ב"ה יום שלישי, כ"א מנחם-אב תשפ" | 11.08.20
דברי תורה
הרב יהושע מונדשיין

עסקנו בסיפור שנלווה לדברי תורה, ועתה נביא את גופי התורה מספריהן של צדיקים.

[א]

בס' 'דגל מחנה אפרים' מהרה"ק מסדילקאב נכד מרן הבעל שם טוב, בתחילת פ' משפטים:

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. איתא בזוה"ק אילין סדורין דגלגולא עיי"ש. והוא תמוה לכאורה, הא בפסוק מפרש ואזיל דיני ממונות.

אך שמעתי בענין הדין, שאחד דן את חבירו לבית-דין ויודע בעצמו שבודאי הוא זכאי בדין, והתורה מחייבתו, אל יקשה לו הלא תורת אמת היא ודרכיה דרכי נועם. כי זהו אמיתות התורה ונועם דרכיה, כי בודאי מסתמא היה חייב בגלגול העבר לאיש הדן עמו וכעת חייבתו התורה לשלמו כדי לצאת ידי חובתו. וחבירו שלוקח עתה המעות במרמה, הוא עתיד ליתן את הדין. וכאלה רבים בעניני דינים.

וזה יש לומר שרימז הזוה"ק, ואלה המשפטים, שהם דיני ממונות, אע"פ שמן הנראה הם נגד האמת לפעמים, אך דהאמת הוא אילין סדורין דגלגולא, והיינו הבורא הכל ובורא כל הנשמות, הוא היודע איך היה בגלגולים הקודמים בין איש לחבירו, ככה יסובב המסבב ומנהיג על פי התורה את עולמו בחסד וברחמים ובצדק ובמשפט אמת, לשפוט בין איש ובין רעהו ובין שורו וחמורו וכל אשר לו, כפי אשר יורה אלקים. ויש בזה פתח רחב.

[ב]

בס' 'דברי יחזקאל' מהרה"ק ר' יחזקאל משינווא (בנו של בעל ה'דברי חיים' מצאנז), פ' משפטים:

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. איתא בזוה"ק (דף צ"ד ע"א) פתח ר"ש ואמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהן ואלין אינון חדודין דגלגולא ודינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשהא. עכ"ל.

יש לפרש כוונת הזוה"ק כך. דהנה יזדמן שני אנשים באים לדין לפני הב"ד, וכאשר ישמעו הב"ד הטענות של הבעלי דינים יפסקו הד"ת זה זכאי וזה חייב, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואותו שחייבו אותו יודע בעצמו שהוא זכאי בבירור גמור ובחנם חייבו אותו הב"ד לפי ראות עיניו. ולמה יזדמן כך לב"ד שיפסקו ד"ת להיפך, הלא אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט.

אלא האמת הוא שלא יצא מהב"ד משפט מעוקל ח"ו, אך לפי שבגלגול הראשון הי' הוא חייב לזה ולא החזיר לו, לפיכך סבב השי"ת עכשיו שיוציא מידו הגזילה אשר גזל אותו בגלגול הראשון, לכן חייבו הב"ד אותו בד"ת להחזיר לו עתה.

וזה מאמר הזוה"ק ואלין אינון חדודין דגלגולא, רצ"ל ואלה המשפטים אשר הב"ד יחייבו למי שהוא זכאי בבירור הוא צריך להיות כן, מחמת שבגלגול העבר הי' חייב לזה, ובא לתקן בגלגול זה מה שקלקל בגלגול העבר. ודינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשהא, רצ"ל כדי שתקבל נשמתו עונשו אשר חטא בגלגול ראשון לפיכך חייבו אותו עתה הב"ד. וזהו אשר תשים לפניהם, שתשים המשפט לפי הגלגולים הראשונים.

