ב"ה יום רביעי, ט"ו חשוון תשפ" | 13.11.19
פרק ב': החסיד המופלא מפלשצניץ

פרק שני ואחרון על תולדותיו של החסיד המופלא ר' אברהם חיים מפלשצניץ ע"ה (מאת הרב יהושע מונדשיין - היו ימים)
הרב יהושע מונדשיין
קראנו בפרק הקודם ש"שמש ההצלחה" האירה לר' אברהם חיים את פניה, והוא נבחר ל"סטארוסטא" ("זקן העיר"). אלא שענן כבד עלה וכיסה את עין השמש; אחד מעוזריו החתים אותו על אישור "בן יחיד" שנועד לפטור מעבודת הצבא (בלשונו המליצית של רא"ח: "שלחתי יד בשגגה לחתום את שמי על אחד ואח אין לו"), מישהו ממתנגדיו הלשין עליו ובתחילת תרמ"ח נלקח רא"ח למאסר.

שנה תמימה היה ר' אברהם חיים עצור בבוריסוב עד לעריכת המשפט, ואז נגזרו עליו שתי שנות מאסר ב"גדוד עבודה" (עבודת פרך) בעיר הפלך סמולנסק.

את תיאורם של "חבריו" האסירים מצייר רא"ח בתשובה הלכתית שכתב במאסרו (לענין ברכת "הגומל" לכשישתחרר): "..שישנם פה אנשים אינם-יהודים, לא רק החשודים על שפיכות-דמים, כי אם רוצחי נפש ממש, אשר נגמר דינם להשתלח אל ארץ גזירה על כל ימיהם. ואין להם משפט אדם כלל, והמה כחייתו יער, אשר רק בהשגחתו יתברך אנו חיים. ברוך ה' שלא נתננו [טרף לשיניהם]".

גם באותם ימים קשים לא נפל רא"ח ברוחו, ושם אף כתב לעצמו עתון סטירי (ובראשו "זמני היום" כדרך כתבי-העתים), שהוא כעין "הצצה" אל תא מאסרו:
הסהר
מכתב עתי מדיני (משורש ריב ומדון) ומדעי
יוצא לאור פעם אחת ביובל
סמאלענסק, יום...
זריחת החמה – לא נודע, מאפס חלונות במזרח. שקיעת החמה – שעה אחת קודם הסגר. אורך היום – לשנה יחשב. צאת הכוכבים – לא נראה פה, כי החלונות קפא עליהם הכפור...

אם לא די בשורות אלו כדי להעיד שגם בשנות מאסרו לא איבד רא"ח את שמחתו החסידית, הנה כל המעיין במדור "כתביו בהשקפה ועבודת ה'" שבספר שלפנינו, יראה עד כמה התעצם להוכיח במכתביו את גנות העצבות, ושלילתה המוחלטת בתכלית השלילה. ולדעתו, אפילו עצת רז"ל "יזכיר לו יום המיתה", אינה אלא עצה עצה לשמחה, ולהיות חדוות ה' היא מעוזו...

חינוך ילדיו לא מש מדעתו, וכך כותב הוא מתא כלאו אל ה"מלמד" של בנו: "אבקשהו מקרב לבי, ישקיף נא וירא בעין חמלתו על טובת בני להנחותו במעגלי צדק, בדרכי התורה והמוסר, אל יעזבהו נא לילך שובב לרוח הזמן כדרך נערים מנוערים.. אל יאבד נא זמנו לריק ועתותיו לבהלה"...

כשבישרוהו על ייסוד קביעות שבועית ללימוד דא"ח בפלשניץ, הביע רא"ח את שמחתו במכתב:

"דין הניין לי, מה שהודיעני כי יציץ ופרח ישראל בעירנו, ונמצאים מתי מעט החפצים להתנהג בחסידות ובקביעות זמן ומקום... יהי ה' בעזרם, ויוסף ה' עליהם בכמותם ואיכותם, כי טוב הוא לנפש תדרשנו. והמה יחזקו את בדק הבית לכל אשר ימצא שם בדק, וכולי האי ואולי יערה ה' רוח ממרום, אשר גם בנינו כנטיעים מגודלים יעשו פרי למעלה, ויטעמו מטעם לשד השמן".

