ב"ה מוצאי ש"ק, כ"ט חשוון תשע"ח | 18.11.17
הרב דובין במספר תקופות חייו. למטה: עם אדמו"ר הריי"צ נ"ע
הרב דובין במספר תקופות חייו. למטה: עם אדמו"ר הריי"צ נ"ע צילום: ארכיון
עלייתו ונפילתו של "מלך היהודים" בלטביה ● מיוחד

היום, 60 שנה לפטירת הרב מרדכי דובין: הוא היה חבר מכובד בפרלמנט הלטווי ומנהיגה הדגול של יהדות לטוויה. איש מוכשר ויפה-תואר, טוב לב וירא-שמים בצורה בלתי-רגילה. אנשים העריצו אותו ושמו נישא לתהילה בפי כול. הוא גם היה אחד הגורמים המרכזיים שהביאו לשחרורו של הרבי הקודם מהכלא הסובייטי, ולהיתר שניתן לו לצאת, לפני תשעים שנה, מרוסיה עם משפחתו וספריו ● במלאות 60 שנה לפטירתו בכ' באלול תשי"ז, בנסיבות עגומות ביותר, מגולל זלמן רודרמן חלקים מסיפור חייו המלא של הרב מרדכי דובין – האיש, העסקן, החסיד, ההצלחה והטרגדיה ● חלק ראשון ● לקריאה>>>
זלמן רודרמן

שעת לילה מאוחרת. קור רוסי חודר לעצמות. איש גבוה עם זקן לבן ושער ראש מגודל ופרוע מעט, פוסע לו לאיטו ברחוב. בידיו צרור קטן ורגליו בקושי נושאות את גופו שפעם היה חזק ותמיר וכעת שדוף וכפוף. פוסע לו האיש אנה ואנה, מחפש מחסה להעביר בו את הלילה הקפוא.

עד לפני כמה שעות היה האיש אסיר וכעת הוא משוחרר. חמש שנים היה כלוא בתנאים קשים, ללא משפט ובלי שום הנמקה. פתאום הופיע סוהר בתאו והודיע לו כי הוא חופשי לדרכו. 'חופשי' זו מילה יפה, אך לאן יפנה בשעת לילה מאוחרת זו, באין לו כתובת ומכר בסביבה ובלי כל אמצעים?

כבר שעות מתהלך הוא כסהרורי. מתקרב לבתים, מרחרח סביבם, תוהה על טיב דייריהם, מנסה לאמוד את הסיכויים שיפתחו לו דלת. בהיסוס רב הוא מקיש על הדלתות, ומצפה לנס. כן, רק נס יגרום לאדם שפוי לפתוח את דלת ביתו באישון ליל.

השנה היא תש"ה 1945, ימי שלטונו של סטאלין. אזרחי רוסיה פוחדים אפילו מפני הצל של עצמם. איש מהם לא יסתכן בפתיחת הדלת למקיש אלמוני. בשעות אלו של הלילה הדלת נפתחת אך ורק לאנשי הבולשת, המסוגלים להופיע בכל שעה משעות היממה. אבל הללו אינם מקישים בעדינות אלא בחוזקה, ואם הדלת לא נפתחת להם מבפנים, הם כבר יפתחוה מבחוץ.

לפתע מזהה האיש שקע באחד המשקופים, ובתוך השקע מזוזה קטנה. יהודים!, ניצת בלבו זיק של תקווה. אולי הפעם תיפתח הדלת. הוא מקיש עליה, נושא בלבו תחינה חרישית, אך מבפנים – קול דממה דקה. שיניו נוקשות, גופו רועד כעלה נידף ברוח, והוא יודע כי אם הדלת לא תיפתח בדקות הקרובות – מות ימות הלילה מחולשה ומקור.

עוד דפיקה ועוד אחת, והדלת נותרת סגורה ומסוגרה.

לרגע הוא חושב לוותר. "מה כבר שווים חיי העלובים?", חולף במוחו הרהור נוגה. אבל אז הוא נאזר בכוחות מחודשים ומגביר את עוצמת הדפיקות. כעבור דקות מספר נפתחת הדלת. תחילה כדי חרך צר בלבד. "אידן, האט רחמנות", ממלמל הוא בכוחות אחרונים. אוזניו של בעל-הבית, יהודי של צורה, קולטות את המילים ולבו מתמלא מיד ברחמים. החרך מתרחב והוא מוכנס פנימה הביתה.

גופו קודח מחום. אין ספק – הוא חולה, חולה מאוד. בעל-הבית משכיב אותו על מצע רך, עוטף אותו בשמיכה ומגיש לו משקה חם, להשיב מעט את רוחו. הוא אפילו לא משער כי שמו של האומלל שזה עתה הכניס לביתו, ידוע לו היטב. בחלומותיו הפרועים ביותר לא יקשור בין גל העצמות הזה לבין הדמות הנכבדה שעד לא מזמן התרועעה עם שרים ורוזנים וששמה נישא לתהילה בכל מקום ומקום.

