ב"ה יום חמישי, ט"ז מנחם-אב תשפ" | 06.08.20
"רזא דגלגולא": הרז, הסיפור והגלגול ● פרק שני

תגובותיהם הבונות של קוראי הפרק הראשון, הביאו לחשיפת מקורות נוספים לגלגולם של סיפורי הגלגולים; משה רבינו, האר"י ז"ל, הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. מהר-סיני והמדבר ועד לאשכנז, צפת, מצרים ופולין. והתעלומה הגדולה שעדיין לא נפתרה: מה מקורו של הסיפור שהתפרסם בספרי חינוך חב"דיים?
הרב יהושע מונדשיין

הפרק הנוכחי נבנה, בעיקרו, על יסוד תגובותיהם של קוראי הפרק הקודם. ועל כך נתונה להם תודתי וברכתי.

המידע החשוב ביותר שנתעלם ממני בשעת כתיבת הפרק הראשון – והובא לידיעתי על-ידי אחד המגיבים – הוא, שכבר קדמני ג' נגאל במאמרו "גלגול נשמות כאמצעי לתיקון עוול כספי" ('סיני', קו, ניסן-אלול תש"נ, עמ' סג-עא) שבו נידונו עיקרי הדברים וגלגולי הסיפורים, וגם הובאו בו מימצאיהם של חוקרים רבים בדורות שקדמונו שעסקו בסיפורים אלו ובמקורותיהם.

הבודק במאמרו של ג' נגאל, יוכל לעמוד על מה שנתחדש במאמרי הקודם והנוכחי, ויבחין במה שהגעתי אליו עתה בעקבות אותו מאמר.

*

פתיחתו של הפרק הראשון היתה בסיפור על הרב המגיד ממזריטש שביקש ממרן הבעל שם טוב שיבאר לו את דברי הזוה"ק על הפסוק "ואלה המשפטים": "דא רזא דגלגולא". הבעש"ט שלחו ליער למשך כמה שעות, שבמהלכן ראה את מאבד הארנק, מוצאו והשלישי שלקה. וביאר לו הבעש"ט את מהלך העניינים בסוד הגלגול, שהוא הפשט בדברי הזוה"ק.

את המקור לנוסח זה הבאנו מהס' 'דברים ערבים' שנדפס במונקאטש בשנת תרס"ג. והנה, באותה שנה, נדפס הסיפור (בפאדגארזע) בנוסח דומה, בספרו של ר' אליעזר שענקעל 'מעשיות מצדיקי יסודי עולם' (מדף ה, א ואילך). אנו נדלג על תיאור האירועים שהתרחשו ליד הנהר, ונתמקד במעשיהם של הבעש"ט והרב המגיד:

פעם אחת באשר בא רבן של ישראל... רבינו הגדול רבי ר' בער להסתופף בצל קדשו... רבו הבעל שם טוב זי"ע, אמר אליו הבעש"ט שילך מחוץ להעיר סמוך להנהר ושמה יעמוד עדי יראה חדשות... ויהי כפנות היום שב המגיד זי"ע לבית רבו הבעש"ט הקדוש זצ"ל ושאלהו: מה ראית? ויספר לו את כל המראה הנ"ל. ויען הבעש"ט: הראשון שאבד האבידה, בגלגול הראשון טען השני את אשר מצא וברח לו שלא בדין ובמרמה סכום שאבד עכשיו, ויצא השני מחויב ושלם לו אשר לא היה חייב, וזה הזקן היה הדיין שהורה שלא כדין לשלם. ועכשיו גילגל בעל הסיבות יתברך שהוא יאבד והשני ימצא. וזה הזקן שהורה שלא כהלכה לקה מכה רבה ונתתקן חטאם ועונותם סרה. הביטו וראו את מה שראה ברוח קדשו.

מה שנשתנה בנוסח זה, שהרב המגיד לא שאל מאומה מהבעש"ט, והבעש"ט לא שלחו כמענה לשאלתו.

ונתחדש לנו, שה'דברים ערבים' אינו המקור היחידי לסיפור ומצאנו לו חבר את ר' אליעזר שענקעל. אך שניהם גם יחד אינם מהווים מקור של ממש לאירוע מימי הבעל שם טוב שלא נרמז במקורות קדומים ומוסמכים יותר.

*

אך מצינו מקור מהימן לשיטתו העיונית של הבעל שם טוב בענין זה, ללא הסיפור הנלווה.

והוא בפירוש 'מעשה ארג' מהרה"ק רי"א מקומרנא על המשניות (לעמבערג תרכ"ב). יצויין כי רבינו זי"ע הביא את הדברים הללו בשיחתו בשבת פ' משפטים תשי"ט.

וזה לשונו בפירושו למשנה "וכן דיין שדן דין אמת לאמתו" בסוף מס' פאה:

הענין, כי כמה פעמים יצא משפט מעוקל מדיני [התורה], כמו שאירע לאחד שהפקיד הון רב אצל אחד והלך לדרכו, וכשבא כבר מת הנפקד. ותבע מיורשיו, וטענו לא פקדנו אבא על זה. ופסקו להם שבועה ונפטרו [מתשלומין]. וכל העולם היו יודעין שזה איש נאמן וחסיד וירא שמים, וזה לא היה אמוד בכך.

ושאלו למרן הריב"ש טוב על זה, היאך יצא משפט מעוקל מדיני התורה [והכתיב] "אלקים נצב בעדת א-ל". והשיב שזה בהשגחות המשגיח, שבגילגול העבר היה זה חייב לזה ולא פרע ליה, וכעת החזיר לו לתקן נשמתו. והיה בהשגחה, לא החסיר ולא העדיף.

וזהו "דין אמת לאמיתו", אף שנראה לך שהוא משפט מעוקל, תדין הדין לאמיתו ולא תחזור אחר הפשרות, וכיוצא בזה בענינים כאלה. והמשכיל יבין לאשורו.

עכ"ל.

[וראה בדברי ה'תוספות יו"ט' למשנה שם: ורבינו [המהר"ל מפראג] בספר גור אריה בפרשת יתרו כתב, ולי היה נראה שכך פירושו [של "דין אמת לאמתו"], לאפוקי דין שודא דדייני, שהדבר הזה אינו תולה באמת רק באומד ובמחשבה ואין זה לאמתו. וכן אם דן דין של שיקול הדעת, כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כחד אזלא, והדיין פסק כך, אין זה שפסק דין לאמתו, דהא לא ידע שהאמת הוא כך רק סוגיא דעלמא כך הוא, ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו, שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור. ופירוש זה אמת ברור. עכ"ל [הגור אריה]. עכ"ל התוספות יו"ט].

