ב"ה יום שלישי, ח' סיון תשע"ח | 22.05.18
רוחו של מכה זכריה הנביא וגלגוליו מדור לדור

לעומת הפרקים הקודמים שעסקו בגלגולי נשמותיהם של אנשים שונים, הפרק הנוכחי דן בגלגולי רוחו של האדם ששלח ידו בנביא זכריה בתקופת בית המקדש הראשון. רוחו הופיעה כמה פעמים במהלך הדורות, ביקשה את תיקונה וגם שבה למנוחתה. לסיפורים הקדומים נספחו בדורנו בדיות "חסידיות" ● הרב יהושע מונדשיין בפרק ס"א של סדרת "סיפורים וגלגוליהם"
הרב יהושע מונדשיין
בספר דברי הימים (ב כד, כ-כב):

screenhunter_02_feb._18_22_400_01

הסיפורים הבאים עוסקים ברוחו של אותו אדם שהיה הראשון – או מן הראשונים – לפוגעים בנביא זכריה, בהכאה או בהשלכת אבן.

השתדלנו לסדר את המסורות השונות לפי סדר הדורות שבהם הופיעה הרוח וגלגולה. אך הדיוק המוחלט בזה הוא מן הנמנעות.

[א]

הנוסח הפותח מייחס את האירוע לדורו של הר"ר ישעיה הורוויץ בעל השל"ה ('שני לוחות הברית'), שחי בין השנים ש"כ(?)-ש"צ.

על כך מספר הר"ר ישראל ליפשיץ בעל ה'תפארת ישראל' על המשניות, בדרוש 'אור החיים' שבסוף חלק נזיקין (נדפס לראשונה בדאנציג תר"ה), שהוא "אחת מדרשותי שדרשתי פה בשבת חוה"מ פסח תר"ב":

לפי רוב הכריתות שעבר, כן יאריך זמן זיקוקו וצערו קודם שיתטהר הנצוץ הקדוש. ולפעמים גם כמה מאות שנים לא יהיו די בהם לזיקוקו וטהרתו; וכדאשכחן בשל"ה שראה אדם שנכנס בו רוח חוטא אחד שהי' מהראשונים שהרימו אבן לסקל זכרי' הנביא ע"ה בביהמ"ק. וזה הי' יותר מט"ו מאות שנים אחר-כך.

עכ"ל. אלא שבס' השל"ה אין זכר לסיפור זה. וצ"ע היכן ראה זאת בעל ה'תפארת ישראל'.

[ב]

את הנוסח הבא מביא האדמו"ר מקומרנא בספרו 'נצר חסד' על מס' אבות (ד, ה. מהדורה ראשונה: לבוב תרט"ז), בשם מרן הבעל שם טוב נבג"מ, שהיה מספר זאת "לתוכחת מוסר".

הגלגול הוא צדיק מערי אשכנז, אשר אין לנו שום רמז לתקופת חייו. המיוחד שבנוסח זה הוא, שמפורש בו שהגלגול כבר בא על תיקונו. ולכאורה אין מקום לכך שימשיך ויתגלגל בדורות הבאים.

וזה לשונו:

אל תעשם עטרה, כי צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וכן בעולם הזה זוכה ע"י לימוד רזין דאורייתא ויחודים להשראות השכינה ולגדלות המוחין. אבל אתה אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא תלמוד נגלות התורה לקנתר, קרדום לחפור ולבייש בני אדם, להלבין פניהם לשפוך דמם, כדרך הלומדים עם סם המות שקשה ארס שלהם מארס נחש הקדמוני.

כמו שסיפר מרן אלקי הריב"ש זצ"ל, שבערי אשכנז היה צדיק אחד ואמר קודם פטירתו שימות במיתה משונה ע"י רוצחים. וכבר הוא היה מאה פעמים בעולם הזה ובכל פעם נהרג. שהוא היה בזמן המקדש ראש סנהדרין חריף וחכם, ולמד בסם המות של תורה, והוא היה הראשון שהכה על לחי ופנים של זכריה הנביא "אתה עם הארץ מתנבא בנביאות". ועל ידו נפלו עליו עמי הארץ רשעים גמורים והרגו אותו. וציוה שיכתבו על מצבתו: פ"נ מי שהרג זכריהו הנביא. ואמר שכבר הוא מתוקן.

והיה מספר מרן [הבעל שם טוב] לתוכחת מוסר, היאך יזהר מלימוד תורה שלא לשמה ומסם המות מים המרים של לומד תורה לקנתר...

כי עיקר לימוד התורה ללמוד על כל פנים לשם מצות בוראו ושיהיה לו מזון לנשמתו בגן עדן, כל אחד לפי השגתו ילמוד, ופחות מזה שיהיה לו עושר וכבוד בעולם הזה למעלה מכולם. כמבואר בספר 'יכין ובועז' מהגאון 'מאיר נתיבים' תלמיד מרן הריב"ש ז"ל, מבואר שם שלמדו מרן אלקי הריב"ש היאך ללמוד תורה באור אין סוף בעריבות ידידות חביבות מתיקות ע"ש היטב. וזה הוא עיקר אדם... אבל הלומד לקנתר מוסר התורה לקליפות ומייחד בהם סמ' ונוק' ונוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו. והסימן, כי תיכף הבערה לחלק יוצאת להרבות מחלוקת. כי סיטרא דקדושה נייחא וסט"א ריב ומצה להראות חריפותו.

