ב"ה ערב ש"ק, כ"ז תמוז תשע"ד | 25.07.14
פרק ס': רזא דגלגולא – גלגולו של סוס מדור לדור

שני הפרקים האחרונים עסקו בנשמות שנתגלגלו מאדם לאדם, לשם פריעת חוב מאחד הגלגולים הקודמים. הפרק הנוכחי מוקדש לנשמת בעל-חוב שהתגלגלה בסוס, ואחר-כך המשיך הסיפור והתגלגל מדור לדור. בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל הביא את הסיפור על מרן הבעל שם טוב. מי הוא שטשטש והעלים את האיזכור הזה?
הרב יהושע מונדשיין

כותב בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל בקונטרס 'שפת תמים' (לביאור האיסורים שבפס' "ושפתיך מדבר מרמה"), בפרק ד ש"יבואר בו עונש גזל וחמס לע"ל". וזה לשונו:

ואפי' אחר כל העונשים לא יהיה לו תקנה גמורה עד שישוב בגלגול להשיב הגזלה. וראיתי בספרים מעשה נפלא שהיה בימי הריב"ש שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. וזהו מן הגלגולים הקשים. ולפחות יצטרך לבוא עוד הפעם לאותו העולם לחזור ולהבראות כדי לפרוע את גזילתו, כמו שמובא בכמה מקומות. וכן כתב הגר"א במשלי על הפסוק מציל נפשות עד אמת. עכ"ל.

קונטרס זה נדפס – במהדורות שונות – כנספח לס' 'חפץ חיים' או לס' 'שמירת הלשון'. והנה, קטע זה עצמו עבר גלגול, שגרם לסערה רבתי בעולם התורני. ומעשה שהיה כך היה:

בירחון 'בית יעקב', גל' 137 (ניסן תשל"א), עמ' 5-4, במדור "על משמר קדשי האומה", תחת הכותרת הצעקנית: מיהו 'צנזור', במהדורות חדשות של ספרי-קודש? – תגלית מדהימה על מעשה-זיוף מגמתי בכתביו של בעל 'חפץ חיים' זצ"ל, התפרסם מכתב מאת "הרב מ. כ"ץ" מברוקלין, שבו הוא חושף "מעשה נורא", אשר תחת המשפט "מעשה נפלא שהיה בימי הריב"ש" – כפי שצוטט לעיל מדברי ה'חפץ חיים' – הדפיסו באחת המהדורות החדשות בנוסח שונה: "מעשה נפלא שהיה בימים הראשונים"! והזיוף גס וניכר לעין כל, מפני "שהשורות אינן שוות זו לזו, והאותיות לא [שוות] בדיוק לשאר האותיות כי זהו דק והמה עבות".

סביב נקודה זו ממשיך הכותב "יצחק מ. שמואלי", ומאריך בהבהרת חומרת משמעותו של "מעשה סילוף מתוכנן" זה, "סילוף מכוון שיש בו מגמה שקופה בהחלט", ו"מן הדין להרים קול זעקה ומחאה, להוקיע קבל עם ועדה את הסילוף הנורא והמחריד ולתבוע במפגיע תיקון הדבר מידי אלה הנושאים באחריות לכך!"

"אין מפלט, כמובן, מאותה מסקנה הכרחית, שלא היה כנראה, לרוחם ולטעמם של בעלי הזכויות של המהדורה החדשה, שבעל החפץ חיים מזכיר ומסתמך בספרו על מעשה נפלא שמתייחס אל מייסד החסידות רבי ישראל בעל-שם טוב... הם התביישו בכך, הם לא יכלו לבלוע זאת, הם נרתעים ממש בפני ההשפעה העלולה להתקבל מהתייחסותו של החפץ-חיים אל הבעש"ט, ובפרט שהמדובר באיזה 'מעשה נפלא עם גלגול'..."

"דא עקא, כאן מתבהרת השערוריה הזאת [בכל] מלוא חומרתה ועל משמעותה המבהילה ממש. אכן, מי המעיז לתקוע לעת כזו 'טריז' בין ספרי החפץ חיים ולבין מורשת החסידות? לפני קרוב למאה שנים, עת המתיחות בין המתנגדים ולבין החסידים... בא בעל ה'חפץ חיים' לעשות צעד פייסני כזה, להזכיר את הריב"ש, יוצר החסידות, בספרו שיצא להילחם כנגד המחלות הנפוצות של לשון הרע וכל יתר העבירות שבין אדם לחבירו"...