*

בפרק הקודם הבאנו מהס' 'חמדה גנוזה' את הנוסח שסיפר נכדו של בעל ה'דברי חיים' מצאנז (נכד שחי בין השנים תר"ל-תש"א). והנה מצינו שצאצא אחר מספר – אך לא בשם ה'דברי חיים' – בצורה שונה; הוא האדמו"ר ר' בן ציון הלברשטאם מבאבוב הי"ד (שחי בין השנים תרל"ד-תש"א), בחלק השני של ספרו 'קדושת ציון' (ברוקלין תשנ"ד, דף פח, ד ואילך. הדעת נותנת שהדברים לא נכתבו בידי האדמו"ר עצמו, אלא על-ידי תלמידיו או השומעים מהם, וגם נשתנו בעריכתם לדפוס):

משפטי ד' אמת צדקו יחדיו. י"ל על פי מעשה שהי' בימי הבעש"ט זי"ע, שעשיר אחד נזדמן לו ליסע למרחקים על זמן רב והפקיד ארנקי עם הון רב של כמה אלפים זהובים אצל ידידו הנאמן שהי' עני ואביון. ובעבור זמן מה אחר שנסע העושר לדרכו, נפטר פתאום העני לעולמו והניח אחריו כמה בנים. וכשבאו לחלק ביניהם הירושה דהיינו החפצים המועטים שהניח אחריו, מצאו במקום מוצנע המטמון הנ"ל. המה ראו כן תמהו, מאין בא לאביהם אוצר רב כזה, והחליטו שבוודאי הי' אביהם איש כילי מאד והטמין כל הונו בסתר וחי בעניות ודחקות. וחלקו ביניהם העזבון הגדול הזה, וכל אחד בנה לו בית נאה ומהודר כראוי לנגידים. והי' הדבר לשיחה בפי הבריות, איך בין יום ללילה נתעשרו.

ובשוב העשיר לביתו, ויספרו לו את המאורע הנפלא איך שמת חבירו העני והניח אחריו עשירות גדול לבניו, התחיל לצעוק מרה ולבכות: אוי לי! הלא כל העשירות הלזה שלי הוא, כי קודם נסיעתי הפקדתי אצלו רוב רכושי!

וירץ תיכף אל היורשים, ואמר להם שהארנקי שלו הי' שהפקיד אצל אביהם, ותבעם שיחזירו לו את פקדונו. וענו לו היורשים שאינם יודעים כלל מזה, ואין לו שום טענה ותביעה אליהם.

וכראות העשיר כי פנו אליו עורף, הזמינם לדין תורה ופסק הדיין שישבעו היורשים שבועה שלא פקדנו אבא, ויפטרו. וכן עשו ופטר אותם מלשלם. ונעשה מזה רעש גדול בכל העיר והגלילות, כי האמת עד לעצמו שהמעות הללו הם של העושר, ולבסוף יצא פסק מהבי"ד שהיורשים אינם מחוייבים להחזיר לו כלום.

ונסתבב הדבר שהמעשה הגיע לאזנו של אחד מתלמידי הבעש"ט זי"ע, ונכנס אל רבו ושאלו: הלא כתיב דרכי' דרכי נועם (משלי ג') ואיך אפשר שע"י משפטי התורה יצא פסק דין מעוקל כזה, שהכל יודעים קושט דברי אמת שהארנקי הי' בפקדון אצל העני, ואיך יצא הפס"ד שהמעות היו שלו.

אמר לו הבעש"ט, למחר השכם בבוקר וצא מחוץ לעיר והלכת אל מקום פלוני ששם פרשת דרכים, ותמצא שם אילן גדול ורחב עם ענפים גדולים, וסמוך לו יש מעין באר מים חיים. ותעלה על האילן ותשב שם כל היום ותתכסה בין הענפים באופן שלא יוכלו לראותך, ולא יתוודע שאתה מסתתר שם. וכל מה שתראה שמור בלב, ושתוק. וכשיפנה היום תרד מהאילן ותבוא אלי ותספר לי כל מה שראית.

וכן עשה התלמיד, וישכם בבוקר ויתפלל וילך אל המקום אשר אמר לו הבעש"ט, ועלה על האילן וישב שם בין הענפים טמיר ונעלם מעיני הבריות. ויהי כחצות היום וחום גדול שלט על פני הארץ, וירא והנה בא סוחר אחד רוכב על סוסו והוא עיף ויגע. וכראות הסוחר את המעיין ירד מן הסוס ושתה ממי המעיין להחיות את נפשו במים קרים על נפש עייפה, וישכב לנוח קצת תחת צל האילן, והסיר את אפונדתו מעליו אשר בה הי' טמון כל כספו כמנהג הסוחרים מאז, וישם אותו מראשותיו וירדם.

כעבור כחצי שעה הקיץ משנתו ועלה בחפזון על סוסו וירץ לדרכו, ובהחפזו שכח חגורתו עם הכסף תחת האילן. לא עברו אלא כמה רגעים והנה סוחר שני בא והוא רוכב על סוסו וגם הוא הי' עיף וצמא, ובראותו את האילן והמעיין תחתיו קפץ מעל סוסו ושתה מהמעיין. ובגשתו אל האילן לפוש מטורח הדרך, ראה את המציאה ונפל עלי' ובפתחו את החגורה האירו עיניו בראותו אוצר הרב. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, וילבש את החגורה עם המעות תחת חגורתו, וימהר וישיש לרוץ אורח.

כעבור זמן מה והנה עני א' בא ומקלו ותרמילו בידו, ומחמת חום היום ועייפות הדרך שם פניו אל המעיין והרוה את נפשו מים לצמאו והניח עצמו לישן תחת האילן.

