. יש בו גם את סוד ההתפשטות וגם את סוד הצמצום. ההתפשטות של הכוחות, במקרה זה, לא ממעטת אותם. להיפך, צריך לאסוף כוחות רבים במרכז, כדי שיהיה מספיק בשביל הפריפריה הרחוקה. וככל שהפריפריה רחוקה יותר, כך הבערה בנקודת המרכז יותר מרוכזת ויותר אינטנסיבית.

בדיוק הפוך מהמקובל. בדרך כלל סבורים כי כדי "למשוך" ציבור צריך להתאים את עצמנו אליו. להיות רך, נגיש וריק. אבל הציבור לא כזה ריק כמו שאלה שרוצים להנהיג אותו חושבים, או שהם עצמם כאלה. אם יש ריקנות היא מבקשת, כמו כל חלל, להתמלא. הציבור שבע, די והותר, משבלונות. ה"פופולארי" הוא בכלל לא כל כך "פופולארי". להיפך. מחפשים תוכן. רעיון.

בתוהו ובוהו של תקופתנו מחפשים תוכן. משהו להיאחז בו.

הכל מסביב מתנדנד. יסודות שהאמינו בהם מתערערים. אנשים מחפשים נקודת חיזוק ביהדות. ואיפה היא כל חזקה כמו אצל הרבי מליובאוויטש? הוא נתון כולו בתורה ובחסידות, ובתוך כך ער לעולם שמסביב. "שבילי דרקיע נהירים לו כשבילי נהרדעא", אבל הוא מכיר גם את שבילי נהרדעא. הוא מכיר את העולם ודרכיו, וגם את הדרכים שאינם דרכים רצויות.

והוא מכיר את האדם. הוא קרוב אליו. לכל יחיד בפרט ולכלל ביחד. עיניו פקוחות למאורעות בעולם הגדול ואוזניו כרויות לפעימות הפנימיות של סימפוניית הנשמה האנושית.

כששומעים אותו, לא רק ב"יחידות", בשיחה פרטית, אלא גם ב"התוועדות" בה כולם נאספים, לא שומעים אותו מדבר ל"ציבור", אלא מקבלים תחושה שהוא מדבר אליך, אל היחיד, ואל הפינות הכי חבויות במהותו של היחיד.

יש את הכולל. המקיף וכולל את הכול ויש גם את האינדיבידואלי, היחיד האישי.

והרי הוא בקי גדול בחכמת הנפש. בקי לא על ידי לימודים אלא עם האינטואיציה והמבט היותר נעלה. זה שרק בודדים נבחרים התברכו בו בחסד עליון. ולכן הגישה שלו היא אינדיבידואלית. בוודאי שאמונה פשוטה היא דבר טוב, אבל כאשר מישהו ניחן במוח עמוק, במחשבה חודרת, אל לו להסתפק באמונה שטחית. הרבי מגלה את הכוחות של היחיד בתוך ה"בית קיבול" של האדם. והוא מדבר אליו בהתאם לכך. וכאשר הקב"ה בירך מישהו בכישרונות, עליו לנצל את הכישרונות ליהדות והפצת יהדות. כך סבור הרבי ועושה מאמץ לגייס את הכישרונות הללו לשליחות הנעלית שלהם. בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". כל עצמיות, כל כוח אינדיבידואלי צריך להיות מוצב בשרות נעלה יותר.

זו אחת המטרות, וגם השערים, של ההשפעה היא ההתקשרות בין רבי וחסיד, בין הרבי וכל אחד שבא אתו במגע, היא דו-כיוונית. ותחילה באה ההקשבה החודרת של הרבי.

עמדנו על יחסו לאנשים, על מנת לפתוח צוהר ולהביט על הרבי שכן הוא עצמו, יחד עם היותו ממשיך של שלשלת, הוא גם צועד לבדו. בוודאי שהשפעתם של אדמו"רי חב"ד הקודמים גדולה – הדבר נראה בלימוד המעמיק שלו בחיבורים של נשיאי חב"ד הקודמים ובמיוחד גדולה השפעתו של חמיו, הרבי הקודם, אדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, זצ"ל, ואולם – הוא צועד גם בדרכו שלו. בצעדים נמרצים ובטוחים.

אין אצלו שמץ של חיקויים; אפילו לגבי הדמויות המקודשות בעיניו עד מאד. הוא לא נהנה מירושה סתם ולא זוכה מההפקר. זכות אבות, והיא גדולה, היא לגביו חוב אבות. הוא קונה במשיכה, בכוח-מושך גדול שבו הוא מושך את כל הניצוצות המאירים בנשיאי חב"ד הקודמים, שהוא השביעי להם. וביגיעה, בעבודה קשה של השקעה ושל התבוננות. הכלל של "מרבה נכסים, מרבה דאגה" תקף מבחינתו גם לגבי נכסים רוחניים. והאוצרות הרוחניים הם כל כך גדולים וכל כך עשירים ואתם יכולים להיות בטוחים – הרבי לא יאבד מהם מאומה.

בתוך כך, הוא מעשיר אותם ברעיונות משלו, ולא חי רק מירושה. הוא מצוי תמיד בתהליך של יצירה. הזרעים נטועים עמוק בנשמתו, אבל הם צומחים בשטף משלו, עם ברכת ה' משלו.

הרבי מעולם לא קנה דבר בהיסח הדעת.

(המשך יבוא בע"ה)

ד' באדר ב' תשע"ד