האיש הקודח לוגם מעט מהמשקה המהביל ומוחו הוזה. עבר והווה מתערבבים בזיכרונו. לטוויה, רוסיה, ריגה, קויבישוב... היכן הוא בדיוק? ואיפה פייגה אשתו, ושניאור-זלמן בנו, ואיידל כלתו? הוא עדיין לא יודע מאומה על סופם הטרגי. והרבי, היכן הוא? באמריקה? בארץ-ישראל? בקושי זוכר הוא מה עבר עליו. אין הוא יודע מה עלה בגורל יקיריו. בוודאי ובוודאי שאין ביכולתו לחזות את שצופן לו עתידו שלו...

מה קרה לאיש שבמשך כעשרים שנה הנהיג את יהדות לטוויה ושעד לפני שנים אחדות כיהן כציר מכובד בסיים (הפרלמנט) הלטווי, שהתדרדר כך לשפל המצב? כיצד זה הפך המנהיג הדגול והנערץ לשבר-כלי ולאיש בודד וגלמוד? איך נפל מאיגרא רמה כל-כך לבירא עמיקתא עד כדי כך?

החידה הזו מקבלת מימד עמוק יותר של עצב ותהייה, כאשר מתוודעים לתולדותיו של האיש המיוחד הזה שהיה 'איש העולם הגדול' ועם זה אדם רגיש שדלתו פתוחה ואוזנו קשובה לכל אחד ואחד; עסקן נמרץ ורב פעלים, מחד גיסא, וחסיד המקפיד על קלה כחמורה, קובע עיתים לתורה ועובד ה' מסור, מאידך גיסא.

לאיש הזה קראו הרב מרדכי דובין.

2208_204דובין וקהילת חב"ד בריגה

מרדכי דובין נולד בריגה, בשנת תרמ"ט, לאביו ר' זלמן-בער שהיה סוחר עצים ולאמו רבקה-רחל. שבעה ילדים נולדו להם – ארבעה בנים ושלוש בנות. מרדכי דובין היה השני מבין הבנים. בילדותו לקח אותו אביו, שהיה חסיד ליובאוויטש, אל הרבי הרש"ב נ"ע, כדי להתברך מפי קודשו.

כבר בגיל צעיר מאוד נרתם דובין לענייני הכלל. הוא הצטרף לפעילותן של ועדות שונות שעסקו בסיוע ליהודים נזקקים בכלל, ולמרביצי תורה בפרט. הוא בא ויצא בבתיהם ובלשכותיהם של עסקנים ותיקים ושל אנשי שררה, ואלה רחשו לו כבוד למרות גילו הצעיר.

בתקופת מלחמת-העולם הראשונה החלו גירושים ופוגרומים ביהודים. דובין התייצב בראש המסייעים לנפגעים. באותם ימים הציפו אלפי פליטים יהודים את ריגה והוא דאג להם למזון ולקורת גג. לרבים מהם השיג ונתן כסף כדי שיוכלו להגר למקומות אחרים, או לחזור לביתם – בהתאם לצרכים ולנסיבות.

עד מהרה קנה לעצמו דובין שם טוב, בזכות אופיו האצילי וטוב ליבו. זאת בנוסף ליראת-השמים המיוחדת שלו. עוד בבחרותו ידעו לספר עליו כי פעם אחת הגיע לביתו בשעת לילה מאוחרת. דובין שלא שמע קול מתוך הבית, שיער שהוריו כבר ישנים. כל הלילה נותר מחוץ לביתו מפני שלא רצה להעיר את אביו ואמו.

העיר ריגה נוסדה לפני כשמונה מאות שנים, והתפתחה כעיר נמל וכמרכז מסחרי. בשנת 1581 נשלטה ריגה על-ידי הפולנים, עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. כמאה שנים מאוחר יותר כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. בין השנים 1918 ל-1940 הייתה ריגה בירת לטוויה העצמאית, ובשנים הללו זרחה שמשו של דובין.

ב-1920 התגוררו בריגה כעשרים וחמישה אלף יהודים. מניין זה גדל והלך בהתמדה עד כי לקראת שנת 1940 מנו יהודי העיר כחמישים אלף נפש. ציבור שומרי המצוות התרכז בסניפי 'אגודת ישראל', שבראשה נבחר לעמוד דובין, ובתנועת 'המזרחי' בהנהגת הרב מרדכי נורוק. אולם עד מהרה התבלטה דמותו של דובין בציבור היהודי כולו ורבים ראו בו את מנהיגה של יהדות לטוויה כולה.