[ג]

בס' 'דברי משה' מהרה"ק ר' משה שה"ם מדולינא, תלמיד מרן הבעל שם טוב, בתחילת פ' משפטים (ומקצרים אנו מאד בדבריו הק'):

דברי התנא במס' אבות (פ"א מ"ח) שכתוב וז"ל: וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים... ונדחקו המפרשים בטעם הדבר שיהיו שניהם כרשעים. והרב התוי"ט כתב בשם דרך חיים וז"ל, דכיון שעכ"פ האחד מן הבעלי דינין הוא עושה שלא כדין, וכן בעל דין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו, שכך אמרו (שבועות לט.) לענין שבועה, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וכו'... וכל זה כיון שיש לו דין עמו שניהם נקראו רשעים...

כי הנה גם ענין זה שהשני בעלי דינין הבאים לדין, שאחד תובע ממון והשני מכחישו, שודאי אחד מהם הוא טוען שקר, ג"כ מאיזה סיבה יבא זאת שאיזה אדם יבא בטענת שקר, או התובע או הנתבע. וביותר לדברי חז"ל (שבועות מ:) שחזקה אין אדם תובע וכו', ג"כ חזקה אין אדם מעיז פניו וכו' (ב"מ ג.), ומה הוא הסיבה שכאן ודאי אחד מהם יצא מהכלל הזה. גם במודה במקצת שאמרו חז"ל (שם י.) הטעם משום די"ל אשתמוטי הוא קא משתמיט, ג"כ מ"מ שייך להבין מאיזה סיבה הוא, כי מצד הטבע אז בתחנונים ידבר ולבקש מחבירו על הרחבת זמן, ולא לבא בדברי כחש וכזב.

אך הסיבה הוא... כי גם שכנגדו בא לידו הממון הזה שלא בכשרות וביושר, הגם שלא היה עבירה חלילה, אך מ"מ לא היה בכשרות. כמו מי שיש לו כל צרכו ואעפי"כ הוא מחזיר לאסוף ממון ועי"ז הוא בא לביטול תורה ותפילה. או לפעמים הוא מקדים עצמו לקנות איזה דבר להרווחת ממון, ונדחה על ידו איזה עני שהיה מחזיר אחריו לפרנס א"ע ובני ביתו, הגם שהוא לא ידע מזה, מ"מ עי"ז ניתן איזה כח להס"א המקטרגים. והנה הכח הזה בעצמו הוא מדבק באיזה [אדם] ובא בתחבולת רשע עליו, או שלוה מאתו ואינו רוצה לשלם ומכחיש בו ומעיז פניו כנגדו או שתובע אותו בדברי כזב.

ויובן היטב דברי התנא שכתוב יהיו בעיניך כרשעים, גם דברי הדרך חיים מ"ש וכן בעל הדין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו, ומ"ש וכל זה כיון שיש לו דין עמו. ור"ל כנ"ל, כי אם שלא היה הממון אצלו שלא ביושר לא היה חבירו בא נגדו להכחישו...

עדיין יש להבין, כי אחר כל אלה, מ"מ איך יתקיים הממון בידו [של המכחש] אחר שמתחילה בא לידו שלא ביושר. אך כיון שעתה הוא מוציאו ע"י פסק בב"ד וע"י דעת קדושים, כי אלקים נצב בעדת א-ל, עי"ז חוזר הדבר להיות כממון יושר יחשב.

והנה כל זה כשהוציא עתה ע"י ב"ד ישראל שאלקים נצב בעדתם, אמנם כשהוציא אותם ע"י עכו"ם שמחשבותם מחשבת ע"ז, אדרבה עתה נתקלקל יותר. כי בתחילה, הגם שלא הוציאם מצד הקדושה, מ"מ לא היה ג"כ מצד הטומאה. אך עתה הוא מוציאם ע"י מחשבת טומאה גמורה. וזהו דברי רש"י ז"ל שמייקר שם אלילים, ר"ל שמוסיף כח מס"א, ואפילו שדינן כדין ישראל.

