מימין, הרבנים: סלבטיצקי, וולפא ולשעס
מימין, הרבנים: סלבטיצקי, וולפא ולשעס
מעכשיו מותר 'תניא' בישיבה

לרגל יום פטירתו של הגרש"ז אוירבעך זצ"ל, מגזין 'כפר חב"ד' מראיין שלושה מתלמידיו הנמנים עם חסידי חב"ד המספרים צרור סיפורים מרתקים
הרב ישראל אלפנביין

את מי כינה הגאון רבי שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל "הבחור עם הפנים החיוורות", על מה ולמה כעס ה'בית ישראל' זצ"ל כשנקלע לשיעור מחתרתי של תלמידי 'קול תורה' ב'תניא', ומה אמר רבי שלמה-זלמן לתלמיד שלו שעבר לחב"ד, כשפגש בו כעבור שלושים שנה. לרגל היארצייט, כ' באדר מגיש מגזין 'כפר חב"ד' כתבה מרתקת ובה מתראיינים שלושה מתלמידיו של הגרש"ז אוירבעך זצ"ל, מחשובי הפוסקים בדור האחרון, הנמנים חסידי חב"ד.

הרב שבתי סלבטיצקי, שליח הרבי באנטוורפן, בלגיה:

למדתי בישיבת 'קול תורה' חמש וחצי שנים, מתחילת שיעור א' ישיבה-קטנה עד אמצע שיעור ו' (מה שנקרא כיום שיעור ג' בישיבה גדולה). מתוכן, במשך כשנה וחצי זכיתי ללמוד אצל ראש הישיבה עצמו, ר' שלמה-זלמן אויערבך זצ"ל.

ר' שלמה-זלמן אויערבך היה ראש הישיבה ומסר שיעור לשיעורים ה' וו'. מלכתחילה התנה ר' שלמה-זלמן שהוא בא לישיבה רק ללמד ולהדריך בחורים ולא יהיה קשור בכלל לענייני כספים ולענייני הישיבה בכללות. למרות זאת, הוא יצר אווירה והשפיע בדרך 'מקיף' על כל הישיבה. בנוסף לגאונותו הגדולה, כל הנהגתו היתה ספוגה בהמון פשיטות, ענווה וביטול. ענייני כבוד לא תפסו אצלו מקום. וכמו שהרמב"ם כותב שהחכם ניכר בעשרה דברים, ר' שלמה-זלמן היה ניכר בכל הליכותיו. הליכתו היתה הליכה של ר' שלמה-זלמן, דיבורו היה הדיבור המיוחד לר' שלמה-זלמן וכו'. וגם כאשר הטיף מוסר או אמר ביקורת לבחורים, זה היה 'מוסר' של ר' שלמה-זלמן. מיד הרגשת, בתוך ה'מוסר' שאמר לך, עדינות-נפש, אהבה ואכפתיות לתלמיד. לדבר עמו היה ממש תענוג.

צורת הלימוד שלו היתה שונה מזו של הרבה ראשי-ישיבות. הוא מסר שיעור 'על הדף'. אמנם הוא אמר כל מיני סברות עמוקות במשך השיעור, אך זה לא היה באופן שכביכול בא להרצות בעיקר את החידושים והפלפולים שלו. הוא בא ללמד את ה'פשט' של הסוגיה, בצורה עמוקה, ואם התעוררה קושיה על הפשט והיה צורך בסברא או חידוש או "צוויי דינים" [=שני דינים], כדי לתרצה, אמר גם את זה. אבל לא זה היה העיקר. לדעתי, אפשר לכתוב מאמר שלם על שיטתו של ר' שלמה-זלמן בלימוד הגמרא.

אני נזכר שפעם באו אליו כמה בחורים ורמזו, בעדינות, שהם רוצים שיעור עם יותר חידושים ופלפולים, ומישהו מהם אפילו זרק: 'כמו ר' שמעון שקופ'... ר' שלמה-זלמן קצת הקפיד על כך ואמר: כשהופיע הספר 'שערי יושר' של ר' שמעון שקופ, הייתי הראשון בירושלים שהשיג את הספר הזה. ובשביל להשיג את הספר השקעתי הרבה מאמץ. לאחר מכן עברתי על כל הספר, מתחילתו ועד סופו. ולמעשה, גם עתה, כשצריכים את החידושים שלו בשביל הבנת הסוגיה, אני אומר אותם. אבל ללמוד סתם כך פלפולים לשם פלפולים – לא זה העניין!

