ב"ה יום שני, י"ג מנחם-אב תשפ" | 03.08.20
צילום: ר' גרשון גרא וארכיון שטורעם
הארנק נשדד אך כספו של הרבי נשמר ■ זכרונות

קטע של זיכרונות אוטנתיים מאת הרה"ח ר' מיכאל-יהודה-אריה-לייב הכהן ע"ה על שנותיה האחרונות של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש בימי הרבי הרש"ב ● מוגש בבואנו מכ"ף חשון, יום ההולדת של הרבי נ"ע
הרב משה מרינובסקי

בשנת העת"ר בקיץ בהיותי בן תשע הביאני אמי ז"ל לליובאוויטש, ונתקבלתי ללמוד – להחדרים – שנמצאו בביהמ"ד הנקרא 'גאלדעס מנין' אצל המלמד ר' יצחק, ושכרה אמי עבורי אוכל ולינה אצל ר' משה הסופר, וכעבור זמן עברתי לאכסני' אחרת בסמטא הסמוכה לנהר על יד הגן של תפוחים.

בשכונה ההיא היו כמה בתים ר' אבא דעם בתים-מאכערס אביו של הת' ר' חיים דוב לערמאן נ"י, והאכסני' שלי, ועוד בית א' ואח"כ הי' שטח קטן מגרש ריק, ואח"כ הי' הנהר, שם הבעה"ב של האכסני' הוא ר' אהרן יואל זילברבארד ושמה של בעלת הבית שעל שמה נקראת בפי כל האכסני' – חוה העניע, היא היתה משגיחה עלי, והי' לי שם טוב.

בבואי לליובאוויטש ראיתי את "החצר" כך הי' נקרא בפי כל חצר הק' שבתוכו גרים אדמו"ר נבג"מ, ויבדל לחיים בנו אדמו"ר שליט"א, ואת האולם הגדול הנקרא "דער גרויסער זאל" ומאות בחורי חמד לומדים והקול בוקע רקיעים.

ועוד הי' בחצר בית חומה הנקרא "דער מויער", שם למדו יותר ממאה נערים צעירים בשעורים אצל הראשי ישיבה, "דער דווניסקער" הר"ר יהושע ארש, והשני הר"ר שמואל באריסעווער ניסנעוויטש (אח"כ גיסו של אחי נ"י) תחת השגחתו של הר"ר יחזקאל הימלשטיין.

ועוד הי' בחצר הזה – ביהמ"ד של אדמו"ר הנק' "דער קליינער זאל". את כ"ק אדמו"ר הכרתי מקודם כי הנני זוכר אשר עוד בשנת תרע"ד לקחני אבי ז"ל על ר"ה אתו לליובאויטש (ואני אז בערך בן שבע וחצי) ובערב יוהכ"פ שהי' מנהג לקחת לעקאח מהרבנית והוליכני אחי נ"י להרבנית הזקנה הנק' "דיא אלטע רביצן" רבקה נ"ע להתברך מאתה ולקבל לעקאח, ונתנה לי לעקאח וברכה אותי זאלסט זיין א גוטער און א פרומער [שתהי' טוב וירא-שמים].

שם, על האכסניא של חוה העניע שהיתה נחשבת מהאכסניות העשירות והחשובות, היו עוד בחורים ונערים מתאכסנים, חלק מהם רק אוכל וחלק גם לינה, והנני רושם את אלו שהנני זוכר.

א. אלי' יאייכיל [סימפסון] מבאברויסק. ב. אחיו גרשון יאייכיל. ג. חיים פולנר מקאראלעוויץ, ד. לייבע מליאזנע בן השו"ב. ה. אחיו אינני זוכר שמו. ו. אלי' קאפיל קאפלאן מבאברויסק, ז. הלל אלטשולער מבאברויסק. ח. יוחנן גורדון מדאקשיץ. ח. זלמן קלימוביצער – פלדמן. ט. יעקב ראמענער גו"א, ועוד כמה.

