ב"ה יום שלישי, י"ד מנחם-אב תשפ" | 04.08.20
בייליס לצד הרב הרב מזא"ה. למטה: מקום קבורתו
בייליס לצד הרב הרב מזא"ה. למטה: מקום קבורתו צילום: מתוך בלוג "אמ"ת"
מאה שנה למשפט בייליס: החסידות על ספסל הנאשמים

העניין הדתי-חסידי שעלה במהלך משפט בייליס – שנמשך למעלה מחודש ימים – הוא רק אחד מהסוגיות שנידונו בו: משפטיות, רפואיות ופסיכיאטריות, אך לא מהקטנות שבהן. אנו נתמקד אך ורק בפן "החסידי" שעבר כחוט השני בנאומי התביעה וההגנה, בעדויות המומחים ובעדויות האזרחיות ● מאמר מרתק מאת הרב יהושע מונדשיין, חלק ראשון
הרב יהושע מונדשיין

העיתון 'הצפירה' עקב בקפידה אחרי מהלכי המשפט ודיווח על כך לקוראיו בפרטי-פרטים, וממנו, בעיקר, שאובות רוב הידיעות שבמאמרנו זה. גם ספרו של ד"ר מ' קוטיק 'משפט בייליס' (ת"א תשל"ט) היה לי לעזר. אספקטים חסידיים נוספים באו במאמרו של הרב ש"ז ברגר 'נשיאי חב"ד נאבקים בעלילת בייליס' (ב"מ גל' 830-829).

בשלהי החורף של שנת 1911/1910 (תחילת חודש ניסן תרע"א) נתגלתה גופתו של הנער הנוצרי שנרצח בקיוב; במשך החודשים הספורים שקדמו למאסרו של מנדל בייליס, כבר זיהו העיתונים העבריים את הכיוון שאליו מנשבת הרוח:
הדעת נותנת שאיש לא יצליח להוכיח שתורת היהודים מחייבת אותם להשתמש בדם נוצרים לאפיית המצות, "אך גם לזה מוצאים צוררינו תחבולה: לא כל היהודים משתמשים בדם הנוצרים למצות שלהם, רק כת אחת של היהודים, כת "החסידים"! כך הם מודיעים למפרע. ואם יבוא איש ויאמר, שכל מעשיהם של היהודים גלויים לפניו וידועים לו, יענו ויאמרו: יודע אתה יהודים סתם, אך לא את כת "החסידים"...

בעיתון האנטישמי "נאווייה וורמיה" נאמרו הדברים במפורש:

"אין כל ספק שלא כל יהודי קיוב אשמים בזה, אולם אין אף צל של ספק בדבר, שזה מעשה ידיהם של החסידים"!

בייליס עצמו נאסר בחודש תמוז תרע"א (יולי 1911), וכארבעה חודשים אחר-כך פורסמה בעיתונות "מחאת הרבנים נגד עלילת הדם". במחאה זו – שעליה חתמו 813 מרבני רוסיה – נאמר בין השאר:

"..מתפשטת האשמה הנוראה, כי בין היהודים יש כיתה המשתמשת בדם של נוצרים... אשמה זו קיבלה עכשיו שינוי, והיא מתכוונת כנגד כיתה הקיימת, כביכול, אצל היהודים... באים ומטילים את האשמה על החסידים, כי הם הינם בני הכיתה המשתמשת בדם של נוצרים...

"אנו מכחישים את האשמה כי יש בין היהודים כיתה או אנשים בודדים המשתמשים בדם של נוצרים לצורך דתי... אין אצל היהודים כיתות דתיות... החסידים והמתנגדים אינם כיתות מיוחדות. דת אחת יש גם לחסידים גם למתנגדים. אלה ואלה הם נוצרי מצוות ושומרים את מנהגי הדת. אותם הספרים קדושים לאלו ולאלו... ואין אצל היהודים אנשים שיחזיקו בספרים נעלמים. מה שאוסרת אמונתנו – אסור לכל היהודים. דתנו היא דת יהודית כללית".

"משפט בייליס" נפתח בתאריך ז' תשרי תרע"ד (8 באוקטובר 1813 לפי הלוח החדש. והוא 25 בספטמבר לפי הלוח הישן שהיה נהוג ברוסיה באותם ימים); כמחצית השנה לפני כבר יודעים העיתונים לספר, שהכומר פרנאיטיס (Pranaitis) מוכיח באותות ובמופתים, שיש כת של חסידים המשתמשים בדם אדם.

גם הסניגוריה, מצדה, נערכה בהתאם לכיוון הברור הזה; כארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, כבר דיווחו העיתונים על רצונה של ההגנה להזמין את הרב מזא"ה כעד מומחה, וכעבור ימים ספורים על שבית-הדין דחה את בקשתם בתואנות שונות, הן לגבי הרב מזא"ה והן לגבי עדים מומחים נוספים.

אך הסניגורים הגישו בקשה חוזרת ועמדו בתוקף על דרישתם להזמין את הרב מזא"ה, מפני שבית-הדין קיבל את דרישתו של התובע שמאקוב לחקור בשאלת החסידות, היות וברצונו להוכיח שבייליס ושניאורסון רצחו את הנער בתור חסידים, לצרכים דתיים. "השאלה בדבר תפקידם של ה'צדיקים' אצל החסידים אינה יכולה להתברר על-ידי עדים פשוטים, אלא על-ידי אנשים העומדים בראש הדת – מטעם זה מבקשים הם שיזמינו בתור עד את הרב מזא"ה".

הפעם נענתה בקשתם בחיוב (פרטים נוספים ראה להלן, נספח א).

"שניאורסון" כמשל

חודשים רבים לפני פתיחת המשפט דרש התובע (האזרחי) אלכסנדר שמאקוב, שיש להבהיר את מעורבותו של פייבל שניאורסון "שמוצאו מגזע ה'צדיקים' של החסידים", כי לדעתו אין ספק ששניאורסון השתתף במעשה הרצח. כנראה שהוא הגיש תביעה בלתי-מנומקת כדבעי, שיש להושיב על ספסל הנאשמים גם את שניאורסון.