על מעמדו המיוחד של דובין בקרב יהודי לטוויה אפשר ללמוד לא-מעט מדפדוף בדפי העיתונות היהודית הלטווית מאותן שנים. העיתונים האידיים שראו אור בריגה ובראשם ה'היינט', מוצאים לנכון לציין בידיעות או אף במאמרי-הערכה נרחבים, תאריכים ואירועים בחייו הפרטיים של דובין, המכונה בכמה מהם "דער ריגער ראש-הקהל", (ראש הקהל של ריגה). כך, למשל, במלאות עשרים וחמש שנות נישואים לדובין ולרעייתו פייגה (לבית יעקבסון), כך כאשר דובין חוגג יובל לחייו וכך גם כעבור עשר שנים, במלאות לו שישים. וכאשר משיא דובין בשעה טובה את בנו שניאור-זלמן עם איידל פפנהיים (בתו של העסקן הווינאי החשוב, הרב קלונימוס-קלמן פפנהיים), יוצאים כמה מן העיתונים מגדרם, ומדווחים בפירוט ובהתרגשות על ההכנות לקראת החתונה ומאוחר יותר על מהלך החתונה עצמה.

קריקטורה משעשעת המופיעה בעיתון 'היינט' מבטאת גם-כן, בדרך הומוריסטית אמנם, את מעמדו וסגנונו של דובין בחברה היהודית הלטווית ובעסקנות הציבורית. בקריקטורה נראים רבנים ואישי ציבור המגיעים למשרדו של דובין כדי לברכו לרגל יום-הולדתו החמישים. את פני הבאים מקבל מזכירו של העסקן המבשר לאישים המאוכזבים כי האיש שהם מחפשים, איננו. באותה שעה ממש נראה דובין חומק מדלת צדדית של המשרד, כשבידיו שני תיקים, והוא בדרכו לעוד אחד ממסעותיו לחו"ל.

באותן שנים התקיימה בריגה קהילה גדולה של חסידי חב"ד, אשר כללה עשרות משפחות חסידיות. אחת מהן הייתה משפחת ברכהן, שבנה הרב אורי-נתן-נטע (נתק'ה) ע"ה, היה בחייו דמות ידועה המוכרת לרבים בחב"ד ומחוצה לה. הרב ברכהן נולד בריגה בשנת תרפ"ג. בשנת תשכ"ט עלה ארצה, ועשרים שנה מאוחר יותר, בשנת תשמ"ט, חזר להתגורר בריגה ואף שימש עד לפטירתו (בשנת תשס"ג) רבה הראשי של לטוויה. בילדותו למד הרב ברכהן ב'חדר' ולאחר מכן בבית-הספר 'תורה ודרך-ארץ' בניהולו של הרב חיים-מרדכי-אייזיק חודקוב ע"ה, שבאותן שנים היה איש חינוך בולט בעיר ולימים מזכירו האישי של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

m_dubins_218

הרב ברכהן זכה בילדותו להיכנס עם אביו 'ליחידות' אצל הרבי הקודם, ואף להשתתף בתפילות ובהתוועדויות עם הרבי הריי"צ, כאשר הרבי התגורר בריגה. ההוויי החב"די בריגה נחרת היטב בזיכרונו ולא-פעם סיפר על כך ברבים:

"בשנות ילדותי מנתה קהילת ליובאוויטש בריגה עשרות רבות של משפחות. המשפחות היו מפוזרות בכל רובעי העיר, וכן בעיירות מסביב. זכורני את רחוב אליאס בו היה בניין ארוך ובו שלושת ה'רייסישע מניינים' – המניינים החב"דיים. המניין הראשון היה של חסידי קאפוסט. המניין השני של חסידי ליאדי, והמניין השלישי של חסידי ליובאוויטש. בית-כנסת זה היה גם מרכזם של חסידי חב"ד בריגה.

"מניין חב"די נוסף היה בבית-כנסת ברחוב מארייאס, ובו התפלל הרב מרדכי דובין. משפחתנו התפללה בבית-הכנסת של הגאון הרוגצ'ובי, שבאותם ימים לא גר בריגה ורק בית-הכנסת נקרא על שמו.

"ההזדמנות לפגוש את כל החסידים ביחד, הייתה בהתוועדויות. מדי מוצאי שבת היתה מתקיימת סעודת מלווה-מלכה, והיא היתה בגדר חוק ולא יעבור. רבים מהחסידים היו מתאספים באחד הבתים, סועדים ומתוועדים. זאת, כמובן בנוסף להתוועדויות הגדולות ביומי-דפגרא כדוגמת י"ט בכסלו שהיה יום חג בריגה. ביום זה היו עורכים התוועדויות בכל בתי-הכנסת בעיר, כולל אלו שאינם חב"דיים, ולאחר מכן היו כולם מגיעים לבית הכנסת המרכזי ברייסישע מניינים. המתוועד המרכזי היה החסיד הנודע ר' 'איצ'ה דער מתמיד' (כשלא היה בעיר, התוועד החסיד הרב מרדכי חפץ)".