בשנת תרע"ו בהתחלת החורף – כמדומה תיכף אחר חג הסוכות – בהיותי כנ"ל לומד בחדר בליובאוויטש, והנה שמועה יצאה בין הנערים אשר אדמו"ר וכל משפחתו עוזבים את ליובאוויטש ונוסעים עתה, וצריך ללכת זעגענען זיך [להפרד] וכל התלמידים ואני בתוכם רצנו והגענו להחצר, והנה עוד מעט הם נוסעים, ואדמו"ר נבג"מ יושב על הפאיטאן – מרכבת נוסעים מרופדת – ומקלו בידו הק' און זעגנט זיך מיט יעדערין [ונפרד מכל אחד] ומנענע בראשו הק' ואומר זייט גיזונעטרהייט [היו בבריאות] ולווהו כל העיר ממש, ואנו הנערים רצנו אחרי השיירא של העגלות עד לרחוב זארעציע אשר דרך שם נוסעים לעיר רודניע לתחנת הרכבת.

כמדומה בחורף ההוא נחלתי ל"ע במחלת סקארלאנטין [שחפת] ל"ע והייתי חולה מסוכן, וכל הבחורים אשר גרו באכסני' זאת ברחו בשביל זה, ואחי נ"י טיפל בי וגם דודי ר' ליב ובתו גוטע מרודניע באו לבקרני, ואח"כ באה ממאסקווע אמי ז"ל ובחסדי השי"ת הובראתי, ואמי לקחה אותי הביתה למאסקווע.

ואחרי חג הפסח נסעתי בחזרה לליובאויטש ולמדתי אצל המלמד דער מענער ואח"כ נתקבלתי להר"מ ר' יהושע ארש שנק' דער דווינסקער ולמדתי בתוך החומה שהיתה בתוך החצר.

ועל ראש השנה תרע"ז, ע"פ בקשתו של אבי ז"ל, לקחני התמים ר' שלמה חיים [קסלמן] זיטאמיער עמו לאדמו"ר לסלאווינאסק. ובבואי לשם מצאתי שם את אבי ז"ל ואת אחי נ"י שבאו לאדמו"ר. אחרי החגים נסעתי בחזרה ללמוד ובחורף ג' שבט תרע"ז היתה חתונת אחי עם ב"ג רבקה תי' בליובאוויטש והחתונה היתה ברוב פאר ונמשכה שבוע שלימה.

אינני זוכר באיזה שנה הי' זה. בא אבי ז"ל לליובאוויטש וסיפר שהמצב הוא קריטי מאוד, שהגרמני עומד בקרוב להכנס לליובאוויטש כי החזית היתה קרובה וכל יום היו חוטפים אנשים ברחובות העיר לחפור חפירות – אקאפעס – מסביב להעיר להתגונן.

ולקח אבי ז"ל את כל תלמידי החדרים והשיעורים עם מוריהם, ונסענו אל עיר אריאל, ושם הסתדרו בהביהכ"נ. שם הכרתי את החסיד ר' יעקב שימילעוויטש ואת השו"ב התמים ר' יעקב פאנטילעאב. ואני לא נשארתי באריאל ואבי לקחני הביתה למאסקווע, ושם למדתי בביהכ"נ ברח' מאלע ארדינקע עם מלמד א' מהפליטים, ואח"כ נסעתי לעיר דייטראו שעל יד מאסקווע ושם למדתי עם מלמד א' גם מהפליטים.

בזמנים ההם היו המהפכות ברוסיא. מקודם בחורף תרע"ז שהורידו מכסא המלכות את הצר הצורר ניקאלאי השני, וכעבור בערך 9 חודשים נעשה מלחמה פנימית בין המהפכנים גופא והיתה מהפכה שני' שהשלטון תפסו האדומים – באלשביקעס – ואדמו"ר נבג"מ גר אז ברוסטוב על נהר דן.

