ב"ה ערב ש"ק, י"ח ניסן תשע"ד | 18.04.14
התענוג הגדול בעולם ● פרק ס"ו, עם תגובה למגיבים

חשיפה: איגרת חדשה מאדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'! חרם הוטל בווילנא ופקע בשטיבל של החסידים! ● אלכסנדר הגדול ביערות רוסיה: בביקתת "התבודדות" ובמסע צייד ● מהם תמצית התענוג הגדולה ביותר בעולם ופיסגת התענוגות שהדמיון יכול להשיג? על כל אלה תלמדו כאן מפי הרבנית אשת אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. פרסום לא ראשון!
הרב יהושע מונדשיין

אשתקד, בגל' כ"ד טבת תשע"א של 'המבשר – תורני' (עמ' כב), התפרסם הסיפור שלפנינו כ"מעשה שהיה":

התענוג הגדול בעולם

רבים לא ידעו זאת, ובכל זאת נשבר את אזניכם כי בעיר וילנא עצמה, שכידוע הייתה מעוז המתנגדים לחסידות, התקיים לו בית כנסת חסידי...

לא גדול היה בית הכנסת, ואף מתפלליו לא באו לשם בקול רעש גדול, כדי לא להרגיז יתר על המידה את בעלי דבבם, ובכל זאת לא ויתרו כקוצו של יוד על כל תג ממנהגי החסידות, והיו מקושרים בלב ובנפש ברבי הגדול הרה"ק רבי שניאור זלמן מליאדי זיע"א בעל ה'תניא', מייסד חסידות חב"ד. הנהגותיהם היו הנהגות חסידיות מובהקות, ומדי פעם כאשר הצטברו אצלם שאלות היו מריצים אגרת אל הרבי לליאדי.

באחד הימים פרצה סערה בווילנא. זו לא הייתה קשורה לבית הכנסת החסידי אלא ביהודי ששמו לא נודע. באותם ימים הלכו כל יהודי העיר בדרך התורה ואין פרץ בחומת היהדות הבצורה. אמטו להכי כאשר נודע על פלוני שפרץ את הגדר, ועדים נאמנים סיפרו לבית הדין הגדול בווילנא על מעשיו ומהם נתברר ללא ספק כי עבריין הוא. הזהיר בית הדין את האיש שייטיב את דרכיו. פעם ופעמיים ושלוש. משלא נענה לאזהרות החמורות, הטילו עליו חרם.

ובימים ההם הייתה הטלת חרם כמעט גזר דין מוות על המוחרם. כמעט שהוצא משורות עם ישראל. בראש ובראשונה חש האיש את נחת זרועו של החרם בבית הכנסת בו נהג להתפלל שלוש פעמים ביום. איש לא רצה לצרף אותו למניין, והכל התרחקו מד' אמותיו כאילו מצורע היה.

ימים מספר ניסה המוחרם ללכת מבי כנישתא חדא לבית כנישתא אחריתי ולא עלתה בידו. בכל מקום שנכנס דחקוהו החוצה, או שהכל נסו מפניו וממילא נותר ללא מניין ואף ללא מזומן...

כיון שנותר האיש בודד כערער בערבה והכל מתרחקים ממנו, ובליבו היה צער על כך שאינו יכול להתפלל במניין (עבריין של פעם...) נמלך בדעתו כי בית הכנסת של החסידים מקום יאה הוא לו. הם מוחרמים בגין חסידותם, הוא מוחרם בגין חטאיו. הם יאים לו והוא יאה להם. הסמיך מחשבה למעשה וביום המחרת בא לפקוד את בית הכנסת ותיק של טלית ותפילין בידו.

המתפללים הכירו אותו, שהרי גם הם וילנאים היו, וחדשות העיר אינן זרות להם. כיון שראוהו נעשה בשרם חידודין חידודין. לפי שגם הם לא אבו את קרבתו של העבריין. אלא שסברו כי רק פעם אחת יבוא לכאן ויעזוב.

אפס כי למחרת הגיע האיש בשנית והתפלל עם החסידים. וביום השלישי שוב, וכן הלאה. בבית הכנסת התחילה קמעא לתסוס האווירה. הבן הבינו כי האיש שגורש בחרפה מכל מקום, החליט לקבוע מקום תפילתו במחיצתם ורוחם סערה. רק זאת חסר להם, שיהודי וילנא יצביעו עליהם כמי שהעניקו מקלט ומחסה לפושע.