עם הדמויות החסידיות שהרב ברכהן העלה בזיכרונותיו מאותם ימים נמנו גם הרב רפאל כהאן, שכיהן כאחד מרבניה הראשיים של ריגה, החסיד הרב יחזקאל (חאצ'ע) פייגין, מזכירו של הרבי הקודם, החסיד הנודע ר' אליהו-חיים אלטהויז, החסיד ר' אברהם-אליהו אשרוב, החסיד הרב יחזקאל הימלשטיין, שכיהן כמשגיח בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, החסיד ר' צבי גאר, שהיה בעל-תפילה בעל קול ערב במיוחד, שעורר את כולם ברגש שלו, החסיד ר' שמעון בלינער, נכדו של ר' 'מיכאל דער אלטער', המשפיע בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, ורבים נוספים. לרוב השמות הנזכרים יש להצמיד את הביטוי 'ה' ייקום דמם', שכן מרביתם חוסלו על-ידי הנאצים, יימח שמם וזכרם.

בין עסקני הציבור החב"דיים בריגה, שזכר הרב ברכהן, התבלטה כמובן דמותו של החסיד הרב מרדכי דובין. "הרב דובין היה חסיד נלהב שבשתדלנותו הנמרצת הטיב עם רבבות יהודים מכל החוגים". גם הרב ברכהן עצמו נהנה מקשריו של הרב דובין ומטוב ליבו. "לימים, כשהרוסים חזרו ללטוויה והשתלטו עליה", סיפר, "ניסיתי לצאת מריגה ביחד עם ר' שמואל גורביץ, אך שנינו נתפסנו בגבול. נעצרנו לכמה ימים, והרב דובין השתדל בדרגים הגבוהים לשחרר אותנו". עוד סיפר הרב ברכהן על כי "תפילותיו של הרב דובין היו בבכיות רבות".

dobin_1_150רוסיה זקוקה לאצבע של דובין

אבל בדברי ימי חב"ד נרשם שמו של הרב דובין באותיות של זהב, בעיקר בזכות היותו בשלהי שנת תרפ"ז ובראשית תרפ"ח דמות-מפתח בשחרורו של הרבי הקודם, כ"ק אדמו"ר הריי"צ, מהכלא הסובייטי, ובהשגת היתר יציאה לרבי ולמשפחתו – ובכללם הרבי נשיא דורנו- מרוסיה לריגה.

דובין היה אמנם בסך-הכול חבר פרלמנט בלטוויה הקטנה, אבל ההשגחה העליונה שתלה אותו לתוך סיטואציה מדינית-פוליטית שהעניקה לו עוצמה גדולה בהרבה מכפי שניתן היה לשער.

לפני קרוב לעשרים שנים ראיינתי את ר' אברהם גודין ע"ה, יוצא ריגה, שם עבד כעיתונאי ובמשך כמה שנים שימש מזכירו של דובין. לימים עלה ארצה והיה המזכיר של צעירי-אגודת-חב"ד. גודין סיפר לי על השתלשלות הדברים, כפי שהופיעו מאוחר יותר בראיונות שונים שהעניק לכמה עיתונים.

באחד הראיונות הללו סיפר גודין על חלקו של דובין בפרשת המאסר והגאולה ועל הרקע שקדם לכך:

"בשנת תרפ"ז הייתי בחור צעיר, תלמיד תיכון בריגה. בחודש תמוז החלו פגרות הקיץ. אנו התלמידים שוחררנו מבית-הספר. אותם חסידי חב"ד תושבי ריגה שהיו בעלי יכולת – ורבים מהם היו כאלה – עברו להתגורר בנאות-דשא בבולדרי שליד ריגה.

"לעולם לא אשכח את היום שבו קראתי בעמוד הראשון של העיתון 'דאס פאלק' שהופיע בריגה כותרת באותיות של קידוש-לבנה: 'ארעסטירט דעם ליובאוויטשן רבי'ן' – הרבי מליובאוויטש נאסר. מה עושים? החסידים ידעו שהיחיד שיכול לעזור הוא חבר הפרלמנט מלטוויה, הרב דובין, ונסעו אליו לנאות-הדשא, שם התגורר.

"כאן עלי להקדים ולסקור בקצרה את המצב הפוליטי דאז כדי שיובן מה היה כוחו של דובין.

"כל עשרים ואחת השנים שבהן התקיימה לטוויה העצמאית – מאז ימי מלחמת-העולם הראשונה עד הכיבוש הסובייטי – היתה בלטוויה ממשלה שמאלנית רק במשך שנה אחת, היא תרפ"ז. דובין והציר השני של 'אגודת-ישראל', ראובן ויטנברג מדווינסק, היו באופוזיציה, אבל כוחם הפרלמנטרי היה רב. הקב"ה מקדים רפואה למכה, והמצב הפוליטי של ברית-המועצות באותה עת היה מסובך מאוד, לאחר שנחלה ביחסי החוץ שלה מספר מפלות שפגעו מאוד בכלכלתה.

