ב"ה מוצאי ש"ק, כ"ח תמוז תשע"ד | 26.07.14
פרק סה: לספר מבראשית – הנחש בשירות האמונה

"אילו זכינו ואדם הראשון לא היה חוטא, היה הנחש הופך לכלי-עזר מעולה לאדם". האמנם זכינו? סיפורים מדהימים ומסמרי-שיער על נחשים אימתניים, שפועלים שלא כדרך הטבע ומקרבים את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, לאמונת הבורא ולאמונת עבדיו הצדיקים. לקרוא ולא להאמין! ● פרק סה של "סיפורים וגילגוליהם", מאת הרב יהושע מונדשיין
הרב יהושע מונדשיין

סיפוריו של הרב יצחק זילברשטיין שליט"א מפורסמים הם, ואינם זקוקים שיציגו אותם בפני הקהל התורני; טיבם ומהותם מוגדרים היטב בהקדמת העורך לחלקו הראשון של הספר 'טובך יביעו' (בני-ברק תש"ס):

"סיפורי אמונה וקטעי-חיזוק... שנישאבו היישר ממעיינם הטהור של רבותינו גדולי הדור וגאוני ההלכה... הדברים נאמרו בהזדמנויות שונות, בשיעורי תורה, בשיחות מוסר... כדרכו בקודש מתבל הרב את פירושיו על פסוקי הפרשה בסיפורים מרתקים, חלקם הגדול ראה במו-עיניו וחלקם סופרו לו ממקור ראשון על ידי גדולי הדור. הסיפורים נסובים אודות הנהגותיהם-בקודש של היושבים ראשונה במלכות התורה, זכר צדיקים לברכה, וכאלה החיים עימנו עד מאה ועשרים, וממשיכים להנהיג את עם ישראל בכל תפוצותיו".

נפתח בציטוט מדוייק של סיפור לפרשת בראשית, על הפסוק "והנחש היה ערום" (שם, עמ' מד-מה), וזה לשונו:

לפנינו סיפור מדהים בענייני אמונה ובטחון, ממנו אפשר להיווכח עד כמה מלווה ההשגחה הפרטית את היהודי בכל צעד ושעל. את הסיפור שמענו מפיו של הרב עמנואל תהילה.

מכתב מרתק ומדהים הגיע אל אחד מתלמידי ישיבת "אור שמח" מחבירו המתגורר בחו"ל. המדובר בשני ידידים ותיקים שדרכם נפרדה כאשר אחד מהם, זה הלומד כיום ב"אור שמח", חזר בתשובה, והשני נשאר חילוני ונדד עד למדינות המזרח הרחוק ונטמע שם בין הכתות המסוכנות.

ויהי היום, כך מספר החבר במכתבו מחו"ל, התגייסתי לצבא של הגויים במדינה בה הייתי ונשלחתי לאפגניסטן יחד עם חטיבת חיילים. בהגיענו אל היעד המבוקש נערכנו לחנייה ארוכה. במקום זה היינו צריכים לחסל כיסי מורדים אחרונים שנותרו באיזור. הייתי יהודי בודד בין מאות גויים, וכאשר נערכה החטיבה לחניה, הלכתי לטייל בינות לגבעות ההרריות שהיו נדירות ביופיין, ובהיותי חוקר טבע מצאתי ענין רב בנוף החדש שנתגלה לנגד עיני.

החבר ממשיך לספר שבהימצאו בתוך עומק השטח ההררי, נתקל לפתע בנחש ענק שכמותו לא ראה מעולם. כאחד המומחים בחקר החיות והטבע, ידע שאפשר ליצור קשר עם הנחש, עד כדי התקרבות מוחשית אליו ועד אפשרות לשחק עם הנחש כחברים וידידים.

הוא החליט לנסות את מזלו והחל לזרוק לעבר הנחש עלים וזרדים. הנחש בלעם במהירות, ולאחר דקות מספר התקרב הבחור קצת לעבר הנחש והשליך לו עוד משהו, וכך במשך הזמן רכש את אמונו ונעשה ל"ידידו" הטוב. מדי בוקר בבוקרו, לפני היציאה לשטח, היה מגיע להתרועע עם "חבר" וותיק וחוזר לחטיבתו. אף אחד מהחיילים לא ידע לאן נעלם חברם היהודי מדי בוקר.