עכ"ל. על הדברים הללו העירו מהדירי הס' 'מעשיות ומאמרים יקרים' (מהדורת סקווירא תדש"ן, עמ' קטז), מהדברים האמורים ע"י תלמידו הגדול של הבעש"ט בסה"ק 'תולדות יעקב יוסף' פ' תצא: וז"ש שרים בידם נתלו ונשענו לסמוך עליהם על לומדים שלהם שמחזיקין בידם לשמוע עצתם... וזה גרם החורבן... והיינו ע"י הלומדים שנקראו נביאי שקר... וכאשר שמעתי שהם הרגו זכריה הנביא.

ועוד שם בפ' ואתחנן: גלות ג' הקשה מכולם הוא התלמידי חכמים יראי חטא שסובלין גלות מן תלמידי חכמים שדין יהודאין, כאשר שמעתי על דרך הלצה כי אלו ההורגין את זכריה היו תלמידי חכמים ודפח"ח.

[ג]

בסה"ק 'תפארת שלמה' מהרה"ק מראדומסק (ווארשא תרכ"ז, מועדים, שער התפלה, דף יג, ג-ד), מייחס את המעשה לימיו של רבי יהודה החסיד משידלאווצי (שחי בין השנים שצ"ח-תס"א).

כי אך זה דרך הנכון לטוב לפניו, לבלתי השקט ולנוח, רק לרדוף לדעת את ד' כל הימים לרבות גם הלילות, וכל עניניו ומעשהו רק לשם-שמים, ותוכן לימודו בתורה למען השיג יראת ד' כמ"ש למען תלמד ליראה, שיהי' לימודו להשיג היראה ולא לתפארת עצמו חלילה. ואם לא, ח"ו יהי' נאבד משני עולמות.

כאשר ידענו כן המעשה מפי אדומ"ו הרב הקדוש המגיד מקאזניץ זלה"ה, שסיפר על דברי הרוח הדבוק באחד שבא לפני הרב ר' יהודה חסיד משידלאווצי, והרב הנ"ל נתכוון בשמות הקדושים לבעבור לגרשו מנפש האדם ההוא. אז שחק עליו ואמר כי בימיו הילדים הקטנים היו יודעים מכוונות כאלה. והוא הי' הראשון אשר הרים ידו ראשונה בזכרי' הנביא ע"ה בעת הריגתו בבהמ"ק, ומן אז והלאה יותר משני אלפים שנה הוא נדחה מכף אל כף ולא ינוח ולא ישקוט אף בגיהנם.

כאשר שמע ר"י את דברי הרוח התחיל לבכות ולהתמרמר מאד, ואמר: הוי ואבוי, אם בזמן הרב כזה עדיין לא נתכפר לפשעי האדם, מה נאמר ומה נצטדק, מי יוכל לעמוד ביום הדין הגדול והנורא, מי יאמר זכיתי מפשעי.

עכ"ל.

בנו של בעל ה'תפארת שלמה' חוזר על כך בקיצור בהקדמתו ל'ספר הגלגולים', שהובא לדפוס על-ידו (בפרעמישלא תרל"ה) מתוך כתבים ש"היו טמונים וגנוזים אצל כבוד קדושת אאמו"ר זצלה"ה... ופעם אחת עמדתי לפניו וסיפר המעשה מרוח אחד אשר הי' בא לפני הרב הקדוש ר' יהודה החסיד זלה"ה משידלאווצי, ושאל אותו הרב הנ"ל מאיזה עון אתה נע ונד, והשיב לו הרוח שהוא הי' הראשון אשר הרים יד בזכרי' הנביא. וכאשר שמע הרב הנ"ל את דברי הרוח התחיל לבכות ואמר: מי יוכל לעמוד ביום הדין ומי יאמר זכיתי לבי מפשעי".

[ד]

בקונטרס 'סיפורי גלגולים ורוחות' (עמ' כו), מביא הר"ר משה יהודה הכהן בלוי – המפורסם כמהדירם של רבים מספרי הראשונים – את הנוסח שבו שומעים אנו לראשונה על "גלגול נוברדוק" (שעוד נפגוש בו להלן). והחידוש כאן, שהסיפור מתייחס לתקופת הגר"א:

עוד קרה מעשה דיבוק בזמן הגר"א מווילנא בנוברדוק. וכשקרה מקרה בזמנינו שאחד היה מסרב לשמוע דברי קדושה היו אומרים עליו "פלוני זורק את עצמו כמו גילגול נוברדוק". והגר"א אמר שזה הגילגול הוא שזרק אבן הראשונה על זכריה הנביא. מפי ר' אליעזר גורוז'ייסקי זצ"ל.

[על אמינותו המפוקפקת של בעל הקונטרס, ראה להלן באות י].

[ה]

אם בנוסח קודם מצינו שהמגיד מקאזניץ מייחס את סיפור הרוח דנן לשנים קדמוניות, בא הרה"ח ר' יעקב מקיידאן ומביא ב'סיפורים נוראים' שלו (לעמבערג תרל"ה) את סיפור גלגולו של אותו רוח לחצרו של המגיד מקאזניץ:

עוד שמעתי מהרב ר' דוד הנ"ל [מהאראדנא], שפעם הי' בקאזעניץ וראה דבר פלא, שבכל בוקר אחר התפלה לומד הרב הקדוש הגאון ר' ישראל [המגיד מקאזניץ] משניות, ובחור אחד אומר קדיש אחר הלימוד. והי' זה לפלא בעיני. וגם שמעתי אומרים להבחור: למה אתה משחק, כי הרוח יכנוס בך עוד הפעם.