שמו של שניאורסון שורבב לפרשה זו כבר בשנת 1911, כשזמן-מה אחרי הרצח סיפר אחד מיושבי בית האסורים, ש"הצדיק שניאורסון השתתף ברצח; הייתה לו מכונה מיוחדת למציצת הדם, מכונה שהובאה מחו"ל".

תובע (אזרחי) נוסף, גיאורגי זמיסלובסקי, בתדרוך שערך לעיתונאים כחודש לפני פתיחת המשפט, הודיע באזני הכל, שהוא השתכנע באשמתו של בייליס בה בשעה שנודע לו, כי ביום הרצח התארח בביתו של בייליס יהודי בשם שניאורסון. וזאת מאחר והוא חקר ומצא ש"שניאורסון" הוא שמה של משפחת חסידים מפוארת. בנוסף לכך הוא מצא בספר ההיסטוריה של גרץ, שבכל פעם שמתעוררת עלילת-דם, יש בעלילה זו שייכות כלשהי לאיזשהו "שניאורסון". על הפרופסור טרואיצקי – העד המומחה מטעם הסניגוריה – אמר זמיסלובסקי, שפרופסור זה מכיר רק את התלמוד, לפיכך אין הוא מאמין שהיהודים נזקקים לדם נוצרים. אבל הוא, זמיסלובסקי, מכיר גם את הזוהר ואת הקבלה...

מתחילת המשפט לא הירפה שמאקוב משניאורסון, ובלשונו של אחד העיתונאים שסיקרו את המשפט: "'ואת פייוויל שניאורסון היכרת'? משמיע שמאקוב את שאלתו הרגילה, שלא יפסח עליה אף פעם אחת..."

שניאורסון כשלעצמו היה בעל חנות מספוא, אבל שמאקוב ידע לומר ש"אחיו של שניאורסון הוא צדיק".

אחד העדים מספר ששניאורסון היה מאוכלי שולחנו של בייליס. על שאלתו של שמאקוב משיב העד, שאביו של שניאורסון היה שוחט, יהודי גבה קומה, ללא זקן, לבוש הדר.

בי"ג תשרי הופיע "הצדיק" שניאורסון עצמו על דוכן העדים. כזכור, הוכחת מעורבותו באירועים הייתה אמורה לספק לרצח את "הגוון החסידי", דהיינו המניע הטקסי, ולו בגלל שם משפחתו גרידא.

כתב 'הצפירה' מדווח:

"המרכז של היום הזה היה, עדותו של 'הצדיק' שניאורסון, ששמאקוב בונה עליו את כל האשמה ונתלה בו ובצדיקותו לראיה על אשמת בייליס, מפני שם משפחתו הדומה לשם המשפחה של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש".

במדור "טלגרמות מיוחדות ל'הזמן'" נדפס בעיתון זה, למחרת, המברק הבא:

"כניסת שניאורסון הצעיר מגולח הזקן – שהוא אותו האיש שהמקטרגים נותנים אותו ל'צדיק' – מעוררת תמהון"...

לשאלות התובע, מאשר שניאורסון שאביו הוא שוחט, ושהתייצבותו לצבא הייתה בליובאוויץ' מפני שהוא "עירוני מליובאוויץ'" (אגב כך התבררה "זכות הישיבה" שהייתה לו בקיוב, בגלל השתתפותו במלחמת רוסיה-יפן).
בהמשך עונה שניאורסון לשאלותיהם של התובע הראשי ושל שמאקוב:

התובע: הידעת, כי בליובאוויץ' יש לך קרוב, בן משפחתך, זלמן שניאורסון, שהיה בשעתו אחד הצדיקים המפורסמים?
שניאורסון: לא ידעתי.
התובע: אך הידעת שמשפחת שניאורסון היא מפורסמת?
שניאורסון: לא.
התובע: אחד מאחיך הוא מלמד לילדים?
שניאורסון: כן.
התובע: יש לך קרוב משפחה נחום שניאורסון?
שניאורסון: כן. הוא רב מטעם הממשלה.
התובע: זאת אומרת, שיש לך אב שוחט, קרובך הוא רב מטעם הממשלה, אחיך מלמד ב'חדר', ואתה עצמך רשום בליובאוויץ'?
שניאורסון: כן.
שמאקוב: ואתה יודע כי בליובאוויץ' מתגורר הצדיק?
שניאורסון: איני יודע.
שמאקוב: ועל מנדל שניאורסון שמעת?
שניאורסון: לא.
שמאקוב: בייליס הוא חסיד?
שניאורסון: איני יודע.
שמאקוב: ואביו של בייליס היה חסיד או רבני?
שניאורסון: איני מכיר את אביו.
שמאקוב: ואביך היה צדיק? אתה יודע מה זה צדיק?
שניאורסון: איני יודע.
שמאקוב: ואתה אינך יודע כלל את יחוס משפחתך, ושממשפחתך יצאו צדיקים מפורסמים?
שניאורסון: לא שמעתי על כך.
(בשלב זה מבקש עורך-הדין גרוזנברג מנשיא בית-הדין, להזכיר ולבהיר לחבר המושבעים מה זה "חסיד" ו"צדיק", ולהדגיש, שהשוחט והרב הם פקידים רוחניים שהועמדו מטעם הממשלה ובידיעתה).
שמאקוב: כמדומה שאתה יודע עברית?
שניאורסון: איני יודע.
שמאקוב: מאין נודע לך שקרוביך הם מלומדים?
שניאורסון: מדודי.
שמאקוב: בייליס הוא חסיד?
שניאורסון: לא.
שמאקוב: אני מתפלא על שאתה מתגורר שם שלש שנים, סועד אצל בייליס ואין אתה יודע!
נשיא בית-הדין: העד הסביר שאינו יודע. אי-אפשר לבחון ולנסות את העד ולחזור ולשאול דברים שכבר הודיע בפירוש שאינו יודע!

עניינו של שניאורסון לא ירד מן הפרק, ונחזה בו שוב בשלב הסיכומים.