"ומי יגלה עפר מעיניו של בעל החפץ חיים, לראות האיך מדפיסים ספריו הקדושים מתוך זיוף וסילוף שבדבריו, והכל כדי לחבל ברגשי-האחווה שנתרקמו אצל כל הנאמנים לתורה ולמסורה, חסידים ומתנגדים כאחד..."

"מכיוון שנתגלה מעשה מביש כזה, הרי מן הראוי להזהיר בפומבי, כנגד נסיונות דומים של סילופי ספרים, המופיעים לאור במהדורות מצולמות... ומכאן נשמעת האזהרה החמורה והנוקבת לכל אלה העוסקים בכך: 'בכל קודש לא תגעו'!"

התגובות לתגלית סנסציונית זו לא איחרו לבוא; כבר בגליון הבא של ה'בית יעקב' (גל' 138, סיון תשל"א, עמ' 27-26) מופיעים – תחת הכותרת "טעות לעולם חוזרת: – מכתבי בקורת והתנצלות" – מכתבים רבים ותגובות שונות, שפתיחתם בדבר המערכת:

"זה אצלנו דבר נדיר, שמאמר המופיע בירחון יניב בקצב נחפז כזה זרם של אגרות מחאה וטרוניות, אשר בהן מורגשת אכזבה רבתי ואף תחושה של פגיעה כאובה למאוד... אנו מקדימים ומכריזים בפה מלא ומתוך התנצלות מופגנת: – אכן טעינו ואנו מצטערים על הטעות...

"מה שהפעיל אותנו להרים את הזעקה ולהעלות את האשמה הכבדה, הרי היתה דווקא החרדה למען שמירת רום כבודו והוד מעמדו של החפץ חיים זצ"ל, הזקן שבגאוני וצדיקי הדור הקודם, אשר כל בית ישראל נשען עליו. לא על [ה]חסידות ועל יוצרה המופלא יצאנו להגן, – היות שלפני עניות דעתנו תנועת החסידות איננה זקוקה כלל לשום מאמצי התגוננות והצטדקות...

"כי-על-כן, מאחר שהוברר והוחוור, שלא נעשה שום שינוי בפרסום כתביו של החפץ חיים הרינו מצטערים על אשמת-שוא שהובעה מעל עמודי הירחון ואנו מתנצלים בלשון ברורה ובמלוא הענווה הדרושה בפני המו"לים של ספרי החפץ חיים, אשר כנגדם הוטחו החשדות וההאשמות".

העילה לתפנית חדה זו – מהתקפה להתנצלות – היא העובדה, שנמצאו עותקים של ה'שפת תמים' שנדפסו עוד בחיי בעל ה'חפץ חיים', וכבר שם נעשה השינוי ל"מעשה נפלא שהיה בימים הראשונים". והדעת נותנת שהשינוי נעשה על-דעתו ואולי אפילו על-ידי ה'חפץ חיים' עצמו, מאיזה טעם שיהיה.

בתוך התגובות הועלו גם כמה טיעונים מוזרים (בלשון המעטה), כגון:

(*) "כלל לא בטוח, שהכוונה בציון ריב"ש היא לרבי ישראל בעל שם. כינויו של הבעש"ט בשם ריב"ש מופיע רק בכתבי החסידים הראשונים בדרך כלל (כמו ספרי 'התולדות'). אולם בתקופות מאוחרות יותר הכינוי הרגיל בין החסידים וגם בין המנגדים תושבי ליטא הוא בעל שם טוב או בתוספת המילה רבי ישראל ולא ריב"ש. לכן מותר להניח שהכוונה היתה לרבי יצחק בר ששת מחבר שו"ת הריב"ש תלמיד הר"ן, בזמן הראשונים. (אגב, ההקבלה שנדפסה או שזויפה במקום ריב"ש "שהיה בימים הראשונים" מלמדת על כך, שכן הבעש"ט לא הי' בזמן הראשונים!)"...

