"יום יבוא ותבין"...
בפרקים הקודמים ראינו כיצד מתגלגלים סיפורים מרבי אל רבי, ועתה נשוב ונראה את גלגוליו של סיפור שלא היה ולא נברא.
בימי בראשית של העתון 'כפר חב"ד', בשלהי תש"מ, התפרסם שם (בגל' 5 עמ' 30) הסיפור דלהלן, שהוגדר כ"סיפור קצר";
ר' ז. (כיום תושב "קראון הייטס") נקרא לשורות הצבא האמריקני בשעת מלחמת קוריאה, וכשנכנס לרבי לקבל את ברכתו קיבל גם "הוראה – עצה": "בהיותך בצבא, השתדל בכל מאדך להקפיד ביחוד על... נטילת ידים לפני האוכל". והוא "כחסיד, לא שאל שאלות גם אם בשכלו הוא, לא הבין במיוחד את הקשר בין מלחמה לבין נטילת ידיים דווקא".
במהלך המלחמה, באחד הבקרים, הציק לו הרעב ביותר (אחרי כמה ימים שלא סעד את לבו מחוסר מים לנטילת ידים), ואחרי שוטטות של כמה שעות וקילומטרים רבים מצא סוף סוף מים. בטרם סיים את סעודתו שמע פיצוץ מחריד, וכשחזר לבסיס ראה שלא נותר אפילו זכר קלוש לא מהבסיס ולא מהלוחמים. "הוא נותר היחידי, יחידי ממש... ואז לפתע... הבין הכל..."
בקובץ "בדידי הוה עובדא" חלק שני (מערכת 'ופרצת', תשנ"א, עמ' 12-11), מסופר סיפור זהה על חייל בצבא האמריקני, שומר תורה ומצות, סרן ראובן גולדברג, ששירת במדבריות קוריאה בזמן המלחמה שם [חזרנו על כל ה"ביכער" ולא מצאנו מדבר בקוריאה]. ומחמת שנצטווה ע"י הרבי להיזהר בנטילת ידיים, שוטט רעב וצמא במרחקים עד שמצא באר מים בכפר נטוש, נטל ידיו לסעודה, ותוך כדי כך הפציצו מטוסי האויב את המחנה שלו. "ראובן גולדברג, היה הנפש היחידה שנשארה באיזור".
גירסה מתקדמת יותר נדפסה בס' "רבותינו נשיאינו" (רשת אהלי י"י, תשנ"ב, עמ' 274-263), בשם "בודד בישימון". את הגירסה הזו "סיפר הרב זלמן ז., המתגורר כיום בשכונת קראון-הייטס בברוקלין, הוא היה בעצמו 'גיבור הסיפור' וכל הפרטים אירעו אתו אישית". ניכרת זיקה בין נוסח זה לבין הנוסח הראשון, אלא ששם היה זה "סיפור קצר", ואילו בגירסה הנוכחית כנפי הדמיון ממריאות לשחקים אשר לא ידענום עד כה.
זלמן זה הוא בן למשפחה חסידית שדם חסידי זורם בעורקיו, "בעל קומה תמירה וכושר גופני מעולה" לפיכך גוייס גם הוא למלחמת קוריאה. גם הוא שמר על מצות הרבי "להקפיד על נטילת ידים לפני הסעודה", וגם הוא צעד במרחבי הישימון הקוריאני עד שמצא מעיין מים הנובע מבאר [מה זה?!]. נטל ידיו ואכל, שקע בהזיות, האריך בברכת המזון, ואז נשמע הפיצוץ האדיר שבישר רעות. רק כשהגיע זלמן לשער המחנה ונכנס פנימה [תיאור מגוחך לאירוע טראגי], ראה שבעצם אין מחנה ואין חיילים. "אחד ויחיד נשאר מכל היחידה – הוא עצמו".
הגירסה הבאה נערכה ביתר התחשבות ותשומת-לב למציאות, והיא הנדפסת בספרון "יום יבוא ותבין" (צא"ח, ל"ג בעומר תשנ"ו). הפעם מסופר על חייל ששמו (איך לא?) "דייוויד", גם הוא מקראון-הייטס, אלא שבגלגול הנוכחי הוא בן למשפחה דתית-מודרנית. הוא כבר סיים את לימודיו בביה"ס התיכון ועמד להיכנס לפקולטה למשפטים באוניברסיטה.