ושאלתי אותם מהו הענין הזה, וסיפרו לי כי הבחור הזה הי' חולה גדול שנכנס בו רוח, והי' להבחור מרוח יסורים קשים ומרים. וריחמו עליו אנשי העיר והוליכו אותו להרב הקדוש הנ"ל. וכאשר בא הבחור סמוך לפתח הרב צווח הבחור בקול מר ואמר: אני איני רוצה בשום אופן לראות פני הרב המגיד, כי אם אראה את פניו חיי אינם חיים כלל... וכשבא במחיצת קדשו פנה הבחור עורף ולא רצה בשום אופן להסתכל בפני קדושת הרב. ואמר הרב: אני גוזר עליך שתחזור אלי את פניך.

וצווח הרוח בקול מר ואמר: אתה הוא הרב בקאזעניץ, מה אתה רוצה ממני, אין אני שומע כלל לגזירתך. ידוע תדע כאשר אני הייתי בן י"ג שנה הייתי מופלא בתורה יותר מפליאתך כעת...

ושאל אותו [הרב]: מי אתה? אמר לו הבחור: למה זה תשאל לשמי, כי אני איני מדורות הללו.

אמר לו: מאיזה דור אתה?... ואמר: אגיד מי אני, אני הוא הראשון שזרק האבן על זכרי' הנביא בבהמ"ק. וגם אותי הרג נבוזראדן ראשון. ומעת חורבן הבית אין לי מנוחה אף רגע מהמשחיתים ולא זכיתי אף לגיהנם...

אמר לו הרב הקדוש: אני אזכה את נשמתך שתבוא לגיהנם, אני אלמוד בכל יום אחר התפילה משנה משניות עבור נשמתך והבחור יאמר קדיש. ונתרצה הרוח לילך מהבחור בלא שום נזק.

עכ"ל.

בנוסח זה מודגשת גדלותו התורנית של הרוח, כפי שהובלטה בדבריו של הבעל שם טוב.

[הכותב, הרה"ח ר' יעקב מקיידאן, היה תלמידו של האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש ואולי גם מרואי פניו של האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'. הוא למד בוולוז'ין בתקופתו של הג"ר חיים, ועובדה זו נזכרת גם בפתיחת סיפוריו על המגיד מקאזניץ: בעת היותי בשבת תחכמוני דוואלאזין, שמעתי מפי הקדוש הגאון האמיתי מוה' ר' חיים, אשר אמר בזה"ל להגדול ר' יעקב מאיר אשר הי' הרב דק"ק בריסק: אני יודע בטוב מהות הרב דקאזעניץ, כי בעת שהלכתי בגולה הייתי בקאזעניץ ועסקתי עם הרב הנ"ל כיום תמים בעמקי הפלפול, ומצאתי אותו בקי בבבלי ממש בע"פ עם לשון התוספות מראשו לסופו, לבד מה שהוא בקי בש"ס ירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים כאחד מהגאונים].

 

[ו]

גם בנוסח הבא מתייחס סיפור תיקונו של הרוח אל המגיד מקאזניץ, אלא שכאן שומעים אנו לראשונה את ה"לימוד זכות" שלימד הרוח על מעשיו, טיעון שנתקבל אצל המגיד ובכך הביאו על תיקונו.

הלגלוג שמלגלג הרוח על ה"ייחודים" של המגיד, זהה ללגלוג שלגלג אותו רוח על ה"כוונות", בנוסח שסיפר המגיד מקאזניץ על האירוע שהתרחש בימיו של ר"י החסיד משידלובצי!

בס' 'נפלאות הסבא קדישא' (ב, פיעטרקוב תרצ"ז, עמ' 40) מביא את סיפורו של הדיבוק שהובא אל הרה"ק מראדושיץ, והתוודה לפניו שהוא היה הראשון שסטר לזכריה הנביא, וכבר היה אצל המגיד מקאזניץ שתיקנו לפי שעה (כמסופר להלן, אות יא, באריכות), ועל כך מוסיף שם (ממכתבו של הר"ר נתן דוד מנארשקאוויץ):

ואני שמעתי מידידי יקירי, מהרה"ג דפה, שלשלת היוחסין וכו' מו"ה ר' יוסף ברוך שפירא שליט"א, נכד המגיד הקדוש מקאזיניץ זי"ע, בעת שהיה הדיבוק הנ"ל לפני המגיד הק' [מקאזניץ], התחיל המגיד הק' ליחד יחודים וחיכך בציצית.

שחק ממנו הדיבוק ואמר: בימיו היו החייטים והסנדלרים יודעים מיחודים הללו.

והשיב לו המגיד הק': מאחר דחכמיתו כולי האי, למה הרגתם זכריה הנביא?!

והשיב דטעמו היה, דבאמת הדין הכובש נביאותו חייב מיתה, אבל זה ידוע דאם הנביא אינו אומר נביאותו בטלה הנביאות. מוטב היה לו לכבוש נביאותו ושלא לאומרה, והי' מיתת זכריה הנביא כפרה יחיד בעד הקהל. ומשום זה הרגו אותו.

והשיב לו המגיד הק': על זה באת לכאן, לומר הדברים האלו. ותיקן אותו.

[ומכאן שאב הגרש"י זוין את הנוסח שהדפיס ב'סיפורי חסידים' (מועדים, ת"א תשי"ז, עמ' 371)].

[ז]

הנוסח שמספר הרה"ח ר"ח מרדכי פרלוב דומה בעיקרו לנוסח שבקטע הקודם, אלא שכאן אותו "לימוד זכות" נאמר על-ידי המגיד ולא מפיו של הרוח.