שקלו בדעתם מה לעשות, והגיעו להכרעה, "צריכים לכתוב מכתב לרבי".

עוד באותו יום ישב זקן החסידים וערך איגרת מפורטת אל הרבי. "מה לעשות באיש אשר וילנא אינה חפצה ביקרו?"

תשובתו של הרבי לא איחרה להגיע. ארוכה הייתה האיגרת. במקום תשובה ישירה כתב להם הרבי בעל ה'תניא' סיפור...

* * *

יום חורפי היה אותו יום כאשר קיסר רוסיה, המלך אלכסנדר הגדול, החליט לצאת למסע ציד פרטי.

יועציו ביקשוהו לשקול היטב את יציאתו אל עובי היער, כאשר חשרת עננים קודרים תלויה בשמי מערב והרוח השורקת מבשרת על שלג ממשמש ובא. אך הקיסר שיום לפני כן שמע מאחד ממשרתיו הרבים ידיעה מרעישה על דוב גדול המשוטט בעומק היער, סירב. "אני מכיר כל שביל ביער גם בעיניים עצומות", ענה בשחצנות כשבמוחו התוכנית לצוד בעצמו את הדוב ולהציג את פרוותו לראווה בנשף הבא.

לקראת צוהרי היום יצא המלך מארמונו רכוב על סוסו המהיר ודהר אל תוך היער. חמוש בשני רובי ציד משובחים ובנשק העתיק שמעולם לא איכזב, קשת וחיצים.

* * *

תחילה התנהל הכל כמתוכנן, הוא רכב על הסוס לעומק היער ושם עצר ליד הבקתה הסודית שלו, בה היה מתבודד לעיתים כאשר שטפון ענייני המלוכה איים להטביע אותו, קשר את הסוס לאחד העצים וצעד רגלית בשביל שהכיר היטב. כאן צעד מאז נעוריו. הוא הסתתר מאחורי העלווה הסמיכה וארב לדוב.

הרוח השורקת הגבירה את יללותיה והתנפלה עליו בשצף קצף.

הוא חשב לעזוב את היער ולנוס חיש מהר אל ארמונו, אלא שאז שמע את פסיעותיו הכבדות של הדוב משוטט לא הרחק.

הצאר אלכסנדר לא הצליח לעמוד בפני הפיתוי שגירה את חוש הציידים שלו. הוא נשך את שפתו המכחילה מקור ויצא חרש בעקבות טרפו.

בצעדים שקטים התגנב אל הדוב שניסה להשביע את רעבונו השוקק בכמה פיסות בשר מדולדל שנותרו לפליטה מסביב לעצם גרומה ישנה שמצא בסבך העצים.

הדוב נואש מכרסום העצם היבשה והחל צועד לתוך עומק היער והמלך אחריו...

בכל פעם שנדמה היה לו כי הדוב מצוי בטווח הכדור ואצבעו עמדה ללחוץ על ההדק, כאילו חש בעל החיים בחושיו החדים בסכנה המרחפת על ראשו ומבלי משים התרחק מהמקום ונכנס עמוק יותר ללב היער, במקום בו לא דרכו מעולם רגליו של הקיסר.

השלג נעשה כבד וסמיך והיער חשוך. לפתע הכתה בראשו של המלך ההכרה כי הלילה יורד ברגעים אלו ממש ואם לא יזדרז להגיע אל סוסו, יצטרך לבלות את הלילה הקפוא בתוך הבקתה הבלתי מחוממת. לרגע אחד נוסף ניסה לצוד את הדוב, אך נפץ הירי רק הניס את בעל החיים הרחק מכאן. עמוק בלבו הודה אלכסנדר ליושב במרומים שהבריח את הטורף, כי במקרים רבים, מצית רעם הירי שהחטיא את זעמו של הדוב, והוא מבקש נקמה. למרות הרובים והקשת שלו, העדיף הקיסר להימצא הרחק מטפריו החדים של הדוב המגודל.

הוא החל לגשש את דרכו אל הבקתה ונעזר בטביעות רגליו על גבי השלג הרך. דא עקא, כי סופת השלג המשיכה להשתולל בכל עוז והעקבות התכסו בשכבה עבה של שלג טרי.