במשך זמן מה היה באפשרותו של רא"ח לפדות את עצמו ב"כופר" תחת עבודת הפרך שנגזרה עליו, אך אחר-כך הוחמרו תנאי מאסרו, והוא נאלץ לעבוד ככל האסירים.

כשנאלץ לעבוד גם ביום השבת ראה בזה עונש מלמעלה, וכתב על פנקסו בשברון-לב: "יען כי עברתי על גדר של חכמים, על-כן באתי לגדור גדר של אבנים היום בשבת קודש. וצדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".

את עבודתו בשבת השתדל לעשות באופן שלא יהיה בו איסור תורה: כשנצטווה, למשל, לנכש עשבים שוטים מערוגת הירק, היה תולש גם מן הירק (והרי "המקלקל פטור"), ולגערת המפקח הצטדק שאין הוא מסוגל להבחין בין עשב טוב לרע.

יום השבת נקבע כ"יום רחצה", אך תמורת תשלום שוחד גבוה ניאות המנהל לאפשר לרא"ח להתרחץ ביום ראשון, בשעה ששאר האסירים ערכו את "הטיול היומי" בחצר בית-הסוהר.

בשבתו במאסר עסק רא"ח בבירור הלכות "שהמקום גרמן", כגון: האפשר לקדש את הלבנה מבעד לזכוכית החלון הסגור (סגור מחמת הקור, או מחמת הריחות הרעים שבחוץ), ואם חובה לשמוע את הפרשה כולה בקריאת-התורה, או שמא די בשלושה פסוקים.

תלמיד-חכם אחד רצה, כנראה, להקל לו ולפטרו משמיעת הפרשה בשלימותה. רא"ח מתנגד לדבריו בכל תוקף, ואחד מטיעוניו האופיינים לו: "בעינינו ראינו מזקני אנ"ש המפורסמים, לא נצרך לספר מהרה"צ ר' הלל [מפאריטש] נ"ע זי"ע, כמה היה נזהר בזה, גם הרב החסיד המפורסם מ' שמואל דובער ז"ל מבוריסוב, בכל פעם לא התחיל להתפלל עד ששמע קריאת-התורה מתחילה ועד סוף".

ואם נתאפשר לו להתפלל במנין ובו ספר-תורה, גם מזה נגרמה לו מורת-רוח גדולה; כשחשדו בו שסירובו לעלות לתורה נובע מרמות-רוח, נאלץ רא"ח להסביר את עצמו במכתב, אשר לבד מכך שספר-התורה כשלעצמו אין בו מתום "וכל בעל נפש לא יברך עליו", הנה גם האנשים אשר עמו אינם ראויים למנין:

"האנשים הנמצאים פה, אשר לא לבד משוללים הם משם ישראל, אף גם זאת למין אנושי לא יתכן לכנותם. ולא ישתוו למין המדבר זולת בהבראם בה' מוצאות. והם מהלכי שתיים כבני אדם, אבל הם קרובים יותר להדמות לחייתו יער אוכלי אדם. לבד מה שעל-פי דין הם כמעט כולם מחללי שבתות בפרהסיא, והרבה מהם ישימו קטורה בפיהם [=יעשנו] לעין כל, בעת ספר התורה פתוח, ואין מוחה בידם.

"..הש"ץ שהתפלל פה ביום הכיפורים הביא עמדו חתיכת 'לעקעח' לטעום אחר התענית, גנבו ממנו את ה'לעקעח' בעת 'ונופלים על פניהם'. ולא נחשדו בזה אשר המתינו באכילתו עד יעבור הצום, גם לא המתינו על 'פתח לנו שער' כדרכם, רק נחלש לבם בשמעם ממנו את סדר ה'עשרה הרוגי מלכות', והחיו את נפשם במעט האוכל הזה"...