(אגב, מישהו אמר לי שעל גיליונות ה'שערי יושר' של ר' שלמה-זלמן מופיעות הרבה הערות)

פעם שמעתי את ר' שלמה-זלמן מסביר לבחורים למה בימינו לא צומחים גדולי תורה בשיעור-קומה שהיה בדורות הקודמים: פעם אחת הסביר שבזמנים ההם יהודים ישבו ולמדו לעצמם בבית-הכנסת, וכל אחד התקדם בהתאם לכישרונותיו. לא היתה הגבלה של שמיעת שיעור וחזרה על השיעור, או הספקים מגבילים ל'בקיאות' ול'עיון'. כל הלימוד היה באופן אינדיבידואלי, שא?פשר לבעלי הכישרונות וללמדנים להתקדם הרבה יותר. אבל כיום בחור שנכנס לישיבה נכנס למסגרת מסוימת. יש מסגרת המחייבת את כל התלמידים ללמוד אותו היקף של דפים, ומונע מהמצוינים להתקדם בהתאם ליכולתם (אם כי ברור שיש מעלות גדולות בצורה הזו, וזאת הדרך המתאימה לדור שלנו).

ופעם אחרת שמעתי את ר' שלמה-זלמן שואל – בעניין זה גופא – שתי שאלות ניגודיות, לכאורה, והוא עונה עליהן תשובה אחת. השאלות היו: א) בזמננו (זמנו של ר' שלמה-זלמן) הצעירים לא חידשו כל-כך חידושים. אתה פותח כתבי-עת תורניים של פעם, כמו 'כנסת ישראל', ומוצא בתוך חידושי-התורה של הרבנים סברה טובה פה, תירוץ טוב שם. אבל לא הרבה יותר מזה. ואילו כיום רואים בחורים צעירים שכותבים 'חבורות' גדולות, 'מערכות' שלמות. ואתה מעיין ורואה שהם בהחלט מחדשים 'דברים טובים'. אז איך זה יכול להיות שפעם לא יכלו להגיע לזה?! ב) מצד שני, מה ההסבר לכך שעם כל זה לא צומחים כיום גאונים אמיתיים כמו אלו שהיו פעם? ישנם למדנים, לומדי תורה, אך כמעט ואין היום בנמצא גדולי תורה כמו הדורות הקודמים.

והתשובה שהוא השיב על כך: הקב"ה יודע שאם הבחורים בימינו לא יידעו לחדש חידושים גדולים ונפלאים, יהיה להם קשה מאוד ללמוד. ולכן הוא מעניק להם שפע של כישרונות גאוניים, כדי שגם בחורים צעירים, בלי הרבה עבודה והשקעה, יוכלו להגיע לחידושי-תורה גדולים. מצד שני, בגלל שזה לא נובע מהשקעה ויגיעה אמיתית, כפי שהיה פעם – לכן מזה לא יצמחו גאונים אמיתיים...

למה בעצם אנחנו מתנגדים

איך הגעת בפעם הראשונה לשיעור 'תניא'?

בשיעור א' למד אתי בחור, מוכשר מאוד מכפר-אתא, שהיה חסיד גור. בכפר-אתא הוא למד חסידות אצל הרה"ח ר' שלמה קופצ'יק ז"ל, וכשנכנס ל'קול תורה' קישר אותו הרב קופצ'יק עם הגה"ח הרב יוסף-צבי סגל שמסר שיעור 'תניא' במחתרת לתלמידי 'קול תורה'. הרב סגל חיפש כנראה בחורים שהם גם כישרוניים וגם מחפשים משהו רוחני מעבר ללימוד הגמרא, ומשום-מה חשב שגם אני כזה. שבת אחת, כשהלכתי עם הבחור הגוראי ל'טיש' של ה'בית ישראל', פגשנו בדרך את הרב סגל. הוא התחיל להתפלפל אתי בלימוד. אני אפילו זוכר שזה היה בנוגע לדברי ה'קצות' הידועים ב'גדר שליחות', ומדוע אי-אפשר למנות שליח להניח תפילין בעבורי. מאוד התפעלתי מהעמקות ומהבהירות שלו. אחרי ה'טיש' חברי הוסיף וסיפר לי שהרב סגל הוא למדן גדול. אחרי כשבועיים הוא בא וסיפר לי בסוד שמתקיים בישיבה שיעור בחסידות, והוא מיועד לבחורים מצטיינים בלבד, ואני נבחרתי והתקבלתי כמתאים לשיעור. שאלתי מי המגיד-שיעור, והתשובה היתה: אתה זוכר את הלמדן הזה שפגשנו כשהלכנו לטיש של ה'בית ישראל'? זה הוא – הרב סגל...

וזה מה שגרם לך להצטרף?

לא רק. היה עוד משהו. דווקא משום שגדלתי בבית שהיה מאוד 'מתנגד', הסתקרנתי לדעת פעם אחת ולתמיד ל?מה בעצם אנחנו מתנגדים... ואז הלכתי לשיעור 'תניא'. השיעור התקיים במחתרת, בתוך איזה בית-ספר בשכונת בית-וגן. הספקתי להשתתף בשיעור מספר פעמים, עד שהעניין נודע להנהלת הישיבה וזו אסרה עלינו את ההשתתפות בשיעור. השיעור נפסק, אך כמובן, כמו שמתאים לחב"דניקים, כעבור כמה זמן התחדש וחוזר חלילה. עד שהפסקתי ללמוד חסידות.

