ב"ה יום חמישי, י"ז כסלו תשפ"א | 03.12.20
אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: ארכיון
זכרונות מלאי געגועים מה"חב"דניצע של דוקשיץ"

בשבת לפנות ערב, לאחר תפילת מנחה, כאשר בחצר בית הכנסת כבר החל להחשיך, היו כמה מנינים של יהודים מתאספים ב"חב"דניצע" ור' לייב נהג לחזור חסידות. ידיד של ר' לייב, חבר צעיר ממנו משנות הישיבה בליובאוויטש, ר' יוחנן [גורדון] השוחט, היה "אומר ניגון" לפני המאמר שנועד להכין את האווירה לר' לייב שישב בראש השולחן, כפוף יותר מתמיד, ובמצח חרוש קמטים ויד על העיניים התנענע אנה ואנה, לפי לחן הניגון ללא מילים שר' יוחנן שר
ניסן גורדון

רק פעמיים בשנה היה ר' לייב, הרב החסידי של העיירה שלנו, עולה על הבימה כבעל-דרשן.

בשבת תשובה ובשבת הגדול.

במהלך כל השנה הוא רק חזר חסידות מידי שבת לאחר תפילת מנחה ב"חב"דניצע" של בית הכנסת. ה"חב"דניצע" היתה מעין בית-הכנסת קטן שהיווה תוספת לבית הכנסת הגדול. והשם נובע מכך שבבית-הכנסת הקטן, נהגו חסידים להתחב"ד בתפילה שעות ארוכות בהתבודדות ולשיר את הגעגועים הנשמתיים שלהם לאין סוף באמצעות המילים שבסידור.

בשבת לפנות ערב, לאחר תפילת מנחה, כאשר בחצר בית הכנסת כבר החל להחשיך, היו כמה מנינים של יהודים מתאספים ב"חב"דניצע" ור' לייב נהג לחזור חסידות. ידיד של ר' לייב, חבר צעיר ממנו משנות הישיבה בליובאוויטש, ר' יוחנן [גורדון] השוחט, היה "אומר ניגון" לפני המאמר שנועד להכין את האווירה לר' לייב שישב בראש השולחן, כפוף יותר מתמיד, ובמצח חרוש קמטים ויד על העיניים התנענע אנה ואנה, לפי לחן הניגון ללא מילים שר' יוחנן שר.

כאשר הניגון הסתיים, ר' לייב הפך להר געש שיורה להבה אחת אחרי השניה. ללא הרף. לא כל היהודים שישבו בחשיכה ב"חב"דניצע" הבינו את דבריו של ר' לייב, אבל כולם ראו במוחש שהוא עצמו יודע די טוב מה הוא אומר, וכל מילה שיוצאת מפיו היא כניצוץ בוער.

חזרת המאמר בשבת לפנות ערב היתה ההופעה הפומבית היחידה שלו בפני יהודי העיירה. אם יהודי היה רוצה לשמוע דרשה בשבת לפנות ערב אחרי התנומה, הוא הלך לבית המדרש של המתנגדים, שם הרב היה דרשן עם כל המאפיינים של נאום. שם בבית המדרש הרב היה אפילו נואם פעם אחת בשנה, ב-3 במאי, בפולנית לכבוד יום השחרור הפולני, ובאותה שעה היו באים לבית הכנסת נציגים פולניים רשמיים, לראות איך היהודים מתפללים למען פילסודסקי.

אבל שר' לייב יעלה על בימה כדרשן - מאן דכר שמיה. הרי כדי לומר דרשה מוכרחים לרדת אל השומעים ו'ללעוס' בשבילם כל מאמר וכל רמז, וזה לא התאים לאישיות של ר' לייב. הוא היה בעיקר חסיד, ואפילו העובדה שנהיה רב גם היא לא היתה משום שבחר לעצמו את הרבנות כקריירה, אלא בגלל שהיה חסיד והרבי (הריי"צ נ"ע) ציוה עליו בשמחת תורה תרפ"ב, בשולחן החג ברוסטוב, לנסוע לדוקשיץ ולהפוך לרב.

