ב"ה יום שני, כ"ט שבט תשפ" | 24.02.20
הרב יהושע דובראווסקי ע"ה. ציור העיירה: יחיאל אופנר
הרב יהושע דובראווסקי ע"ה. ציור העיירה: יחיאל אופנר
בר-מצוה בלתי נשכחת ■ יין ישן וטוב

למי ומדוע איחל אבי חתן הבר-מצוה את מכות-פרעה? מי היו "קהל הנאספים" ולמה אבא ואמא שפכו דמעות בחגיגת הבר-מצוה המיוחדת כל כך? ● מרגש ● פרק נוסף מזיכרונות ילדותו של הסופר החסידי הרב יהושע דובראאוסקי ע"ה
מאת הרב משה מרינובסקי

הבר-מצוה שלי היתה בשעה שמשפחתנו גרה בפרבר של מוסקווה, עיירה בשם דרחובה. יום הבר-מצוה היה באחד החודשים הקרים ביותר בשנה, בחודש שבט. החורפים במוסקווה מאד-מאד קרים ואם לא היה די בכך, סבלנו מהקור גם בתוך ה"דירה" שלנו, אם אפשר לקרוא לזה כך.

כל הדירה של משפחתנו בת ששת הנפשות היתה בת חדר אחד, לא גדול, שהתחמם בימי החורף באמצעות תנור שעמד בפרוזדור הבית וחימם קיר אחד של חדרנו.

לבר-מצוה שלי לא קדמו הכנות ממשיות ובכלל לא היה לי מושג על חגיגת בר-מצוה. פשוט, עד אז לא ראיתי בעיירת הולדתי [קרלביץ', אוקראינה] חגיגת בר-מצוה. רק שמעתי שבין המשפחות החב"דיות במוסקווה ומסביב לה ערכו בחשאי כמה מסיבות בר-מצוה חסידיות. כלומר, מספר יהודים חב"דיים נאספו בדירת הבר-מצוה ולאחר שנער הבר-מצוה חזר מאמר, התקיימה התוועדות חסידית.

אלא שאני לא זכיתי לכזו מסיבת בר-מצוה. בדרחובה גרו, מלבד המשפחה שלנו, שני יהודים חב"דיים בודדים והשניים הללו הרכיבו את ציבור האורחים בבר-מצוה שלי (את שמו של אחד מהם אני זוכר – לייזער פינסקר, יהודי חסידי יקר). יחד עם אבי [ הרה"ח ר' אליעזר-ליפמן דובראווסקי ע"ה] וסבי [הרה"ג הרה"ח ר' מנחם-מענדל דובראווסיקי ע"ה] לא היה רוב מנין. כמובן, ה"אולם" של הבר-מצוה שלי היה החדר הקטן שלנו שהיה בהחלט מתאים עבור "קהל הנאספים" שישבו על מספר כסאות ונער הבר-מצוה ישב על מיטה (אלא שאינני זוכר האם היה זה סוג של 'מזרח' מכובד או פשוט מאד משום שלא היו בבית יותר כסאות).

באותם ימים לא היה לי מושג שיש בכלל דבר כזה שנקרא "אולם לחתונה או לבר-מצוה". במשך כל שנותיי בעיר הולדתי זכורה לי רק חתונה דתית אחת של בת-דודה שנערכה בביתה. לא יכולתי לתאר לעצמי איזו חגיגת בר-מצוה תהיה לי. רק ידעתי שלרגל הבר-מצוה אצטרך לומר מאמר חסידות. סבי למד אתי את המאמר ואחר כך היה עלי לחזור עליו בעל-פה.

ככל שאבי ידע, בכל מדינת רוסיה הענקית לא היתה שום אפשרות לקנות זו תפילין חדשות (וגם תפילין ישנות משומשות לא היו בנמצא), חדשים לפני הבר-מצוה שלי הוא לא הפסיק לרטון:

"אוי, לבן שלי לא יהיו תפילין חדשות לבר-מצוה שלו! ... נער בר-מצוה צריך להתחיל את החיים היהודיים שלו עם זוג תפילין חדשות; והוא, הבן שלי, יהיה מוכרח להיות שותף לתפילין הישנות שלי – שהם יחטפו את כל מכות-פרעה עם הרבה עודף..." (כשהכוונה, כמובן, לממשלה ה"אדומה" של רוסיה הסובייטית).

הבנתי למה אבא כל כך לא מרוצה מהעובדה שאין לי תפילין חדשות; ויחד עם זה היה נדמה לי שהוא מצטער על כך שאני איאלץ להניח את התפילין שלו – כנראה גם משום שאחד כמוני כמו יפגום בקדושה ובטהרה של התפילין שלו אותם הוא שמר כל-כך. לא העזתי בשום אופן לשאול את אבא על כך, אך כבר היתה לי דרך סלולה: לשאול באמצעות אמא.