היינו קבוצה של בחורים, שמצד תכונות נפשם בטבע היינו, כפי שקראו לזה פעם – 'מבקשים'. חיפשנו בכל מיני מקומות דרך בעבודת ה'. הסתובבנו בגור בחצרו של ה'בית ישראל' זצ"ל, תקופה מסוימת התעמקנו בתורת ר' נחמן מברסלב. היינו בקיאים גם בשיטות בעלי המוסר, כמו שיטת 'גדולת האדם' של הסבא מסלבודקה, וכמובן עברנו על ספרי רבי שמחה-זיסל מקלם. לבסוף התקשרנו לשיטת נובהרדוק, ולמדנו את 'מדרגת האדם' של 'הסבא'. עבדנו על ביטול המידות על-ידי הליכה בפגימות ברחוב, וכל שאר הדרכים הידועות לנובהרדוק. בקיצור, חיפשנו מאוד-מאוד דרך בחיים.

וכך, מצאתי את עצמי בח"י אלול, בתחילת שיעור ד', כשעדיין לא מצאתי לעצמי כיוון ברור בחיים. פתאום נזכרתי שזה תאריך שיש בו משהו בליובאוויטש, והחלטתי ללכת להתוועדות בישיבת 'תורת אמת' ששכנה אז בשכונת מאה-שערים. זאת היתה התוועדות מאוד חזקה, ש'הפכה' אותי לגמרי. הרב יוסף סגל התוועד עם עוד חסיד זקן, שעד היום איני יודע את שמו. מחוגי השעון התקדמו, ולפי התכנית הייתי אמור לקחת את האוטובוס האחרון שנוסע לבית-וגן ולחזור איתו לישיבה. אך מרוב התרגשות נשארתי שם עד לפנות-בוקר וחזרתי לישיבה ברגל. עד היום אני זוכר כיצד הלכתי את הדרך הארוכה, ואת המחשבות וההרגשות שאפפו אותי במשך כל הדרך. באותו לילה החלטתי: זהו זה, אני שייך לחב"ד. התחלתי ללמוד חסידות, לנסות להתבונן לפני התפילה, לקרוא ולשמוע ולאסוף פירור כאן ופירור שם של עבודת ה' על-פי החסידות, וכמובן – לנסוע להתוועדויות.

תשובתו המפתיעה של הרבי

כאן החלה מסכת של ניסיונות חוזרים ונשנים לחידוש השיעור, לסירוגין, כאשר הרב סלבטיצקי עצמו מארגן קבוצה ללימוד חסידות, ואפילו מלמד בעצמו חסידות לבחורים צעירים (מלבד השיעור של הרב סגל).

"אני זוכר תקופה שהשיעור התקיים בבית-מדרשו של האדמו"ר הקודם מאמשינוב זצ"ל. היינו חומקים מפנימיית הישיבה באישון-לילה, דרך החלונות, ומגיעים לשם. לא פעם, כאשר היינו מגיעים לבית-הכנסת החשוך, היינו שומעים את נכדו של הרבי מאמשינוב (הרבי הנוכחי) מתפלל מעריב במתיקות גדולה. פעם ה'בית ישראל' מגור זצ"ל הלך לבקר אצל האמשינובער וכשנכנס למקום וראה אותנו לומדים 'תניא', התיישב ה'בית ישראל' בצד והקשיב. מרוב התרגשות הפסקתי ללמד. אך הוא הורה לי להמשיך, ובסוף שאל מניין אנחנו. עניתי: 'מקול תורה'. הוא שאל אותי למה אנחנו באים לכאן ולא לומדים בישיבה, וסיפרתי לו את האמת. כעס ה'בית ישראל': "די רויטע בלעטלאך טאר מען, און דאס ניט?!'..." [=את הדפים האדומים (הכוונה לעיתוני 'ידיעות' ו'מעריב', שכותרותיהם היו אדומות) מותר לקרוא, ואת זה לא?!].

"כעבור כמה ימים ר' שלמה-זלמן קרא לי ושאל למה אני אומר שהוא לא מרשה ללמוד 'תניא' בישיבה. הסברתי שחס-ושלום, מעולם לא אמרתי שהוא לא מרשה ללמוד חסידות, אלא שיש רבנים בישיבה שאסרו עלינו ללמוד 'תניא' בישיבה, ולכן הלכנו לאמשינוב. ר' שלמה-זלמן שמע את דבריי, ואמר לי: 'מעכשיו מותר לכם ללמוד 'תניא' בישיבה, אבל שיהיה בלי רעש'. ואכן, במשך זמן מה התקיים שיעור 'תניא' בתוככי הישיבה, אבל עם הזמן התגבשה קבוצה גדולה של בחורים שהצטרפו לשיעור, ובחורים אחרים התחילו להיאבק נגד זה, ובסוף נהיה מזה רעש, וכך זה התבטל".