גם הוא נשלח למלחמת קוריאה, וגם אותו ציוה הרבי שיקפיד על נטילת ידיו לסעודה. ההמשך ידוע: הוא חיפש מים במרחקים "בין ההרים" ומצא את הבאר שבכפר הנטוש, נטל, בירך, אכל וכו', ובדרכו חזרה הבחין במטוס שהפציץ את המחנה. "המחנה כולו הושמד וכל חבריו נהרגו". "נצלתי רק משום שיצאתי לקיים מצות נטילת-ידיים" הבריקה המחשבה במוחו של דייוויד.
"זהו סיפור אמיתי, שהתפרסם בשעתו בעיתוני ארצות-הברית" מבטיח לנו הסופר.
אף שבדרך-כלל קשה לתת אימון בדברים הנכתבים בעיתונים, אבל במקרה זה הייתי מאמין אפילו לעיתונים, אילו רק ידעתי באיזה עיתון נתפרסם סיפור זה, ומתי.
אך כל עוד לא נחשפו עיתונים אלו, נוטה אני להאמין שכל הסיפורים הללו הם גלגולים שנתגלגלו מן המקור הבא:
בשנת תש"ה יצאו לאור (ע"י המל"ח בברוקלין) חוברות קטנות לילדים, באנגלית, בשם "שעורי למוד הדת" (של"ה), ובעמוד האחרון של כל חוברת נדפס סיפור מצוייר – קומיקס – בהמשכים (מובן מאליו שסיפורים אלו אינם מתיימרים לשקף אירועים שנתרחשו במציאות). הסיפור הראשון הוא אודות דייב [ולהלן: דייוויד], חייל דתי מברוקלין, הנוחת עם צבא ארה"ב בחודש יוני
[1944] על אדמת צרפת ההולכת ונכבשת ע"י צבא הנאצים.
בחוברות 8-7 מסופר כדלהלן: דייב וחבריו ישבו לפוש באמצע פעילות קרבית. דייב, שמעולם לא אכל קודם שיטול ידיו במים, אזר אומץ ויצא לחפש מים. נטל ידיו ואכל, ובשעת ברכת-המזון התקיף טנק נאצי את כתתו והרג בהם עד אחד. דייב לבדו התגבר על הטנק באמצעות רימון-יד, והדבר עשה לו כותרות בעתונות ארה"ב. "אלמלא נטילת הידיים לא הייתי נשאר בחיים" מסיים דייב את הסיפור.
הדמיון הרב לגלגוליו המאוחרים של הסיפור, אינו מותיר מקום לספק מהיכן נובעת ההשראה לסיפור על החייל היהודי ר' ז. – ראובן גולדברג – הרב זלמן ז. – דייוויד, ש"התרחש" כעבור כעשר שנים במלחמת קוריאה.
להלן "תיעוד" האירועים במלחמת העולם השניה (בשחור-לבן), ובמלחמת קוריאה (בצבעים). ניתן להגדיל את הקטעים על ידי לחיצה.
לכניסה להקדמה לחצו כאן, לכניסה לפרק א' לחצו כאן, לכניסה לפרק ב' לחצו כאן, לכניסה לפרק ד' לחצו כאן, לכניסה לפרק ה' לחצו כאן
סחטין.
ת"ח לכותב הנכבד ולכבוד האכסניה. חזקו ואמצו.
אולי יכולים לברר אצלו?
פרק חזק ביותר.
אני ממתין כבר לפרק הבא. ישר כח.
ועכשיו.... בבקשה... "הנר החמישי" מה אפשר לשמוע על זה?
וגם, אפשר לברר ולפרסם תגובתו של הרב ז.?
גם כך יש היום יותר מידי "סיבות" שלא להאמין.....
אולי כדאי לכתוב על דברים שמוסיפים אמונה ובטחון .....
מספיק לך שתקרר יהודי אחד ולא שווה כל ה.......
שנזכה כבר להתגלות המשיח לעין כל, אז ייראו כולם בגילוי כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו.
הערת המערכת (ל-15 ול-13): עיין בהקדמה לפרויקט הסיפורים:
http://www.shturem.net/index.php?section=artdays&id=292&lang=hebrew" target="_self">http://www.shturem.net/index.php?section=artdays&id=292&lang=hebrew
בחייך.
אשריך, רבי יהושע הפוקח עיני אנ"ש. המשך להאיר ולהבהיר בעוד פרקים בסדרה החיונית והמאלפת.