במהלך המשפט, זמן-מה אחרי עדותו של פייוויל שניאורסון, התפרסם ב'הזמן' – במדור "טלגרמות מיוחדות ל'הזמן'" – דיווח מאת כתבי העיתון בקיוב:

"בגלל עניין בייליס נעשה חיפוש בליובאוויצ'י בבית הרבי שניאורסון. החיפוש היה במעמדו של אחד מסגני הפרוקורור [=התובע] המוהליבי ושל פקיד ז'אנדארמי ושל שר-המחוז. נלקחו ספרים ומכתבים ונמסרו לרב עדת אורשה לתרגמם. חוקרים ודורשים בספרי המיטריקאות [=רישום הלידות והפטירות], מי ומי הם בני משפחת השניאורסונים".

מ'הזמן' נעתק המברק ל'הצפירה' ואחר-כך גם לשבועון החרדי 'המודיע', שיצא לאור בפולטבה.

כתב 'הזמן' מעיר באירוניה, שבמקום לבדוק אם יש זהות בין שערותיהם של חבר הפושעים החשודים לבין השערות שנדבקו לנרצח, עשו חיפוש אצל הרבי מליובאוויץ' ובדקו את אצבעותיו של שניאורסון המתגורר בניז'ין.

ידיעה מעניינת שלא מצאנוה במקורות האחרים.

כעבור ימים ספורים מתפרסמת ב'הזמן' ידיעה נוספת:

שלטון הז'אנדארמיריה בליבאוויטש עשה חקירה ודרישה אצל האדמו"ר שניאורסון ואמו, אם קרובים הם ממשפחתם לאותו [פייבל] שניאורסון, המשמש בתור עד במשפט בייליס. הם ענו על השאלה בשלילה.

באי בית-הכנסת: חסידים או מתנגדים?

דיון נוסף בעניין "חסידים ומתנגדים" – כפי הכותרת שהוענקה לדיון זה ב'הצפירה' – נערך בעקבות המידע על אדם, אסיר לשעבר, שנכנס לחצר בית-הכנסת בקיוב וביקש, בשמו של בייליס, שיסייעו לו לצאת ממצוקתו.

עקב כך נחקר גבאי בית-הכנסת מר בודמאן, ונשאל האם הוא עצמו חסיד או מתנגד, האם ביהכ"נ הוא של חסידים או של מתנגדים, ומספרם של איזה בתיכ"נ רב יותר בקיוב, של החסידים או של המתנגדים.

החוקרים מתקשים להבין את דבריו שאין הבדל בין תפילתם של החסידים לתפילתם של המתנגדים, אלא רק שהחסידים מתפללים יותר, וכן קיים הבדל ביניהם בניגון התפילות. וגם הוא עצמו היה עשרים פעם חסיד ועשרים פעם מתנגד...
ובית-הכנסת? בית-כנסת רגיל! בינוני!

החוקרים אינם מבינים: כלומר, שהאחרים אינם רגילים? אלה מה הם?... והאם בנוסף לחסידים ולמתנגדים יש גם סוג שלישי? רגילים? בינוניים?...

נראה שהחוקרים מופתעים לשמוע, שלבית-הכנסת יכול להיכנס כל אדם, ואין שואלים אותו האם הוא חסיד או מתנגד, פרבוסלבי או קתולי...

"והיהודים המתפללים בנוסח החסידים, מסתירים זאת מעין הרבים?" חס וחלילה! משיב העד. "אם-כן הם מחזיקים בנוסחם בגלוי"? – מסכם הסניגור...

עד אחר ממתפללי בהכ"נ – ה'בעל-קורא' – נחרץ יותר בתשובותיו, ויודע לומר בבירור שהוא חסיד.

שמאקוב מתעניין האם הוא שייך לחסידים הפולנים או הליטאים, והעד משיב: לפולנים.

שמאקוב: מייסד כת החסידים היה ישראל בעש"ט? העד: כן.

שמאקוב: והליטאי זלמן שניאורסון, המייסד של הנוסח הליטאי, היה זלמן שניאורסון המפורסם? העד: הוא אינו מפורסם!...
שמאקוב מתעקש שהוא לא הוסיף אפילו מלה אחת על האמור בפרטיכל, ושם נאמר: "זלמן שניאורסון המפורסם"!

העד מבהיר, שתפקידו של העד הקודם הוא בניהול ענייני המשק של ביהכ"נ ואינו ממלא תפקיד רוחני, לפיכך יתכן בהחלט שאינו יודע מה בין חסידים למתנגדים וגם אינו יודע האם הוא עצמו חסיד או מתנגד.

חסידים ו"צדיקים"

בין עדי התביעה המרכזיים היה הסטודנט גולובוב (מאנשי 'המאות השחורות', שעמד בראש ארגון הפורעים "הנשר בעל שני הראשים"), שערך חקירות עצמאיות ל"פענוח" הרצח, וידע לומר בביטחה, כי "אחרי עיונו בספרים רבים, הוא בטוח כי החסידים זקוקים לדם של נוצרים".

לשאלתו של שמאקוב, אם ידוע לו על ה'צדיקים' וה'רביים', משיב גולובוב: ""כן, אמרו לי כי בייליס הוא צדיק" (כאן פרץ בייליס עצמו בצחוק גדול, וגם על פניהם של השופטים נפרשו חיוכים רחבים).

נשיא בית-הדין מחלץ את גולובוב ממבוכתו: בוודאי שמעת שהוא ממשפחת צדיקים...

אותו גולובוב העיד, כי שמע על בואם של היהודים לאנדוי ועטינגר אל בייליס; ומכך הסתעפה בהמשך חקירה נוספת אודות שני "הצדיקים" הללו.

נחקר העד בוריס זייצוב, בנו של מנהל בית-החרושת לשעבר.

