ב"ה יום שלישי, י"ד חשוון תשפ" | 12.11.19
החסיד המופלא מפלשצניץ

הרב יהושע מונדשיין במאמר מיוחד על החסיד המופלא ר' אברהם חיים רוזנבוים מפלשצניץ, שיום פטירתו חל בנר ראשון של חנוכה (היו ימים)
הרב יהושע מונדשיין
שניים מבני העיר פלשניץ היו מוכרים לבני דורנו: הרה"ח ר' חיים ליברמן והרה"ח ר' מענדל פוטרפס עליהם השלום; שניהם היו מספרים על הרה"ח ר' אברהם חיים ושניהם היו עיניהם בורקות ופניהם נוהרות בשעה שהזכירו את שמו. שניהם ידעוהו רק מפי השמועה.

שניים אחרים שהכירוהו אישית (הרה"ח ר' שמואל רוזנבוים והרה"ח ר' דוד שיפרין), מביעים אף הם את הערצתם וחיבתם אליו: "חכם גדול ומושלם בכמה מעלות טובות, בעל כשרון נפלא. ספרא רבא בכל הלשונות, ומצא לו מהלכים בין שרי המלוכה. בינה יתירה חנן אותו אלקים, כל רואיו הכירו כי שאר רוח לו וענוות חן היתה על שפתיו, כולו אומר כבוד. הוא היה עטרת תפארת לכל חסידי חב"ד; כשהיה יושב במסיבה עם אנ"ש היו כולם שותים בצמא את דבריו הנאמרים בהשכל ודעת, כי היה פה מפיק מרגליות, וגם שיחות החולין שלו היו צריכות לימוד. שמש ההצלחה זרחה לפניו, ובכל משלח ידו הצליח..."

מי היה ר' אברהם חיים זה? מהו סוד קסמו שהמשיך לרחף על עירו ואנשיה וצאצאיהם אחריהם?

בשנת תשנ"ח הוסט במקצת הלוט מדמותו, בשעה שמערכת "אוצר החסידים" הדפיסה את ספרו של הרה"ח שלום דובער לוין "תולדות אברהם חיים – תולדותיו וקורות חייו של הגאון החסיד רבי אברהם חיים ראזענבוים מפלעשצעניץ", ספר שלוקח אותנו כמה דורות לאחור, ומאפשר לנו להציץ אל תוך עולמו הפנימי של חסיד מימי קדם. וכך, קימעא קימעא, משתלט קסמו האישי גם על הקוראים בני דורנו.

מבין שיטי הספר מצטייר בבהירות עולמו של רא"ח, המושתת על עמודי התורה, החכמה והחסידות. שלוש התכונות הללו עוברות כחוט השני לאורך תולדות חייו למודי החוויות, התלאות והשמחות.

לידתו – בערך בשנת תקצ"ח – בעיירה פלשצניץ (פלך מינסק); באותן שנים החלה חדירת החסידות לפלשצניץ, וכל דבר "חסידי" היה מלווה במחלוקת וברדיפות; כך לגבי בניית בית-הכנסת החסידי וכך לגבי השחיטה החסידית והרבנות. רק בשעה ש"שמש ההצלחה" האירה לרא"ח – ולאנ"ש דפלשצניץ – פניה, והוא נבחר ל"סטארוסטא" ("זקן העיר"), העניק רא"ח בתוקף סמכותו לחסידים את הרשיון הנכסף לבניית בית-הכנסת, ולאנ"ש היתה אורה ושמחה.

בימי עלומיו זכה רא"ח לעלות לליובאוויטש ולראות את אדמו"ר ה'צמח צדק'; ולא לראותו בלבד, אלא גם לשמוע אמירת "תהלים" מפיו: אותה שעה סגור היה הרבי בחדרו והתפלל שחרית, נטל רא"ח סולם והשעינו ליד חלונו של הרבי, טיפס בו והאזין לקולו של ה'צמח צדק'.

רא"ח התענג מהאזנה להשתפכות הנפש של הרבי ולנעימת אמירת התהלים, ושמע כיצד חוזר הרבי כמה פעמים על התיבות "הודיעני ה' קצי ומידת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני". עוד הוא שקוע במשמע אזניו, ולפתע שמע את הרבנית נוזפת בו בצעקה: חסר בושה וכלימה! לאן אתה מטפס?! כלום לא ראית מימיך יהודי מתפלל?!... רא"ח נמלט לנפשו – אבל הניגון נשאר אתו... כל ימיו היה נהנה לספר על חוויה זו, ולחזור על הפסוק באותו ניגון מרטיט לב.

אחד המשולחים קיבל מה'צמח צדק' טלית שהרבי עצמו לבשה; רא"ח השכיל לקנות אותה ממנו בכסף מלא, ואף התעטף בה פעם אחת לתפילת "כל נדרי". אך מאז היו ידיו רוטטות מחרדה כשרק העלה במחשבתו להתעטף בה שוב, והחליט שרק "אחרי מאה ועשרים שנה" יעטפוהו בה למנוחת עולמים. אולם כעבור שנים נסוג בו גם מרעיון זה, וכתב בצוואתו: "ירא אני מגשת אל הקודש, להיות מלובש בו בעלמא דקשוט, להתכסות בטלית שאינו שלי"! מה עשה, עמד ושלח את הטלית אל אדמו"ר הרש"ב.