וזה לשונו ב'לקוטי ספורים' (כפר חב"ד תשכ"ו, עמ' שסו-שסז):

הרה"ק ר' ישראל זצ"ל מקאזניץ הביאו אצלו נער אחד שנתדבק בו רוח רח"ל, מה שהיו קוראים דיבוק. והי' מדבר דברים הרבה וגם הי' עושה מעשים משונות רח"ל. וכשגער בו הרה"ק זצ"ל הנ"ל, אמר לו [הרוח]: מה אתה מתייהר (בלשון אשכנז שמעתי: "וואס נעמסטוא זיך איבער"), בזמני הי' תינוקות (בלשון אשכנז: "קינדער") יודעים יותר ממך!

ואמר לו עוד הרה"ק זצ"ל הנ"ל: מי אתה? והשיב: אני הוא שזרקתי ראשונה האבן על זכרי' הנביא ומאז אני משוטט וכו'.

ואמר הרה"ק זצ"ל הנ"ל, שהנבואה עד שלא אמרה הנביא יכול להיות שלא תתקיים, אבל אחר-כך מוכרח שתתקיים, שאל"כ יהי' הנביא כמו נביא השקר, אם לא שיחזרו בתשובה. וזכרי' הנביא הי' לו לכבוש נבואתו. והדין הוא מבואר במשנה סנהדרין פ' בתרא, שהכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים. צריך הי' למסור נפשו בשביל כלל ישראל. ובשביל זה המה הרגוהו.

(ובכאן איני זוכר מי אמר, אם הרוח אמר או הרה"ק זצ"ל הנ"ל אמר): שעל לימוד זכות הזה חיכו למעלה יותר מאלפיים שנה. ונתן לו תיקונים. וכמדומה שהבטיח גם-כן ללמוד עבורו משניות.

[את ענין לימוד המשניות קלט המספר, כנראה, מה'סיפורים נוראים'].

 

[ח]

הנוסח הבא תחילתו בקאזניץ וסופו בלובלין. והוא מסופר בשמו של האדמו"ר ממאגלינצא נכדו של המגיד מקאזניץ.

גם בנוסח זה נאמר אותו "לימוד זכות" על-ידי הצדיק המתקן ולא מפיו של הרוח.

כך כותב הר"ר שלמה זלמן ברייטשטיין ב'שיחות חיים' (פיעטרקוב תרע"ד. דף ט, א-ב):

סיפר כ"ק מרן ממאגלינצא, אשר פעם אחת הביאו לפני [זקינו] המגיד הקדוש מקאזענץ דיבוק אחד. ויאמר לו המגיד הקדוש: רשע! למה תענה נפש מישראל?! למה לא תצא ממנה?!

ויענה לו הדיבוק: למה תדברו עמי בגבוהות, הלא בימיי נערים כבני שש שנים היו משיגים יותר מכם!

ויאמר לו המגיד עוד הפעם: רשע! אמור לי מי אתה, ואם לא תאמר לי אז אשליך אותך בעומקא דתהומא רבא!

ויען הרוח: אנכי הייתי שר האלף והייתי בימי המקדש ראשון ואני נתתי הכאה הראשונה לזכריה הנביא בבית המקדש...

ויאמר לו המגיד הק': לך ללובלין ושמה בטח יהיה לך תיקון.

וילכו עם הדיבוק ויביאו אותו לובלינה.

וישאל אותו הרבי מלובלין: רשע! מי אתה?

ויענהו במורך ובהכנעה: אני הוא שנתתי הכאה ראשונה לזכריה הנביא...

אז החזיר פניו הרבי מלובלין ז"ל אל האנשים שהיו אצלו ויאמר אליהם: העולם סוברים שהפריצים האלה היו אנשים גסים ופשוטי עם. לא כן הדבר! המה היו אנשים בעלי השגה וגדולי ערך והשיגו את הכל מה שהנביא היה משיג, רק היה להם בקבלה אשר קודם אמירת הנביא הנביאות שלו אפשר לתקן עוד, אבל כשיאמר הנביא הנביאות שלו אז לא יהיה אפשר עוד לתקן. לכן הרגו לנביא כדי שלא יאמר הנביאות שלו.

ויאמר אז הרוח: עתה יש לי תיקון. ובכל הדורות עד עתה לא היה איש שילמד זכות עלינו כזה. ואע"פ שבעולם העליון ידעו האמת, אולם כל זמן שלא נאמר זה בבית-דין של מטה לא היה יכול להיות תיקון. עכדה"ק.

[ט]

הפרק שלפנינו לקוח משיחותיו של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (שתחילתן בהתוועדות ו' תשרי תשכ"ח והמשכן – הוא החלק דלהלן – בו' תשרי ושמח"ת תשל"ה) שנלקטו לאסיפה אחת ונדפסו בקונטרס "הדרן על מס' סוכה" (ברוקלין תשס"ח).

בשיחות אלו התפרסם לראשונה (מתוך כתב-יד ישן) הנוסח המייחס את סיפור הרוח דנן לאדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'. גם אותו "לימוד זכות" על הורגי זכריה נאמר כאן מפיו של אדמו"ר הזקן, אלא שבד בבד דרש האדמו"ר לשבח את הנהגתו של זכריה הנביא שלא כבש את נבואתו (על תוספת זו התבטא הרבי, שהיא תואמת את לשונו וסגנונו של אדמו"ר הזקן).