בין כך ובין כך הרגיש הסוחר הראשון באם הדרך כי חסרה לו חגורתו אשר שכחה ועזבה תחת האילן, ותיכף חזר במרוצה דחופה אל המקום אשר הי' שם בתחלה. ובקפצו מעל סוסו מצא שם את העני ישן. וכמובן שחשדו שהוא בוודאי מצא שם את החגורה עם המעות ולקחה לעצמו. והקיצו ברוגזה ואמר לו: החזר החגורה אשר מצאת פה כי שלי היא! השיב העני בתמהון ואמר: מאיזה חגורה אתה מדבר ומה אתה רוצה ממני?! וימלא הסוחר חימה ויך אותו במקלו מכות אכזריות, כי אדם בהול על ממונו, ובחפשו קרע את תרמילו ואת חלוקו אשר זה הי' כל רכושו, וצעק עליו ככרוכיא: גנב! החזר לי את מעותי! ויוסף להכותו. ובראותו כי לא הועיל מאומה, הניחו וחזר לדרכו בפחי נפש. והעני נשאר בעירום ובחוסר כל. ובאין אונים להמשיך דרכו הי' מוכרח לנוח תחת האילן עד ששב רוחו בקרבו, ואח"כ ליקט את בלואות סחבותיו אשר היו מפוזרים על פני השדה והלך לדרכו.

התלמיד אשר ישב שם בין ענפי האילן, שראה את כל המאורעות התמהיות, פקודת רבו הבעש"ט שמרה רוחו והתאפק בכל כוחו לבלי להגיב על כל הנעשה. היום פנה, והתלמיד ירד מהאילן והלך ישר אל רבו הק' הבעש"ט זי"ע, וסיפר לו את כל אשר ראו עיניו.

אז אמר לו הבעש"ט: הסכת ושמע ואבינך הדבר לאשורו. הסוחר הראשון שראית שאבד את כל מעותיו, בגלגול הקדום הי' לו דין תורה ונשבע שבועה שלא פקדנו אבא ועי"ז זכה בדין ונתעשר בהון רב ממה שאינו שלו. והסוחר השני הי' בגלגול הקדום המפקיד שאבד את מעותיו בד"ת על ידי שבועה הנ"ל. והוכרחו שניהם לבוא בגלגול והמסבב כל הסיבות הזמינם לאותו מקום שיתוקן הדבר ויוחזר הממון לבעליו.

חזר התלמיד ושאל: התינח שני הסוחרים, אבל העני אמאי חייב? השיב לו הבעש"ט: העני הי' הדיין בד"ת הנ"ל בגלגול הקדום, ונענש על שהעמיד דבריו על דין תורה. שאם רואה הדיין שבא לפניו דין מרומה צריך לטכס עצה ולעשות פשר.

וסיים הבעש"ט, שעל כוונה זו הסמיך הזוה"ק ענין הגלגולים אל הפסוק "ואלה המשפטים", כמבואר שם בריש הפרשה וז"ל: ואלה המשפטים וגו' אלין אינון סדרין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשי'. הכוונה הוא, ליישב מה שלפעמים יוצא פסק בדין תורה שאינו מובן בעיני הבריות ונראה כעוות הדין, אמנם ע"י סידרין דגלגולא נתקן ונסדר הכל (עיין בספה"ק דגל מחנה אפרים ריש פרשת משפטים שרמז על ענין זה).

ובזה יש לפרש הפסוק הנ"ל, משפטי ד' אמת צדקו יחדיו, כלומר שמשפטי ד' אמת וצדק המה, ואע"פ שכל מעשה בפני עצמה נראית כפליאה ותמיהה על משפטי ד', אבל האמת צדקו יחדיו, כלומר הצדק של המשפט מתגלה כשיודעים שתי המעשיות יחדיו, להגיד כי ישר ד' ולא עולתה בו.

עד כאן מהס' 'קדושת ציון'.

המיוחד שבנוסח זה, שהסיפור מהגלגול הקודם לא בא להצדיק את מה שנפסק עתה בדין-תורה, אלא רק מלמדנו שהצדק של המשפט מתגלה רק כשיודעים מה היה בגלגול הקודם וכשרואים את התמונה בשלימותה.

ועינינו הרואות שמאותו סיפור למד הרה"ק מקומרנא שיש לדון דין אמת לאמיתו ולא לחזר אחר הפשרות, ואילו הרה"ק מבאבוב למד מסיפור זה שלא להעמיד על דין תורה אלא לטכס עצה ולעשות פשר!

אלא שנוסח זה תמוה מתוכו: כיצד סיפור שמטיף לפשרה ושלא להעמיד על דין תורה, בא להצדיק את פסק הדיינים שהעמידו את כספי הפיקדון ברשותם של היורשים "שעל-ידי משפטי התורה יצא פסק דין מעוקל"!

*

ומהבעש"ט אל הרב המגיד ממזריטש; סיפור שגרעינו כעין המסופר לעיל על הבעש"ט, אלא שפרטיו מרובים. והוא בס' 'ספורי יעקב' לר' יעקב סופר מדאבראמיל (ב, לבוב תרע"ג, דף יט, א-ב):

מעשה נורא ששמעתי מר' אלעזר צבי הנ"ל... בימי אדומו"ר רבי ר' בער מ"מ דק"ק מעזריטש זי"ע, אירע שישב רינדאר [=חוכר] זקן בכפר אחד, והיו לו שמונה בנים נשואים, וכל אחד שכר לעצמו קרעטשמי [=בית מזיגה, פונדק] וישב שם. וכל בניו היו נגידים. והאב הזקן ישב בכפר שלו ועסק במסחר עם הערלים, שנתן להם מעות קדימה על דבש ועל תבואה, ובתחילת הסתיו גבה מהם המגיע לו. והי' לו בכל שנה למכור כמה חביות דבש.

ואירע שסוחר אחד נסע עם עגלה טעונה דבש והדרך הי' רע מאוד, בתחילת הסתיו, רפש וטיט, ועלה בדעתו להפקיד את הדבש אצל הרינדאר הזקן עד עת שהדרך יהי' טוב ויבוא עם עגלה זוחלת ויקח לביתו את הדבש. וכן עשה. ודיבר עם הזקן והשוה עמו על שכר המאגאזין [=המחסן] בכל חודש ונסע לביתו.

אח"כ חלה הרינדאר הזקן. ויהי כראות אשתו הזקינה כי נטה למות, ותצו את הערל המשרת שלה ליסע לרכוב על סוס ולהודיע לכל בניו שיבואו. ויבואו כולם לאחר פטירתו וישבו שמה שבעה ימי אבלות. ואח"כ חלקו עם העזבון הנמצא, תבואה ודבש וכדומה.

