ב"ה ערב ש"ק, ח' כסלו תשע"ט | 16.11.18
בין בריסק לליובאוויטש... ● מאמר מיוחד

מאמר מיוחד המאיר את ההבדל בין שיטת הלימוד בבית בריסק ובין שיטת לימודו של הרבי מתפרסם בחוברת האחרונה מסדרת "דעתן עלך" מאת הרב מאיר אלטוב ומעורר הדים נרחבים בציבור ■ מערכת שטורם בחרה לפרסמו לעיונכם
הרב מאיר אליטוב

ארבעה אבות במלאכת הלימוד הן: הקושר, המתיר, הקושר על מנת להתיר, והמתיר על מנת לקשור.

יש הקושר בסברתו את הדינים וההלכות ויגע בעמלו להוכיח שגם אם נאמרו בעניין אחר ובנושאים שונים לחלוטין הרי שיסוד טעמם אחד הוא, שיטה זו היא הקרויה שיטת ה"לשיטתיהו" או הפלפול והחידוד.

אך יש, שעיקר עמלו בתורה הוא דווקא בהתרת והפרדת הדינים ובהנחת כל אחד ואחד מהם בצדו האחר ולצד טעמו המיוחד, שיטה זו היא שיטת ההיגיון והסברה הידועה כשיטת בית בריסק היינו החקירה כאן ועכשיו לעומק סברתו של דין ולהסברתו בסברה חזקה שאין להפריכה.

מתוך שיטה זו יצאו ובאו מבית מדרשם של גאוני בריסק המושגים הנפוצים בעולם הישיבות של זמננו: שני דינים, גברא וחפצא1, דין מסוים, ועוד ועוד גדרים ומושגים חדשים שהצד השווה שבהם שהם גורסים בעיקר הפרד ומשול בסברתו של דין ובטעמה של הלכה.

על הקושרים את הדינים ודורשים "לשיטתיהו" ממקום למקום, היה הגר"ח נוהג לומר: אלו המקרבים את הרחוקים בזרוע...2 ובכך הביע דעתו כי כל קשירה מעצם טבעה יש בה מן הסכנה שלא לירד לעומקו של דין ונמצאת הקשירה באה על חשבון הירידה וההבנה לגופו ומקומו של דין.

מתוך כך עלתה ובאה בעולם גם שיטתם של הקושרים על מנת להתיר היינו אלו, שכל עמלם בקשירת הדינים ובהשוואתם זה לזה הוא להביאם לידי התרה כי כל קשירת הדינים מוכיחה את הצורך המוחלט בהתרתם והפרדתם, היינו דאמרינן קושר על מנת להתיר.

מתוך כל אחת ואחת מאלפי שיחותיו עולה ובאה לעיני הלומד דמותו של הרבי ושיטתו החדשה שהיא בבחינת המתיר על מנת לקשור.

אין לך ולו שיחה אחת במדרשים, באגדות, בפרש"י עה"ת, בחידושי הסוגיות, בהדרנים על המסכתות, ברמב"ם ובנושאי כליו, בראשונים ובאחרונים, בפנימיות התורה ובחלק הסוד שבה, שאין כל כולה מכרזת ואומרת שיטה חדשה לעולמה של תורה שיטת המתיר על מנת לקשור.

עד שלא באה שיטה זו לעולם היו שיטות הקשירה וההפרדה סותרות זו לזו ובאות האחת על חשבון השניה ונמצא שאין שיטת הקשירה נבנית אלא מחורבנה של שיטת ההפרדה ולהיפך.

עד שבא הרבי והטיל שלום בניהם כי הביא לעולם שיטה חדשה בבחינת מתיר על מנת לקשור.

כל הלומד תורתו מבחין מיד כי משנתו שמה דגש על גרסתה בלימוד שכל מה שברא הקב"ה בתורתו לא ברא בו דבר אחד לבטלה, על כן נצטרפו ובאו לכל הסבר בפשט הכתובים בפירוש המקראות בגמרות ובמדרשים עוד עניינים נוספים שהקשרם לא היה נראה עד כה לעין הלומד הפשוט.

אבל כל אלו לא באו לעולם אלא מתוך התרתם המוקדמת והמדוקדקת המבארת באר היטב כל דין לגופו וכל הלכה לטעמה ומוצאת את שורש סברתו ועומק טעמו. מלאכת הקשירה לא רק שלא באה על חשבון הבנת הפשט הפשוט המוסבר בהגיון ובסברה, אלא שעוד הוסיפה בו טעם חדש הלקוח מדמיונו לדינים אחרים ממקומות שונים בש"ס ובהלכה ועל כן זכתה והביאה לעולם שיטה חדשה הקשורה בקשר של קיימא.