"רוסיה שיוועה באותם ימים ליחסים מסחריים, וכיוון שגם ממשלת לטוויה היתה מעוניינת בהם, החלו לדבר על חוזה מסחרי בין שתי המדינות. כשהנושא עלה להצבעה בפרלמנט בלטוויה, תמכו בחוזה רק ארבעים ותשעה צירים מתוך מאה חברי הבית, וארבעים ותשעה התנגדו. העברת חוק החוזה שרוסיה היתה כל-כך מעוניינת בו, היתה תלויה אפוא בהצבעתם של שני צירי 'אגודת-ישראל' – דובין וויטנברג. רוסיה הגדולה והאימתנית נזקקה אפוא לאצבעותיהם של שני היהודים בלטוויה...

"לאחר שדובין הובא בסוד עניין מאסרו של הרבי הקודם, הוא החליט לנסוע לרוסיה כדי ללחוץ שם על השלטונות ולפעול מקרוב לשחרור הרבי. בתחילה חשש לנסוע לרוסיה, מפני ששמונה שנים קודם לכן, כאשר הרוסים עדיין שלטו בלטוויה, הם באו יום אחד לביתו כדי לאסרו. 'למזלו' הוא חלה אז בטיפוס ולכן לא נאסר. אך כעת חשש כי עם כניסתו לרוסיה, עלולים הרוסים לשוב ולהתנכל לו.

____1_1_400
דובין, מימין, עם כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע

"חששו של דובין התבדה. בהגיעו לרוסיה ערך לכבודו שגריר לטוויה קבלת-פנים מרשימה. בדרך-כלל, בקבלות-פנים דיפלומטיות חלים כללים ברורים לגבי המוזמנים: יש מוזמנים המגיעים לקבלת-פנים הנערכת לאורח בדרגת שר, ויש מוזמנים המגיעים לכבוד אורח בדרגת סגן-שר וכו'. בקבלת-הפנים שנערכה לדובין הופיעו אורחים הנוהגים להשתתף בקבלות-פנים לאורחים רמי-דרג בלבד, ודובין ראה בכך סימן מעודד. בין המוזמנים הללו היו גם מספר פקידים ממשרד-החוץ הרוסי – בדיוק אותם אנשים שהיו נחוצים לדובין כדי להשפיע באמצעותם על הג-פ-או לטובת הרבי.

"השתדלנות לטובת הרבי לא היתה קלה, כי מעמד ה'יבסקצייה' (המחלקה היהודית) בלנינגרד היה חזק ואנשיה לחצו על הג-פ-או בכל כוחם שלא לשחרר. לימים יאמר לי דובין, 'הרגשתי שאני שליח של ההשגחה להצלת הרבי'. הוא אמר לי זאת כמה וכמה פעמים ואי-אפשר לתאר במילים את ההבעה שראיתי על פניו באומרו זאת, או כשחזר וסיפר את קורות אותם ימים.

"למסע השתדלנות של דובין חברו לחצים בין-לאומיים נוספים ובחסדי שמים ניצלו חיי הרבי הריי"צ והוא שוחרר מהכלא.

"המעניין הוא שעל-אף הרקע המשפחתי החב"די של דובין וחרף העובדה שביקר עם אביו אצל הרבי הרש"ב, קשריו הישירים עם הרבי הריי"צ החלו מאוחר יחסית. הפגישה הראשונה שלו פנים-אל-פנים עם הרבי היתה רק לאחר שהרבי כבר שוחרר ממאסרו, והגיע מלנינגרד למלחובקה, הסמוכה למוסקווה.

"כשהרבי שוחרר, דובין פתח בשתדלנות חדשה, והפעם במטרה לסייע לרבי לעזוב את רוסיה. את הצבעתו הצפויה בסיים הלטווי בשאלת הסכם הסחר עם רוסיה, הצבעה שנערכה רק בסתיו שלאחר מכן, הוסיף דובין להחזיק כקלף-מיקוח.

"כדי לסייע בהשגת המטרה, קיבל הרבי הריי"צ הזמנה לבוא לריגה ולכהן בה בתפקיד רב. הזמנה דומה נוספת הגיעה מהקהילה האורתודוקסית בברלין. דובין הפעיל את קשריו ולחציו בכל מקום שיכול. תחילה התנו השלטונות את עזיבתו של הריי"צ בהישארות בני משפחתו ברוסיה, אולם הרבי לא היה מוכן אפילו לשמוע על כך.

"כשדובין קיבל סוף-סוף את רישיון היציאה עבור הרבי ומשפחתו, היה סבור שהרבי יעזוב את רוסיה מיד. הוא נסע למלחובקה עם הרישיון המיוחל ופגש את הרבי הריי"צ לאחר שחזר מהשתטחות על ציון אביו הרבי ברוסטוב, אך כאן נכונה לו הפתעה. כשאמר לרבי: 'נו, צריכים לנסוע', ענה לו הרבי: 'לא, עכשיו אינני מפחד. אסע רק אחרי החגים'.