וכאשר הדרך הי' טוב (שליטוועג) בא הסוחר אשר הופקד הדבש שלו שמה, ואין. והזמין את האחים לד"ת. וטענו: אמת שחלקנו בינינו עם דבש, ומי יאמר שהדבש הי' שלך, הלא אבינו בעצמו מכר בכל שנה הרבה דבש. ויצא הפסק מב"ד שהאחים ישבעו שבועה שלא פקדנו אבא, ונשבעו באמת. ואמם הזקנה אמרה: ראיתי שדברת עם בעלי ולא ידעתי מה, אח"כ ראיתי שהערלים נשאו את הדבש להקאמער [=קיטון] שלי, ואני לא אדע אם פקדת שמה את הדבש או מכרת לבעלי. בקיצור, הסוחר יצא נקי.

ויבוא הסוחר בקובלנא לפני המגיד הצדיק ר' בער מעזריטשער וצעק: התורה בעצמה הוא גזלן! הב"ד פסקו הד"ת כמבואר בשו"ע, והאחים נשבעו באמת, והשי"ת יודע שהדבש הי' שלי, ואיך אפשר שהתורה יהיה גזלן?!

ואמר לו רבי ר' בער שזה בסוד הגילגול: אתה היית חייב להאחים בגילגול ראשון סך כזה כפי שוויו של הדבש, וסיבב השי"ת שתשלם להם. והדין דין אמת והתוה"ק אמת.

ור' אלעזר צבי אמר לי, ששמע המעשה הלז בין החסידים מסטערליסק.

*

סביר שאירועים וטרוניות מעין אלו התרחשו יותר מפעם אחת בדור; כיוצא בזה מסופר גם על הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב, כפי שמספר הרב אריה מרדכי רבינוביץ בהקדמתו לס' 'כתר היהודי' (ירושלים תרפ"ט, עמ' יא):

שמעתי מאאמו"ר הרב [ר' יעקב אהרן] האבד"ק אוסטראווי זצ"ל, כי ביום הראשון אשר הרה"ק [ר' לוי יצחק] בעל קדושת לוי קבע דירתו בעיר בארדיטשיב, באו לפניו שני דין תורות. הראשון הי' בבוקר, תיכף אחר התפלה, והוא, גביר אחד נתן לחבירו סכום גדול על איזה ימים כגמילת חסד, וכאשר שעבר יום ראשון נחלה הלווה וחבירו המלוה בא אליו לבקרו ולא תבע ממנו כלום, כי ראה שהוא חולה. כן הי' מונח הלווה במחלתו איזה שבועות, ונפטר לעולמו כדרך כל הארץ. ועשה לבניו צוואה בענייני צדקות וכדומה.

והמלוה בא מידי פעם להיתומים של הלווה לנחמם, כמנהג העולם, ולא תבע, כי המתין עד שיעבור האבילות. ואחר השבעה התחיל המלוה לתבוע מהם לדין. ובאו לפני הה"ק בעל 'קדושת לוי' זי"ע, ויצא ממנו הפס"ד שהיתומים צריכים לישבע שבועה שלא פקדנו [אבינו], ופטורים.

לאחר הפסק בא הגביר המלוה ביחידות לבעל 'קדושת לוי' זי"ע ואמר לו, אין לו ח"ו שום תרעומות חלילה על הפס"ד, כי זאת הוא עפ"י דתה"ק, אך שאלה יש לו לשאול: כאשר שהייתי תמיד מאמין בתוה"ק בלב שלם, וכעת שהוא יודע בלבבו שהלווה קיבל ממנו סכום הכסף, וכעת אומרת התורה שהם פטורים מלשלם לי, זאת מבלבל מוחי. ולזאת בא לפניו שיאמר לו איזה תירוץ למען שיהי' חזק באמונת התורה הקדושה כמקדם.

ותיכף נכנס ה'קדושת לוי' לחדר הפנימי שלו והתחיל לבכות לפני השי"ת ולבקש מאת הבורא ית"ש, שיגלה לו תירוץ אשר יעמוד היהודי הזה במקום אמונתו. ושהה שם זמן מעט ובא בחזרה להגביר המלוה והראה לו כי תוה"ק היא אמת, כי מלפני איזה דורות מקודם, זקינו לוה אצל אבי זקינו של הלווה סכום גדול כזה ונשאר חייב לו, לכן כעת ע"י סיבה זו שעל ידו החזיר לו. והתורה היא נצחית. והראה לו הכל וראה בעיניו. זי"ע.

*

אם נדקדק בסיפור הקודם, נבחין שאין הוא מיוסד על "רזא דגלגולא", אלא יורשו של בעל-החוב פורע את החוב ליורשיו של המלווה.

כזאת מצינו כבר במשנתם של חסידי אשכנז הקדמונים, ככתוב ב'ספר חסידים' (אות תרסב):

מעשה באחד שנתן בנו לבת אחד ונתן לבנו כסף וספרים. מת הבן ונשארו לאלמנתו בכתובתה. אמר זקן אחד: אני זכור שהממון של אבות הבן היה מן הדין ביד אבות מי שלקח האלמנה, כי עשו להם עולה, לכך באו לידו. שהאבות הניחו לאותו הבן הכל וירשה אשתו, וזרע מי שהממון של אבותיו שלקח האלמנה יורש האשה. הרי פוקד עון אבות על בנים.

[ביאור: האלמנה נישאת אחר-כך והכניסה לבעלה השני את הממון של הראשון. מפני שהאבות של הראשון עשו עוול לאבותיו של הבעל השני, לכך נתגלגל שהאבות הניחו הכל לאב, והוא נתן לבנו, ואשת הבן ירשה אותו].

*

בפרק הקודם הבאנו מ'כתבי הרח"א ביחובסקי' את הסיפור על האריז"ל, שציוה לתת לבעל שנתאלמן מאשתו בשנה הראשונה לנישואיהם, את הרכוש שהכניסה לו בנדונייתה.