שעה ארוכה חיפש את הבקתה בלב היער עד שנואש. כיסה עצמו באדרתו וישב מצונף ומכורבל מתחת לעץ כשהוא רועד מקור. אכול חרטה עזה על שנואל לעשות צעד כה מטופש ולעזוב את ארמונו המוסק בליל כפור. הוא רעד מפחד שמא חיה טורפת כלשהי תזדמן לסביבתו והתפלל בליבו כי השלג האדיר ימנע גם מן הזאבים לשוטט בלילה הזה.

כל הלילה ירד השלג והמשיך לכסות כמרבד צחור את הכל. העצים הלבינו וביניהם גבהה תלולית אחת שהחלה מתנועעת לאטה. כל עצמותיו רחפו מקור, שפתיו היו כחולות והוא חש קרוב למיתה יותר מלחיים. אם לא מגיע לכאן מישהו ומחלצני, אני גווע מקור, נמסכה מחשבת יאוש בליבו. שעות ארוכות תעה הנה והנה, כעת משפסק השלג לרדת, נותרו טביעות רגליו על גבי השלג החדש. מהן נמצא למד כי איננו מתקדם בדרך החוצה מן היער אלא סובב במעגלים בסבך העצים. עיניו כמעט יצאו מחוריהן כאשר גילה את סוסו מפורקד על גבי השלג, והוא מת עד מאד. הדרך קרובה החוצה, לחש לעצמו בשארית כוחותיו. אך רגליו המאובנות מקור לא נשמעו לצו מוחו. הוא נשען על אחד העצים ודימה לשמוע סביבו את משק כנפיו של מלאך המוות.

וברגע האחרון לפני שהתמוטט תחתיו קפוא ומיואש ונפרד מן העולם, שמע פתאום צעקה בוקעת מבין העצים "מי שם?"

זה היה הקול הערב ביותר ששמע מעודו. קולם של החיים בעצמם.

"אני", זעק חלושות.

גם על סף המוות, הבהבה גחלת היהירות של הקיסר הגדול. הוא לא יתגלה בקלונו לעיני שום בן תמותה. מלכה של רוסיה יצא לבדו אל היער כנער פוחז?!

מתוך סבך העצים התקרבה אליו כמו מלאך מושיע ומציל דמותו של אדם נכבד, לבוש מעיל פרווה עבה. פניו היו פני יהודי, ללא ספק. כובע פרווה חבוש לראשו וזקן אפור לו משווה לבעליו הדרת כבוד. היה זה סוחר שהזדמן בדרך מסעו לתוך היער, ומרחוק דימה לראות דמותו של אדם משוטט ביער, הולך ונכשל ועוד רגע קטן יתמוטט ויצנח מת.

נשא את המלך הכמעט מת אל כרכרתו, שם החליף את בגדיו הרטובים בבגדים יבשים. כיסהו בשמיכה חמה ומחממת, האכילו והשקהו ובכך הצילו ממוות בטוח. הוא השכיבו בעגלה במיטה רכה והסיעו לביתו בעיר הקרובה, שם טיפל במלך עד ששב לעצמו ולכוחותיו.

כשנפרד ממיטיבו שאלו המלך לשמו, ורשם את כתובתו. הסוחר היהודי טען שעשה זאת לשם מצוה ואינו חפץ בתגמול, אך המלך אלכסנדר גמר בלבו לפצות את איש חסדו בפרס הגדול ביותר.

* * *

כעבור שבועות אחדים קיבל היהודי איגרת במעטפה עליה מוטבע סמל מוזהב של ארמון המלכות. עיניו המשתאות רפרפו בין השורות: הינך מוזמן עם בני ביתך למסיבה חגיגית בארמון המלכות ביום פלוני בשעה פלונית.

היהודי שטרם ידע את מי הציל – לבש את מיטב מחלצותיו ויחד עם זוגתו נסעו אל ארמון המלוכה בעיר הבירה. כשנכנסו לארמון הקבילו את פניהם משרתים שנטלו את מעיליהם. לתדהמתו הושיבו המשרתים את היהודי לימין המלך, על כסא מפואר מרופד בקטיפה ובידיותיו משובצים יהלומים, הכל הבהיק ונצץ בגווני הזהב והכסף.

לאחר שהכל אכלו והיטיבו את ליבם קם המלך לשאת את דברו.