"דובין סיפר לי כי באותו רגע חש פחד בכל גופו. הרי אלה שנתנו את הרישיון יכולים להתחרט. מעכשיו עד אחרי החגים יש כמעט חודשיים... כשהעלה את חששותיו לפני הרבי, תגובת הרבי הריי"צ היתה, 'יהיה בסדר, לא יבטלו את הרישיון'. דובין נאלץ לכבוש את חששותיו. הזמן עבר, ולפני הנסיעה ממש הרבי בא בהודעה חדשה: 'לא יוצא בלי הספרייה שלי'. שוב עיכובים... והסוף ידוע – למחרת שמחת-תורה עזב הרבי את רוסיה ועמו משפחתו וספריו".

0_58779117911_196345_400

הביקורים בארץ-ישראל ובאמריקה

עם צאתו מרוסיה, התיישב הרבי הריי"צ זמנית בריגה. משם הוסיף לנהל את ענייני היהדות ברוסיה ואת ענייני חב"ד ברחבי העולם. בשלב זה הפך דובין לאחד האנשים הקרובים ביותר אל הרבי, ולעושה דברו בתחומים גלויים ובכאלו שהצריכו פעילות שקטה וחשאית.

בחודש מנחם-אב תרפ"ט יצא הרבי הריי"צ למסע של כשנה, שהחל בארץ-הקודש ונמשך בארצות-הברית. לקראת הגעתו של הרבי לארץ, שיגר דובין, שכאמור עמד בראש 'אגודת-ישראל' בלטוויה, מכתב לחבריו העסקנים בירושלים. באיגרת מבקש דובין מחבריו לקבל את פני הרבי בכל הכבוד הראוי לו. בשורות המכתב וביניהן ניכר המאמץ הדיפלומטי של דובין להסביר את עמדת הרבי הריי"צ, שבאופן עקיב נמנע מלהצטרף ל'אגודת-ישראל':

אל כבוד מנהיגי ועומדי בראש הסתדרות 'אגודת ישראל' בארץ ישראל הרבנים המפורסמים כמהר"ר משה בלוי ומהר"ר משה גליקמן פרוש שליט"א!

"אחדשה"ט באהבה רבה, כאשר ידוע לכם יבקר האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א בנוסעו כעת לאמריקה את ארץ-ישראל. מקוים אנו שהסתדרותכם תדע להוקיר את כבודו ותכיר לתת כבוד כראוי וכיאות לרום מעלת כבוד הוד האדמו"ר שליט"א ומבקשים אנו אתכם לערוך קבלת פנים לכבודו או להשתתף בהקבלת פנים הנערך לכבוד אורח כזה במידה גדולה וגדושה.

"אף שידוע לכם שאדמו"ר מליובאוויטש איננו נמנה על דגל 'אגודת ישראל' באופן רשמי אבל הוא איננו מתנגד לתנועת 'אגודת ישראל' ואפילו עומד קרוב לרעיוננו והשקפתנו, אלא לקחת חלק בעבודתנו בפועל ולהיות נמנה על דגלה בין מנהיגיה והעומדים בראשה, הוא איננו יכול מפני כמה וכמה טעמים, ובעיקר משום דאגתו ועבודתו להטבת מצבה של היהדות הרוסית.

"בעבודתו זו הוא צריך לבוא בקשרים עם כל חלקי עמנו ובפרט עם היהדות האמריקנית הדואגת תמיד למצבם הרוחני והגשמי של אחינו ברוסיה הסובייטית.

"ולכן האדמו"ר איננו יכול להצטמצם ולהיות נמנה על דגל שום מפלגה. ועל כן לא יהיה לפלא בעיניכם אם אדמו"ר מליובאוויטש יתייחס בקירוב וסבר פנים יפות גם לאלה שאולי לכאורה כדאי לרחקם – עזרה רוחנית וגשמית להיהדות הרוסית היורדת פלאים ושוקעת באופן נורא במ"ט שערי טומאה. הידיעות הנוראות הבאות יום-יום על דבר מצב אחינו היורדים לתהום עמוקה ואין מציל זהו מרכז מחשבתו של האדמו"ר ומשום זה יש לותר על כמה וכמה דברים.

"בטח תבינו את הדבר הזה ותראו שבזמן שהותו בארצנו הקדושה, לא יארע חס ושלום שום מחלוקת ומכל שכן איזו פגיעה בכבודו של מרן שליט"א מאיזה צד שהוא".

ראשי 'אגודת ישראל' קיבלו את עמדתו של דובין והשתתפו בקבלת-הפנים לרבי הריי"צ. הרב משה פרוש נשלח במיוחד לתחנת-הרכבת בלוד כדי למסור מכתב לרבי הריי"צ בשם 'אגודת ישראל' עוד בטרם הגיע לירושלים. הרב משה בלוי יו"ר 'אגודת ישראל' היה בין מקבלי פניו של הרבי בירושלים. במהלך הביקור התקבל ל'יחידות' ואף התלווה אל הרבי בעת ביקוריו במוסדות התורה בירושלים.