התובע: סבך המנוח, יונה זייצוב, היה דתי וחרד?
העד: כן.
התובע: הוא היה חסיד?
העד: לא. הוא היה ממשפחת סוחרים.
התובע: דהיינו?
העד: למה אתה מרמז במלה "חסיד"?
התובע: לפי הידוע לי נחלקים כל היהודים במקצוע הדתי לחסידים ולמתנגדים.
העד: חסיד הוא זה הנוסע לצדיקים. סבי התגורר בקיוב ארבעים שנה ולא נסע לשום מקום. הוא היה חרד מאד, אבל איש מעשה ומעורב בין הבריות. לדעתי הוא לא היה חסיד, מפני שלפי אורח חייו, תפילותיו ובגדיו לא היה דומה לחסידים.
התובע: אני חושב שכל יהודי צריך לדעת אם הוא חסיד או מתנגד.
העד: אני, כאינטליגנט, התייחסתי באדישות לכל הדברים הללו ולא התעניינתי בהם.
התובע: אך היהודים הפשוטים, שאינם אינטליגנטים, הם שייכים לחסידים או למתנגדים?
העד: איני יודע. אנו, היהודים האינטליגנטים, ממעטים להתעניין בחסידות ואין אנו עוסקים בזה.
שמאקוב: אתה אמרת שלא התעניינת בשאלת החסידות, אבל בכל זאת אמרת שהחסיד הוא האיש שהיה אצל הצדיק. האם זו חובה לבקר את הצדיק כמו שחובה למושלמים לבקר את קבר הנביא במכה?
העד: השאלה אינה ברורה. נראה לי שהחסיד צריך לראות את פני הצדיק, כי אלמלא כן לא היה חסיד.

(עוה"ד גרוזנברג נוזף בעד על שהוא מתבייש בדתו, בה בשעה שמיליוני יהודים מאמינים הולכים לבתי-כנסת ומתפללים ואינם מתביישים להודות בכך בפומבי. עקב כך גוער נשיא בית-הדין בגרוזנברג וקורא אותו לסדר).

בעדותו נדרש זייצוב גם לשאלות אודות לנדוי ואטינגר (ששמם שורבב על-ידי הסטודנט גלובוב, כפי שראינו לעיל), האם הם ממשפחות מיוחסות בישראל, האם יש רבנים במשפחתם ועוד.

הוא מודיע שאטינגר הוא אחיה של אשתו. ולנדוי הוא בן אחותו. אטינגר למד בשוויצריה בפוליטכניקום. לנדוי היה בא לקיוב לאמו. הוא גר בקיוב. למד בבית-ספר ריאלי ובפוליטכניקום. מתגורר בחו"ל ומתעסק במוסיקה.

תחת הכותרת "ה'צדיקים' לאנדוי ועטינגר" מדווחים כתבי 'הצפירה':

אחרי זייצוג נקרא להעיד איש צעיר מגוהץ, אינז'ינר וסופר, הוא העד לאנדוי, שהקטגוריה חושבת אותו ל"צדיק" של חסידים. הכל מרגישים את כל הצד המגוחך שבדבר".

אחריו נחקר העד יעקב אטינגר, "גם כן איש צעיר ובעל השכלה".

העד, המתגורר בגליציה, דיבר גרמנית וחקירתו התנהלה באמצעות מתורגמן.

לשאלות אודות "צדיקים" – ברוסיה ובגליציה – השיב העד תשובות מעורפלות, אבל ידע לומר ש"צדיק" הוא איש ירא-שמים ביותר. לשאלה האם ידוע לו אודות מציאות ה"חסידים", משיב העד בחיוב.

על השאלה, האם ידוע לו שאחד ממייסדי החסידות היה ר' זלמן שניאורסון, משיב העד, שמעולם לא שמע על כך.
מסכמים כתבי 'הצפירה': "האגדה בדבר ה'צדיקים' לאנדוי ועטינגר התנדפה כעשן".

אך שמאקוב לא אמר נואש; בכתבה מאוחרת יותר מדווחים כתבי 'הצפירה' (בכותרת "צדיקים חדשים"), כי על-פי דרישתו של שמאקוב נקרא מחדש העד זייצוב, ונדרש להשיב שוב לשאלות התובעים, האם יש לו קרובים נוספים ששמם אטינגר ולנדוי החשודים ב"צדיקות", מלבד השניים שהעידו אתמול. הם קראו לפניו שמות רבים של אטינגרים ולנדויים – שלקחו מרשימת הכתובות – ושאלוהו על כל אחד ואחד אם אינו קרוב לו. "אך הנסיון ליצור 'צדיקים' חדשים לא עלה בידם; זייצוב ענה בהחלט, כי אינו יודע אותם".

ניחוחן של החקירות הללו עולה מכתבה נוספת ב'הצפירה': "'הצדיקים' של שמאקוב", מפרי עטו של מ[שה] נ[חמן-נחום] סירקין:

עשרת ימים יושבת השממית השמינה שמאקוב וטווה את קורי-העכביש:

- ומה? עטינגר הוא ממשפחה כבודה? עתיקה? – שואל הוא את העד בוריס זייצוב.
- ולנדוי? גם זו היא משפחה מיוחסה?
- האמת הוא, כי משפחות עטינגר ולנדוי הנה חוטר מגזע אהרן?...
- הידעת, כי משפחות עטינגר ולנדוי הנה מגזע-נסיכים? – שואל הוא כמעט את כל העדים.
- ואת שניאורסון הנך מכיר? מרעים הקול העב של שמאקוב.
- והיודע אתה, כי ר' זלמן שניאורסון הוא אבי החסידים, מייסד ה"סעקטה"? – שואל הוא בלי הרף...
ומבלי הרף, בלי הפוגות, בכל יום ויום, בקרוב כל עד ועד נשמעה השאלה הרגילה:
- ועטינגר ולנדוי? בני מלכים, זרע אהרן, צדיקים חסידים, מייסדי ה"סעקטה" – ההיו שם? הראיתם? מה עשו? מה אמרו?
והנה הופיעו לאחרונה שני הצדיקים אלה, זרע מלכים, מטה אהרן, אלה מייסדי כת החסידים, מנהלים טמירים של "סקטות" חשכות, שופכות דם.
- העד עטינגר! –

לבמת העדים נגש איש צעיר לימים, הדור בלבושו, כולו גלוח, טיפוס רגיל של צעיר מגוהץ, אורח תמידי של ה"סאלע-דע-דאנס" [אולם הריקודים]...