[ד]

קונטרס 'דברי תורה' מהאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל (גל' א'רסח):

זהו שאמרו בזוהר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום, ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא וכו'. שלא נוכל להבין צדקת משפטי ה' אלא על ידי סוד הגלגול. ונראה להוסיף, שלכן הביאו בזוהר את לשון התרגום ואילין דיניא דתסדר קדמיהון... לרמז שסדר הדינים אינו כפי הנראה לעת עתה, אלא סידורם הוא קדמיהון, על פי הגלגולים הקודמים מלפני מאות שנה.

אשר על כן, הדיין הבא לפסוק את הדין, עליו להתפלל אל השי"ת שיזכה לפסוק את הדין כפי שהוא נפסק בשמי מעל. שלא יהיו דבריו נכונים על פי המציאות הנראית עתה בלבד, אלא יהיו נכוחים וישרים גם על פי מה שאירע עמהם בגלגוליהם הקודמים. ואם בגלגולם הקודם היה אחד מהם חייב לחבירו ממון, יפרעהו עתה, וטובה היא להם שבזה יתנקו מעוונם ויפטרו מן הדין של מעלה.

על דרך זה נראה לבאר על נכון את מאמר הגמ' (סנהדרין ז.) דאזיל מבי דינא שקל גלימא (מי שנטלו בי"ד טליתו לפורעה לאחר, רש"י) ליזמר זמר וליזיל באורחא (הואיל ודין אמת דנו לא הפסיד כלום אלא גזילה הוציאו מידו, רש"י). ומאמר זה פלאי, אם האיש שהתחייב בדינו יודע שגזל הוא בידו למה זה הלך לדין מלכתחילה. אטו בגזלן עסקינן שהתנפל על רעהו וחטף את טליתו, והלך הלה והביא עדים שהיא טליתו והוציאו הדיינים את הטלית מיד הגזלן והחזירה לנגזל, וכי איש כזה יזמר זמר בצאתו מן הדין בשביל גזילה שהוציאו מידו. אולי יתכן שיזמר זמר על כך שלא הלקוהו ולא אסרוהו בבית הסוהר, אבל בודאי לא ישמח הגזלן על כך שהוצאה הגזילה מתחת ידו.

אכן באמת הנגלה והנסתר יחדיו יהיו תמים, וכוונת הגמרא הוא על פי דברינו הנ"ל. האיש ההוא שיצא חייב בדינו באמת היתה הטלית שלו שקנאה בחנות בכסף מלא, או שמצאה ברה"ר שרובה גויים שהרי היא שלו, ועל לא דבר נטפל עליו אדם שאינו מכירו וטען שהטלית הזאת שלו היא. עמדו שניהם לדין, ומחמת איזו סיבה אירע שהצדיקו הבית דין את האיש השקרן, ושקלו גלימא מיניה. ובאמת מצד הסברא היה על האיש שיצא חייב בדינו לזעוק חמס איך יצא משפט מעוקל, הלא אני יודע האמת שטלית זו שלי היא. על האיש הזה אמרו בגמ' ליזמר זמר וליזיל באורחא, על הגזילה שהוציאו מידו. כי אף שהוא בעצמו אינו יודע שגזלו, ובאמת אכן לא גזלו ממנו עתה, אלא גזלו כבר מלפני מאות שנים, ובגינו לא היה יכול להיכנס לגן עדן, עד שהיה מוכרח לחזור ולהתגלגל ולפרוע לחבירו את הגזילה אשר גזל. ולא בכדי נטפל אליו הלה וטען שטליתו היא, כי נשמתו היא שגילתה לו שטלית זו היא שלו. ולפיכך ליזמר זמר וליזיל, כיון שמעתה יוכל לבוא על תיקונו. וזה פירוש נכון לאמיתה של תורה.