(*) "ידוע לכל בר בי רב שראשי התיבות ריב"ש פירושם רבינו יצחק בר ששת, שהיה חד מקמאי, נולד בשנת ה' אלפים פ"ו (1326) בברצלונה, ונפטר בשנת ה"א קס"ח. והי' תלמיד הר"ן מגירונדי ורבינו פרץ. (ואף שיתכן שנמצא באיזה מקום ראשי-תיבות אלו לבעל שם), וכבר ידוע ומפורסם שמו בין הפוסקים ומובא הרבה ב'בית יוסף' ובשאר ספרי רבי יוסף קארו. אי לכך, טרוניא זו חסרת כל שחר ואין לה כל בסיס!"

(*) "אין כאן כל סיבה להזדעזע משינוי הנוסח של "מעשה שהיה בימי הריב"ש" "שהיה בימים הראשונים" – שכן אין הסיפור מתייחס לבעש"ט בכלל; אין הוא מדבר על הבעש"ט שעשה או שהראה דבר מסויים, הוא משמש כאן רק תאריך בלבד לציון המעשה בגלגול באיזה תקופה קרה, ואין החפץ-חיים מסתמך על הבעש"ט"...

(*) "השם ריב"ש מוזכר כאן אך ורק כנתינת תאריך, שכן כתב החפץ חיים זצ"ל 'ראיתי... מעשה נפלא שהי' בימי הריב"ש' ובשום פנים אין כאן יחוס המעשה אל האיש! ממילא קול זעקת המסקנה: 'שלא הי' כנראה לרוחם ולטעמם... שבעל החפץ חיים מזכיר ומסתמך בספרו על מעשה נפלא שמתייחס אל הבעש"ט וכו'... אין לה כל יסוד".

אחד הכותבים מעלה השערה לסיבת שינוי הנוסח, ודבריו ראויים להעתקה:

(*) "מה ראה בעל המחבר עצמו לשנות במהדורות האחרונות את הנוסח הקודם? בודאי לח"ח בעצמו פתרונים. אבל יש לשער וקרוב לומר כך, שיש כמה וכמה מעשיות, שמיחסים אותם לאנשים שונים: זה מייחסו לגדול זה וזה מייחסו לגדול אחר, כידוע. ויתכן שאחר כמה שנים שמע את המעשה באופן אחר, לכן לצאת ידי כולם כתב ותיקן 'בימים הראשונים' בסתם".

להלן ניווכח שהסיפור אכן מסופר על מרן הבעל שם טוב, ואליו (ולא אל הריב"ש הקדמון) היתה כוונת ה'חפץ חיים'.

עוד ניווכח שאמנם אחר-כך סיפרוהו גם על צדיקים מאוחרים; אבל על הגלגולים המאוחרים לא היה ה'חפץ חיים' יכול לכתוב "וראיתי בספרים", מפני ש"בספרים" שנדפסו בימיו הסיפור מסופר אך ורק על הבעל שם טוב.

וכך מסופר ב'שבחי הבעל שם טוב', שנדפס לראשונה בקאפוסט בשנת תקע"ה (בדף ל, ג-ד):

פ"א בנסיעת הרב [הבעל שם טוב] התאכסן בכפר אצל אחד מאנשיו, ועשה לכבודו סעודה גדולה. בין כך דיבר הרב עמו על אודותיו כדרך העולם, אם יש לו פרנסה והאיך מעמדו. וסיפר לו מטוב מעמדו, הכל כאשר לכל.

אמר לו הרב: יש לך סוסים טובים? אמר הרב: נלך לראות את הסוסים שלך.

והלכו לאורוותיהם, והוטב בעיניו סוס קטן. וביקש הרב את בעל-הבית שיתן לו במתנה את הסוס.

והשיב לו: אדוני, לא תבקש ממני הסוס הנ"ל, כי הוא יקר בעיני וחביב הוא מאד, כי בכל עת ומקום קשה אשר לא ימשכו בקרון שלשה סוסים טובים, הוא מושך בעצמו. וכמה פעמים אירע לי כן, לכן נקבע אהבת הסוס בלבי.