מבוכה על כל פנים מסביב לשולחן השופטים...

גם ה"צדיק" השני מר לנדוי, גם הוא הכזיב את תקוות המלומדים לתורת הריטואל. הוא מחבר אופרטות, שתוכנן איננו "חסיד" ואיננו "צדיק" במידה רבה יותר מדי, וברוסיה אסרו לנגנן מסיבת תוכנן ה"קל" יותר מדי...

ואני כבר שמחתי: אמרתי אולי יש תקוה, כי נמצא פה על ידי המשפט הזה את שארית בית מלכנו, איזה נין ונכד לאהרן הכהן, או גם – מי יודע? – גם איזה חוטר מגזע ישי...

תוחלתי נשארה מעל. אבל הנה הציג ביום אתמול הקטיגור רשימה ארוכה של לנדוי ועטינגר (רבים מאד), ששהו בשנה ההיא בקיוב. מי יודע? הן גדולים נפלאות הבורא. יוכל היות, כי מתוך הרשימה הזאת תזהיר לנו שארית בית דוד, איזה חוטר מגזע המלכות...

אהרן בייליס, אחיו של הנאשם, מעיד:

זייצוב היה חרד והיה מכת החסידים. בכל שנה היו אופים מצה שמורה למען הפועלים. מנדל בייליס היה המנהל והמפקח על אפיית המצה. לאפייה ולהשגחה היו מזמינים את הרב הקאנובו ואת אובוכובסקי.

לשאלת התובע מבהיר מנדל בייליס, שאובוכובסקי אינו רב, אלא איש פרטי, קרובו של יונה זייצוב, שהיה משגיח על העבודה כאיש פרטי. כי היו שם הרבה אנשים, גם רוסים, גם נשים, שעסקו באפיית המצות, לכן היה דרוש איש הבקי בהלכות היהודים. הפועלים הפשוטים שעסקו באפייה היו יכולים גם לא לדעת את החוקים והמנהגים של היהודים. באפיית המצות כרוכים הרבה דינים וצריכים השגחה מיוחדת מצד מומחים לדבר. "אובוכובסקי" אינו שמו, אלא שהוא יליד אובוכוב.

לשאלת נשיא בית-הדין עונה בייליס: אין שום תפילות ומנהגים באפיית המצה. היהודים הפשוטים משגיחים שלא תבוא תערובת חמץ במצה. היהודים הפשוטים העוסקים באפייה, הרי יכולים לאכול לחם או לשתות תה בשעת העבודה ולערב פירורי חמץ במצה. וזה אצלנו איסור גמור. לכן דרושים משגיחי כשרות.

שמאקוב פונה אל השופטים, ומבקש מהם שלא ישכחו את דברי העדים שזייצוב היה מכין מצה שמורה עבור הפועלים, ובייליס היה משגיח ומנהל את עניין המצות, וכי אביו של בייליס היה חסיד והיה נוסע לצדיקים.

אפיזודה נוספת הקשורה בתובע שמאקוב, מובאת ב'הזמן' בימים האחרונים של המשפט, אגב תיאור נאום הסיכום של שמאקוב; אליבא דכל המדווחים הצטיינו דבריו של שמאקוב בבלבול רב ובקפיצות מוזרות מעניין לעניין. בין השאר הוא הזכיר את העו"ד (המומר) וילנסקי שהיה מעורב בחקירות שקדמו למשפט, ולדברי כתב 'הזמן': שמאקוב מספר בהתלהבות, כי ווילינסקי זה הוא מיוצאי ירך הגאון מווילנה, שהיה אחד החסידים הראשונים, ואם כן מובן שיש ברצח יושצינסקי שייכות לצרכי היהודים לדם...

בספר 'ענין בייליס' – "תרגום מקוצר של הסטינוגרמה עם מבוא" – מאת צבי ברלס (שדה-לבן תרע"ד, עמ' 130) מוגשים הדברים בסגנון ציורי יותר:

"זכרו, אדוני, שבין מורי ומיסדי החסידות, ביחד עם זלמן שניאורסון, היה איזה גאון, זהו משכמו ומעלה גבוה הרבה ממיטרופוליט, זהו מורה-דרך ראשון-וראשון... אליהו גאון וילנסקי (לאמור: הגאון מווילנה!... צ.ב.) הוא אחד מעמודי-התוך של החסידות ומראשי-מיסדיה. ובמשפט שלפנינו יש עוזר לעו"ד-מושבע וילנסקי, שפזר-נתן סכומי-כסף של 50 ר' ויותר, באופן שוילנסקי זה הוא, כמובן, אחד מחברי כתת-החסידים, עכ"פ יש לו שייכות אליה".

בנאום הסיכום שלו, התייחס עורך-הדין זארודני גם לדברי הבורות הללו: עוד אמר שמאקוב, שבמשפט הנוכחי משתתף איזה עו"ד וילנסקי, והיה גאון מפורסם של החסידים אליהו וילנסקי. ובאמת נהפוך הדבר, הגאון מוילנה היה ממתנגדיהם הכי-קיצוניים.

עלילות הדם בוויליז ובסרטוב

אחת מעלילות-הדם הידועות שהתרחשו ברוסיה, היא "עלילת וויליז" שתחילתה בראשית הקיץ של שנת תקע"ו (1816) וסיומה על כל ספיחיה, בחורף של שנת תקצ"ה (ינואר 1835). פרשה זו נסקרה לפרטי-פרטיה בספרו של ש' גינזבורג 'היסטארישע ווערק' (ג, נ.י. תרצ"ח, עמ' 242-191).

עוד בשלבי החקירות המקדימות נברה התביעה במסמכי פרשת וויליז, כדי להקיש מהם על הרצח הנוכחי ולאשש את אשמתו של בייליס.

כשניסה גרוזנברג לבדוק באותם תיקים, ניסו הנוגעים בדבר שלא לאפשר לו, אך לבסוף עלה בידו לקבל אישור רשמי, כי כל היהודים שהואשמו בוויליז, סופם שיצאו זכאים בדינם!