ענין זה מוטל על כל יהודי העומד לדין תורה לדעת – באם הדין תורה הוא אמיתי, והדיינים הם יראי ה' – שבין אם הצדק עמו ובין אם הצדק אינו עמו, פסק הבית דין הוא צודק בודאי, אלא שמעיניו נעלם הדבר, שהרי באמת אינו יודע כלל מי הוא, ומנין לו לדעת את כל מה שהשי"ת מסבב על ידו. אלמלי היה בכח האדם לזכור את גלגוליו הקודמים, כדוגמת זקה"ק הדברי חיים זי"ע, והיה זוכר את כל מעלליו, את מצוותיו ואת חטאיו שעשה בהם, היה לו מבט אחר על תהלוכות חייו, ורבות מן הקושיות שהיו לו על הנהגת השי"ת היו מתורצות מאליהן, אלא אדרבה היה שמח בראותו את הגלגל שחוזר בעולם, דא רזא דגלגולא.

לזה כוונו חז"ל באמרם, הדן דין אמת לאמיתו, שלא יפסקו את הדין כפי האמת הנראה עתה, אלא השי"ת יחננם בדעת לדון דין אמת לאמיתו, כפי אמיתותו בשמי מעלה על פי שורש נשמתם וגלגוליהם מאז ומקדם...

בדרך זה נראה לבאר מאמר המשנה (אבות א, ח) כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין. וכבר תמהו התוי"ט ושאר מפרשים מדוע יחשבו שניהם לרשעים, ובמה חטא הנתבע שנטפל אליו התובע על לא דבר. אך לדרכנו הדבר מבואר, שהאיש התובע ממון מחבירו הוא מפני שלבו אומר לו שחבירו חייב לו ממון, ובאמת אף שעתה אינו חייב לו, יתכן שהוא חייב לו מלפני מאות שנים, לכן שפיר נקראים שניהם רשעים. האחד הוא רשע עכשיו שהוא תובע מחברו ממון בשקר, והאחד הוא רשע שנתחייב לחברו בגלגולו הקודם. וכשנפטרים מן הדין נחשבים שניהם כזכאין שקבלו עליהם את הדין, שאז נתקן מה שלקח האחד את ממון חבירו שלא כדעת ונעשו שניהם צדיקים.

בזה נבוא לביאור הכתוב, לא תעשו עול במשפט. על בני ישראל לבקש רחמים מאת השי"ת שיזכו לכך שיהא לא תעשו עול אפילו כשהוא במשפט, היינו שגם אם על פי המשפט נראה שאיש פלוני חייב ואיש פלוני זכאי, בכל זאת יתן השי"ת בהם דעת לדון דין אמת לאמיתו, לאמיתה של תורה, כפי הנרצה למעלה, וכפי שסיבב המסבב כל הסיבות. והגם שלפעמים נראה שאין המשפט צודק, אין זאת אלא מפני שהחטא גורם שלא לראות את האמת. על כן לא תעשו עול במשפט, אלא השי"ת יהא בעזרכם שהאיש שהממון מגיע לו באמת מגלגוליו הקודמים הוא יזכה בהם, ומי שצריך הממון לצאת תחת ידו יצא חייב.

אולם מעלה זו לא נאמרה אלא בישראל, כמו שדרשו חז"ל (גיטין פח:) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני עובדי כוככים. כי שופטי הערכאות הרשעים והרוצחים אין משפטם אמיתי, וכל פסקי דיניהם הם גניבות וגזילות, אשר אם יעשו בעלי הדינים כפי פסק דינם יהא עליהם לחזור ולהתגלגל כדי להשיב את הממון אשר הוציאו מחבריהם על פי הערכאות.