בתקופה הראשונה, אפילו בבית הכנסת החסידי שאליו הוא בא להתפלל לא רצו לקרוא לו לעלות לתורה בתואר הרב, אבל כיון שהרבי הורה לו להיות רב, הוא עמד בתוקף על התואר הרבני.

בליבו הוא בוודאי חשב שהרי הגבאי שלא רוצה לקרוא לו בתואר הרב צודק, אבל הוא היה חוזר ואומר לעתים קרובות כי כאשר הרבי הורה לו לנסוע ולקבל את הרבנות בעיירה, הוא הוסיף את המילים "זנאי פאנו" (דע מיהו בעל הבית) ...

במקום לדרוש בפני הציבור, ר' לייב נהג להתפלל באריכות בינו לבין עצמו.

יום יום הוא היה נדחק במקומו מאחורי ארון הקודש וכשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין נוהג היה להתרומם ולעוף מתוך העיירה הקטנה, הענייה המוקפת הגויים, אל הרקיעים הגבוהים, באמצעות שני הכנפיים שלו, הגדפין של אהבה ויראה שעוד בבחרותו בליובאוויטש העניקו לו שם כאחד מיחידי הסגולה. לפי אחד הנוסחאות, הרבי הרש"ב נ"ע אמר שכל תומכי תמימים היתה כדאית בשביל לייבע אחד, וכל השאר כולו ריוח... ולפי נוסח אחר הרבי אמר שלייבע הוא בינוני של ספר התניא, עליו נאמר "לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" (תניא פרק יב).

האם יתכן, אפוא, שיהודי כזה יעלה על הבימה כמגיד, ילבש טלית ויישא דרשה?

ואולם כאשר כבר נבחר רשמית בבחירות, וספרי הרישומים כבר היו בביתו, הרי כחסיד הוא ראה הכרח לדרוש בפני הציבור. ככל שהדבר יהיה קשה, הרי ללא דרשה בשבת הגדול למישהו עוד עלולים ליפול ספיקות בדבר רבנותו, וממילא הרי זה ספק האם הוא ממלא את השליחות של הרבי להיות רב.

דרשה בפני הציבור היא בוודאי לא דבר יותר גרוע מללכת לקבל את פני הפקיד שהגיע מווילנא – טען ר' לייב בינו לבין עצמו שבועות לפני פסח.

וגם ר' משה יעקב, ה'בעל-הבית' הנכבד בעיירה שבאותו היום שהפקיד הגיע לביקור הראה לר' לייב איך קושרים עניבה, והוא עשה זאת לראשונה בחייו, גם ר' משה יעקב שכנע אותו לדרוש באותו שבת הגדול ראשון לאחר הבחירות שהתנהלו תחת ההשגחה של הממשלה הפולנית ור' לייב יצא מהן בניצחון גדול.

למרות העניות והמסכנות, העיירה היתה נתונה במחלוקת חריפה סביב כסא הרבנות, מי יהיה הרב הרשמי. מאז שר' לייב הגיע לעיירה עדיין לא היה לו יום אחד של שקט, ללא עגמת נפש וללא מחלוקת. זה הגיע להכאות בין יהודים בעת התפילה בבית הכנסת. זלזולים וחירופים היו תופעה יום יומית והעיירה נחלקה לשני מחנות שנקראו על שם שני הרבנים. היטלר ימח שמו כבר עמד על סף מסע הדמים שלו ורקם את התכניות להשמיד את העם היהודי רחמנא ליצלן. אבל בעיירה בערה אש המאבק על הרבנות ומי יהיה הרב שיזכה להכרה של ממשלת פילסודסקי.