אלא שבמהלך המשפט נחשפה גם הערתו של הצאר ניקולאי (שלא התפרסמה בשעתו ברבים), שאף כי במקרה הספציפי של וויליז יצאו היהודים זכאים – מחוסר ראיות – אבל אין הוא משוכנע שרצח לצרכי דת אינו מושלל אצל היהודים, בפרט בקרב כתות מסויימות.

לפיכך נותרה עדיין "כת החסידים" בחזקת חשודה במשפט בייליס.

עלילה נוספת שהועלתה בטיעוני התביעה, הייתה זו הידועה בשם "עלילת סרטוב", שהתרחשה בשנת תרי"ג (1853), ובה, בסופו של דבר הואשמו – בשנת תר"ך (1860) – שניים מראשי החשודים. פרשה זו נסקרה בקיצור אצל ש' דובנוב, 'דברי ימי עם עולם' (ט, עמ' 211), וכסיפור דברים ב'מגילת סאראטאוו' שהתפרסמה ב'מאסף' (א, פטרבורג תרס"ב, עמ' 267-245).

בית-הדין לא איפשר לתביעה להקריא את הניירות הקשורים למשפט סרטוב, אף שהתביעה איימה שהם יהיו נאלצים לעזוב את אולם המשפט, מפני שמשפט סרטוב הוא היסוד העיקרי להוכחת רצח לצרכי פולחן דתי.

אבל בהמשך טען הכומר פרנאיטיס, שבמשפט סרטוב התברר, שאחד מבקבוקי הדם שנאספו ברצח זה, נשלח אל הרבי מליובאוויץ'!

לשאלתו של גרוזנברג, האם נענש אותו רבי שקיבל את בקבוק הדם, השיב פרנאיטיס "בגמגום לשון": אינני יודע...

"עובדה" זו אוזכרה שוב גם בשלב הסיכומים של המשפט: ליובאוויץ'! מרכז החסידים! המקום שאליו גם נשלח הדם שעמד במרכז המשפט בסרטוב...

"הרצאות" אנטי-חסידיות מהמאה הי"ט

התביעה קוששה ללא לאות חומר מאשים נגד החסידות; בידיעה בעיתונות נמסר, כי התביעה צירפה לניירותיה גם את "ההרצאה של הצנזור [הווילנאי וולף] טוגנדהולד נגד החסידות. בהרצאה זו יש הרבה ציטטות מן ה'תניא' של הרב וביחוד מ'ספר המדות' של מהר"ן מברצלב, וכן מספר 'נועם אלימלך'" (הכוונה לתזכיר 'על כת החסידים', שהוגש בשנות ה-30 של המאה הי"ט למשרד הפנים. ראה: איליה לוריא, 'עדה ומדינה', ירושלים תשס"ו, עמ' 70).

כך, בקצרה, מתוארת ב'הצפירה' הרצאתו של טוגנדהולד. אך יום קודם לכן נכתב על כך ב'הזמן' – בדיווחו של בן-ציון כ"ץ – בתוספת מידע חשוב, שהוזכר בהמשך באקספרטיזה של הרב מזא"ה:

"אולם כל המתבונן בהרצאה יכיר תיכף, כי היא נתחברה בלי שום חקירה מדעית במהות החסידות, וכל הציטאטות כנגד החסידות לקוחים מהספר 'מגלה טמירין' לר' יוסף פערל, שהיא, כידוע, סטירה, שעשתה רושם בשעתה, אבל לחבר על פיה הרצאה כנגד החסידות ולהגישה לפני הממשלה, לידי קלות ראש כזו מסוגלים היו רק ה"משכילים" מן הטיפוס היותר מגונה.

ובוודאי לא חלם גם ה"משכיל" הזה, כי יבוא יום והרצאתו תשמש בתור דלטוריה והאשמה כנגד עם ישראל בעלילת דם... אבל ההיסטוריה נקמה בו. הרצאה מגונה כזו מקומה רק במשפט הזה – משפט בייליס...".

בנוסף לכך, הרשה בית-הדין להקריא בשעת המשפט גם את ההרצאה של משרד הפנים [משנת 1858] אודות כת החסידים, "מפני שהיא כוללת ידיעות רשמיות בדבר הכת הזאת, ומפאת זה היא כעין תעודות-בירור של בית-פקידות. הידיעות הכלולות בה לא יכלו להימסר לבית-הדין באופן אחר, כי אם באורח הקראה. ומלבד זה, הנה על-דבר החסידים נזכר בכתב-האשמה וגם בישיבת בית-הדין, ולכן יש ערך רב לידיעות על-דבר החסידים". [התוספות בין אריחיים הן מהספר 'ענין בייליס' הנזכר לעיל, עמ' 106].

הרצאה זו שכינוייה "התעודה של הוועד לענייני היהודים אודות כת החסידים", נקראה חלקה בדלתיים סגורות, מפני שהיא כוללת "מבטאים מעליבים בכבוד הנצרות". ואילו בחלקה השני נאמר, בין השאר:

"בשנת 1841 קיבל מיניסטריון הפנים ידיעות אודות אחד מהמנהיגים המפורסמים של כת החסידים בוואהלין, היהודי ישראל בן שלום פרידמאן, שגר בעיירה רוזשינא פלך קיוב. הוא נרשם בין הסוחרים של הגילדיה השנייה [שם: סוחר מהמדרגה הראשונה], אף שאינו עוסק במסחר, ומפורסם בין היהודים בשם "ר' ישראל'צי", והוכר על-ידי כל החסידים [שם: ונחשב בין היהודים] לרב ראשי בכל [וואלין], פולין, מולדביה, בסרביה ועוד.