מהאי טעמא חמור כל כך איסור ההליכה לערכאות, שאמרו עליו חז"ל (ראה מדרש תנחומא ר"פ משפטים) שהוא כמודה בעבודה זרה, לפי שהמאמין בה' לא יקריב את דינו אלא לפני בית דין ישראל, מפני שהוא יודע כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהלים יט, י), הכוונה שמשפטי ה' המה אמת וצדק כאשר נצרף יחדיו את כל תהלוכות האדם מיום הוולדו בגלגולו הראשון עד עתה. המתבונן על הדבר כפי שהוא עכשיו בלבד, נראה לפעמים בעיניו שהמשפט מעוקל, אכן המתבונן על כל מעשי האדם יחדיו, יבין את כל הדברים לאשורם. בידעו שאף שאכן עתה הוא נקרא בשם "יעקב", יתכן שבגלגולו הקודם היה נקרא בשם אחר. ואם בגלגולו זה הוא אשכנזי, יתכן שבגלגולו הקודם היה ספרדי, ואף גם יתכן שהיה אז בין אנשים שאי אפשי לנוקבם בשמם. אלמלי היה האדם יודע מי הוא באמת, היה מבין דברים הרבה, לא היה מתרעם על שמנע ה' ממנו פרי בטן, לא על שמת בקוצר ימים, והעני לא היה מתאונן על עניותו וכד', כי אז היה יודע כי משפטי ה' אמת, אלא שהם צדקו יחדיו, כשמתבוננים בכל גלגוליו כאחד. אבל המביא את דינו לפני עובדי כוכבים בידוע שאינו מאמין ח"ו בהשגחה פרטית, בהשארת הנפש, וברזא דגלגולא, ובזה הוא מייקר את שם האלילים רח"ל.

על זאת אמרה תורה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שכל משפטינו יהיו דווקא בפני בית דין ישראל. על אף שאין לנו האידנא בית דין סמוכין, אלא שליחותייהו דקמאי עבדינן (גיטין פח:), ואפילו שגם בית דין מומחין אין לנו, בכל זאת אין לנו לדון אלא לפניהם, לפני בי"ד ישראל. לא הוצרכה תורה להזהיר שבשעה שהסנהדרין קיים שלא ילך אדם לדון אצל ערכאות, אלא אפילו בזמן שאין בישראל בית דין מומחין, או אפילו יהודי הדר במקום שאין שם אלא יהודים מועטים שאין ביניהם מי שיודע לדון, עכ"ז בכל דין ודברים שבין יהודי לחברו לא יקריב את דינו אלא בין יהודים, שמכיון שהם יראי ה' תהא להם סיעתא דשמיא, והשי"ת יחננם בדעת לפסוק את הדין כרצון השי"ת.

[ה]

השקפה חסידית נוספת על הרז הטמון באיבוד חפץ והגעתו לידי המוצא, אמורה בס' 'אור תורה' מהרב המגיד ממזריטש (אות תיג) ומקבילו ב'צוואת הריב"ש' (אות קט):

כלל גדול שכל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותו הרוחני' לא היה שום קיום לאותו דבר. ויש שם ניצוצות קדושות השייכים לשורש נשמתו... וכשהוא משתמש באותו כלי... הוא מתקן הניצוצין... ולכך פעמים שיאבד הדבר ההוא ממנו, שכבר כלה לתקן כל הניצוצין שהיו באותו הדבר השייכין לשורש נשמתו, אז לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי ונותן לאחר ששייכין הניצוצין שיש באותו הכלי לשורש אחר.

[ו]

הרעיון שעל-פיו גם הנגזל מתגלגל שנית כדי שתושב לו הגזילה מידי הגזלן אינו בלעדי למחשבת החסידות, אלא יסודו בדברי המקובלים הראשונים ונתקיים באחרונים:

בפירוש הריקאנטי פ' יתרו עה"פ לא תגנוב:

ויש מחכמי הקבלה האחרונים שאומרים כי קבלה בידם כי כל הגונב או גוזל חבירו עתיד לתקן מעוותו ולמות מיתה תניינא. זה מאמרם ז"ל כל הגוזל חבירו כאילו נוטל נשמתו שנא' את נפש בעליו יקח (ביאור הלבוש: פירוש, כי בגזילתו הוא גוזל את נפש הנגזל וכאילו המיתו, לכך יקבל הוא גם כן עונש המיתה שנית זולת מיתתו הטבעית).