ואחרי המהפכה השני' התחלקה הארץ, כי בדרום רוסיא היו הלבנים – דיא ווייסע – ובמרכז רוסיא היו האדומים ונלחמו זה בזה. ובקיץ תרע"ח הי' כעין הפסקה להמלחמה והי' היכולת אבל בקושי ובסכנה לעבור ממדינה למדינה היינו ממרכז רוסיא לדרום, היינו שהי' היכולת לנסוע לרוסטוב לאדמו"ר.

בשנת תרע"ח, ביום כ"ב תמוז, יום היא"צ של זקני החסיד ר' רפאל נחמן ז"ל, לאחר שהיה כבר האפשרות לנסוע לאדמו"ר, יצאנו ממאסקווע אני ואבי ז"ל לנסוע מעבר לגבול למדינה אוקראינה ומשם לרוסטוב.

והיו אז כמה מקומות – גבולין – שדרך שמה היו עוברים הגבול בין הלבנים והגרמנים מצד א', ובין הבולשיביקים מצד הב'. ונסענו אני ואבי עם הרכבת עד הגבול, שהי' כמה תחנות אחרי העיר קורסק. מה הי' הגבול? זה הי' שטח הפקר בערך של ט"ו או כ' קילומטר, והשטח הזה הי' הכי מסוכן שלא הי' שם שום שלטון לא מאלה ולא מאלה ושמה לא הלכה הרכבת והיו עוברים או ברגל או בעגלות ושכרנו עגלה לעבור השטח הזה. והעגלה שלנו עברה כל השיירא עד שהיתה רחוק מאחורי' מכל העגלות, והנה פתאום התנפל שודד – חיל רוסי – והי' בלי נשק, וחטף מאבי הארנק – הבומאזניק – עם כל הכסף שהי' לו ואבי רדף אחריו ולא השיגו. בינתיים הגיע השיירא ועזרו כמה גויים צעירים מהנוסעים לאבי עד שתפסוהו להשודד, אבל מהארנק נעלם כבר הכסף ע"י התושבים גופא שהיו ג"כ גויים – אבל ע"פ נס שהי' שם טמון ועטוף כסף של אדמו"ר נבג"מ, והכסף הזה לא השגיחו בו ונשאר זה.

הכסף הזה שהי' לאבי הוא כך:

פעם ברוסטוב בי"ט כסלו או בפורים במסיבה בשולחן עם אדמו"ר נבג"מ, אמר אדמו"ר שהוא צריך כסף על עניניו הק' (אחרי הסתלקות אדמו"ר נבג"מ קרא זה אדמו"ר שליט"א בשם קופת רבינו), ולקח סכום כסף ושם זה במעטפה, ואמר מי שיתן כל כך היינו הסכום שכוונתי יהי' זה בשבילו. והתחיל זה לאמר אני נותן ח"י פעמים אזייפיל [ככה], וזה 20 פעם אזייפיל, וכו' וכו'.
ואבי ז"ל אמר איך גיב צעהן מאל אזייפיל [עשר פעמים ככה], והשיב אדמו"ר נבג"מ און פאר אייך [בשבילכם], פירוש שהוא כוון להסכום שחשב אדמו"ר, ונתן לו אדמו"ר הכסף והי' שם 200 רובל קערענקעס (מין כסף כזה) ואמר אבי ז"ל, אין לי אתי כ"כ כסף לשלם, כי הי' צריך לתת לאדמו"ר ב' אלפים רובל, והשיב אדמו"ר: איר זייט בא מיר א בטוח, איר וועט מיר אפשיקן [אתם נאמנים אצלי, תשלחו לי] וזה הכסף נשאר שלם בהארנק בזמן שגזלו ממנו יתר הכסף שהי' שם.

ועברנו את השטח ובאנו לגבול אוקראינה והעיר הראשונה שבאנו היתה בעלגורוד (הסמוכה לחרקוב 75 קילומטר), והיינו שם על אכסני' אצל משפחת מנוחין שבנם למד בליובאוויטש. משם הגענו לחארקוב ואח"כ נסענו לעיר קרעמענטשוג.

(רשימת הזיכרונות המלאה הופיעה בספר "לב הארי", תשס"ט)

כ' בחשוון תשע"ד