סתיו 1943. חומה גבוה מקרשים ושלוש שורות של גדר תיל מבדילים כמה מאות בני אדם והעולם שמסביב.

בחוץ משתוללת מלחמה איומה שמקיפה את כל העולם. אירופה הפכה לבית מטבחיים גדול. מיליוני בני אדם גורשו מבתיהם ונטלו את מקל הנדודים בידיהם. יישובים שלמים נמחקו מעל-פני האדמה, וכל יום מפסיקים לפעום אלפי לבבות צעירים. כולם עוקבים אחרי הדיווחים משדות הקרב. לא מסתפקים בעיתונים; מידי כמה שעות הרדיו מביא דיווחים טריים על החורבן הגדול שפרש את כנפיו על האנושות.

מאחורי החומה הגבוהה נמצא מחנה העבודה אוסלוג בעיר סאליקומסק שנמצאת בחלק האירופי של הרי אוראל. כמה מאות האסירים לא נשלחים לעבודה; הם שוכבים כל היום על הדרגשים ומספרים לעצמם סיפורים ישנים.

האסירים מחכים לתורם להישלח לסיביר. כאן הם "פטורים" מהמרוץ אחרי הרדיו כי פשוט אין במקום רדיו. בחוסר סבלנות מחכים לעיתון, שמגיע מפעם לפעם באיחור גדול, וכך מתוודעים בכל זאת למה שקורה בעולם.

כל יום מגיעים אנשים חדשים, ששייכים לקטגוריות שונות: אנשים שפוטים שזה עתה הגיעו מהחופש ועכשיו הם נשלחים למחנה לשאת את גזר הדין; אסירים עם "ניסיון" שצריכים גם להישלח לסיביר וגם אזרחים פולניים לשעבר, בעיקר יהודים, שמשתחררים מהמחנה – לפי הסכם בין הממשלה הזמנית בפולין וממשלת ברית המועצות.

הצריף הגדול מחולק ל"רפובליקות" שונות. בפינה אחת יושבים יהודים, בשנייה – רוסים, בשלישית – אוקראינים וברביעית עמים ממרכז אסיה, בעיקר אוזבקים.

הבאים מחדש מתאקלמים די מהר. כל אחד מתקבל בעניין בקבוצה שלו. רוצים להגיע דרכו לחדשות כלשהן.

קבוצה מיוחדת יוצרים "המדוכאים". הם לא מדברים עם אף אחד ויושבים כל היום בודדים על הדרגשים.

ב"רפובליקה" של היהודים חג. בחור צעיר מפולין קיבל את מסמך השחרור. כל הצריף מתרומם (חוץ מ"המדוכאים") והיהודים מלווים אותו עד השער. עומדים שם שעה ארוכה, עד שהחייל בפתח "מזכיר" שצריך לחזור לצריף.

והנה קרה שאחד החדשים ב"רפובליקה" היהודית הוציא מתיקו סידור עם תהלים. בדרך כלל שרר בצריף הגדול שקט. כל השיחות התנהלו בלחש. אבל הסידור שם קץ לשקט. בדמעות בעיניים אמר היהודי פרק תהלים בקול, ולאחר מכן הסידור עבר מיד ליד. גם בשאר ה"רפובליקות" התעניינו: מה קרה כאן?

מה"רפובליקה" במרכז אסיה יצא לפתע אחד, באמצע שנותיו; הוא הגיע בריצה אל הקבוצה היהודית והתחיל לנשק את הסידור. התברר שה"אוזבקי" הוא בעצם יהודי בוכרי. הוא דובר טדז'יקית ואוזבקית, אבל גם עברית רצוצה, בה הוא הצהיר שהינו יהודי.

"המדוכאים" נותרו לשבת כל אחד בפינתו, ובכל זאת היה אפשר להבחין שגם אצלם הסידור עורר סקרנות.

פתאום קם אחד מ"המדוכאים", אדם שכבר הגיע לשנות השישים שלו וביקש את הסידור לרגע. הוא לוקח אותו ביד, מביט בו מכל הכיוונים, מדפדף בסידור ודמעות נשפכות מעיניו.

"עשרות שנים לא החזקתי סידור ביד" – הוא ממלמל. הוא מביט בסידור, שוקע בהרהורים לזמן מה ואחר-כך אומר:

"אספר לכם מי אני: לפי השכלתי אני כלכלן. עוד כשהייתי סטודנט, התנתקתי מבית הורי. התייצבתי כולי בשרות המהפכנים. אחרי המהפכה הבולשביקית, התמניתי ליושב ראש ועדת הביקורת במטה המרכזי של הארטילריה. העוזרים שלי היו גנרלים לשעבר אצל הצאר ולעתים קרובות השתתפי בישיבות בנהגתו של ל' טראצקי. עם סיום מלחמת האזרחים החזקתי בתפקיד בכיר בהנהגה המרכזית של ברית המועצות, אבל כאשר סטאלין החל לבסס את משטרו והתחילו "טיהורים" המוניים, הייתי אחד הקרבנות הראשונים. שפטו אותי לחמש שנות מחנה-ריכוז. אחרי 'ישיבה' של חמש שנים, נתנו לי חמש שנים נוספות. כמו שאתם רואים, אני יהודי עקשן ואני עדיין בחיים, אבל אני כמעט בטוח שכאשר חמשת השנים יסתיימו, ימצאו עלי עוולות חדשות. סטאלין לא מעוניין שאנשים שיודעים על ההשפעה של טראצקי על לנין – שהיתה הרבה יותר גדולה מזו של סטאלין – יהיו חופשיים. מן הסתם אשאר במחנה עד אחרית שנותיי.

"אני יודע שרבים מכם מחכים לסידור, אבל אני מבקש מכם: השאירו אותו זמן-מה בידי, אני רוצה לשוב מעט לימי נעוריי, לבית אבא...".

ודמעות נגרו על לחייו...

(תרגום מ"די אידישע היים" כסלו-טבת תש"ל).