"אורחים יקרים, הבאתי אתכם היום לכאן כדי להודות לאיש חסדי היהודי שהצילני ממוות בטוח לפני כחודש ימים, עת תעיתי ביער ביום השלג הגדול. לכבודו כינסתי כאן רק את האנשים הנכבדים ביותר בממלכה, ציוויתי לרקוח את מיטב התבשילים, לאפות את העוגות הטובות ביותר... הכל כאן היום הוא שיא השיאים וכל זאת כדי לגמול בכבוד הגדול ביותר, ובתענוג הגדול ביותר שקיים על פני תבל, ליהודי הטוב שהצילני שלא על מנת לקבל פרס"...

* * *

"מבינים אתם את המשל", מסיים בעל ה'תניא' את אגרתו, "היהודי המציל זכה בתמצית התענוג הגדולה ביותר בעולם. תענוג שאין למעלה ממנו. המלך הגדול ליקט לכבודו את כל השיאים הקיימים, והגישם לכבודו בערב אחד של המסיבה הכי יוקרתית"...

"זה משל שנתתי לסבר את האוזן, כדי שתתארו לעצמכם את פסגת התענוגות שדמיונכם יכול להשיג. וכל זה אינו אפילו חלק אחד מני אלפי אלפים וכאין וכאפס לעומת הנמשל. התענוג שיש לרבונו של עולם כאשר מקרבים יהודי וגומלים אתו חסד, ובמעשה שאתם עושים עם היהודי האומלל הזה שנתתם לו דריסת רגל בבית הכנסת שלכם.

"האם אתם רוצים למנוע את נחת הרוח הזאת מהקב"ה"? - - -

* * *

עד כאן סיפור המעשה ההזוי, שהכותב הקפיד להצמיד לו מקור הזוי לא פחות: מפי הרבנית הצדקנית ע"ה, מחברתו הטהורה של כ"ק האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זיע"א.

* * *

האם יש צורך "להפריך" סיפור זה? הרי מראשו ועד סופו חף הוא מכל ידע באדמו"ר הזקן, בחסידות חב"ד ובדברי ימיה!

הידעתם? בווילנא היה בית-כנסת חסידי! "חידוש"! אילו לא היה שם בית-כנסת חסידי כלום היו יוצאים נגדם בחרב וחנית?

עוד אמירה הנובעת מהעדר ידיעה נפלטת מקולמוסו של הכותב, כאילו היו החסידים בווילנא נתונים תחת חרם ר"ל. אילו היה בודק בספרים המוקדשים לגדולי וילנא לדורותיה, היה מוצא ביניהם חסידים רבים, וגם בין פרנסיה שכיהנו בראשות הקהל יחד עם המתנגדים...

אך הביזיון הגדול ביותר לרבינו הזקן הוא, האיגרת הילדותית שמייחס לו הכותב, כאילו נמנה רבינו עם אלו מלבלרי העתונות החרדית שמעיינותיהם נובעים דברים בטלים ושיחת נשים זקינות.

קל לי להתעלם מפרטי המשל, כגון ש"המלך אלכסנדר הגדול" – הוא אלכסנדר מוקדון – היה קיסר רוסיה, וגם מתיאור הניסיונות הכושלים לצוד את הדוב (שלא ידע כלל שדובים הגונים ישנים בחורף במערתם ולא משוטטים ביערות מושלגים), אבל קשה להעלים עין (אחת שוחקת ואחת בוכיה) מהרעיונות הפחותים המשולבים בפואנטה של המשל והנמשל:

תמצית התענוג הגדולה ביותר בעולם... תענוג שאין למעלה ממנו... כל השיאים הקיימים במסיבה הכי יוקרתית... פיסגת התענוגות שהדמיון יכול להשיג...

מהי פיסגת התענוגות שהכותב שם בפי רבינו הזקן? מיטב התבשילים ומיטב העוגות... שיא השיאים... התענוג הגדול ביותר שקיים על פני תבל...

במשל מעין זה היה רבינו משתמש אילו רצה לתת לנו ציור של אדם חסר דיעה. אבל כשהוא רוצה להמשיל משל של "תענוגים גשמיים", מדבר רבינו על התענוג שמהשכלת שכל חדש, או מראיית פני המלך ואפילו מראיית פלטרין של מלך...

מכיון שרבינו היה איש הלכה, היינו מצפים שיתייחס ב"איגרתו" לתוקפו של החרם שהוטל על עבריין על-ידי בית-דין, ולא להתירו כלאחר-יד בסיפור נבוב מתוכן, נטול ידיים ורגליים ונעדר מכל ריח תורה.