ומתי גמלה בלבך ההחלטה לעבור ל'תומכי תמימים'?

משך זמן ארוך ביותר התחבטתי קשות בספקותיי, האם לעבור ל'תומכי תמימים' או לא. מצד אחד, אחרי כמה שנים של חיפוש דרך בעבודת ה', הרגשתי שמקומי בחב"ד. מצד שני, אבי מאוד חשש מכך ואף שלח אלי רבנים שינסו להשפיע עלי שלא לעשות את הצעד הזה, אלא לעבור לפוניבז' מפני שדווקא שם אוכל לבטא יותר את כישרונותיי. חשבתי לעצמי שאולי הכי טוב שאעבור לפוניבז' ואמשיך ללמוד שם חסידות, וללכת בדרך החסידות. בסוף החלטתי לכתוב לרבי על ספקותיי. כתבתי לרבי שאני לומד ב'קול תורה' ומצד אחד רציתי לעבור ל'תומכי תמימים', אבל מצד שני דיברתי עם כמה שאמרו לי שלא לעבור כי זה עלול להפריע לי להתקדם בלימודיי, והוספתי בסוף המכתב שלכן גם אצלי נכנסו ספקות בזה. במכתב התשובה שלו, הרבי הקיף בעיגול את המילים 'נכנסו ספקות', וכתב: 'ועפ"ז [=ועל-פי זה] שב ואל תשנה'.

זאת אומרת, להישאר ב'קול תורה'.

כן, אבל מעניין שדווקא התשובה הזאת של הרבי היא שהכניסה אותי לחב"ד. עד אז כולם אמרו לי שחב"ד פשוט מבקשת 'לסחוב' אליה בחורים טובים, ולא איכפת לחב"דניקים אם פחות אצליח בלימודיי ואם לא אגדל לראש-ישיבה. והנה אני רואה שהרבי דואג אך ורק לטובתי האישית. שהרי ידעתי בתוך-תוכי שהרבי אינו מקבל את הטענות שכתבתי במכתבי על חב"ד, ובכל זאת הרבי לא התייחס לבעיות עצמן אלא רק אליי. הרבי ענה לי שאם לי יש ספקות – אל תשנה אלא תישאר שם. ודווקא בגלל זה עברתי בסוף לחב"ד. המשכתי ללמוד חסידות, עד שהרגשתי שאני שלם לגמרי עם הרצון לעבור ל'תומכי תמימים'.

באותה תקופה כתבתי לרבי מכתב נוסף בנידון, והפעם שאלתי מה לעשות לנוכח העובדה שאבי אינו רוצה שאעבור ל'תומכי תמימים'. תשובתו של הרבי היתה: 'לשאול רב שאינו נוגע בדבר'. התשובה שקיבלתי, על-פי דברי השולחן-ערוך המפורסמים בהלכות כיבוד-אב, היתה שבעניין זה אין מקום לשיקול של כיבוד-אב. המעניין הוא שגם ר' שלמה-זלמן אמר לי כך, ואפילו עודד אותי לזה. שוב כתבתי לרבי שברצוני לעבור לישיבת 'תומכי תמימים', והפעם קיבלתי ברכה.

בכיות של 'תשובה עילאה'

סוף-סוף הגעת לכפר-חב"ד, כיצד התקבלת?

עוד לפני שעברתי לישיבה הייתי בא להתוועדויות של ר' שלמה-חיים קסלמן בזמנים שונים. אני זוכר היטב את הקבלת-פנים של ה'תמימים'. כמעט כל בחור הגיע לתת לי "שלום עליכם", לא בשביל לברר מי אתה, אלא פשוט "שלום עליכם". בפעם הראשונה שהגעתי, בסוף ההתוועדות שאלו אותי אם כבר סידרו לי מיטה לישון. כאשר עניתי בשלילה, אמר לי מיד בחור אחד עם זקן בלונדי ארוך, שעד היום איני יודע מיהו: 'בחדר שלי יש מקום פנוי'. באמצע הלילה משום מה התעוררתי והנה אני רואה את הבחור ישן על הריצפה ליד מיטתי. מיד הבנתי שנתן לי את מיטתו...

היה מרגש לראות את ה'עובדים' מתפללים באריכות, כאשר באמצע התפילה הם מנגנים ניגוני דבקות. בשבת לאחר גמר התפילה, אף בחור לא ירד מיד לחדר-האוכל לאכול סעודת-שבת. רוב הבחורים ישבו והמשיכו להתפלל, וגם היחידים שכבר גמרו את התפילה התביישו לרדת לאכול, והמשיכו לעיין בספר זה או אחר.