גרעין-מה לאותו סיפור ניתן למצוא בסיפור הבא על גלגוליו:

ב'ספר תולדות האר"י' (ירושלים תשכ"ז, עמ' 178-177), מעתיק ר"מ בניהו ע"ה מתוך כתב-יד משנת תל"ב (מאה שנה אחר פטירת האריז"ל!), את הסיפור הבא:

גם פעם אחת היה תלמיד חכם בצפת תוב"ב ורצה ללכת לעיר אחרת, וקודם שהלך בא להקביל פני החכם [האריז"ל] להפטר ממנו ולהודיעו שרוצה ללכת לדרכו. כשנכנס לפניו ישב לו מעט, וקודם שפתח פיו לדבר, קדמו הרב ואמר לו:

חכם, כבודך רוצה ללכת לעיר פלונית? אמר לו: כן אדוני. אמר לו: רצונך לדעת מה יעבור עליך שם? אמר לו: הן. אמר לו: דע לך שבאותה העיר תנשא עם בת עשיר אחד מופלג בעושר ותכניס לך נדוניא וממון הרבה. ותהיה נשוי עמה כמו ששה חדשים, ותפטר אח"כ לבית עולמה. ומכל אותו ממון לא תירש בלתי שש מאות זהובים ולא יותר.

אמר לו החכם ההוא: איני יכול להתאפק מלשאול, למה הם ששה חדשים ושש מאות זהובים ולא יותר, לא בזמן ולא בממון.

אמר לו הרב: יש לך לדעת שפעם אחת בגלגול אחר היתה אשה זאת איש כמוך, והיית שותף עמו כמו ששה חדשים. ובאותם ששה חדשים ציער לך בחברתו, ואחר כך הוליך אותך בערכאות של גוים והפסידך שש מאות זהובים. לכן, כנגד ששה חדשים שציערך תתענג בה ששה חדשים, ואחר כך תירש השש מאות זהובים שהפסידך ולא יותר.

עד כאן. ועוד ציין שם למקבילות נוספות, מאוחרות יותר, כגון זה שב'ספר הכונות ומעשה נסים' (קושטא ת"פ, דף ו, ב):

גם יום אחד בא לפני הרב בחור אחד ונשק את רגליו, ואמר לו שרצונו לילך לחו"ל שיגיד לו מה שיבא אליו. ויאמר לו הרב, נוכח ה' דרכך ותלך לשלום. ושם תקח לך אשה יפה מאד ומוהר ומתן הרבה, ותהיה נשוי עמה ששה חדשים, ותמות האשה ולא תירש ממנה כי אם ת"ר זהובים. והסיבה היא, שהאשה ההיא באת בגלגול אחר איש כמוך, והיה חבירך, וציער אותך ששה חדשים ולבסוף הוליך אותך לגויים, והפסיד אותך ת"ר זהובים. ועתה בא לפרוע לך כנגד הששה חדשים שציערך שתתענג עמה ביופיה, והת"ר זהובים שתירש כנגד הת"ר זהובים שהפסידך. לכן אפ"ה [=אפילו הכי] תאמר מחול לך. וכן היה.

ומכאן לס' 'מעשה נסים ושבחי האר"י' על מהדורותיו השונות, שחלקן נדפסו בשם 'שבחי האר"י', וכן לס' 'מעשיות' (דף נד,ב-נה,ב במהדורת בגדד תרנ"ב).

תפוצה נוספת ניתנה לסיפור משנדפס בס' 'חמדת ימים' (לראשונה באזמיר, תצ"א-תצ"ב. כאן נעתק ממהדורת ויניציאה תקכ"ג, חלק ד, פרק ג' מעשי"ת, דף נג טור ב).

בצורתו הנוכחית נעשו בו כמה שינויים, שעיקרם: פטירת האשה כעבור שלושה חדשים בלבד והעברת כל רכושה הרב לבעלה.

וזה לשונו:

ובימי הרב [האר"י] ז"ל בא לפניו ת"ח לחלות פניו לכתוב לו איגרת, כי חפץ לנסוע אל מקום פ[לוני]. ואמר לו הרב: אנכי אעשה כדבריך, ולך שמה כי שם הקרה ה' אלקיך את בת זוגך.

וילך הבחור ההוא אל המקום ההוא. וכבוד עשו לו. ואחד מעשירי עם מתושבי העיר ההיא נתן לו את בתו לאשה, והרבה לו מוהר ומתן הרבה מאד.

ויהי כמשלש חדשים מתה אשתו. והגיד הרב סוד הדבר ההוא, כי אותה האשה היתה נפש איש, והוא היה שותף עם הבעל הזה והעליל עליו דברים והוציא ממנו ממון בגלגול אחר. ועל כן, תחת אשר ציערו כמשלוש חדשים נהנה עתה מיופיה, ותחת הממון נטל ירושת אשתו.

נענו כולם ואמרו: גדול העצה וכו' אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

מכאן הגיע הסיפור – בתוספת נופך – לס' 'עשה פלא' (ג, ליוורנו תר"ל(?). דף לא,ב-לב,א במהדורת ליוורנו תר"ץ). ופתיחתו: מעשה הביאו הרב חמ"י [=חמדת ימים] ז"ל.

גלגול משמעותי נוסף נעשה לסיפור בס' 'שערי ירושלים' לר' משה ריישר (עמ' 57 במהדורת ווארשא תרכ"ח):

מעשה בזמן רבינו האריז"ל. פעם אחת בא לפניו בחור א' שהגיע לפרק הנשואין, ולא אסתייע מלתא לישא אשה עד שנעשה כבן חמשה ועשרים שנה. אמר לו האריז"ל: לך למצרים ותשב שם ימים אחדים, וידברו לך שידוכים הרבה ולא תאזין אזניך אליהם, עד שידברו לך שידוך א' שיש לה שני מאות דינרי זהב.

אז הלך הבחור למצרים וישב שם ימים אחדים ודברו לו שידוכים הרבה, וימאן לשמוע אוזן אליהם, עד שדברו לו אשה א' שיש לה שני מאות דינרי זהב וגם מזונות על שולחן אביה. אז מיד נתרצה הבחור ונשא אותה. ובמשך חצי שנה נפטרה אשתו ויקונן הבחור עליה מאד ויצר לו, כי היה אהבה ואחוה ושלום ורעות ביניהם.

ואח"כ לקח השני מאות דינרי זהב וחזר אל רבינו האריז"ל לצפת, ובכה לפניו בקול מר ואמר: מה בצע כי מצאתי מרגלית טובה ונאבדה מעמי.