כך עברו שלשה חדשים.

ויהי היום, מקבלת החטיבה פקודה לזוז מהמקום ולשוב לבסיס-האם. מיודענו רץ במהירות הבזק לקחת "ברכת פרידה" מהנחש. הרי לא יראה אותו יותר... והנה הוא מגיע אל קרחת-היער בו נמצאת מאורת הנחש, וכמימים ימימה מקבלו הנחש 'בסבר פנים יפות'. הם 'משחקים' דקה-דקותיים ולפתע אירע דבר בלתי צפוי לחלוטין.

הנחש מזדקף.

כל חובב-טבע יודע כמושכל ראשון שכאשר נתקלים בנחש מזדקף, אסור לזוז מהמקום. כל תזוזה, כמוה כפיקוח נפש של ממש. הנחש עלול להכישך בו-ברגע.

בלית ברירה, עמד החייל היהודי על עמדו בלי נוע. הוא עומד והנחש עומד, מולו. שניהם מביטים אחד בשני. כך עובר זמן רב מאוד, והנחש אינו חושב לשוב למקומו ולשחרר את מיודענו העומד "על קוצים" ורוצה לשוב לחטיבתו שמן הסתם כבר זזה ממקומה והתרחקה מאוד.

לאחר שירד הנחש מהזדקפותו הממושכת, רץ החייל כל עוד נפשו בו וניסה להשיג את הלוחמים האחרים.

וכך הוא כותב במכתבו שהגיע לישיבת "אור שמח":

"רצתי לפי סימני הגלגלים של הנגמ"שים והטנקים, וניסיתי לאתר את החניה הבאה. אני רץ ורץ, במשך כמעט שלש שעות רצופות, עד שהגעתי לעמק צר בין שני הרים גבוהים, ולתדהמתי אני מגלה את כל חברי שחוטים למרגלות הטנקים. מסביבם – נחלי דם. אוייביהם השיגו אותם ולאחר קרב לא נשאר איש מהם בחיים".

המראה הזה, על כל הכרוך בו ועל כל הניסים שהתרחשו לו, עשה עליו רושם מזעזע. "הרי אף אחד לא היה מסוגל לגרום לנחש שיעמוד במשך כל כך הרבה זמן ויעכב בעדי מלהמשיך עם חבריי כדי שבזכות זה אנצל ממוות בטוח – רק אלוקי השמים והארץ! רק הוא היה יכול לעשות זאת", כתב החבר במכתבו והודיע שהוא מתכנן לשוב בקרוב ארצה ולהתחיל בהליכי חזרה בתשובה.

מדהים.

וחז"ל הרי מספרים לנו שבעוונותינו איבדנו שליח מצויין, הוא הנחש, ואילו זכינו והאדם הראשון לא היה חוטא, היה הנחש הופך לכלי-עזר מעולה לאדם.

עד כאן סיפור המעשה המדהים מתוך הספר 'טובך יביעו'.

אכן, סיפור מדהים! מדהים עד כמה שטויות והבלים אפשר לדחוס בסיפור אחד!

מדהים כיצד "אחד המומחים בחקר החיות והטבע" מגלה בורות – הגובלת בטמטום – באורח חייהם של הנחשים.

כמעט ועלה בדעתנו, שנחש זה הוא מהנחשים של ימות המשיח, שאז "ארי כבקר יאכל תבן" וגם הנחשים יהיו לצמחונים ויאכלו "עלים וזרדים", אך מיד נזכרנו שבאותו פסוק (בישעיה סה, כה) נאמר שגם לעתיד לבוא "ונחש עפר לחמו", ולא "עלים וזרדים".

אבל גם מי שאינו חוקר טבע דגול יתפלא: נחש זה ש"עלים וזרדים" מאכלו, מדוע נזקק לאדם שיתלוש עלים בעבורו, ולא ילקט בעצמו מהצמחייה שסביבו?

אף שאני אינני יודע את נפש הנחש כאותו חייל מומחה בחקר החיות והטבע, עם כל זאת לא הייתי מייעץ לשום אדם – אם חפץ חיים הוא – לנסות ולהתחבב על נחשי-ענק (שעלולים להכיש למוות כ'מיודענו' זה) באמצעות הלעטתם בעלים וזרדים, וגם לא לשאוף ולהגיע ל"התקרבות מוחשית" אליהם לשם משחק "כחברים וידידים".