רא"ח היה מקושר מאוד לאדמו"ר מהר"ש, ונסע אליו תדירות; פעם שהה אצל הרבי בפסח, ובאסרו-חג – כשעמד הרבי לנסוע – נתלוו אליו החסידים בצאתו את העיר. בהגיעם לנהר הקפוא ביקש הרבי מהאברכים שיבדקו האם הקרח חזק דיו למעבר העגלה ונוסעיה.

הצעירים עברו את הקרח בריצה, ורא"ח ש"היה זריז וחרוץ" חזר ראשון אל המהר"ש ואמר לו: אל יביא הרבי ראיה מכך שעברנו את הקרח בשלום, שהרי "במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"... נהנה הרבי מדבריו, נטל את העוגה שהיתה עמו צידה לדרך, טעם ממנה פורתא ונתן אותה לר' אברהם חיים. "תיכף ומיד קפצו עליו החסידים, ושדדו וגזלו הכל ממנו"...

עד שעלה ענן כבד וכיסה את עין השמש; אחד מעוזריו החתים אותו על אישור כוזב שנועד לפטור צעיר מעבודת הצבא, מישהו ממתנגדיו הלשין עליו ובתחילת תרמ"ח נלקח רא"ח למאסר.

למרבית הפלא נותרו כתבים ומכתבים שכתב רא"ח בשנות מאסרו, וגם מהן משתקפת דמות החסיד המופלא ששמחתו אינה עוזבת אותו אף לרגע אחד, ושאיפתו להידור במצוות ולבריחה מן ההקלות איתנה כיושב בתוך ביתו.

לתקופת שלוש שנות מאסרו יוקדש אי"ה פרק לעצמו; כאן נקצר ונגיע לימים שבהם קרב מועד שחרורו, והוא מתכונן לבקש את רשותם של משפחתו ובית אביו לכך שלא יסע מכלאו ישירות לביתו, אלא יעבור דרך ליובאוויטש, ישהה בה כמה ימים וישבות שם בשבת קודש (כך שיבוא לביתו באיחור של שבוע) – כי "רצוני מאוד להיות בליובאוויטש"...

בקיץ תר"נ שוחרר וחזר לביתו, אך סאת יסוריו לא תמה; "שונאיו מהמנגדים" העלילו עליו שוב, והחוקר – שהיה מידידיו – הודיעו בלחישה כי למחרת שמחת-תורה עומדים לאסרו שוב!

רא"ח לא סיפר זאת לאיש; בשמחת-תורה ערך התוועדות רבתי לאנ"ש והתוועדו כדבעי כל היום כולו, וברדת הלילה נעלם רא"ח כאילו בלעה אותו האדמה... הוא עזב את רוסיה, ובמשך כמה שנים התגלגל בפרנקפורט, ברלין, קניגסברג ואמשטרדם. עד כי נאלץ – שלא ברצונו – לנסוע לארצות-הברית.

גם משם המשיך לשמור על קשרים הדוקים עם ליובאוויטש – בתקופת אדמו"ר הרש"ב – וסייע ל"תומכי תמימים" בגופו, בממונו ובנפשו.

בהיותו למעלה מבן שבעים כתב רא"ח את צוואתו האחרונה, וחסידותו מבצבצת מכל פרט ופרט: החל מחלוקת רכושו (שמתוכו ציוה לשלוח לרבי למעלה מאלף דולאר), עובר באופני הטהרה והקבורה, וכלה בשלילה מוחלטת של כל תואר ושבח בנוסח מצבתו (יוחקו רק התיבות: פ"נ אברהם חיים ב"ר דובער, יום, חודש, שנה, תנצב"ה). גם ההספד ("אותיות הפסד") מושלל לחלוטין וכן הכתיבה בעתונים. ומה כן? להודיע לרבי מיד בו ביום, תפילה ולימוד משניות "והעיקר: להיות סור-מרע ועשה-טוב".

פטירתו גם היא אופיינית לו במקוריותה, כפי שסיפר מי שהיה נוכח ליד מיטתו ברגעיו האחרונים (בכ"ה בכסלו תרע"ה):

קודם פטירתו אמר שהגיע הזמן לומר "וידוי". הביאו לו סידור עם "סדר הווידוי לשכיב מרע", אך הוא מיאן לאמרו, והסביר: "דאס איז א מתנגדישער וידוי" (זהו וידוי של מתנגדים)... ובמקום "וידוי" התחיל לומר את המאמר "פתח אליהו" שאומרים במנחה של ערב שבת, "ואמר אותו מתחילתו ועד סופו בנעימות ומתיקות גדולה"...

להמשך לחץ כאן.

ראה גם מאמר "בואו חשבון", במדור 'חצי שיעור'.

כ' בכסלו תשס"ו