מפני חביבות הענין העתקנו גם את ה"לימוד זכות" שלימד הרבי על מרים בת בילגה, שלשמו הובא סיפור הרוח:

אין לתמוה על כך שמלמדים זכות על מרים בת בילגה, שהרי על-פי תורת אמת צריך ללמד זכות על כאו"א מישראל, כמאמר המשנה "הוי דן את כל האדם לכף זכות". וכיון שתורת אמת אומרת כן, הרי זה בודאי ענין אמיתי – עוד קודם הלימוד זכות – אלא שע"י הלימוד זכות בדיבור, אזי מתגלה הענין האמיתי שיש בו...

ובענין זה יש סיפור נפלא מרבינו הזקן באחד ה"ביכלאך" [=כרך כת"י] שהגיעו לאחרונה, וזה לשונו:

שמעתי סיפור מאדמו"ר הזקן, שהביאו לפניו אדם שנכנס בו רוח הבל [=דיבוק], והיו אז אצל אדמו"ר איזה יחידי סגולה. ואמר אדמו"ר ז"ל:

בענין הריגת זכרי' הי' הענין כך: דידוע בענין הנבואה, שכל זמן שלא יצאה הנבואה מפי הנביא בדיבור, עדיין יוכל ענין הנבואה להתבטל, שלא לבוא לידי פועל (כי אפשר עדיין לבטלה). אך כשיצאה הנבואה מפי הנביא ע"י הדיבור שלו, אז מוכרח הדבר להתקיים. אך הנביא, כשנכנס בו רוח הנבואה, מוכרח הוא לנבאות, הן לטוב הן להיפוך ח"ו, כי הכובש נבואתו חייב מיתה. וזה הי' הענין שהרגוהו, כי לא רצו שישלים נבואתו בדיבור שיחרב הבהמ"ק, כי אזי בודאי יחרב. משא"כ כשלא ישלים נבואתו בדיבור, עדיין אפשר יתבטל הענין ולא יחרב בפועל ממש, בשביל בהמ"ק שלא יחרב (ובשביל כלל ישראל). נמצא שכוונתם הי' לטוב ובמסירות-נפש גדול מאד עשו זאת. אך שלא עלתה בידם כוונתם הטובה הנ"ל, כי עד שהרגוהו בפועל לגמרי בין כה וכה יצאה הנבואה כולה מפיו בדיבור, וממילא נתקיימה הנבואה ונשרף הבית.

אך לפי זה לכאורה יקשה על זכרי', למה לא כבש נבואתו. כי אף שהכובש נבואתו חייב מיתה, עכ"ז, בשביל בהמ"ק שלא יחרב הי' לו למסור נפשו וכנ"ל. אך הביטול של זכרי' לאלקות הי' יותר גדול לרצון העליון, וע"כ כיון שידע רצון העליון שיחרב הבית, הוא הי' בתכלית הביטול לרצונו ית', על-דרך "מי לי בשמים" כו'. על-כן לא הי' נחשב בעיניו כל מיני התגלות אור שעל-ידי בהמ"ק, נגד עצמיות רצונו ית', כי הי' בטל אליו מכל וכל.

ואחרי הדברים הללו שיצאו מפי קדושת אדמו"ר הזקן ז"ל, הלימוד זכות על הורגי זכרי' הנביא כנ"ל, תיכף יצא הרוח הבל מהאדם שהובא לפניו.

ואמר אדמו"ר ז"ל בפני היחידי סגולה שהיו לפניו, כי האדם ההוא שנכנס בו הרוח, הוא מאותו ה[שרש] של הורגי זכרי' כו', שנכנס בו על-ידי עיבור כו', ועל-ידי הלימוד זכות הגדול הזה שיצא מפיו, נתקן כו'.

כל זה שמעתי דרך סיפור מפי איש נאמן (עכ"ל).

ומזה מובן גם בנוגע להדיבור דלקמן בשבחה של בת ישראל כמרים בת בילגה... ה"מעשה במרים בת בילגה" ש"היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק", היה לאחרי ש"המירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים".

ולכאורה: מה ש"היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח כו' "... במה נחשב ואיזה ערך יש לו לגבי חומר הענין ש"המירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט"?!

ויובן ע"פ מ"ש הרמב"ם באגרותיו, שאפילו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים בענין הכי חמור, נפרעין ממנו על ביטול עירוב תבשילין!... הרמב"ם כותב זאת בתור חידוש גדול... מניין המקור לחידוש זה? ויש לומר, שהמקור לדברי הרמב"ם הוא ה"מעשה במרים בת בילגה", שאף ש"המירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט", שאין לך נפילה גדולה מזו, מכל מקום, תובעים ומענישים... על זה ש"היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח כו' "!

וכל זה למה – בגלל גודל החביבות של בני-ישראל, כמ"ש "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". וזהו החידוש בשבחו של יהודי: לכאורה, כאשר מדובר אודות מי שחטא והחטיא את הרבים, מה נוגע להקב"ה אם הוא מקיים עירוב תבשילין אם לאו, הרי הוא כבר נכרת ("אפגעשניטן") לגמרי? והמענה על זה... זהו רק בחיצוניות, ואילו לאמיתו של דבר, "אע"פ שחטא ישראל הוא"... ומבלי הבט על כל מה שעשה, אפילו דבר שפל ביותר, הנה "בשעת החטא היתה (נשמתו) באמנה אתו יתברך", עם מהותו ועצמותו יתברך, וכל תזוזה ("יעדער קער") שלו, אפילו אם יקיים עירוב תבשילין, נוגעת לעצמות ומהות א"ס ב"ה!... ולכן, אפילו בת ישראל ש"המירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט", נוגע להקב"ה כיצד תתנהג בשעה שתראה את המזבח.