אחר שעה דברו עוד הפעם מטוב מעמדו, איך שיש לו גם-כן חובות רבים על אנשים. אמר לו הרב: בקשתי שתראה לפני השטרי-חוב שלך. והראה לפניו כל השט"ח. וכאשר ראה שט"ח אחד, ביקש הרב ממנו שיתן לו השט"ח במתנה.

והשיב: מה לו להרב זה השט"ח, אחרי שזה כמה שנים שמת הבעל-חוב ולא נשאר אחריו כלום במה לסלק. אמר הרב: אעפ"כ אני רוצה בזה. ונתן לו השט"ח במתנה. ולקח השט"ח וקרע אותו לשנים קרעים ומחלו במחילה גמורה להמת.

אח"ז אמר הרב: לך נא וראה מה טיבו של הסוס. ויבא וירא והנה הסוס מוטל מת. והבין כי לא דבר ריק הוא.

ואמר הרב: כי האיש אשר אתה היית נושה בו ולא היה לו במה לפרוע לך, נפסק דינו שיעשה לך נחת רוח לעבוד עבודות קשות, וכאשר נמחל שעבודו חזר למקומו ונפסק חיות הסוס ולכן מת לגמרי.

עד כאן מ'שבחי הבעל שם טוב'.

*

כחלוף שלושה יובלות, התפרסם הנוסח הבא בספרו של הרב ישראל טויסיג 'בית ישראל השלם' (בחלק השמיני אשר "הובא לבית הדפוס על ידי בן המחבר בונם יואל טויסיג", ירושלים תשל"ב, עמ' קיז):

שמעתי מאחי הרב משה שמואל שליט"א, ששמע מאאמו"ר מאוה"ג [הר"ר ישראל טויסיג] זצ"ל, מעשה באדמו"ר ר' מאיר פרימישלאנער זצ"ל, שבא להתאכסן בבית אחד מחסידיו. תוך כדי שיחה ביקש ממנו להראותו את סוסיו. בחר לו ר' מאיר אחד מן הסוסים ואמר לאותו חסיד: סוס זה מצא חן בעיני, תנהו לי. ענה החסיד: יבחר לו רבינו סוס אחר ואתנהו לו, אבל סוס זה אי אפשר לי להוציאו מרשותי, כי הוא הנבחר מכולם ועליו פרנסתי. שתק ר' מאיר.

כעבור זמן מה פתח ר' מאיר ואמר לו: הראני את שטרי החוב שבידך. בחר לעצמו שטר אחד ואמר לו: תנהו לי במתנה. השיב החסיד: בעל השטר נפטר כבר מן העולם ואין ממי לגבותו, ולא תצא לרבינו כל תועלת מן השטר הזה. אמר לו: אף על פי כן, תנהו. נתן לו את השטר. נטל ר' מאיר את השטר בידו וקרעו לגזרים. מיד שמעו קול צעקתו של המשרת: הסוס הטוב נפל ומת.

הבין החסיד שדברים בגו, ושאל את ר' מאיר לפשר הדבר. אמר לו ר' מאיר: דע לך, שהחתום על השטר היה מסתופף בצלי, ומאחר שמת ולא שילם לך את החוב נגזר עליו להתגלגל בסוס ולעבוד בשבילך. ואני רציתי לפדותו מידך. אולם מאחר שסרבת לתת לי את הסוס, בקשתיך לתת לי את השטר. וברגע שנקרע השטר, הרי ויתרת על החוב ואינו חייב לעבוד יותר בשבילך, לפיכך מת וקיבל את תיקונו.

נוסח זה, בצלמו ובדמותו, חזר ונדפס גם ב"מהדורא תנינא" של הספר (ירושלים תשמ"א, עמ' רנט), אלא שבהמשך לו (בעמ' רס) נוספו דברי הבהרה:

אמר המו"ל: העירוני שהסיפור בבעל חוב שנתגלגל בסוס כתוב בספר שבחי הבעש"ט. ורמז לו בעל חפץ חיים בקונטרס שפת תמים פרק ד: וראיתי בספרים מעשה נפלא שהיה בימי הריב"ש, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו.