אז התחיל האריז"ל לצחק מאד ואמר לו: אל תעצב, דע כי אשתך היתה בגלגול ראשון זכר, ואתה היית שותפו במו"מ [=במשא ומתן], וגנב הוא ממך כל משך השותפות שני מאות דינרי זהב. אך הקב"ה רוצה לזכות את ישראל לבל ידח ממנו נדח, לזאת סבב הדבר ונתגלגל שתקח אותה לאשה ותירש ממנה השני מאות דינרי זהב שלך בשלימות. ועתה אל ירע לבבך על הדבר הזה, ובעז"ה יזדמן לך שידוך הגון ותאריכו ימים בבנים ובני בנים.

*

מפני חשיבותו הרבה ולצורך הענין, נעתיק שוב את המקור הבא מתוך ה'מושב זקנים' לרבותינו בעלי התוספות, אף שכבר הובא בפרק הקודם:

והאלקים אנה לידו. מעשה אירע למשה רבינו ע"ה בשעה שאמר להב"ה [=הקב"ה] "הודיעני נא את דרכיך", אמר לו הב"ה "עלה אלי ההרה". כשהיה עולה, ראה בן אדם שבא לשתות במעיין ונפל ממנו ארנקי דדינרי והלך לו. בא אדם אחר ומצא הארנקי והלך לו.

הראשון חזר לבקש הארנקי שלו ומצא אדם אחד על המעיין, אמר לו: "אתה לקחת הארנקי"! אמר לו: "לא לקחתי כלום"! עמד עליו והרגו.

ראה מרע"ה כך, תמה. אמר לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, הודיעני נא את דרכיך, כי כך וכך ראיתי ותמהתי".

אמר לו הקב"ה: "כל מה שראית אמת. בעל הארנקי גנבה מאותו שמצאה, ובא בעל האבידה ומצא אבידתו. ואותו שנהרג הרג לאביו של ההורג, ואנכי איניתיו לידו".

לכך אמר משה "והאלקים אנה לידו".

כמה חוקרים הביאו מקור קדום אחר, זהה כמעט לחלוטין לנוסח שב'מושב זקנים'; והוא בס' 'דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א), בתחילת פ' דברים (קראקא של"ג-של"ה, דף עו, א):

ואמרו ז"ל כי משה רבינו נחבט על זה בפסוק הודיעני נא את דרכיך וכו', ושאל לשם ית' מפני מה צדיק ורע לו וכו'. ואמרו במדרש כי בהיותו בהר ראה איש אחד ששחה לשתות בנהר ושכח ארנקי שלו והלך לו. ובא אדם אחר לשתות ומצא הארנקי והלך לו. וחזר בעל הארנקי לנהר ומצא שם אדם אחר שהיה שותה. אמר ליה: אתה לקחת הארנקי ששכחתי. אמר ליה: לא ראיתי ארנקי. הוציא חרבו והרגו.

כשראה משה כל זה תמה. אמר ליה להקב"ה: הודיעני נא דרכיך, מפני מה נהרג זה על לא חמס בכפיו וניצל הגנב.

אמר ליה: בעל הארנקי גנב זה הממון מאותו שמצאו בלא דעתו, וזה הנהרג הרג אביו של זה ולא נודע מי הכהו. ואני אניתי כל זה. וכן הם כל דרכי, כי לא דרכיכם דרכי.

*

מכאן נעבור לסיפור הבא, שבינתיים הוא בגדר תעלומה!

סיפור זה התפרסם בספרו של ר' ניסן מינדל COMPLETE STORY OF SHAVUOT, שנדפס בברוקלין, ע"י ה'מרכז לעניני חינוך' (לראשונה בשנת תש"ט). ושנית התפרסם הסיפור בירחון 'שמועסן מיט קינדער', אדר תשכ"ג (כרך 22, גל' 3 (263), עמ' 3-2), שנערך גם הוא ע"י ר' ניסן מינדל. ומשם תורגם לכאן:

צדיק ה' בכל דרכיו

בשעה שעלה משה רבינו על הר סיני לקבל את התורה לעם ישראל, למד תורה מפי הקב"ה ארבעים יום וארבעים לילה ונפתחו לפניו כל מעיינות החכמה. הקב"ה עצמו למד אתו, הכניסו במ"ט שערי בינה ואך שער אחד בלבד נשאר חתום בפניו. איש לא הגיע למדריגה נעלה כזו של נבואה, חכמה ובינה כמשה רבינו.

גם פקח הקב"ה את עיניו של משה רבינו והניח לו להביט בכל הדורות העתידים להיות: הראה לו את שופטי ישראל, מלכיהם, נביאיהם, התנאים, האמוראים, הגאונים והתלמידי-חכמים שבכל דור ודור. כל העתיד לבוא על עם ישראל חלף לנגד עיניו כבאספקלריה המאירה. אלא שהתמונות של האור והשמחה מועטות היו וחלפו במהירות רבה יותר מאשר התמונות האפלות מלאות היגון, היסורים, הצרות והגלות. לעתים תכופות ראה משה רבינו כיצד אנשים רעים ואכזרים חיים באושר, בה בשעה שאנשים טובים וישרים חיים חיי צער ודחקות.

"רבונו של עולם"! קרא משה רבינו, "השופט כל הארץ! כיצד מניח אתה לאי-צדק שכזה?! מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו? אנא ממך הכל יכול, הורני נא את דרכיך, ואודיע צדקתך לכל באי עולם"!

השיבו הקב"ה: "משה עבדי הנאמן! קבלתי את תפלתך ואגלה לך מעט מסוד הנהגתי. אך דע לך שאין אדם שיוכל להבין את דרכי ה', ואין נברא שישיג את בוראו. האדם שופט רק למראה עיניו; קצרה היא ראייתו ואין הוא יודע מה היה בעבר ומה יהיה בעתיד. פקח עיניך וראה..."

פקח משה את עיניו וראה...

והנה זורם לו נחל בנחת במורד ההר וקרני החמה משתעשעות להן במימיו הזכים והטהורים. לפתע מגיע פרש רכוב על סוס אציל, עוצר על גדת הנחל, קופץ מסוסו ומניח לסוס לשתות מן המים. והנה כורע הפרש על ברכיו, שוחה ומרווה גם הוא את צמאונו מן המים הקרים והמרעננים. תוך כדי כך נשמט ממנו, ללא שהרגיש, ארנק העור שלו הגדוש במטבעות זהב ונותר על שפת הנחל.