אך לא רק בנחש מוזר עסקינן, אלא גם באדם מוזר; יהודי חילוני מארץ ישראל (כדמוכח מדבריו בסיום, שהוא מתכנן לשוב בקרוב ארצה), שנדד למדינות המזרח הרחוק ונטמע שם בין הכתות המסוכנות, ולפתע הוא מחליט להתגייס לצבא הגויים שבאותה מדינה, ונשלח לאפגניסטן ללחום באחרוני המורדים.

מי שלחם במורדים באפגניסטן (במלחמה שנסתיימה בשנת 1989) הוא הצבא הסובייטי. האם אמנם ברוסיה התגורר מיודענו הישראלי ולצבא זה התגייס? או שמא ידוע למספר הנכבד על מדינה ממדינות המזרח הרחוק ששלחה את חייליה ללחום באפגניסטן לצד הצבא הסובייטי? ילמדנו רבנו!

אבל מה הם כל הפרטים השוליים הללו, לעומת ה'מוסר השכל' שניתן ללמוד מסיפור מדהים זה! הכל כדאי בשביל הספק הגדול, שמא איזשהו חילוני פתי "יתחזק" בעקבות הסיפור וישוב אל אלקי האמת.

עד כאן הסיפור הראשון על נחש שהפך "לכלי-עזר מעולה" בשרות האמונה.

את הסיפור השני העלה על הכתב ר' יוסף לוין, בספר 'אנטופול, מתולדותיה של קהלה אחת בפולסיה' (ת"א תשכ"ז), עמ' 122:

בזמנו היו מספרים באותם מקומות בפולסיא, סיפור פלא שהיו מייחסים אותו כמדומה לר' מרדכי'לה אושמיאנר זצוק"ל זי"ע [הכותב מבהיר בהערה, שהוא לא הצליח לברר פרטים מלאים על אותו סיפור, אך] כך בערך היה המעשה, לפי המסופר:

אשה מינקת נסעה בעגלה עם תינוקה; בדרך ירדו מהעגלה לפוש מחום יום השרב, והאשה שכבה על מצע הדשא ונתנמנמה כשלידה התינוק. והנה עלה בזחילה אי-משם נחש ארסי, והתחיל לינוק מחלבה של האשה המתנמנמת.

נתעוררה המסכנה, והנה נחש יונק ממנה... חששו האנשים להוריד את הנחש ולחלץ את האשה, פן יטיל בה את ארסו וסכנת מות נשקפה לאומללה.

בקיצור, הגיעו בבהלה אל הצדיק שיציל את המסוכנת; הורה הצדיק להתקין ליד האשה ארגז גדול עם מכסה ומעבר לארגז, מול האשה, להציג ראי גדול, קרוב למסכנה. וכך עשו.

ראה הנחש, שאגב, כבר נתנפח מחלב האשה, את עצמו בראי והנה נחש נשקף מולו, עזב חיש את האשה ומיהר לעבר הראי, ונפל בארגז. מיהרו לסגור את הארגז על הנחש והאשה ניצלה ממות.

כאן מסתיים הסיפור, שהפעם נועד לחזק – באמצעות הנחש – את האמונה בצדיקים.

לעומת 'מיודענו' הנחש בסיפור הקודם שהיה, כנראה, מעין הנחשים של ימות המשיח, הרי שהנחש הנוכחי חכם כנחש הקדמוני שהיה ערום מכל חית השדה, ידוע לו ערכו התזונתי של חלב אם וגם יונק הוא כאחד האדם.

וגם בו נתקיים "לפי ערמתו וגדולתו כך היתה מפלתו", ונפל בפח הפרימיטיבי שטמנו לו בעצתו של אותו צדיק.

בחלק הראשון של הספר 'רבותינו שבגולה – קורות ל"ו גאוני ארץ ליטא' (ירושלים תשנ"ו, עמ' 159 ואילך), נרשמו תולדותיו של ר' מרדכי'לה אושמיאנר ובהם גם מעט מ"סיפורי הפלא" הרבים שנקשרו לו בחייו; אך, למרבית הפלא, נפקד מהם מקומו של הסיפור המצמרר דנן.

היתכן שעורך הספר מכיר בטבע הנחשים וזה גרם לו לפקפק באמינותו של הסיפור?

כ"ד בחשוון תשע"א