ויש להוסיף, ששבחה של נערה זו מתבטא... גם בהנהגתה הבלתי רצויה גופא... מדובר אודות נערה מישראל שנמצאת במעמד ומצב ש"המירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים", וכאשר היוונים כובשים את ירושלים וביהמ"ק, ונכנסים להיכל – באופן של היפך הטהרה – כדי להקריב "דבר אחר", מצטרפת היא אליהם והולכת עמהם... ולאחרי כל זה, הנה מה שאיכפת ונוגע לה הוא, מעמדם ומצבם הקשה של בנ"י, ולכן צועקת: "לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק"; למה המזבח אינו מגין על ישראל?!... למה אינך עוזר לבני ישראל?!...

[י]

תוך שנים ספורות קיבלו דבריו של הרבי פנים חדשות עד לבלי הכר, משעה שנתגלגלו ל'סיפורי גלגולים ורוחות' (עמ' כו-כז) שכבר הובא לעיל. ולמרבה הפלא, דברים מסולפים אלו מובאים בשמם של עדי מסירה מהימנים! (למען הגילוי הנאות: אין אנו מאמינים שכך העידו, וקרוב לומר שגברה על הכותב יד השכחה). וזה לשונו:

שמעתי מהרב לבקובסקי וה"ר יואל כהנא והרב אלישבץ, שכ"ק אדמו"ר ר' מנחם מענדל מליובאוויטש הכ"מ אמר לפני חמש שנים [בתשמ"ט?!] בשיחה, שמצא כתוב בספרים פולניים שפעם אחת טרח החוזה מלובלין מאד לכוין כוונות קדושות בתפלתו ולא עלתה בידו. ובאותה שעה ראה והנה אדם עומד לפניו ומתלוצץ בו ואומר: "אותן הכוונות שאתה משתדל לכוין עכשיו הנה כשהייתי בחיים חיותי אפילו ילדים קטנים ידעו לכוין בהן". שאלו החוזה: "מי אתה"? השיב: "אני האיש שזרק האבן הראשונה על זכריה הנביא". שאלו החוזה: "ולמה ככה עשית"? והשיבו: "לפי שהיה לו למסור נפשו למיתה בידי שמים ולעבור על איסור הכובש נבואתו. כי גזרה רעה כל זמן שאינה נאמרת בפה אינה קשה כל כך".

וכשהשלים כ"ק אדמו"ר הכ"מ הסיפור שאל, מדוע באמת לא כבש נבואתו כדי להמתיק הדינין? ותירץ, שהנביא בשעה שמתנבא אין לו שליטה מה לדבר ומה שלא לדבר. וכעין מה שפרש"י בבלעם ששם רסן בפי ובעל כרחו דיבר. ע"כ הסיפור.

[על גלגול נוסף שנתגלגלה השיחה ודיבוק נוסף שנדבק אליה, ראה להלן ב'נספח ב'].

 

 

[יא]

הנוסח הבא מעתיק את הגלגול בדור נוסף, אל הרבי מראדושיץ בן הדור הרביעי לחסידות.

נוסח זה מכיר בכך שהמגיד מקוזניץ כבר תיקן את גלגולו של מכה זכריה, אלא שאותו תיקון היה "רק לפי שעה" והרוח חזר שוב בגלגול נוסף.

על כך מספר ר' משה גולדשטיין בספרו 'מסעות ירושלים' (מונקאטש תרצ"א, דף כה, א):

ועוד שמעתי מפ"ק [=מפה קדשו (של הרה"ק בעל ה'מנחת אלעזר')], שסיפר זקינו אא"ק מוהר"ש [=איש אלקים קדוש מוה"ר שלמה] אבדפה"ק [מונקאטש] זי"ע, ששמע מהרב הקדוש א"א [=איש אלקים] מו"ה נתן דוד משידלאווצי זי"ע, שהוא היה באותו מעמד אצל הקדוש ונורא א"א מרן ר' ישכר דוב מראדישיץ זי"ע, שבא לפניו דיבוק אחד ר"ל שביקש ממנו תיקון, והתוודה עוונותיו ואמר שזה כמה פעמים שהי' מגולגל בעוה"ז, ובראשונה הי' בירושלים עוד בימי זכרי' הנביא, וכשעמד זכרי' בנבואתו בשם ה' לפני העם הוא הי' הראש וראשון שקפץ אצלו (וסרטו) [וסטרו] בפניו ביד רשעתו ובחציפתו, ואמר: מי הוא זה שיגיד "כה אמר ה' " וכו'. ואחריו התחילו שאר העם להכות את הנביא הקדוש, עד ששפכו דמו כמים והרגוהו ר"ל. והתוודה עוד הדיבוק, נפש החוטאת הנזכר, שאחר-כך שוב הי' בגלגול עוה"ז והרג ביוה"כ (עם שאר רוצחים) ביהכ"נ אחד עם כמה מאות יהודים, ה' יצילנו. וכהנה וכהנה. והגיד גם-כן שכבר הי' אצל המגיד הקדוש מקאזניטץ זי"ע, אבל לא תיקנו רק לפי שעה, וכעת צעק שוב לתיקון לעולמים כי מר לו מאוד (מימות זכרי' הנביא ועד עתה...). והדברים ארוכים ואין עת האסף פה. תסמר שערות השומע.