אך מהי מצוקתו האמיתית באותה שעה? "לא תדאב עלי נפשי על זה שאינני עולה לתורה.. כמו שידווה לבי בזכרי על ליליו הראשונים של חג הסוכות, שאהיה נבדל מכל עדת ישראל, ולא אוכל לישב בצל סוכה על רגעים אחדים לאכול שם 'כזית' פת, אשר הוא מהמצוות-עשה הגבוהות ורמי המעלה.. הייתי מרוצה להחליף וליתן עבור זה את כל 'העליות הפטומות' אשר זכיתי בהם עודני חי: 'שלישי' ו'שישי' ו'מפטיר', גם 'חתן תורה' ו'בראשית', אשר כל זה הוא מהמצוות אשר אפשר להעשות על-ידי אחרים"...

והנה נתגלגלה ישועתו על-ידי אדמו"ר הרש"ב, שבעצתו בא אחיו הרז"א (בתחילת שנת תר"נ) לסמולנסק, ובהשתדלותו הוקלו תנאי המאסר: פטרוהו מעבודת הפרך, הרשו לו לבנות סוכה, "עד כי בליל י"ט כסלו הניחו אותו להלך ל'בית ועד החסידים', והיה בצוותא עם אנ"ש כל אותו הלילה".

התרשמותם של אנ"ש מאותה התוועדות (שאליה הגיע רא"ח בלוויית שומר צמוד...) מתוארת במלים ספורות: "..והחסידים דסמולנסק נתפעלו ממנו מאוד"!

באותם ימים שלחו לרא"ח 'ראשי פרקים' ממאמרו של הרש"ב, ובאור לי"ט כסלו השיב: "..נראה מקיצור הדברים אשר שלח לי, כי הוא מאמר יקר ונכבד מאוד, הפותח שערי אורה כו'. רק הקיצור אינו מספיק לי לבוא אל המטרה"...

הוא התחבט בסתירה בין דברי ה'ירושלמי' לבין ה'זוהר' שבאותו מאמר, ולא רצה לתרץ מדעתו, מפני כי "ירא אני לערב דברי חול בדברי קודש, כמצווה עלינו 'את ה' אלקיך תירא' לרבות [תלמידי חכמים], אשר רוח ה' דיבר בם על-פי מקורים נאמנים ושרשים אמיתיים". לפיכך ביקש שישאלו את פי הרבי: "אם יהיה לו שעת הכושר ליכנס לכ"ק כו' בדברים שבעל-פה דוקא להתיר את הספיקות הנ"ל, וישיבני נא במכתב אשר ישמע מפי קדשו. ואם שגיתי – הנה מעתה כל דברי בזה בטלין ומבוטלין כו', ולא יהון חלין כלל וכלל. כי אינני בכל הנ"ל רק כמסתפק ושואל".

ואכן, העבירו את שאלתו לאדמו"ר הרש"ב, והרבי השיב עליה.

מעטים היו ימי ה"טובה", ולקראת סוף החורף חזרו והוחמרו תנאי מאסרו אפילו יותר מדאשתקד. אבל – כותב רא"ח – "זאת נחמתי, אשר ב"ה לא נשאר לפני לשבת פה רק ערך שני חודשים וחצי. אך לפי חומרי המקום, גם זמן זה לא מעט הוא".

אחד מ"חומרי המקום" שנתחדשו עליו: אשתקד היה לו מיחם פרטי משלו ששימש לו תנור וכיריים, ונטלוהו ממנו. כך שלא ידע מה ישתה בימי הפסח ואיך יחמם את מאכליו "כי בתנורים דפה אין להקל בשום אופן לבשל ולחמם בפסח".

באותה שעה היו עיניו נשואות ליום שחרורו, ודאגת המיחם הוסטה הצדה; באותו מכתב מודיע הוא על כוונתו לכתוב למשפחתו ולבית אביו, ולבקש את רשותם שלא יסע מבית הכלא ישירות לביתו, אלא לעבור דרך ליובאוויטש, לשהות שם כמה ימים וגם לשבות שם בשבת קודש... (וזה יגרום לו לחזור לביתו באיחור של כשבוע) – כי "רצוני מאוד להיות בליובאוויטש"...

ועל פרשת הימים ההם – חזרתו לביתו ובריחתו מרוסיה – כבר נכתב בפרק הראשון.

עוד על החסיד המופלא: פרק ראשון, בואו חשבון.

כ' בכסלו תשס"ו