במילים אלו אני משמש כפה לעוד רבים שדיברו עמי ואמרו את הדברים באותו להט. איני בטוח שלא כולם נמנים עם המגיבים ולכן כה חשוב לי לאומרם כאן.
בשעתו הוא אמר את השם של הבחור שאתו היה הסיפור. השם פרח מזכרוני.
הנקודה היא:
כאלו סיפורים וודאי היו למכביר, אולי לא כל כך "מופתיים" ומלאי דראמה, אבל אנשים שניצלו בזכות קיום מצוות ואף נוכחו בכך - ודאי שהיו לא פעם ולא פעמיים.
הסיפור עם כל פרטיו, כנראה שרק "משל" הוא, אבל שוב, הנמשל אכן היה הווה ויהיה.
לא כדאי לקדש את האגדות, אבל כדאי להמשיך ולספר אותם, זה וודאי טוב ומועיל, מחזק אצל הילד את חשיבות ההקפדה על קוצו של יו"ד.
ולדעתי מותר לומר לילד שיתכן והסיפור רק אגדה, אבל העניין נכון ואמיתי עד למאוד מאוד.
בימינו מספיק לראות את שם הכותב בכדי לדעת כמה אחוזים (מינימום בוודאות) מהסיפור הם פרי דמיונו. אני באופן אישי מדלג על כל סיפור פרי עטו של אחד הסופרים בני ימינו לאחר שהספיקה לי קריאה של סיפור אחד מפרי עטו המוכיח מתוכו את הדמיון הפורה (שאין לו אחיזה במציאות).
כמו"כ ישנן הוצאות ספרים שונות (ומשונות) המסוגלות באופן מיוחד להו"ל ספרים הרוויים בסיפורים שאף-אם-אולי יש בהם גרעין חסידי כלשהו, הוא קבור עמוק עמוק בין שורות הדמיון של הסופר.
בעבודה זו היא מספרת, שמישהו נכנס אל הרבי לקבל את ברכתו לפני נסיעתו לשרת כחייל במלחמת קוריאה. הרבי אמר לו שישתדל להיזהר במצוות ככל האפשרי.
פעם, כשהתכוננו לאכילה, נזכר שצריך ליטול את ידיו והלך לחפש מים. כשחזר, מצא שחבריו נהרגו מפצצה שנפלה עליהם באותה שעה. אמר החייל שהצלתו היתה בגלל ששמר את עצתו של הרבי להיזהר במצוות.
הפרופסור שבדק את העבודה העיר, שמעשה דומה התרחש (להבדיל), עם גוי שעזב את הג'יפ שלו לעשיית צרכיו, וכשחזר, ראה שחבריו נהרגו מפצצה שנפלה על הג'יפ. ובטח – סיים הפרופסור – גם לאותו גוי היה לכך הסבר משלו.
כשקרא הרבי את הערתו של הפרופסור הגיב בבת שחוק: הרי הוא אפיקורס!
הכותבת הגדירה את הסיפור כ"פולקלור". ובצילומים הנלווים לסיפור רואים שהרבי שינה מ"פולקלור" ל"סיפור".
לפי אותה גירסה אמר הרבי לחייל להשתדל להיזהר במצוות ככל האפשרי ולא דיבר עמו ספציפית על מצות נטילת ידיים; החייל לא שאל לפשר ההוראה, וכמובן שהרבי לא השיב לו "יום יבוא ותבין". החייל עצמו הוא זה שנזכר טרם אכילתו שעליו להקפיד ולמצוא מקום ליטול את ידיו, כנראה מכוחה של הזהירות במצוות שקיבל על עצמו בעצת הרבי.
מסיפור לסיפור שינו את שם החייל והרקע שלו- אבל המעשה עצמו- לא יכול להיות?!
זה לא נוגע מתי זה היה ויתכן אף שעם אחד הרביים הקודמים.
אולי יכולים לברר אצלו?
אני נכד של הרב צירקינד שיחי' ושמעתי ממנו וכן ידוע לכל המשפחה שמאורע זה לא קרה אצלו.
רק שמפריע לי שכותבים ביטויים כגון:"הזוי" ו"בדיוני" כי אין שום הוכחות ברורות שזה לא נכון(גם אם יש לא צריך לכתוב כאלו ביטויים. ניתן גם לעשות את זה בדרך טובה יותר!!)
והסיפור בקומיקס הוא סיפור אחר סו וואט?