באותו שבת הגדול ר' לייב עלה על הבימה, עם טלית על כתפיו, וללא כל הכנות והקדמות התחיל לומר במהירות את דיני הגעלה וליבון. כיצד להכשיר את הכלים לפסח, איזה כלים צריך ללבן באש ואיזה כלים די להגעיל במים רותחים בחבית שהוצבה לפני פסח בבית הטהרה בשיפולי העיירה.

לפתע הוא קטע את הדברים ולאחר הפסקה קצרה של כמה דקות, עצם את העיניים, כמו בעת חזרת חסידות, והתחיל לומר:

- רבותי, במשנה הראשונה במסכת פסחים נאמר "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה"... אצל הזולת לא הכניסו שום דבר, ואין צורך לבדוק את החמץ אצלו; כל אחד צריך לחפש חמץ אצל עצמו...

הוא דיבר עוד כמה דקות על המשמעות הסמלית של חמץ וביעור חמץ, של חיפוש הרע וביעורו, אבל חזר מיד למשנה הראשונה וסיים את הדרשה.

למרות שהיה אחת משתי דמויות מרכזיות במחלוקת, הוא תמיד חש עצמו כמי שנמצא ביריד זר. לשם מה הוא זקוק לספרי הרישום, כאשר לפרנסתו די לו במעט השמרים שהרבנית מוכרת?... למה לו העול של לבישת טלית בשבת הגדול לפנות ערב ונשיאת דרשה, בעוד שהוא יכול באותה שעה לשבת ולעיין בספר?... איזה תועלת יש לו מהניצחון בבחירות, כאשר העיירה קרועה 'על סכינים'?

הוא היה יהודי שבדק חמץ כל השנה. משהו חמץ היה אצלו תמיד בבל יראה ובל ימצא.

אבל הוא בדק חמץ אצל עצמו, לאור הנר שזרח מהנשמה הפרטית שלו, הנשמה שאחרי עשרים שנה בעיירה עלתה על קידוש השם בתקופת הפסח של שנת תש"ב, כאשר הנאצים השמידו את כל העיירה.

בספר זיכרון לעיירה שהופיע בתל אביב לפני שלוש שנים, שיצא לאור על ידי המעטים ששרדו ובני הנוער לשעבר שהתקלקלו ונסעו לארץ ישראל לפני שהאש העולמית הוצתה, הכותבים מוסרים גם את הדרשה האחרונה שר' לייב השמיע בפני יהודי העיירה:

- "בפוגרום השני ניספו 350 בני אדם ביניהם הרב ר' לייב שיינין, שלא הסתתר והרוצחים פגשו בו מתפלל בטלית ותפילין. כאשר הוציאו אותו הוא אפילו נתן ביטוי לשמחה שלו על הזכות למות על קידוש השם, כנראה שהוא, נעבאך, ירד מדעתו. מספרים שלפני מותו הוא רקד ושר "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"...

הטעות שיש לתקן היא שהוא לא ירד מדעתו אלא התעלה, כי ר' לייב בדרשתו האחרונה הגיע לאהבת השם בדרגה של ר' עקיבא בשעתו ששאף וציפה "מתי יבוא לידי ואקימנה".

מאחורי ארון הקודש, המקום שבו הוא התפלל שעות ארוכות, היתה נשמעת לעתים קרובות חריקת שיניים שסייעה בידו להשאר בדרגת המוחין ולא להיכנע לביטוי גלוי של התפעלות. הוא בער מבפנים, בתוכו. והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל.

אבל ליד קבר ההמונים הוא חש שזו ההזדמנות האחרונה והוא קרא את ה"ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" בקול רם. וגם זה, כמו רבי עקיבא שהשיב את נשמתו ב"אחד".

(את המאמר על הרב החסידי של דוקשיץ, העיר בה נולד וגדל בילדותו, פרסם ר' ניסן גורדון ע"ה ב"אלגעמיינער זשורנאל" לפני ארבעים שנה, בי"א ניסן תשל"ג).

ד' בניסן תשע"ג