בהתוועדות הראשונה, ה'משפיע' ר' שלמה-חיים הושיב אותי לידו ואמר לי: "שמעתי שאתה למדן גדול, מוכשר מאוד ומוצלח ביותר. אם כן, איך אתה מסביר את זה שכולם פה שרים ושמחים, ורק אתה יושב ככה בשקט?". שתקתי. ור' שלמה-חיים המשיך: "אתה יודע למה? כי הם קשורים אל הראש, הם מקושרים לרבי! וכשהאיברים קשורים לראש, הם שמחים. הם יודעים לאן ללכת ומה לעשות בחיים".

תוכל להצביע על מה שנתחדש לך ב'תומכי תמימים'?

זה לא על רגל אחת. האווירה היתה נפלאה, הלחלוחית החסידית שזרמה בשעות הקטנות של הלילה בהתוועדויות של ר' שלמה-חיים ואחר כך אצל ה'משפיע' ר' מענדל פוטרפס. הרגשת שהנקודה הפנימית שאליה אתה צריך להגיע היא, לאו-דווקא להיות 'למדן' או 'גדול בישראל', אלא לעשות את רצון ה'.

לסיום, זכור לך משהו מיוחד בנושא הקשר בין ר' שלמה-זלמן לרבי?

בתקופת ההכנות לסיום כתיבת ספר-תורה לקבלת פני משיח, הייתי עדיין ב'קול תורה'. ב'י' שבט הגדול' (תש"ל), היינו בישיבה קבוצת בחורים חב"דניקים, והרגשנו כמו כל החב"דניקים – שמשיח מגיע ממש אוט-אוט. בימים שלפני י' שבט למדנו בהתמדה וכל אחד עשה לעצמו את החשבון-הנפש הפרטי שלו ובאיזה עניינים הוא צריך לתקן עצמו. באותו היום, י' שבט, למדנו חסידות והתפללנו, ממש מתוך בכיות של 'תשובה עילאה'... אני זוכר את ההרגשה הנוראה לראות את השמש שוקעת אוט-אוט ו...

אחרי אותו י' שבט, יום אחד אמר ר' שלמה-זלמן שיעור, ולאחר השיעור, לפני שנכנס לחדרו, עמדה קבוצת בחורים ודיברה איתו. מישהו מהם העלה את הנושא של ספר-התורה לקבלת פני משיח, ודיבר בצורה לא-מכובדת על הרבי. ר' שלמה-זלמן הקפיד עליו מאוד ואמר לו: "ברצוני לספר לך סיפור. כשהייתי נער צעיר, נכנסה פעם בשעות המאוחרות של הלילה אישה אל אבא (אביו היה מקובל, כידוע) וביקשה ברכה ללידה קלה בעבור בתה שמצבה הסתבך והרופאים קבעו שעליה לבצע הפלה (ל"ע). זה היה מאוחר בלילה, ואבא אמר לה: 'אל תעשו הפלה, ה' יעזור ויהיה בסדר'. אחרי שהאישה הלכה, אבא העיר את כולנו וביקש שנתפלל על היולדת הזאת שבאמת הכול יהיה בסדר. אני זוכר את הבכיות והכוונות הגדולות בתפילה של אבא במשך כל אותו לילה, ואיך שעורר את כולנו להתפלל בכוונה. ובסוף, למחרת בבוקר האישה נכנסה והודתה לאבא על ברכתו וסיפרה ש"ב"ה הכול עבר בשלום". וסיים ר' שלמה-זלמן באומרו לאותו בחור: "אצל אבי זה קרה פעם אחת, והוא כל-כך נהיה מוטרד מזה. ואילו אצל הרבי מליובאוויטש זה קורה מדי יום ביומו. יהודים מכל העולם פונים אליו ומבקשים ברכות לניתוחים ולשאר ענייני נפשות, והוא עונה להם ברגע אחד וממשיך הלאה בסדר יומו כרגיל. מי יכול לקחת על כתפיו כל-כך הרבה דברים כאלה, אם לא אדם שראשו בשמים! ואתה מעז לדבר עליו?!...".

* * *

כל תלמיד 'נגע' לו אישית

הרב מנחם וולפא, השליח הראשי לנתניה ורב קהילת חב"ד בעיר:

במשך שלוש שנות לימודיי בישיבה קטנה של 'קול תורה', לא שמעתי שיעורים מר' שלמה-זלמן, אבל אני זוכר היטב את המבחנים שהוא היה בוחן אותנו בגמרא מדי חודש בחודשו. מתוך אותם מבחנים הצטיירה אצלי דמותו כיהודי גדול בתורה, עדין-נפש, לבבי ונעים-הליכות.