וכתב על כך הרדב"ז ב'מצודת דוד' (מצוה תסב):

וקשה עלי לקבל דבר זה, כי אין זו מן החמורות. ותו, דמי יודע אם יהיה עשיר או עני ולא יוכל להשיב ולתקן את מעוותו. ותו, דכתיב וישתכחו בעיר אשר כן עשו, ואינו זוכר מעשיו הראשונים.

ושמעתי מפי חכמי הישמעאלים, שלוקחין מזכיותיו של הגוזל ומוסיפין אותו על הזכיות הנגזל, כי אין רשע בארץ אשר אין לו זכיות. וזכרני שראיתי כיוצא בזה במדרש לא ידעתי מקומו. וקרוב לזה אמרו רז"ל עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. וזה הכיבוי לא ידענו מהו, שאין ראוי לומר שהולכת המצוה לאיבוד. ואפשר שנותנין אותה לנגנב או לנגזל. וכיוצא בזה אמרו על פסוק יכין רשע וצדיק ילבש.

והקרוב אל השכל, שהקב"ה מסבב סבות להביא ממונו של זה הגזלן שהניח ביד יורשיו, ליד הנגזל או ליד יורשי הנגזל, שהרי נתן לתשלומין. ומענישו על שעבר הלאו כפי משפטו הצדק. ואם לא הניח אחריו ברכה, לוקח ממון מורישו, שאין לך אדם מישראל שאין לו מוריש, דקי"ל ירושה ממשמשת ועולה עד יעקב אבינו. וברוך יודע האמת.

(ועוד שם במצוה תסח): ושוב ראיתי שכתב רבינו יצחק [סגינהור] וז"ל: אם גזל אדם מחבירו אפילו פרוטה אחת ומת בלא תשובה, ומת הנגזל, מה יעשה מזאת הנשמה שיאבד מן העולם. ועוד, הנגזל כמו כן אבד נפשו, כמו שאמרו ז"ל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה. מה עושה הקב"ה שלא יאבד שתי נפשות מפני פרוטה אחת, מביא את שניהם בגלגול אב ובן, האב הוא הגזלן והבן הוא הנגזל, ויורש נכסיו ממש. וז"ש והעברתם את נחלתו. ואם אין לו בן, היה אח או יורש אחר הנגזל, כדי שירש נחלתו. וזה סוד איש בנחלתו ידבקו בני ישראל. ולכן ציונו להשיב את הגזילה. ע"כ.

וכבר כתבתי למעלה, שאין דעתי נוחה שבעבור גזל של פרוטה שהוא מן הקלות, יצטרכנו למדה זו. וכ"ש הנגזל, דאע"ג דאמרינן דמי שנענש חבירו על ידו וכו', הני מילי כשהי' הוא סבה, כגון שקללו או כגון שהענישו בתפלתו. אבל הנגזל הזה מה עשה. ואם אין אתה אומר כן, אין לך צדיק שיכנס למחיצתו של הקב"ה, שהרי אמר הכתוב כי רשע מכתיר את הצדיק וגו'. ואם כפי דבריו, יוסף הצדיק לא נכנס במחיצתו של הקב"ה, שהרי אחיו נענשו על מכירתו בסוד עשרה הרוגי מלוכה. וכבר הארכתי בתשובת שאלה.

[ז]

אך נתקבלה דעתו של רבינו יצחק שגם הנגזל חוזר בגלגול. ועל סמך הדברים האלו ביאר בפי' 'יד יהודה' את דברי הרמ"ע מפאנו ב'מאמר חקור דין' (פרק יח) "שאם לא שלם אפילו המיתה אינה מכפרת לגמרי, דכתיב 'את נפש בעליו יקח', אם לא קדם הנגזל ומוחל. וטובה גדולה היא לנגזל עודנו חי שימחול לו, בין בחיי גזלן בין לאחר מותו", וכתב על כך: דאם הנגזל אכזרי ואינו מוחל לו הוא גורם רעה לעצמו, כי יצטרך גם הוא לבוא לעוה"ז בגלגול מפני תקנת הגזלן.