כשבועיים נמשך מסעו של הרבי בארצנו-הקדושה, ומשם יצא לאמריקה, דרך אירופה. בדרכו מהארץ התעכב הרבי בעיר באדען שבגרמניה (מיום רביעי, כ"ב במנחם-אב ועד יום שני, ד' באלול). חתנו של הרבי, שנלווה אליו לכל אורך המסע, הרב שמריהו גוראריה (רש"ג), פרש למשך כמה ימים ונסע לברלין ולריגה. ביום שישי, ב' דראש-חודש אלול הגיע למקום שהייתו של הרבי הריי"צ, חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. יומיים לאחר מכן שב גם הרש"ג ועמו בא גם הרב דובין, שבשלב הזה חבר אל הרבי להמשך מסעו לארצות-הברית. באותו הערב נסעו הריי"צ ומלוויו לפריז, ואילו הרבי נשיא דורנו שב לברלין.

ביום רביעי, ו' באלול, נסעו הרבי הריי"צ ופמלייתו מפריז להאווער, שם כתב הרבי הריי"צ מכתב-כללי לאנ"ש על ביקורו בארץ. משם הפליג באנייה לארצות-הברית, כאשר נלווים אליו חתנו הרש"ג, דודו של הרבי הריי"צ, הרב משה הארנשטיין והרב דובין. ימים אחדים קודם לכן נסעו לארצות-הברית שני מזכיריו של הרבי הריי"צ – הרה"ח ר' יחזקאל פייגין ומזכירו הנוסף.

לארצות-הברית הגיע הרבי הריי"צ ביום רביעי י"ג באלול תרפ"ט. הרבי שהה באמריקה עד הקיץ הבא. במהלך שנה זו ביקר הרבי בערים שונות, בהן ניו-יורק, פילדלפיה, בולטימור, מילווקי, בוסטון וס' לואיס.

הרבי עצמו נשאר בארצות-הברית עד כ"א בתמוז תר"צ. קודם חזרתו לאירופה נסע לוושינגטון ושם נפגש עם נשיא ארצות-הברית, הובר. דובין, לעומת זאת, עזב את ארצות-הברית כעבור כחודשיים, מפני שתפקידיו הציבוריים חייבו אותו לחזור לריגה. ידיעה על כך הופיעה בעיתון היהודי הלטווי 'דער טאג' (6.12.30).

המלחמה פורצת, הרוסים באים

עובדה מעניינת בפני עצמה, אך יש בה גם לשפוך אור נוסף על קשריו הצמודים של דובין עם הרבי הריי"צ, נחשפת בחוברת 'תשורה' שראתה אור בשנת תשס"א לרגל חתונת צאצאיו של המזכיר הרב חודוקוב ע"ה.

בחוברת פורסמו שלושה מכתבים נדירים ומקוריים, משנת תרצ"ז, מהרבי נשיא דורנו אל הרב חודוקוב שכידוע, ידו לא משה מיד קודשו של הרבי במשך כיובל שנים. היכרותם הראשונה של הרבי והרב חודוקוב החלה בשנים תרפ"ח-תרפ"ט (כמסופר בספר 'ימי מלך', כרך א, עמ' 252 ואילך).

המכתבים עוסקים בדבר הדפסת חוברת עם מכתב מאת כ"ק אדמו"ר הריי"צ בתרגום לגרמנית. החוברת נקראת:

DIE CHASSIDUS-LEHRE. UND IHRE ERZIEHERISCHE UND ETHISCHE BEDEUTUNG.

["די חסידות-לערע און אירע ערצירישע אונד עטישע באדייטונג – תורת החסידות והמשמעות החינוכית והמוסרית שלה]. תחת השם נכתב: "אן ענטפער פון כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש, אף א בריוו פון דייטשלאנד" [=מענה מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש על מכתב מגרמניה].

המכתב המדובר הוא מיום "ב', כ"ה ניסן תרצ"ו אטוואצק" (נדפס באיגרות-קודש של הרבי הקודם, חלק ג, עמ' תקלב-תקמב). ונשלח "אל הגברת חוה תי' המכונה פרוי פראפעסאר ביטנער".

לראשונה נדפס מכתב זה ב'התמים' (חלק ד, תמוז תרצ"ו, עמ' מז-נג [קפט-קצב]), בכותרת: "מכתב מענה מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש שהשיב על הצעת אחד מעסקני אשכנז הנאורים, בדבר הפצת לימוד תורת החב"ד בין יהודי אשכנז הנאורים". במפתח רבנו על מכתב זה נכתב: "הפצת דא"ח באשכנז, הקדמות לימוד דא"ח יר"ש קיום התומ"צ".