*

לא ארכו הימים ונוסח נוסף הפציע בקונטרס "תולדותיהם של צדיקים" (בתוך: 'שושנת העמקים',ירושלים תשל"ח), עמ' טו-טז:

והרי מעשה מופלא שאירע שנים אחדות לפני הסתלקותו. (בתקל"ד) [בתרל"ד], כשנסע [הרה"ק ר' יעקב ישראל זצ"ל] מטשרקאס להורונסטייפל בכדי להשתתף בחג נשואי הנינה בתו הבכירה של הגה"ק רבי מרדכי דוב זצוק"ל. רבי יעקב ישראל הפליג אז מעירו בספינה בלווי קהל רב מאנשי שלומו. באמצע הדרך, כשירד הלילה, יצא לפתע מתאו אל הסיפון ושאל את החסידים: "מי מכם זוכר את פלוני בן פלוני"? רבים מתוך הקהל השיבו מיניה וביה: "בודאי זוכרים, הלא שבק חיים רק לפני שנים אחדות". כאן הוסיף הרבי ודיבר כאילו לעצמו: "לא מצא לו מקום אחר לבוא אלי, כי אם דוקא פה, על פני המים". באותו רגע נפלה אימה גדולה על החסידים. הבינו שמתעסק עכשיו בתיקון נשמה מעלמא דקשוט. עכשיו חזר הרבי ושאל: "יהודי כשר היה"? וכולם השיבו: "בודאי כשר היה, אחד משלנו". מיד שב הרבי על עקבותיו וירד בדומיה אל ירכתי הספינה.

עם שחר הגיעו אל החוף, שמה ציפו לבואם אלפי יהודים שהתאספו מכל הסביבה להקביל את פני הצדיק ולהשתתף בשמחתו. בתוכם היו כמה וכמה עגלונים שישבו על-גבי מרכבות וכרכרות שנקשרו לסוסים משובחים וכל אחד מהם חפץ לזכות באושר הגדול להסיע את הרבי.

רבינו זצוק"ל בחר בעגלון פשוט ותמים, ותוך כדי נסיעה הגיד לו שמבקש ממנו ליתן לו אחד מסוסיו במתנה, כשאצבעו מורה על הסוס החרוץ ביותר מן הרתומים לעגלה. היהודי השתומם ונדהם מן המשאלה המוזרה הזאת, איכה ימסור לרבי את הסוס שמשרתו באמונה ומושך בעגלה יותר טוב מכל הסוסים האחרים שלו, הרי בלעדיו ישאר חדל-אונים ועלול לקפח את פרנסתו? החריש העגלון ולא השיב דבר. בינתיים נעצר לפוש קמעא סמוך לביתו שנמצא על אם הדרך.

אמר לו הרבי: "נרדה נא ונבוא בצל קורתך". נכנסו הביתה והתחיל לדבר עמו על אותו נפטר פלוני ששאל אודותיו אמש מפי החסידים. נזכר העגלון שהיה זה שותפו לעבודה, וכי נשאר חייב לו סכום כסף שלא הספיק לפרוע. לבקשת הרבי חיפש ומצא בבית שטר חוב בחתימת המנוח על סכום זה. מיד ביקש מן העגלון: "תנהו לי במתנה" וכיון שנעתר לו קרעו לגזרים.

באותו רגע נשמע מבחוץ קול-הברה שהסוס צנח לארץ ללא רוח חיים. עיניו של העגלון התמים חשכו: בשל מה באה עליו הצרה הגדולה הזאת?

אולם הרבי פייסו בדברי נחומים: "בגלל הסכום שנשאר חייב לך, לא מצאה הנפש מנוח ונאלץ להתגלגל ולעבוד אותך בנאמנות, למשוך בעגלה. עכשיו שויתרת על השטר בא על תיקונו...". והוסיף שבשכר זאת יברכו באריכות ימים (וכך הוה שהפליג העגלון בזקנותו וחי כמאה ושמונה שנים. מפי הר"ר נחום טברסקי ע"ה, מנכדי הגה"ק מהורונסטייפל זצוק"ל).

* * *

למדונו חכמי הקבלה, שהנשמה אינה מתגלגלת יותר משלוש פעמים. אנו תקווה שגם סיפור גלגול הנשמה בסוס לא יתגלגל יותר משלוש פעמים.

ל' בשבט תש"ע