אחר ששתה והתרענן קם הפרש, קפץ על סוסו ובדהרה מהירה התרחקו הסוס ורוכבו מהנהר ונעלמו מאחורי ההרים.

עתה נראו רועה ועדר כבשים יורדים מן ההר וקרבים אל המים. השקה הרועה את עדרו מן הנחל, רחץ את גופו במים, לגם כמה לגימות והחל להחזיר את הצאן אל המרעה. לפתע הבחין בארנק. עיניו זהרו בשמחה ובאושר כשפתח את הארנק וראהו מלא מטבעות זהב וכסף. "הורא!" קרא הרועה, "בא הקץ ליגיעתי יומם ולילה; שוב לא אוסיף לסבול מהצלפותיו של בעל-הבית! אעזוב אותו ואת צאנו ואחזור אל אמי! נקנה שדה ובית ונחיה כבעלי-בתים!" שמח וטוב לב פתח הרועה בריקוד ובחוסר סבלנות דחק את עדר הכבשים לדרכם.

האבק שהעלה העדר נמוג לאטו, והנה נראה זקן המשתרך לאטו בדרך העפר היורדת מן ההר, כשהוא נתמך במקל ארוך. כשהגיע אל המים הוריד את התרמיל מעל גבו, התיישב על גדת הנחל, הוציא מאמתחתו לחם יבש, טבלו במים ואכלו וגם לגם ממימי הנחל. כשנסתיימה ארוחתו שכב על הקרקע כשתרמילו למראשותיו ונרדם מיד.

והנה הגיע שוב הפרש הרכוב על סוסו. הוא הבחין באבדן כיס הזהב והבין שמן הסתם נפל ממנו על שפת הנחל. כשהגיע אל העני הזקן קפץ מסוסו, תפס בדש בגדו וניערו בכח:

"גנב זקן שכמותך! השב לי את כספי"! הרעים עליו הפרש בקולו...

הביט בו הזקן בתדהמה ולא הבין מה הוא רוצה ממנו. "יצאת מדעתך"? השיב בכעס, "הנח לי לישון בשקט"!

הפרש הנרגז שלף את חרבו ודקר את העני למוות. אחר-כך חיטט בתרמילו ובכיסיו של הזקן אך כמובן שלא מצא בהם את ארנקו. מאוכזב ומתפלא עלה הפרש על סוסו ורכב לדרכו.

את כל זה ראה משה רבינו ורעדה אחזתהו למראה הרצח ושפיכת הדם על לא דבר. "רבונו של עולם! כיצד זה הנחת לרוצח זה לשפוך דם נקי?! מדוע מגיע כדבר הזה לעני המסכן חסר הישע, בה בשעה שהרועה – שהוא האשם האמיתי – פרח לו עם הכסף חפשי כציפור דרור"?

"לאט לך משה, האם לא אמרתי לך שהאדם שופט רק למראה עיניו? עלה למדריגה גבוהה יותר והבט שנית, אז תראה מה שלא ראתה עין אנוש, ותבין שצדיק הוא ה' וישר משפטו".

התעלה משה למדריגה נעלה יותר והתמונה הקודמת נעלמה ואיננה. מחזה שונה לחלוטין נגלה עתה לעיניו.

איכר צולע פסע בדרך, כשהוא נשען על ילד קטן. בחיקו נשא תיק עור שבו היה הכסף שחסך לעצמו במשך שנים רבות של עמל מפרך. לצד הדרך, מוסתר בסבך השיחים, ארב קבצן וסכין בידו. כשעברו לידו האיכר והילד, קפץ הקבצן מן המחבוא, דקר את האיכר למוות, חטף את תיק הכסף וברח. פרש שעבר בדרך באותה שעה ראה את הרצח והשוד, אך כאילו לא קרה דבר... בשוויון נפש הרים מהקרקע את התיק שהקבצן השליך במנוסתו, והמשיך לדרכו נינוח ורגוע...

שוב אחזה רעדה במשה רבינו, אך מיד שמע את קול ה' מדבר אליו:

"הסכת ושמע משה עבדי, ואז תבין שכל הנעשה בעולם מתנהל על-ידי בחשבון ובצדק. העני שראית על גדת הנחל ואשר נהרג על-ידי הפרש "על לא עוול בכפו", אינו אלא אותו קבצן שרצח את האיכר וגזל את כספו. הפרש שראה את הרצח הוא הפרש שהוציא לפועל את גזר דין המוות של הגזלן על גדת הנחל. וצרור הכסף שהוא הרים, כספו של האיכר, עבר לידי בנו של האיכר, הוא הרועה שמצאו על שפת הנחל, שהוא היורש האמיתי. עכשיו ראית ששופך דם האדם דמו ישפך, ואיש אינו נהנה מכסף גזול".

אז קרא משה רבינו: "מהולל שם ה' אשר עוולה לא תצא מאתו; צדיק הוא בכל דרכיו וישר משפטו תמיד"!

כאן מסתיים הסיפור בנוסח ה'שמועסן'.

בנוסחו האנגלי יודע הכותב לספר, שאירוע זה התרחש בפעם השלישית שעלה משה להר סיני, ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה.

מאין שאב המספר את הנוסח הזה? איני יודע!

הקרוב אליו ביותר – ממה שמצאתי עד עתה – הוא זה המסופר אצל ר' לייב מעליר ב'דיא לאנגי מגילה', שנדפס לראשונה בקראקא לפני למעלה מארבע מאות שנה, בשנת שמ"ט. ספר זה הוא עיבוד ביידיש למגילת אסתר, וסיפורנו מופיע שם בפרק ד פס' יג.

י' צינברג בספרו 'די געשיכטע פון דער ליטעראטור ביי יידן' (כרך 6, וילנא 1936, עמ' 149-147) מעתיק את הסיפור מכלי שני שנדפס בשנת 1882. ספרו של צינברג תורגם לעברית, ומשם מעתיקים אנו את סיפורו של ר' לייב מעליר ('תולדות ספרות ישראל', ד, 1958, עמ' 73-71):

נוהג היה משה רבנו להתבודד לעתים מזומנות בשדה, במקום שאין הבריות מצויים וללמוד תורה, או שהיתה עליו רוח-הקודש והיה מתנבא. על כן היה מהלך באותם המקומות.