"כח שלטונו של הרב הזה הוא ממעל לכל הרבנים. [כל היהודים, וגם נשים בכלל, חייבים לעלות ולהתראות שלש פעמים בשנה עם רב ישראל'צי, או לכל המצער פעם אחת בשנה, ולקבל מחילה וכפרה על עוונותיהם, להתייעץ אתו בדברים הנחוצים ולהביא לו מתנות, שהן במקום הקרבנות שהקריבו היהודים לפנים בזמן שבית המקדש היה קיים. כל המביאים לו שי נכתבים בספר מיוחד, שהוא מעיין בו בשעת תפלותיו ועשיית-מופתיו. הוא מגינם בשכר זה, ואם מאן-דהוא מעליב את אחד מהם, אז הרבי נוקם א נקמתו מן המעליב עד שלילת-חייו ועד בכלל]. ר' ישראל'צי נכבד בעיני היהודים לא רק מפאת תורתו ולמדנותו, כי אם גם מפאת זה שהוא מצאצאיו של מייסד החסידות ר' ישראל בעל-שם, או הבעש"ט, שהוכר על-ידי החסידים בראשית המאה הי"ח למשיח, שבא שלא בזמנו הנכון.

"מאחר שמזרע הבעש"ט לא נשאר היום איש שיהיה ראוי לשאת עליו את שמו מלבד ר' ישראל'צי הנזכר, שהוא בן-נכדו, הנה הוא נכבד ונערץ בעיני כל החסידים שברוסיה כמו הבעש"ט.

"באותה שנת 1841 נודע למיניסטריון ההשכלה ולמיניסטריון הפנים, כי מנהיג אחד של כת החסידים המתגורר בעיירה ליובאוויטש פלך מוהילוב, מחוז אורשא, הנקרא בשם ר' מנדיל שניאורסון – או "הליובאוויטשי" – נכבד גם הוא בעיני היהודים ויש לו עליהם, בייחוד ברוסיה הלבנה ובכל ליטא, השפעה גדולה. הכבוד הגדול הזה בא לו מפאת מוצאו מזרע תלמידו של הבעש"ט. כת החסידים בפלכי רוסיה הלבנה – ובראשם מנדיל הליובאוויטשי – משתדלים בכל מאמצי כוחם לשים לאל את מחשבותיה הטובות שחשבה הממשלה על היהודים ברוסיה בדבר הטבת מצבם והשכלתם, מפני שמחשבות אלו היו להן מפרשים בלתי-הגונים.

"כל פקודותיה וגם הצעותיה של הממשלה נגלות על-ידי נכלי החסידים; היהודים יודעים על אודותן עוד קודם שמקבלים אותן הפקידים באורח רשמי.

"כדי להפיץ את הדעות הנפסדות של כת החסידים, התקיים בעיר קאפוסט, פלך מוהילוב, משנת 1836 עד 1856, בית-דפוס עברי חשאי בביתו של היהודי שפסיל [=שבתי] סלאווין. זהו עניין מזיק, הנעשה לעיניהם של השלטונות המקומיים, ותוצאותיו מרובות ורעות מאוד, על-ידי זה שמתלהבת הקנאות של הכת המרובה של החסידים על-ידי חיבורים מזיקים הנפוצים בכל הפלכים השונים ששם יש חסידים.

"בראשית שנת 1854 נגלה, ששניאורסון הסתיר בין עדתו במשך שתי שנים רצופות, את היהודי זוסיא אלפרוביץ, רוצח שברח מבית האסורים הווילנאי, וכאשר נאסר הפושע הזה ונשלח לבית האסורים באורשא, המציאו לו סוכניו של שניאורסון את היכולת לברוח. בשעת החקירה והדרישה הודיעו החסידים, כי לא שמעו מעולם את השם אלפרוביץ. זה מוכיח עוד הפעם, כי כל עמל הממשלה הוא לשווא, בשעה שנחוץ להסתיר פשע הנעשה על-ידי חסידים [בספרות החב"דית מכונה פרשה זו "מסירת זאלקינד". אך פרטיה לא נתפרשו בשום מקום].

"היסודות הראשיים של הכת המזיקה הזאת כלולים בזה, שהם שונאים ומבזים את הנוצרים, וכל פעם שהם מפירים את חוק הממשלה, כל אונאה ושבועת-שווא בנוגע לזה, נחשבות בעיניהם למצוות.

[מפרסמים הודעת הג"ג (=הגנראל-גוברנטור) הוויטבסקי, המוהילובי והסמולנסקי, שהגיש אל המיניסטריום בשנת 1853, המלאה ארס ושנאה כלפי החסידים ומנדל ליבוויצ'ר בראש].

"לבסוף נראה מהז'ורנל [=יומן] של ועד הרבנים מיום ה-1 בנובמבר 1852, כי מלבד מנדיל שניאורסון העריצו החסידים את בנו ברוך שלום שניאורסון, שהתגורר בליובאוויש יחד עם אביו, ואת האחים ה"צדיקים" בפלך קיוב, אהרן, יעקב ישראל, יצחק, דוד ונחום, בניו של הצדיק הנפטר ר' מוטיל. האח הראשון גר בעיר טשרנוביל, השני בגורנוסטייפול מחוז ראדומיסל, השלישי בסקוויר והרביעי בוואסילקוב". [הרביעי הוא האדמו"ר מטולנא שהתגורר לפני כן בוואסילקוב. והחמישי הוא האדמו"ר ממקארוב].

בתגובה לפרסום ה"הרצאה" הנ"ל, פרסם ה' גאלאנט בעיתון הרוסי "קיעוו. מיסל" את החלק החיובי שבאותה הרצאה, שאותו הסתירה התביעה...

אנו מעתיקים כאן את תרגום דבריו, כפי שהתפרסמו ב'הצפירה' (מיום ה' מרחשון תרע"ד):

כדי להאיר את כל השאלה הזאת הממלאה תפקיד חשוב כל כך בעניין בייליס, לא למותר יהיה להביא כאן את דעתה של הקומיסיה של הממשלה שנוסדה בשנת 1858 על-דבר החסידים ושניאורסון.