הנה דוגמא אחת מני רבות בביאורו3 ארבעת המחלוקות שבין ר"ג וחכמים בנושאים שונים

א. מחלוקתם האם תפילת הש"ץ עיקר או תפילת היחיד עיקר.
ב. מחלוקתם ב"טענו בחיטים והודה לו בשעורים" האם חייב שבועה אם לאו.
ג. מחלוקתם בביאור הפסוק "חסד לאומים חטאת".
ד. ממחלוקתם האם יש לאפשר כניסת תלמידים לבית המדרש הגם שאין תוכם כברם.

בכולם השחיל הרבי חוט שני החודר בארבעתם דרך סברה מקורית הבאה לידי ביטוי בשיטתם האחת שבכל המחלוקות.

נחלקו ר"ג וחכמים מה גובר האיכות או הכמות, לחכמים הכמות ולר"ג האיכות.

משום כך סבר ר"ג כי איכות התלמידים חשובה יותר מכמותם ועל כן אין להכניס אל בית המדרש את מי שאין תוכו כברו.

וחכמים סברו לעומתו שיש להרבות את ספסלי בית המדרש בכל תלמיד הבא ללמוד כי לדעתם הכמות גוברת על האיכות.

משום כך גם סברו חכמים שתפילת הציבור עיקר כי גוברת הכמות, אבל ר"ג סבר שתפילת הש"ץ עיקר כי החשיב יותר את האיכות של הש"ץ שכמה תנאים נאמרו בו כדי לעשותו שליח ציבור.

אולם לא נסתפק הרבי בקשירה לשם קשירה אלא שעסק במלאכת ההתרה קודם שיבוא לקושרם שוב. על כן בא לחקור ולהעמיק בשורש מהותם של הכמות והאיכות וקבע, שהגורס כמות עיקר, נותן דעתו על החומר, והגורס איכות עיקר, נותן דעתו בעיקר על הצורה.

אמור מעתה איכות וכמות הם חומר וצורה, ובכך הסביר את מחלוקתם גם בפירוש הפסוק "חסד לאומים חטאת" האם הכוונה שכל צדקה וצדקה שעושים אומות העולם אינם עושים אלא בכדי להתייהר בה כדעת ר"ג. או שכל צדקה שעושים אינם עושים אלא כדי שתמשך מלכותם כדעה חכמים שם.

רואה היה ר"ג את עיקר מצוות הצדקה באיכות שבה, היינו בצורך ליתן אותה בסבר פנים יפות המכבד את המקבל וכפסק הרמב"ם4 שהנותן צדקה שלא בסבר פנים יפות אפילו נתן אלף זהובים איבד זכותו, ועל כן כשגילתה תורה ואמרה "חסד לאומים חטאת" בהכרח נתכוונה שיש חיסון ב"צורה" של המצוה ועל כן אמר שאינם נותנים אלא כדי "להתייהר בה" היינו מתוך גאווה וזלזול במקבל.

אבל חכמים המחשיבים את ה"חומר" פרשו את הפסוק שהחסרון במצוות הצדקה אצל האומות הוא מצד החומר, ואם לא סיבה צדדית (כדי שתמשך מלכותם) לא היו נותנים כלל.

מתוך כך תובן גם מחלוקתם האם "טענו בחיטים והודה לו בשעורים" חייב שבועה (לר"ג) או פטור (לחכמים), כי היסוד המחייב שבועה במודה במקצת הוא שיהיה מודה במקצת הטענה ולא במקצת עניין אחר.

ובזה נחלקו, לפי חכמים המתחשבים בחומר, ההודאה אינה ממין הטענה שהרי טענו בחומר אחד (חיטים) והודה לו בחומר אחר (שעורים).

אבל לר"ג מתחשבים ב"צורה" היינו באופי התביעה והגם שאינם דומים חיטים לשעורים מכל מקום צורת התביעה שהיא תביעה ממונית היא אותה "צורה" של ההודאה שגם היא הודאה בחיוב ממון ועל כן חייב שבועה.

כזו היא התרה לשם קשירה כי מתוך שבאת לקשור ארבע מחלוקות בחוט השני של סברה אחת באת גם להבנת כל אחד ואחד מהמקרים לעומקו ולשורשו, ולא רק שלא נתמעטה הבנת כל דין ודין לעצמו אלא שעוד התרבתה בזכות קשירתו לדינים האחרים שנאמרו מפיהם של החולקים.