[בנוסח זה לא נאמר כלל שהצדיק תיקן את הנפש המגולגלת! אבל בס' 'נפלאות הסבא קדישא' (הנ"ל באות ז, באותו עמוד) "בשם ס' מסעות ירושלים", נעתק הסיפור בשלימותו כמעט מלה במלה, ורק משפט הסיום נשתנה: "וכעת צעק שוב לתיקון לעולמים כי מר לו מאוד, ותיקן אותו הסבא קדישא לגמרי, עיי"ש  

 


[יב]

קטע זה שאוב מספרו של גרשון וינקלר DYBBUK (נ.י. 1981), עמ' 257-256; איזכורו של הגלגול הוא אגב שיחה, ללא כל התייחסות לפרטי המעשה והאם נעשה נסיון לתקנו. הפעם "גלגול נוברדוק" הוא בימיו של ה'חפץ חיים', אך לעיל (אות ד) היה הוא בימי הגר"א:

בשנת 1969 ראיין ר' אשר קצמן את הרב מפוניבז' הר"ר יוסף שלמה כהנמן, בבני-ברק, בקשר לדיבוק הידוע שהובא אל בעל ה'חפץ חיים' בחורף תרס"ט. באותה תקופה למד הרב כהנמן ב'כולל קדשים' של ה'חפץ חיים' בראדין.

בראיון זה סיפר הרב כהנמן לר"א קצמן על שיחה שהיתה לו – בעקבות אותו אירוע – עם ה'חפץ חיים', השאלות ששאל מרבו והתשובות שקיבל עליהן. בין השאר אמר לו ה'חפץ חיים':

הגלגול הוא תופעה נדירה ואמיתית, אלא שצריך להיות מומחה כדי לקבוע בוודאות שהוא גלגול אמין [שאינו רוח שקר]. יכולני להעיד באופן אישי, שבנובהרדוק היה גלגול נשמתו של האדם שהשליך את האבן הראשונה על זכריה הנביא. אף שחלפו כבר למעלה מאלפיים שנה מאותו עוון.

נספח א: הגלגול מנובהרדוק

לעיל (אות ד) הובאה שמועה על "גילגול נוברדוק" שהגר"א אמר "שזה הגילגול הוא שזרק אבן הראשונה על זכריה הנביא".

שוב ראינו (באות יב) מספרים בשמו של בעל ה'חפץ חיים', שהוא העיד באופן אישי על כך שבנובהרדוק היה גלגול נשמתו של האדם שהשליך את האבן הראשונה על זכריה הנביא. לכאורה באה "עדות אישית" זו ללמד, שאותו גלגול היה בזמנו של ה'חפץ חיים'.

עתה נחזה במופע הראשון של ה"גלגול מנובהרדוק", שבו לא נאמר כלל שהוא היה גלגולו של זורק האבן בזכריה הנביא.

וכך מספר הרה"ג מו"ה אברהם שמחה אבד"ק אמצ'יסלב (בן אחותו של הג"ר חיים מוולוז'ין), בהקדמתו לס' 'מדרש רות החדש' (ווארשא תרכ"ה):

שמעתי בעצמי סיפור נפלא מדודי הגאון האמיתי מו"ה חיים [מוולוז'ין] ז"ל, שפעם נכנס רוח רעה באיש אחד בווילנא בחצר בית-הכנסת, ונעשה שם רעש גדול מקיבוץ המונים לראות הפלא. ופתח רבינו [הגר"א] חלון בית-מדרשו שהיה אז בחצר בית-הכנסת והשקיף מה קול הרעש.

אז תיכף בראות איש הרוח את פני רבנו התחיל לצעוק: רבי! אתה הוא שמכריזין עליך למעלה "הזהרו באליהו ובתורתו"! אם אתה תגזור עלי אך במאמר פיך בלבד (רצונו לומר: בלא השבעות בשמות) שאצא מאיש הלז, אני מוכרח לצאת!

והשיב רבנו ז"ל: מעודי לא רציתי שיהיה לי שום עסק עמכם וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל.

ותשובתו זאת התפרסם בין כחות הסטרא-אחרא, כי איזה משך זמן אחר-כך נכנס גם-כן רוח רעה בנער אחד בק"ק נאוהארדק והיה בתוכו זמן רב, והיה אומר ענינים גדולים ונוראים. ופעם אחת בחנו אותו אנשים להפחידו, ואמרו לו כי נוליך אותך לווילנא לר' אליהו חסיד, והוא, אם ירצה, ודאי יגרש אותך מהנער הלז.

והשיב הרוח: אמת שאנחנו יראים ממנו מאוד, אבל הובטחנו מאתו שלא יהיה לו שום עסק עמנו...

חזרו ושאלוהו מדוע אתם יראים ממנו, הלא אינו מסגף עצמו בתעניות, ואוכל? (זה היה בעת זקנותו. אבל בימי בחרותו היה מסגף עצמו מאוד כמפורסם, וכמובא בהקדמת בניו ז"ל להחומש עם 'אדרת אליהו').

והשיב: אוי לנו גם אכילתו, כי גם זה מזיק ומאבד אותנו כי שקולה אכילתו כקרבנות.

כל זה שמעתי בעצמי מפה קדוש דודי הנ"ל ז"ל.