את הדעה הזאת אנו מוצאים בין החומר שנתפרסם על-ידי מועצת האצילים המאוחדים (כהן, עמוד 46-45). מעניין הוא, שהקומיסיה הזאת מתארת את שניאורסון בתור איש מפותח וישר מאוד, הנכבד מאוד בעיני הממשלה. ההרצאה של הקומיסיה אומרת:

"כבר הוחזקה הדעת לחשוב את כת החסידים לכת מזקת. אבל המקורות שעל יסודם נתקבלה הדעה הזאת אינם נאמנים כל צרכם. הם של שני מינים: דעותיהם של המלומדים הנוצרים ודעותיהם של היהודים המתנגדים לחסידים.

"מדעותיהם של המלומדים הנוצרים אנו יודעים, כי לכת הזאת היה מקודם אופי של מחאה נגד הפלפול התלמודי ושלטון הרבנים, כי החסידים עזבו את הרבנים ואת הקהילות. אבל במשך הזמן יצרו להם פקידים עריצים עוד יותר גדולים, הלא הם ה'צדיקים', יחד עם זה התגברה הקנאות והבערות של החסידים.

"על מנהגיהם אלה של הצדיקים מראים גם הרבנים בשצף קצף. הרבנים נתמכים על-ידי מפלגת התלמודיים, שהשתדלה כבר לא פעם על-דבר רדיפות החסידים.

"הספרות היהודית האמנסיפציונית, שנולדה זה מחדש אצלנו, אינה נמנעת גם היא להרים את קולה נגד החסידות, והיא דורשת שהממשלה תענוש אותה. באופן כזה היא שוכחת בעצמה את הטימה שלה על-דבר הסבלנות הדתית. אבל גם הספרות הזאת אינה יכולה להביא עובדות של פשעים שעשו החסידים.

"הידיעות הרשמיות על-דבר הכת הזאת מועטות מאוד, ואינן נותנות את האפשרות להוציא מהן מסקנות. מהידיעות האלו רואים רק, שהרדיפות של הפוליציה נגד ה'צדיקים' נגמרו על-פי רוב בהצדקת החשודים, וכי בין הצדיקים נפגשים אנשים המצטיינים כמו בהשכלתם כן גם במעשי-החסד שלהם, כמו הצדיק שניאורסון המפורסם, הנכבד מאוד גם בעיני הממשלה".
[בתגובה ל"הרצאות" אודות האדמו"ר ר' מנדל מלובאוויץ', שלח נכדו – האדמו"ר ר' שלום דובער שניאורסון מליובאוויץ' – מכתב אל העו"ד גרוזנברג, וצירף אליו את תעודות "אזרחות הכבוד" שהוענקו לזקינו, "בחושבי אשר כבוד מעלתו ימצא בזה תועלת להוכיח את צדקתו ולהראות ישרת הנהגתו וכבודו ומעלתו בעיני הקיסר המנוח" (אגרות-קודש, ו, עמ' קעא). ואכן, הרב מזא"ה בעדותו, ציין את העובדה הזו, כדי לחזק את הוכחותיו שהממשלה הכירה בכך שר' מנדלי מליובאוויץ' נקי מכל הטענות שהועלו כנגדו].

בית-הדין החליט, שיש להגיש גם "את פרטי העניין בדבר כת החסידים שנחקר בפקודתו של הקיסר ניקולאי בימי האדמו"ר ר' שניאור זלמן מליובאוויטש"! כלומר, החקירות והדרישות שנעשו בין השנים 1800-1798, בתקופת מאסריו של 'האדמו"ר הזקן' מליאדי, שהסתיימו בימיו של הצאר ניקולאי.

שלב הסיכומים

לטענת התביעה התבצע הרצח בבית-החרושת של זייצב; וכך טען הקטיגור ויפר: בחצר בית-החרושת נבנה מושב-זקנים לזכרו של החסיד זייצב; אחר-כך הפך הבית לבית-כנסת של חסידים; בייליס גר בחצר בית-החרושת, והחסיד [פייוויל] שניאורסון נהג לבקר שם לעתים תכופות. הוא בנו של שוחט, ומוצאו מאותה עיירה שבה חי ופעל הצדיק שניאור זלמן שניאורסון המפורסם...

התובע (האזרחי) זמיסלובסקי: כל המתגוררים בחצר בית-החרושת ידעו לתת הסבר למעשיהם שם, חוץ מפייוול שניאורסון... ואל נא נשכח ששניאורסון זה נולד בליובאוויץ'! מרכז החסידים! המקום שאליו גם נשלח הדם שעמד במרכז המשפט בסרטוב... חצר בית-החרושת היווה "קן של חסידים"...

אותו זמיסלובסקי מתייחס גם למסקנות הפתולוגים: הוברר בוודאות כי ברקתו הימנית של הנרצח נעשו שלוש-עשרה דקירות. והרי המומחה מטעם הסניגוריה הודה, כי כל יהודי חסיד קורא לפני מותו את התפילה המסתיימת במלה "אחד", שהיא בגימטריה שלוש-עשרה!...

משלב הסיכומים לא נעדר גם מקומו של התובע (האזרחי) שמקוב: בית-הדין דחה את בקשתנו להביא את כל פרטיו של המשפט בסרטוב; אך עלי להדגיש, שבאותו משפט הוברר שהנערים הנרצחים נימולו לפני הריגתם, וכי שני בקבוקים מלאים דם נשלחו משם לליובאוויץ' אל הרבי... תורותיהם של החסידים ספוגות קנאות, ועובדה היא, כי גם ממשלת אוסטריה אסרה להכניס לארצם את ספריה של הכת הזו, אף שבאוסטריה יש הרבה יהודים בעלי השפעה גדולה...

גם אחרי שהסתיים המשפט בזיכויו של בייליס, לא הרפה שמאקוב מ"שניאורסון"; העיתונים יודעים לדווח, שהוא הביע את צערו על ששניאורסון לא ישב גם הוא על ספסל הנאשמים בקיוב.

"אותו היו השופטים מחייבים בוודאי – הודיע שמאקוב – מפני שפניו פני גזלן"...

גם הפנים פני גזלן וגם שם משפחתו הוא שניאורסון! כיצד זה לא יחייבוהו השופטים? מסיים הכותב בלעג מר, אחר הניצחון...

● למאמר המלא, לחצו כאן

י"ט בכסלו תשע"ד