* * *

אם למישהו מהקוראים נראה הסיפור "מוכר מאיזשהו מקום", סביר שבא לידיו העלון 'שיחת השבוע' של פרשת וישלח השתא, שגם שם התפרסם אותו סיפור – אף הוא במדור "מעשה שהיה" – אלא שנעשו בו שיפוצים והתאמות שמבטלים כמעט לחלוטין את כל ה"השגות" שהיו לנו על הנוסח הקודם; לפנינו עיקרו של הנוסח החדש:

חטא אחד פחות

שמו של שמעון-לייב נודע לשמצה בעיר וילנה. האיש ירד מדרך הישר... העיר כולה הזדעזעה כאשר עבר עבירה חמורה ומכוערת ביותר... הכול התרחקו ממנו... גם כאשר רצה להיכנס לאחד מבתי-הכנסת בעיר, סולק בחרפה.

באותם ימים הייתה וילנה המעטירה מרכז של תורה ויראת-שמים. בעיר התגוררה גם קהילה חסידית שגדלה והלכה. בני הקהילה היו חסידיו של אדמו"ר הזקן... יום אחד עבר האיש ליד בית-כנסת חסידי, שמע את הניגונים הבוקעים ממנו, והחליט להיכנס. המתפללים קיוו כי ביקורו יהיה חד-פעמי. דיי והותר ספגו עלבונות והצקות מאת מתנגדיהם, ולא היו חסרים גם את הצרה הזו... כמה ימים לאחר מכן נכנס האיש שנית לבית-הכנסת... ומאז החל האיש להופיע במקום תדיר. ככל שתכפו שם ביקוריו התחולל בו שינוי לטובה. הוא זנח את משיו הרעים והביע רצון לחזור לדרך הישר.

כשלושה חודשים נמנע האיש ממעשי החטא... אך אז נודע כי שוב סרח וחטא חטא חמור. הפעם התקשו החסידים להבליג. הם החליטו כ החשש לחילול כבוד החסידות מאלץ אותם לסלקו מחברתם.

כאשר מסרו לו את דבר החלטתם, טען האיש כי בכך הם גוזרים עליו נפילה לשאול תחתית: "..אם תרחיקו אותי, אאבד את התקווה להיחלץ מדרך החטא ואני עלול חלילה לרדת מטה-מטה".

הימים היו סמוכים לראש-השנה, וחסידים רבים נסעו לליאוזנה, אל הרבי. נכנסו זקני החסידים מווילנה ושטחו לפני הרבי את סיפורו של האיש, הם סיפרו על החלטתם לסלקו מאיתם, כדי לשמור על כבוד החסידות.

הרבי האזין להם רוב-קשב, ואז פתח ואמר: "אספר לכם סיפור:

"לאלכסנדר מלך רוסיה נודע כי ביער נצפה דוב ענק... מזג האויר היה קר וסוער... לפתע הבחין בדוב והחל לדלוק אחריו... סופת שלגים השתוללה... המלך ניסה ללכת בין עצי היער, בתקווה למצוא שביל מוכר, אך לשווא... הלילה ירד... הבוקר עלה... הוא חש שכוחותיו אוזלים. פתאום שמע קול קורא: 'מי שם?!'... המציל היה סוחר יהודי שעשה את דרכו ביער... הוא הביאו אל ביתו... כאשר הגיעה העת להיפרד, שאלו אלכסנדר כיצד יוכל להודות לו...

"כמה ימים לאחר מכן התקבלה בבית הסוחר הזמנה מלכותית להשתתף בערב מיוחד בארמון המלוכה. עם הגעת הסוחר למקום זכה לכבוד הגדול ביותר שחלק המלך מעודו לאדם כלשהו. המלך הושיב את היהודי לידו, וסיפר באוזני כל המסובים כמה הוא חייב תודה לאיש שהציל את חייו. הוא העניק לו מתנות רבות והשתדל בכל דרך להסב לו את התענוג הגדול ביותר שרק אפשר".