פעם היה יושב תחת אילן, ולא הרחק מן האילן היתה באר. והיה יושב והוגה בתלמודו. ראה אדם אחד שבא לרוות צמאונו מן הבאר ובעודו שותה נפל לו ארנק עם מעות ולא הרגיש והלך לדרכו. ובא אדם שני לשתות מן הבאר והיה אדם עני מאוד ושהה אצל הבאר ולא יצתה שעה ומצא את הארנק ושמח מאוד והלך לדרכו. לא יצא זמן רב ובא שלישי ורווה את צמאונו ונח כמה שנח.

אותה שעה היה הראשון מבקש את ארנקו ומשלא מצאהו אמר בלבו: ודאי אבד לי אצל הבאר, שעליה כרעתי ושתיתי. חזר אצל הבאר ומצאהו לאותו שוטה שהוא נח אצל הבאר; אמר לו: מה מעשיך? אמר לו: עייף הנני ושהיתי כאן שעה קלה, שתיתי פורתא ואכלתי פורתא ועתה יוצא אני לדרכי. אמר לו: עד ששהית כאן ודאי מצאת את ארנקי שאבד לי ואין אחר שמצאו מלבדך, שלא יצתה אלא שעה קלה מאז אבד ממני כאן. אמר לו אותו שוטה: ידידי היקר, באמת ובתמים, אין ארנקך בידי ואל תבקש לי עלילות דברים; אם באמת לא יצתה שעה קלה, כי לא אבדתו כאן ועל כן לך ובקשהו במקום אחר ואפשר כלל לא אבדת כל ארנק, כי אז שמע לעצתי ולך לדרכך. והתחילו מגדפים זה את זה והתחילו מכים איש את רעהו. ביקש משה להפריד בין הנצים ועד שבא, קם זה שאיבד את הארנק והרג את חברו וברח.

ריחם משה על אותו שוטה, שנעשתה לו עוולה כה גדולה והיתה לו פליאה גדולה שהקב"ה, שרואה הכל, לא עיכב בעדו. אמר משה: רבונו של עולם, שלוש עוולות ראיתי כאן לפני: גרמת לאחד שיאבד ארנקו וגרמת לשני שימצאו ויטלו וילך לדרכו בכבוד ולא עכב איש בידו אפילו בדיבור רע, וגרמת שהלה נקטל על לא עוול בכפו. ולא די לך בכל אלה, אותו שוטה שאיבד את ארנקו, נעשה רוצח ומכה את הנפש ואין כפרה לעוונו. על כן רבונו-של-עולם הבינני-נא משמעותו של דבר.

אמר לו הקב"ה: לא אתה בלבד מוכיחני על עוולותי, כביכול, רבים כמוך רואים פליאות בעולם, אבל אין אדם יודע שורש דבר מהן. ידוע תדע לך, משה אהובי, אותו אדם שאבד את ארנקו, הוא עצמו צדיק הוא, אולם אביו גזל את הארנק מידי אביו של מי שמצאו, וגרמתי שיהא בנו מוצא את ירושתו על יד הבאר; ומה שגרמתי שהשלישי איבד את ראשו בשל כך, על לא עוול בכפו, ידוע תדע לך שאף הוא הרג באחד הימים את אחיו של הלז ולא ידע איש מזאת עד היום הזה כיון שלא היו עדי ראייה ולא היו לו דמים; ועל כן גרמתי לכך שיהא אחיו של ההוא מאבד את ארנקו על יד הבאר ויבוא לכאן הרוצח ויהיה הלז חושד בו בגניבת הארנק ויהרגהו וינקום את דמי אחיו כדין. כך מסובב אני את כל הסיבות ואין אדם יכול להרהר אחרי מידותי. ועל כן אל תהיה פליאה בעיניכם אם תראו לעתים רשע וטוב לו וצדיק ורע לו.

לדברי צינברג (בהע' 11), סיפור זה מובא – בנוסח מקוצר – בס' 'שמחת הנפש' (פרנקפורט א"מ, תס"ז). ברם, לא זו בלבד שהסיפור שם הוא בנוסח מקוצר, אלא שבאותו נוסח משה רבינו כלל אינו חלק מהסיפור, והמלאכים הם ששאלו את הקב"ה לפשר הנהגתו.

נוסח מקוצר ומעובד התפרסם גם ב'מקור ישראל' (ת"א תשכ"ו, עמ' מז אות לח). יעויין שם במקורותיו.

גם בסיפורים על משה רבינו ניכר ההבדל העקרוני שבין תיקון העוול על-ידי היורשים – שבנוסחי הסיפור הקדמון – לבין תיקון העוול בגלגול אחר שבנוסח ה'שמועסן'.

אך גם אחר כל הדברים האלה, נותרה התעלומה עדיין על כנה עומדת: מה המקור לנוסח שממקם את האירוע על הר-סיני, בנקודת הזמן של חודש אלול שנת ב' אלפים תמ"ח, שבו חלפו רובם של ארבעים היום האחרונים שעשה משה רבינו על הר-סיני.

*

בפרק הבא נעסוק אי"ה בגלגול נוסף של סיפורו של גלגול.

*      *      *

אל המגיבים:

[א] שוב: תודה וברכה למוסיפי המקורות והידע.

[ב] אני לא משמש כאן בתקן של רב, יועץ חינוכי או משפיע; לפיכך איני מחווה דעה בשאלת "היחס הנכון והרצוי של הורים ומורים לסיפורים ולסרטים שנעשו בעקבותיהם".

[ג] במקרה הנוכחי נבצר ממני להוכיח ולקבוע "מה היה באמת" ומה לא היה. דברים שמקורם קדוש – נאמין בהם.

[ד] אחד המגיבים כותב, שהוא ראה או שמע שאותו צעיר שנשא אשה (בימי האריז"ל) היה ר' יעקב כולי בעל הילקוט 'מעם לועז'. אשמח לקבל מידע על המקור שבו מופיעה גירסה זו (שהיא כמובן מופרכת, שהרי ר"י כולי נולד בשנת שמ"ט, והאריז"ל נפטר בשנת של"ב).

י"א בשבט תש"ע