הוא ניהל את המבחנים בחן ובעדינות רבה. היה שואל שאלות לכל אחד מהתלמידים, ואם מישהו ענה תשובה לא-נכונה, היה מעיר לו על כך בעדינות רבה מאוד. ניכר היה עליו שהוא נזהר ביותר שלא לפגוע או לבייש חס-ושלום אי-מי מהתלמידים, ושכל מגמתו במבחן היא אך ורק דאגה כנה לתלמידים וחפץ אמיתי לסייע להצלחתם. ובאמת ידוע שמצב ההתקדמות של כל אחד ואחד מהתלמידים בכל שיעור ושיעור – נגע לו באופן אישי.

מדי פעם היו המצטיינים במבחנים הללו מקבלים ממנו פרסים, ספרים תורניים, עם הקדשה וחתימה אישית שלו. גם אני זכיתי לקבל במשך השנים כמה וכמה פרסי ספרים ממנו, כמו למשל הספר 'שב שמעתתא'.

היתה לך פעם שיחה אישית עם ר' שלמה-זלמן?

בתור תלמיד בישיבה-קטנה, זה לא היה כל-כך מקובל. אבל סבי ז"ל, הגה"ח ר' זעליג סלונים, הלך פעם לדבר איתו עלי. זה היה כאשר מספר הבחורים שהשתתפו בשיעור ה'תניא' גדל והלך, והנהלת הישיבה החליטה לאסור לחלוטין את ההשתתפות בשיעור. סבי נפגש עם ר' שלמה-זלמן וטען כלפיו: 'וכי במה חטאו הבחורים הללו? האם הלכו לבלות במקומות שאינם ראויים, חלילה? הלכו לשמוע שיעור ב'תניא', ומחפשים חיזוק ביראת-שמים!'. ר' שלמה-זלמן קיבל את סבא בצורה מאוד מכובדת והאזין לדבריו עם הרבה דרך-ארץ. הבעיה היתה שבהנהלת הישיבה היו גורמים אחדים, שהתנגדו בחריפות לשיעורי ה'תניא', כך שר' שלמה-זלמן בעצם ניסה להרגיע את הרוחות. מצד אחד השתדל להראות לנו שבעיניו זה לא 'סוף העולם', ומצד שני הסביר לנו שלא כדאי להתנגש בהנהלת הישיבה. אגב, בתחילת הדברים סבי הסביר לו שהוא מתערב בעניין כי נכדו לומד ב'קול תורה'. ר' שלמה-זלמן התעניין מיהו הנכד, וסבי אמר את שמי. שאל ר' שלמה-זלמן: מי זה? הבחור ההוא עם הפנים החיוורות?... כשסבי סיפר לי על כך, אמר לי שבליובאוויטש היו מכנים אותו, את סבא, "הבחור עם הפנים החיוורות"...

איך בעצם נמשכת לשיעורי 'תניא'?

ל'קול תורה' הגעתי בתור חב"דניק מוצהר. כבר בגיל 12 כתבתי לרבי שאני משתתף בקביעות ב'ישיבת ערב' של צעירי-חב"ד בירושלים וביקשתי ברכה שאצליח בדרך החסידות. בתשובתו הרבי כתב לי בין היתר: "נעם לי לקרות בו אשר משתתף בהתוועדויות של חסידי חב"ד ומושפע מזה, ותקוותי חזקה כי ההתעוררות בעת ההתוועדות לוקח ממנה גם על הימים שלאחרי זה. וע"פ הוראת חכמינו ז"ל המעשה הוא העיקר, תביא ההתעוררות להנהגתו מתאימה לנער יליד משפחה חסידותית ולכל לראש בהתמדה ושקידה בלימוד התורה והידור בקיום המצוות, לשמוע לקול הורים ומורים וכו'. ובטח גם על חבריו שיחיו משפיע בכיוון האמור, והרי ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה, והנהגתו האמורה הרי זה גם מאופני ההשפעה על אחרים, כולל אותם שכותב אודותם, השפעה הכי יעילה וטובה. וגזע צור מחצבתו, אשר ממשפחת רבנו הזקן הוא, יעמוד לו להצלחה בכל האמור". זאת אומרת, שכבר אז הרבי כיוון אותי לחיזוק הקשר והשורשים החב"דיים, במגמה שבהמשך אגיע ל'תומכי תמימים'.

הזמנת בוגרים מכפר-חב"ד

בשנת תשכ"ו נכנס אחי הרב שלום-בער שיחי' ל'יחידות' והרבי שאל אותו היכן אני לומד. אחי ענה שאני עדיין ב'קול תורה', והרבי אמר לו שאם יכתוב לי נקודות "מהמדובר בהתוועדות כאן", יראה שבתוך זמן קצר ("הרבה יותר קצר ממה שאתה חושב"), אגיע ל'תומכי תמימים'. למעשה, הייתי אז בסוף שיעור ב' ישיבה-קטנה, ומבחינתי היה אז מופרך שאעבור ל'תומכי תמימים' באמצע המסגרת של ישיבה-קטנה.

