ב"ה יום שני, י"ג מנחם-אב תשפ" | 03.08.20
הרב יהושע דובראווסקי
הרב יהושע דובראווסקי
ר' לייבע, המלמד שלי ■ יין ישן וטוב

אחרי ארוחה כזו עם "קאמסא", ר' לייבע היה נוהג לקטוע את הלימוד ובטון חברי מבקש ממני להביא לו מים לשתיה: לא כוס, אלא ספל מים קרים מ"דייזשע” – חבית עץ שבה משפחות העיירה החזיקו את המים לשתיה שנשאבו מהבאר ● הזמנים הלכו ונהיו יותר ויותר גרועים וקשים והפחד של ר' לייבע הלך וגבר. בעיר כבר נודע כי ר' לייבע הוא המלמד של נכד הרב, והוא חדל לבוא ללמוד איתי. אבא חלה מאד ונאלץ לוותר על העבודה שלו כמנהל-חשבונות ראשי – והבית נותר ללא פרנסה
מאת הרב יהושע דובראווסקי ז"ל

 לאחר שהסבא-רבא שלי, חיים בן ציון [קרסיק], 'העמיד אותי על הרגליים' בלימוד קריאה וחומש, אבא החליט שאני זקוק למלמד אמיתי, שילמד אתי חומש עם רש"י, תנ"ך וגמרא. סבא מסור וחם, ככל שישתדל ללמד את נכדו, הוא בכל זאת מלמד מידיי 'היימיש'. כנראה שגם ה"התמדה" וה"הצלחה" שלי בלימוד עם הסבא לא היו כל כך "נפלאות"...

בסוף שנות השלושים, יהודי העיירה שלנו בקושי זכרו משהו כמו "חדר" ומלמד. לדידי היו אלה דמויות ממעשיות וסיפורים ששמעתי בבית: סיפורים שעל פיהם תיארתי בדמיוני מלמד כעוס, צנום ומיוסר מחזיק בשוט שחור עם קצה מחודד ועומד כפוף על גבי שולחן ארוך וצר שסביבו יושבים ילדים רבים בעלי פנים חיוורות ועיניים שחורות.

בשנות ילדותי היו בעיירה מעט מאד יהודים שהיו מוכנים להיות מלמדים, אפילו תמורת שכר-לימוד. אבל אבא חיפש ומצא מישהו שהיה מוכן להיות מלמד: ר' לייבע נעמצאוויטש, והוא היה צריך ללמוד אתי כמה שעות בכל יום. בגלל צורתו של המלמד מהעבר בדמיון שלי, די חששתי לגורלי אצל המלמד. גם המלמד היה מלא פחד בשל תפקידו – הרי היה לזה ריח של "פשע" חמור נגד המשטר הסובייטי! אבל הצורך שלו ב'כמה רובלים' גבר על הפחד שלו.

אינני זוכר בדיוק מה היה גובה שכר הלימוד שאבי שילם, אבל הלימוד שלי נטל חלק די גדול מהמשכורת של אבא כמנהל-חשבונות ראשי – אני זאת אני כן זוכר. וגם שהמשכורת החודשית שלו (350 רובל) הספיקה, בזמנים הטובים, רק לשבועיים של פרנסה בדוחק.

בשנתי התשיעית החלטנו שנינו, המלמד ואני, להתגבר על כל החששות ו"התיישבנו ללמוד". אבל ר' לייבע המלמד לא רצה בשום אופן שהלימוד יהיה אצלו בבית, כי גם לבנו (שלבש מדים ירוקים מסוימים) אסור היה לדעת על המלמדות שלו. הוא נהג אפוא לבוא כל יום אלינו הביתה. לומר את האמת, הוא לא תמיד הגיע עד פתח הבית. אם הוא הבחין בסביבות הבית "נפש" עם כפתורים מבריקים על בגדו, או סתם מישהו עם סימנים מחשידים, ר’ לייבע כבר לא הפנה את מבטו לעבר הבית שלנו ו"בתמימות" התרחק הלאה.