בכך קשר הרבי בקשר של קיימא לא רק את טעמי ההלכות בדינים השונים אלא אף צירף לחיבור הגדול אף את תוכן חייו של ר"ג שהיה נשיא ישראל ולכן ראה את ה"איכות" עיקר כנשיא זה שאיכותו מבדלת אותו משאר העם.

בתלמודו אין לך דבר שאינו מצטרף לכלל החיבור הגדול המביא לכדי הבנה מאירה לא רק את מהותו של דין, אלא גם הקשרו לשמם ולעיתים אף למקומם של תנאים ואמוראים אלו ואחרים.

מתוך כך נקשרו בחבילת הזהב של תלמודו גם תולדות חייהם של תנאים המביאים אותם לומר דין זה או אחר, מקומות מגוריהם כמשפיעים על סברותיהם, אורחות חייהם והשקפת עולמם כנותנים טעם באמרותיהם לדורות, ואף שורש נשמתם הוא סיבה להלכות הנאמרות משמם.

מבית מדרשו עלו ובאו אל עולמה של תורה המושגים המאחדים והמחברים, שמתירים ומבארים כל דין ודין באר היטב, אך סופם שבאים וקושרים ומוצאים גם את הצד השווה שבהם, ואלו חלק מהם: נעוץ תחילתן בסופן, הכל הולך אחר החתום, שם הפרשה מורה על כל תוכנה, סופה של מסכת מעיד על תחילה ועל כל תוכנה, יש סדר לא רק למשנה אלא גם לגמרא ולא רק בשתי מסכתות כי אף בכל הש"ס כולו.

זה סוד תוכנו של המתיר על מנת לקשור וזוהי השיטה הבאה לעולם מבית מדרשו, שיטת החיבור שתוכנו בירור, צירוף שכולו זיכוך, איחוד שהוא גם פירוט, והצפה של מי התלמוד לשם צלילה אל עומקם.

ה' באייר תשס"ט
הגב לכתבה

תגובות
10
1. מאמר מדהים!
צריך להפיץ המאמר בכל ישיבות תומכי תמימים!
ה' באייר תשס"ט
2. חזק ביותר
אהבתי מאוד, רק נדמה שלי שרק בוגרי ישיבה יבינו מאמר כזה, (בלא לפגוע באחרים).
ה' באייר תשס"ט
3. הדב מאיר אליטוב - אשריך על זיכוי הרבים!
מתפלל בביהכ"נ זוויל
ו' באייר תשס"ט
4. הרב אליטוב
זוכר אותך טוב מאוד מהישיבה ומהקבוצה היית בחור מאוד חביב
אבל מעולם לא חשבתי שזה מה שכל כך מעניין אותך
אם בגיל ארבעים מתגלים כאלה כשרונות מי יודע אולי יש תקווה גם לנו.....

בן כיתתך
ו' באייר תשס"ט
5. יישר כח, הרב מאיר
אתה יודע כמה שאני נהנה מרעיונותיך ומהפצותיך המדהימים. עוד מאמר נפלא! תענוג.
מנדי
ו' באייר תשס"ט
6. והמעיין היטב
יראה שזו שיטתו של הרוגאטשאבער
אולם מאד מאד בקיצור ונקודות
והרבי בגאונותו המפליאה הרחיב והפשיט בהסברה וביאור
והעיקר:"הוריד" את זה אלינו באופן שכאו"א יוכל להבין בשכלו
אנו צריכים להתחיל "לקלוט" איזה אוצר יש לנו

ו' באייר תשס"ט
7. בין השורות
מבין השורות אפשר לראות כמה האיש "מונח" בשיחות של הרבי

מקנא בו!
ו' באייר תשס"ט
8. הרב אליטוב
יישר כח תמשיך להעשיר אותנו בכושר הכתיבה המדהים שלך
ו' באייר תשס"ט
9. קראתי את כל החוברת
והיא גאונות כפשוטה במיוחד הביאור של הרב אליטוב על יסוד ההדרן של הרבי, עוד עשרה כמוהו היינו נראים אחרת.....
ו' באייר תשס"ט
10. אכן
אכן מאמר יפה מאוד, אני בטוח שגם ליטאים מובהקים היו מוצאים בו דברים שלא ידעו על הגר"ח...
ט' באייר תשס"ט