כעבור מספר ימים, אמא אמרה לי בערך כך: "אתה מדבר שטויות, בני. זה בדיוק הפוך ממה שאתה חושב: אביך בכלל לא מתכוין שאתה עלול לקלקל איכשהו את התפילין שלו ... הוא אמר שהוא היה מאד רוצה שתתחיל להתפלל בתפילין שאף אחד לא הניח והם טהורות ממחשבות לא ראויות. ואילו היתה לו יותר חוצפה, הוא היה מבקש מהסבא (אביו) שיאפשר לך להניח את התפילין הגדולות שלו מז'וראוויצא".

כאמור, סבא היה עסוק להכין אותי לומר מאמר. אני זוכר את מראה ה"ביכל" חסידות הישן בו היה המאמר הכתוב, בכתב החסידי העתיק בשורות ארוכות עגולות למחצה. דומני שהמאמר היה של הרבי הרש"ב נ"ע. מכל המאמר נותר בזיכרוני רק הדיבור-המתחיל של המאמר – הפסוק "ושננתם לבניך וגו'". סבא הוא זה שבחר את המאמר.

את סעודת הבר-מצוה הכינה אמי, אבל לא היתה לה בכך טרחה יתירה; וגם לא טרחה מועטת. שכן, דגים ובשר "עין לא ראתה" באותו זמן ומקום; ומיני תבשילים אחרים חסרו בגלל שתי סיבות – לא היה במה לקנות ולא היה, כאמור, למי להגיש. אבל על השולחן הקטן היו "מזונות-קיכעלעך" שאמא אפתה מקמח כהה (קמח לבן לא היה ניתן להשיג אז בעיירה). על השולחן עמד גם, כפי שניתן להבין לבד, בקבוק וודקה. ככל שהמסיבה החסידית תהיה גדולה או קטנה – לא יתכן שהיא תהיה ללא "לחיים" על כוסית משקה, במיוחד ברוסיה.

כאשר ה"קהל" התיישב, סבא אמר "לחיים" ראשון; אחריו אבא, זוג האורחים וגם אני לגמתי במידה כזו שהשתעלתי חזק (הודות לכך, הרעד בעת אמירת המאמר לאחר מכן, היה קל יותר). אינני זוכר את האיחולים של המסובים באמירת "לחיים", אבל אני כן זוכר מה אבא אמר לי לאחל לעצמי: "ביום הראשון שבו אתה נעשה בר-מצוה, אתה שומע? תגיד: ייתן ה' שהרבי יהיה בריא ואנחנו נזכה להתראות עם הרבי בקרוב ...".

כדי להפחית את הרעד וההתרגשות, התחלתי את אמירת המאמר בעיניים עצומות. ובכל זאת רעדתי היטב, אבל לא 'נתקעתי' באמצע, רק קולי נסדק בהתחלה. כשסיימתי את המאמר ופקחתי את עיניי, ראיתי את פניהם המחויכות של זוג האורחים, את דמותו של סבא המלאה נחת עם ניצוץ בעיניו החכמות, ואת העיניים הגדולות הלחות של אבי; וכשפניתי לעברה של אמא, שישבה עם אחיותיי הקטנות בפינת המיטה, חשתי רגשות מעורבים – היא החזיקה את מטפחת האף הלבנה שלה צמודה לעיניה: האם הדמעות שלהם באות מרגש של שמחה? אולי מצער ואכזבה? האם זה ממני או בגללי?

כך חשבתי ותהיתי באותה שעה. כעבור שנה ושנים נוספות אחר-כך נוספה לי עוד מחשבה מצערת: אולי, מסתמא, יתכן שהעיניים של אבא ואמא דמעו בגלל רגש עתידי: בקושי שנה אחרי הבר-מצוה שלי אבא חדל להיות שותף לתפילין שהנחתי – אמא הביאה את התפילין מבית הרפואה שם הוא הניח אותם בפעם האחרונה, ובבכי קורע-לב נתנה אותם בידי.

ומי יודע? אולי בבר-מצוה שלי אמי הרטיבה את מטפחת האף הלבנה בדמעות, כשהיא חבוקה משני צידיה בשתי הילדות שלה, כי היא חשה מראש בלב של אמא, שפחות משנתיים אחר כך היא תאבד את שתי הילדות היקרות, האהובות והמתוקות הללו [שגוועו ברעב בסמרקנד] – ומטפחת האף הלבנה שלה לא תתייבש לעולם...

ודווקא סבא שבוודאי זכר איך נראתה חגיגת בר-מצוה בזמנים הרבה יותר טובים, היה במסיבת הבר-מצוה שלי במצב-רוח שמח והתוועד בחמימות ובנעימות רבה, אם כי אינני זוכר את תוכן דבריו.

(תרגום מ"אלגעמיינער זשורנאל", חורף תשס"ח)
כ"ז באדר א' תשע"ד