הוא למד איתי בעיקר בחדר השינה של סבא וסבתא – חדר צדדי חשוך שלא היה לו חלון הפונה החוצה. אבל גם החלון הפונה לפרוזדור היה חייב להיות מכוסה בוילון והדלת היתה חייבת להיות סגורה. ואם המלמד שמע נקישה בידית הדלת – הוא קטע מיד את הלימוד, אפילו באמצע הלהט בענין נעים וערב: ראשו כמו שקע בין הכתפיים ועינו התחילה לפזול ברעד. הוא היה לוחש לי בשקט באוזן:

"אמור לי, זה לא מישהו קו"ףניק?"

בתחילה הייתי רוצה לצחוק. לא הבנתי מה זה "קו"ףניק". עם הזמן נודע לי: ר’ לייבע לא העז לומר את המילה "קומוניסט" בפה מלא (ו"קומוניסט" היה נקרא אצלו גם שוטר, איש הנ.ק.וו.ד. וכל המחבלים ה"אדומים"), ולכן הוא ציין זאת עם האות הראשונה "קו"ף" - “קוף'ניק"...

ר’ לייבע היה ירא שמים, יהודי חם עם אהבה לתורה. הוא השתדל מאד להחדיר בי "מהלך" ונועם וערבות בלימוד, לטעת בי את קדושת התורה. לכן לא יכולתי להבין את הפחד הנורא שלו מפני "עין צדדית" – למרות שכולנו, היהודים היראי-שמים (ומי לא?) היינו תמיד ערניים וידענו היטב את טעמו של הפחד.

בשנים יותר מאוחרות חלפה בראשי לא פעם המחשבה כי המלמד היחיד הזה בשנות ילדותי ייצג במראהו החיצוני השתקפות סמלית של מצבה החיצוני הקשה של היהדות הדתית בארץ הסובייטית: חבולה, פגועה...

המלמד שלי סבל מצליעה חמורה בגלל רגל עקומה ונאלץ ללכת תמיד עם מקל; הוא ראה רק בעין אחת, השניה היתה מכוסה בשכבה לבנה כלשהי, ובנוסף לכך אפו היה פגוע ולא היה לו את הקו המבדיל בין שני הנקבים, אלא עם פתח אחד בלבד.

מפניו העגומות כאילו נתלה זקן דליל מחודד. ועם זאת הוא (שכבר היה די זקן) היה יהודי חזק. הוא מעולם לא השתמש בשוט כלפיי ואפילו לא "כיבד" אותי בסטירת לחי, אף שכמעט וודאי שהייתי ראוי לכך, אבל מעת לעת הוא היה צובט את הלחיים שלי באצבעותיו בכזה כוח שהחלטתי, בעיניים דומעות, כי המלמד שלי בוודאי ניחן באצבעות עשויות ברזל. בתוך כך היה ממטיר עלי תארים לא מחמיאים שנלקחו מהלקסיקון הייחודי שלו. והוא היה נוהג להשמיע לי דברי מוסר שהכאיבו עוד יותר מהצביטות שלו. 

הוא היה נוהג לומר לי: "אבא שלך, כל המשפחה שלך, קורעים מפיהם את פת הלחם בשביל הלימוד שלך, אז לפחות תשקיע קצת את הראש שלך! רחמנות עליך ורחמנות עלי אם כל הלימוד הוא לשווא".

אחותי הצעירה, צביה'לע, אהבה להאזין ללימוד. במיוחד משך אותה ניגון הגמרא. היא היתה נוהגת להתגנב בחשאי לחדר השינה, להידחק לפינה ולמקד ן את תשומת הלב ואת העיניים השחורות הגדולות שלה בלימוד. לר’ לייבע זה לא הפריע. הוא אפילו נהנה מהרצון שלה לשמוע את הלימוד. לכן הוא השתמש בזה כשבט-מוסר נגדי, באמרו:

"כל כך הרבה פעמים אני אומר לך את הפשט של קטע הגמרא – ואני לא מצליח להחדיר את זה במוח הסתום שלך. אני יכול להבטיח לך שאחותך העומדת שם בפינה כבר הבינה את זה היטב..."