נספח ב: הגלגול מניו-יורק

במסגרת מאמציהם הבלתי-נלאים של אנשי אתר משיחי ידוע, לשווק את הרבי מליובאוויטש כ"באבא" מהשורה הראשונה, ניצלו הם את אווירת הרחוב החרדי וקפצו (בכ"א טבת תש"ע) על עגלת פסטיבל "הדיבוק מברזיל" עם סיפור משלהם: "כשהרבי הוציא 'דיבוק'"; תחילתו של הסיפור באותה התוועדות שבה "ערך הרבי מלך המשיח הדרן מרגש ומופלא על מסכת סוכה" (לעיל אות ט), אך הם – לשיטתם – אשר כשם שלא דיו לרבי להיות "רבי" והוא צריך להיות גם "באבא", כך גם לא די לשיחותיו שהם דברי תורה וחסידות, ועליהן להיות כרוכות גם במשהו שלא מעלמא הדין. וכך נוצר פרק ההמשך:

"רק שנים לאחר מכן התברר הסיפור במלואו: להתוועדות ו' תשרי קדמה פנייה אל הרבי, בבקשה שיוציא דיבוק מיהודי שבו נכנס דיבוק וסירב לעזוב את גופו. תשובת הרבי היתה כי יש להביאו להתוועדות הקרובה, שתתקיים בו' תשרי. אז הבינו החסידים, כי לא לחינם לימד הרבי זכות על מרים בת בילגה, והיה זה בתור לימוד זכות על הנשמה שנכנסה כ'דיבוק' באותה עת, ומעת לימוד הזכות, עזבה את הגוף בו שכנה".

הפלא ופלא! איש לא ראה ואיש לא שמע, ולפתע – כעבור כמה שנים – צץ לו "סיפור שמיימי" זה!...

השקר אין לו רגליים, אבל יש לו כנפיים; ימים ספורים אחרי שהסיפור המריא לאויר הרשת, התגלגל ונחת במגזין 'שעה טובה' (פ' וארא, גל' 336, עמ' 14), בתוספת "שיפוצים" הכרחיים ונופך עתונאי:

שיחתו של הרבי נאמרה "בבכיות עצומות", ו"חסידים שהיו בעת ההתוועדות העידו לי כי ניכר היה על הרבי כי הוא פועל עניינים שמימיים, כדרכו בהתוועדויות". והעיקר: "רק ימים מספר לאחר המעשה, נתגלה הסיפור במלואו"! לא "שנים לאחר מכן" – התבטאות אומללה שמסגירה את האבסורד שבבדיה – אלא "רק ימים מספר"...

אבל ה"שיפוץ" הוא קוסמטי בלבד והקושיה עדיין שרירה וקיימת: מדוע גזרו החסידים על עצמם שתיקה במשך שלושים וחמש השנים שחלפו מאז "אירוע שמיימי" זה, ורק עתה זכינו לאורו?...

וזה גופו של הסיפור המשודרג:

"לפני ההתוועדות שערך הרבי בו' תשרי, הגיעה פנייה למזכירות הרבי מיהודי שנכנס בו 'דיבוק' וסירב לעזוב את גופו. האיש ומשפחתו ניסו לעשות כל שבידם על מנת להוציאו ופנו לרבנים וגדולי תורה נוספים בניו יורק, אך הללו לא הצליחו להוציא את הדיבוק. תשובת הרבי היתה כי יש להביא את האיש – ללא רעש ופרסום, להתוועדות הקרובה שתיערך בו' תשרי".

ובכן, לא ב'דיבוק נסתר' עסקינן, אלא ב'דיבוק' מפורסם שהיה לו עסק עם רבנים וגדולי תורה רבים, ורק בואו אל הרבי מליובאוויטש וצאתו בשלום משם היו בחשאי ובהעלם מעיני נציגי התקשורת החרדית...

אכן תופעה חריגה: 'דיבוק' שפונה ביזמה עצמית לעזרת הרבנים, וגם שומר על חשאיות הריפוי...

אלא שהסיפור זקוק ל"שיפוץ" נוסף:

כשאדמו"ר הזקן לימד זכות על הורגי זכריה, הביאו דבריו תיקון ל'דיבוק' שנמנה עם ההורגים. אך כיצד הועיל ל"דיבוק מניו יורק" לימוד הזכות על מרים בת בילגה?

לפיכך יש לבדאים להוסיף, לפני הפרסום הבא, ש'דיבוק' זה היה רוחה של מרים בת בילגה שנכנסה באותו אדם, וכתוצאה מלימוד הזכות באה על תיקונה וזכתה למנוחת עולמים.

כך יבוא הכל על מקומו בשלום.

*   *   *

נסיים בדברים שבהם נפתח התיאור העתונאי הדרמטי "כך הוציא הרבי מליובאוויטש 'דיבוק'":

"הדעות כידוע, חלוקות בציבור החרדי בין המאמינים לסיפורי 'הדיבוק' וכדומה לבין הכופרים בדבר. אולם דומה כי ההוכחה על כך שהרבי מליובאוויטש הוציא דיבוק, תשכנע רבים מבין המפקפקים כי יש אמת בדבר".

במידה לא פחותה של סבירות ניתן להניח, ש"בזכות" הבדיות המופרחות חדשים לבקרים מבית היוצר של התקשורת החרדית וה"סופרים החסידיים", רבים מבין המאמינים בסיפורים אלו ואחרים יתחילו לפקפק בהם.

*  *  *

אל הקוראים: תגובותיכם חשובות לנו גם אם אין הן מתפרסמות באתר. כל התגובות מועברות אל הרב מונדשיין, שיפרסם בהמשך את התגובות הענייניות שיש בהן בנין או סתירה למאמרו.

כ"ט באדר תש"ע