הרבי סיים את סיפורו, והישיר מבט אל זקני החסידים. הללו אימצו את מוחם בניסיון להבין את פשר הסיפור, ותלו ברבי עיניים בציפייה. חייך הרבי ואמר: "שוו בנפשם את הכבוד והעונג הגדול שחווה אותו סוחר. דעו, כי כל זה אינו מגיע לאחד מאלף אלפי-אלפים מגודל התענוג הנגרם לריבונו-של-עולם כשאתם מקרבים את היהודי האומלל הזה, ובזכות הקירוב שלכם הוא עושה עבירה אחת פחות!...

"האם תרצו למנוע את התענוג הזה ואת נחת-הרוח הגדולה הזו מהקדוש-ברוך-הוא?!".

* * *

הכותב ניער מהסיפור את רוב ההבלים שאפפו אותו בנוסח הקודם, ואף השחיל בו מסר חסידי שיש בו ממש. אבל עדיין נותרו כמה מהם שדבקו בגוף הסיפור והיו לאחדים, עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

ואם ישאל השואל: היה או לא היה?

הרי הוא לפניכם כפי שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, והתפרסם – בשנת תשכ"ט – בקונטרס 'לקוטי רשימות ומעשיות' (עמ' ה):

אדמו"ר הזקן אמר: אין אתם יודעים את ה"מקיף" של חסידות. אפילו לשטיבל חסידי יש השפעה ("א חסידישע שטיבעל פועל'ט אויך")! עוד אמר – כשהחסידים הרחיקו אחד שנכשל בענין עכור – לא! לא! עליכם לקרב אותו! אולי מחמת זה יכשל פעם אחת פחות. אין אתם יודעים איזה תענוג הוא בעליונים כשיהודי עובר עבירה אחת פחות!

*

ואידך פירושא הוא. ועד שלא יגלו לנו את מקורו נאמר: לא היו דברים מעולם!

*  * *

לפרק הנ"ל הגיעו כמה תגובות, ושוב אין לי אלא להצטער על אלו שנתפסים לשולי-השוליים ומחטיאים את העיקר שלשמו כתבתי.

הנה כמה דוגמאות מדברי הגולשים:

"הסיפור אמנם קצת מנופח, אבל אין בו כל פסול. מה לי אם היה או לא היה, החשוב הוא המסר".

"זה ממש לא משנה אם דובים ישנים בחורף או בקיץ, המסר הוא שחשוב".

"הרעיון המרכזי של הסיפור – שהחסידים רצו לרחק יהודי שנכשל בעבירה ואדה"ז אמר להם כמה בשמים חשוב שיהודי עובר עבירה אחת פחות; היה אלכסנדר או לא היה? היה חרם או לא היה? דובים יש או אין בחורף? זה באמת לא חשוב. העיקר זה המסר של הסיפור. והמסר – היה גם היה. אז לי איכפת אם דייק הסופר בפרטים?"

אז לכל מחבבי המסרים:

המסר של הפרק הזה הוא: אם יש לך הגיגים כלשהם, כתוב אותם בשמך ואל תכניס אותם לפיו של אדמו"ר הזקן (או כל גדול אחר). אם אתה זקוק למקור ואין לך – מפני שאתה הוא המקור היחידי – אל תבדה מקורות שקריים ואל תרתום את הרבניות לעגלתך.

זהו המסר העיקרי והיחידי. וכל השאר, הדובים והיער, ממש לא חשוב. אז אנא, אל תתייחסו תמיד תמיד לטפל אלא לעיקר.

ונא תשימו לב גם לכך, שהמסר של "עבירה אחת פחות" אינו מופיע כלל בסיפור המנופח של 'המבשר'!

לא הייתי נזקק לטפטף שוב ושוב את המסר הזה, אלמלא ידעתי את נפש סופרינו-סוחרינו, שאת הסיפורים הבדויים הללו מלקטים אחר-כך לתוך ספרי-סיפורים, ומשם זה מחלחל גם לספרים רציניים יותר והופך לסיפור היסטורי.

צא ולמד מסיפורי-הבדים של מענדל גערליץ, שחלקם הגיעו אל דברי ימי גדולי ישראל (כגון הצ'יזבטים שנקלטו בספר תולדותיו של רבי עקיבא אייגר או תולדותיו של הר"ש שרעבי), וחלקם אף לספרי הלכה ומנהג (כגון המעשייה שמשמשת לרקע הגזירה על כליזמר בחתונות בירושלים).

לכל הפרקים של "סיפורים וגלגוליהם"

כ"ג בכסלו תשע"ב