אבל פעם אחת אחותי באמת הוכיחה את חולשתי. חוש-הנגינה שלי לא היה מפותח מידי בילדותי (ובגלל סיבות ידועות הכישרון הזה לא התקדם אצלי הרבה עד היום). לכן, המלמד עבר אתי תקופה לא קלה כשלמדנו טעמי המקרא. פעמים רבות הוא שר באזני את "פשטא, מונח, זרקא" וכן הלאה – ואני בכל זאת לא תפסתי היטב את ההבדל בין שני טעמים דומים.

פעם אחת קרה שאחותי, תוך כדי משחק במסדרון, השמיעה חלק גדול מהטעמים לפי הסדר תוך דיוק בכל הניואנסים של הנגינה! כשהמלמד שלי שמע זאת, הוא הביט בי במבט-מוכיח ונד בראשו ברחמים. "אתה שומע?", הוא אמר לי בתוספת כינוי לא מחמיא, "הייתי מאחל לעצמי שתדע את הטעמים כמו אחותך הקטנה...".

לעתים קרובות היה קורה שידעתי היטב קטע גמרא, ואז פניו של המלמד שלי היו פשוט קורנות ועינו הבריאה ברקה, "רקדה" משמחה. "היום אתה חבר'המן אמיתי. אני מוכן שאביך או אפילו הסבא שלך יבחנו אותך את קטע הגמרא". דיבורים כאלה היו שיא של הכרה מצידו של המלמד. ברגעים טובים שכאלה הוא היה קורא לי בחיבה "היישוק", ואפילו הציע שלאט לאט 'אמתח' את השעון שלו. ולא היה זה סתם שעון! למרות העניות הגדולה שלו, ר' לייבע החזיק בירושה שעון עתיק עם שתי 'מפתחות' קטנים – אחד כדי 'למתוח' את הקפיץ והשני כדי לכוון את המחוגים.

היו עוד מקרים נדירים בהם ר’ לייבע היה בא ללימודים במצב רוח מרומם – זה היה כאשר במאכלו היה גם קצת "מליח". באותן שנים כבר לא ראו בעיירה פיסת דג מלוח אפילו "לרפואה" (אם כי משנים קדמוניות דג מלוח היה המנה העיקרית של משפחות עניות). אבל מזמן ניתן היה להשיג מעט "קאמסא" – סוג של דג מלוח כשר מהסוג הזול, וכל דג היה קצת יותר קצר מאצבעו הקטנה של ילד קטן, וזה כולל את הראש והזנב. היום שבו היה בעיירה "קאמסא", היה ממש מאורע, בעיקר בין הזקנים שחיפשו אחרי "מליח".

אחרי ארוחה כזו עם "קאמסא", ר' לייבע היה נוהג לקטוע את הלימוד ובטון חברי מבקש ממני להביא לו מים לשתיה: לא כוס, אלא ספל מים קרים מ"דייזשע” – חבית עץ שבה משפחות העיירה החזיקו את המים לשתיה שנשאבו מהבאר.

האמת היא שלא כל-כך התלהבתי מכך שלר' לייבע היתה ארוחה עם "קאמסא", כי בגלל מצב רוחו המשופר הוא היה מאריך את הלימוד איתי מעבר לשעות הקבועות. שכן תמיד היה מסביר לי שהתורה נמשלה למים ואם הגוף נהיה צמא כל כך בגלל דג מלוח קטן – "תוכל להבין, אפוא, כמה הנשמה היהודית צמאה להחיות את עצמה בלימוד עוד ועוד תורה!”

ר' לייבע למד איתי מספר "זמנים" חומש, תנ"ך און גמרא. הזמנים הלכו ונהיו יותר ויותר גרועים וקשים והפחד של ר' לייבע הלך וגבר. בעיר כבר נודע כי ר' לייבע הוא המלמד של נכד הרב, והוא חדל לבוא ללמוד איתי. אבא חלה מאד ונאלץ לוותר על העבודה שלו כמנהל-חשבונות ראשי – והבית נותר ללא פרנסה ואמצעים לשלם שכר לימוד. עד מהרה היינו מוכרחים לעזוב את העיירה ולעבור לעיר הבירה, למוסקווה. 

(תרגום מ"אלגעמיינער זשורנאל", תשס"ה)

ד' בכסלו תשע"ד