ונמצא גם ב'ביאור הגר"א' לס' משלי (יד, כה):

מציל נפשות עד אמת... פירש, העד אמת מציל ב' נפשות, נפש הנגזל מעשקו ונפש הגזלן ג"כ הוא מציל מדינה של גיהנם... ועוד מציל נפשות, כי הגוזל דבר מחבירו ולא החזירו עד כלות ימיהם מוכרחים שניהם לבוא בגלגול הגזלן והנגזל. ולכך כשמחמתו יוחזר הגזילה לבעלים הוא מצילם מגלגול. וזהו מציל נפשות כו'.

[לדברי הגר"א הללו רמז גם בעל ה'חפץ חיים' בקונטרס 'שפת תמים' (הנדפס במהדורות שונות במצורף ל'שמירת הלשון' או לס' ה'חפץ חיים' עצמו), פרק ד, אך הוא למד מהם רק לענין עונשו של הגזלן ש"יצטרך לבוא עוד הפעם לאותו העולם לחזור ולהבראות כדי לפרוע את גזילתו"].

[ח]

כבר הבאנו לעיל את פירושו של רש"י לפסוק "והאלקים אנה לידו" (משפטים כא, יג) מדברי הגמרא במס' מכות (י, ב): ולמה תצא זאת מלפניו? הוא שאמר דוד (שמואל א כד, יד) "כאשר יאמר משל הקדמוני, מרשעים יצא רשע". ו"משל הקדמוני" היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה "מרשעים יצא רשע"? "והאלקים אנה לידו". במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו. זה לא נהרג וזה לא גלה. והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו. ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות. נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג. עכ"ל רש"י.

שמכאן למדנו על יד ההשגחה המכוונת ופועלת מאחורי אירועים מעין אלו.

ומפורש כך בדברי המקובלים הראשונים:

בפירוש הריקאנטי פ' שופטים (עה"פ ודרשו השופטים היטב... ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו):

וצריך אני להעירך על מאמר רבותינו ז"ל שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה, איך עלה בלבם אמתת טעמי המצות. וקודם צריך שתדע כי זה המאמר לא אמרוהו רז"ל רק בדיני נפשות, אמנם בדיני ממונות עונשים אף אחר המעשה. וכן ארז"ל הרגו אין נהרגים. ואחר ההקדמה הזאת תדע כי הב"ה לא עביד דינא בלא דינא, ומי שאינו חייב מיתה לא יבא לידי כך שיהרג בעידי שקר. ואם נהרג בעידי שקר בודאי חטא בכיוצא בזה שהוא היה ראוי לכך. ונמצא אלו שהעידו עליו, אע"פ שהוזמו, גברא קטילא קטלו ומרשעים יצא רשע. כענין שארז"ל בהורג שוגג הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו'. אמנם קודם מעשה דם נקי רצו לשפוך, וע"כ נדונין. וזהו בסיבת שהשכינה שרוייה עם הדיינים וכשכוונתם לשם שמים אין דבר מקולקל יוצא משם, כי השכינה מסכמת לדעתם שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל.

[ונראה לבאר ההבדל בין דיני נפשות לדיני ממונות, שאם הרגו על-פי העדים הרי את הנעשה אין להשיב, ומכיון שההריגה היתה בדין תורה, על-כרחך שהנהרג היה חייב מיתה. משא"כ בדיני ממונות שניתן להשיב את הממון בדין, אין לנו לומר שהממון חייב היה לצאת מידיו ולפטור בגלל זה את העדים הזוממים. והוא כ"קודם מעשה" בדיני נפשות, וביאר לעיל ש"דם נקי רצו לשפוך, וע"כ נדונין"].

י"ט בטבת תש"ע