עד כה ידוע היה שהמכתב נעתק ליידיש, גרמנית ואנגלית, ונדפס במכתבי-עת ובפני-עצמו, כפי שמצויין באיגרות-קודש שם. אולם מהמכתבים המופיעים ב'תשורה' עולה, כי הרבי הוא שעמד מאחורי כל העניין. הרבי מתאר זאת "ניסיון הראשון" – "להוציא לאור בדפוס דא"ח בלשון אשכנז, צרפתית וכו'". במכתביו אל הרב חודוקוב מורה הרבי ומדריך בכל פרט ופרט של ההדפסה, גם בדברים החיצונים שלה, כמו גודל החוברת, אותיות יפות, נייר יפה וחזק, להשגיח על ההידור החיצוני, רווח בין פרק לפרק, שהכריכה תהיה עבה וכו'. הרבי גם מזרז את ההדפסה, כדי שהחוברת תגיע למקומות אחרים לקראת חג הגאולה י"ב תמוז – חג יובל דעשר שנים (תרפ"ז-תרצ"ז).

החוברת אכן נדפסה בפועל והגיעה לידי הרבי, כנראה, בתחילת חודש אלול תרצ"ז. בחוברת 31 עמודים ומי שתרגמה אותה לגרמנית היתה – ובזאת אנחנו שבים לנושא שלנו – איידל פאפנהיים, בתו של העסקן מווינה, שחודשים מספר קודם לכן (בג' באדר תרצ"ז) נישאה לבנו של דובין. ובכן נראה כי הקשרים ההדוקים של דובין עם הרבי הריי"צ, הכניסו למעגל העשייה בשדה הפצת-המעיינות גם את כלתו הטרייה.

הפרלמנט בלטוויה בוטל בשנת תרצ"ד, אך חרף זאת השפעתו ומהלכיו של דובין לא פחתו ואף התחזקו, כפי שסיפר מזכירו, ר' אברהם גודין:

"באותם ימים, מילא דובין שליחויות רבות מטעם הרבי הריי"צ ונסע פעמים רבות לרוסיה.

אחת הנסיעות הללו היתה דחופה במיוחד. ביום שישי אחד התקשר דובין למכר שלו בשגרירות ברית-המועצות ואמר לו שהוא חייב לנסוע לרוסיה. המזכיר ענה שיבוא למחרת (בשבת) לקבל את הוויזה, ובינתיים הוא ישיג את האישור הרשמי ממוסקווה.

"למחרת, בשבת, הלכתי עם גוי לקחת את הוויזה. דובין הורה לי, בין השאר, לשלם ב'אינטוריסט' (חברת התיירות הרוסית הממשלתית) עבור שהייה במלון ושירותי תיירות למספר ימים. כאן ברצוני לציין שני פרטים שהצביעו על מעמדו של דובין. כשהיה ציר בסיים (לפני ביטול הפרלמנט), נסע תמיד בדרכון דיפלומטי, ואילו אחר-כך היה נוסע בדרכון רגיל. כשהחתימו את דרכונו, ראיתי להפתעתי שחותמת הוויזה היתה מהסוג שמוחתם בדרכונים דיפלומטיים. כפי שאמרתי, השפעתו של דובין לא פחתה גם לאחר שחדל להיות ציר בסיים (בעקבות ביטולו).

"פרט נוסף. לפני שהלכתי, אמרה לי הפקידה בשגרירות: 'איזה עקשן הוא הבוס שלך. כולנו הרי יודעים שהוא שוהה בשגרירות לטוויה במוסקווה ולא במלון וכי אינו אוכל דבר מתפריט ה'אינטוריסט' לתיירים, ובכל-זאת הוא משלם את מלוא המחיר...

"באשר לשליחות עצמה, היו אלה שנות השלושים הקשות והאיומות ליהודי רוסיה, וככל הידוע לי השליחות הזו הסתיימה ללא תוצאות. בכל אשר פנה, זיהה דובין מלשינים שהפריעו לו על כל צעד ושעל. לימים סיפר לי: 'אפילו אנשים שהכרתי אישית והייתי מיודד איתם מאוד בעבר, סירבו לשתף פעולה מרוב פחד'".

הכול נגוז בקיץ ת"ש (1940) כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה והרוסים פלשו ללטוויה ושללו ממנה את עצמאותה. זו היתה תחילת הסוף של יהדות לטוויה המפוארת שבאותה העת מנתה למעלה ממאה אלף נפש.

בכך גם הקיץ הקץ על כעשרים שנים שבהן היה דובין מנהיגה הבלתי מעורער של היהדות בלטוויה. הרוסים החלו לאסור ולהגלות את כל המנהיגים הפוליטיים בלטוויה.

מצבו של דובין היה חמור ומסוכן שבעתיים, שכן בנוסף להיותו מנהיג פוליטי, הוא גם היה יהודי שומר תורה ומצוות.

כ' באלול תשע"ז
 
 
 
 
עם אדמו"ר הריי"צ
עם אדמו"ר הריי"צ