אבל בינתיים שכנעתי עוד בחורים שיבואו להשתתף בשיעור 'תניא'. באישון לילה היינו מתגנבים מהישיבה והולכים לשמוע מהרב יוסף-צבי סגל שיעור ב'תניא', וגם בהלכות תלמוד-תורה של אדמו"ר הזקן, שהופיעו אז בחוברת צהובה. הרב סגל התכוון בזה לחשוף לפנינו את הגאונות העצומה של אדמו"ר הזקן. ובאמת, כמה וכמה מהמשתתפים עברו עם הזמן ל'תומכי תמימים'. אני זוכר למשל את הרב שבתי סלבטיצקי (השליח באנטוורפן), הרב יוסף-שמחה גיזנבורג (כיום, רב היישוב עומר) והרב משה ויינברג (כיום מרצה מבוקש ומרביץ תורה ותיק).

איך מעוררים בליבו של בחור שאינו חב"דניק חשק לבוא לשיעור 'תניא'?

הייתי אז בחור צעיר ותמים, ועניין החסידות בער בעצמותיי. הייתי מדבר עם הבחורים באופן שזה ייגע בהם: "טעמו וראו כי טוב הוי'!... בואו ללמוד 'תניא', נסו לטעום מטעמה של תורת החסידות". מוסר השיעור, הרב סגל, היה מאוד מסור לעבודתו. תוכן השיעורים וגם האופן שבו העביר אותם – פעלו על הבחורים מ'קול תורה' רושם גדול מאוד. התחלנו ב'תניא' מ'איגרת התשובה', והוא הראה גם את הלמדנות הגדולה שיש שם בצד ה'נגלה'. לדוגמה, אני זוכר שבנושא של פדיית התענית בצדקה ('ח"י גדולים פוליש'), הביא את המכתב של הרבי שנדפס ב'תשובות וביאורים', ובדרך ממילא זכו הבחורים להיחשף גם לגאונות של הרבי ב'נגלה'. וכך נוצרה תנועה של עוד ועוד בחורים.

ואיך הגיבה הנהלת הישיבה?

לאחר שכבר היתה קבוצה גדולה של בחורים שעברו מ'קול תורה' לכפר-חב"ד – ביניהם הרב צבי אלפנביין, הרב ברוך לעשעס, הרב שמואל קורץ והרב יקותיאל ראפ – הישיבה לא היתה כל-כך שבעת רצון מהמגמה הזאת. לאחר שנודע להנהלת הישיבה דבר השיעור שלנו ב'תניא', נהיה רעש גדול מאוד בישיבה. הנהלת הישיבה כנראה פחדה שההתלהבות החסידית תתפשט כאש בשדה קוצים והרבה בחורים מצוינים ימצאו את מקומם ב'תומכי תמימים'. לכן ההנהלה אסרה להשתתף בשיעור, ואף איימה כי מי שימשיך להשתתף בשיעור – יסולק מהישיבה. לאחר זמן מה הרוחות קצת נרגעו, והשיעור התחדש.

אני נזכר שבתור צעד בונה ובמטרה להביא להרגעת הרוחות, הזמינה הנהלת הישיבה מספר בוגרים שעברו לכפר-חב"ד, ביניהם היה אביך, הרב צבי אלפנביין, לביקור בשבת בישיבה. בסעודה שלישית חזר אביך שיחה ארוכה של הרבי, שכללה פלפול עמוק ב'נגלה', לפני כל תלמידי הישיבה. הנהלת הישיבה מצידה עשתה זאת כאמור בתור מחווה כלפי אלה שעברו לחב"ד, כדי שלא יאשימו את הישיבה שהיא מרחקת אותם, אבל מבחינתנו זה היה עוד חידוש מרענן שחיזק אותנו בדרכנו, דרך חב"ד.

ומתי החלטת לעבור ל'תומכי תמימים'?

היו כל הזמן גורמים שונים שחיזקו אותי: ראשית, הרב יוסף סגל שחיזק אותי מאוד בהחלטה הזאת. שנית, השליחות שהרבי הטיל על אחי ר' שלום-בער לכתוב לי. וגם אני עצמי מיום ליום התחזקתי בקשר לתורת חב"ד. בכלל, עצם הידיעה שיש קבוצה של מצויינים שכבר עברו מ'קול תורה' ומצליחים בלימודיהם בכפר-חב"ד, עמדה כל הזמן לנגד עינינו. את 'טבילת האש' עשתה הקבוצה הראשונה; לנו כבר היה הרבה יותר קל. בפועל, בערך עם סיום שיעור ג' בישיבה קטנה, החלטתי לעבור לישיבה בכפר-חב"ד.

הדרכה אישית מר' שלמה-חיים

אילו 'חידושים' גילית בישיבה בכפר-חב"ד?

בהתחלה שמעתי שיעור ביידיש, בפרק 'רבי אליעזר דמילה', מהרב טרבניק. לא הבנתי אז יידיש, אבל נהניתי מאוד מהאווירה הכללית של השיעור. ראיתי בשיעור המון פתיחות, הן מצד הבחורים בינם לבין עצמם והן בינם לבין המגיד-שיעור. לא היתה שם אותה רשמיות והקפדה על מעמדות כפי שהכרתי קודם לכן. הכול היה אמיתי, חם ולבבי. פשוט רוצים ללמוד ולהבין ביחד את הגמרא. היה קשר רגשי עז בין כל הסובבים אותך. בישיבה בכפר-חב"ד גם הפלפולים נאמרו בדרך אחרת לגמרי, לא בסגנון של התנצחויות עקרות, אלא בסגנון של חיפוש האמת. זה ממש קנה אותי.

חיזוק מיוחד קיבלתי לאחר שכתבתי לרבי על כך שעברתי ל'תומכי תמימים', והרבי ענה לי במכתב הבא: 'מאשר הנני קבלת מכתבו פ"נ בקשת ברכה מיום כ"ה מ"ח, ובעת רצון ייקרא על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. ומכיוון שהובטחנו יגעת ומצאת, הנה ילמוד בהתמדה ושקידה נגלה וחסידות, ועד לאופן שהתורה קוראת לזה יגיעה, והלימוד יביא לידי מעשה, קיום המצוות בהידור, ועד שתקויים ההבטחה ומצאת. בברכה להצלחה בהנ"ל [חי"ק]".

ומה התחדש לך אצל ה'משפיע' ר' שלמה-חיים קסלמן?

אצל ר' שלמה-חיים ביקרתי כמה פעמים עוד לפני שעברתי לישיבה בכפר. כשהגעתי לישיבה במרחשוון תשכ"ח (יחד עם הרב יוסף-יצחק סגל, הרב חיים-שלום סגל והרב שלמה ויגלר), הוא קיבל אותי בלבביות יוצאת מהכלל. היה לו כזה צחוק לבבי, מין עליצות חסידית, שמדביקה אותך. כל מילה שלו נאמרה בחיוך ובחמימות רבה. הוא היה מומחה לקרב בחורים. הוא נהג להתעניין תכופות במעשיי ובהרגשתי, והדריך אותי אישית בראשית הדרך. הוא הסביר לי את התוכן של תחילת פרק מא ב'תניא', "והנה ה' ניצב עליו וגו'", וביאר לי כל מילה וכל עניין שם. אחר כך אמר לי: "בינתיים תתבונן בזה לפני התפילה, ואחר כך נראה הלאה...".

פעם ר' שלמה-חיים בא ל'זאל' בשבת אחרי הצהריים וראה בחורים שיושבים ומתפללים באריכות. היה ביניהם (הרב) יוסף-יצחק סגל (כיום ה'משפיע' בישיבה במגדל-העמק), שהתבונן בעמקות בתפילה כשכולו מכווץ ושקוע בעבודתו. למראהו לא יכול היה ר' שלמה-חיים לכבוש חיוך גדול של הנאה ותענוג. ראית שממש התווספו לו שנים של בריאות וחיים כשראה איך בחור עסוק באמת בהתבוננות בשעת התפילה. ראו שהחסידות היא כל חייו.

לסיום, כיצד ראית באותם ימים את התוספת שקיבלת ב'תומכי תמימים'?

ב'תומכי תמימים' גיליתי יחס של רצינות עמוקה ביותר לכל החיים הרוחניים, כל מה שקשור לעבודת ה' – תפילה, קריאת-שמע שעל-המיטה וכן הלאה. אפילו בתפילת שחרית של יום חול רגיל ישבו הבחורים זה לצד זה על ספסלים ישנים, והתפללו ברצינות עצומה. בעיניי זה היה דבר גדול מאוד. הרגשתי שם אווירה של קדושה ורצינות חסידית רבה, דבר שהיה בגדר 'חידוש' בעבורי. כל אחד יושב במקומו ומתפלל במתינות מילה במילה, כשהוא מסתכל בתוך הסידור. זו היתה הרגשה מאוד מיוחדת.

* * *

'דרך-ארץ' גדולה אל הרבי

הרב ברוך לעשעס, ראש ישיבת חב"ד ורב קהילת חב"ד במונסי, ניו-יורק:

למעשה, בשביל מי שלמד אצל ר' שלמה-זלמן, המעבר לחב"ד היה ממש טבעי. מכיוון שאצלו היה אפשר לראות את כל המעלות שתמיד היו אצל החסידים.

ראשית, כמו חב"ד, הוא היה איש-אמת לחלוטין, תמיד היה מודה על האמת בכל הלב. כששאלו אותו שאלה בשיעור, לא אחת הודה שטעה בדבריו, גם אם זה היה קשור לרעיון המרכזי של השיעור. לא היה שייך אצלו שינסה לחפות על עצמו ולהסתיר טעויות שלו. זכור לי שפעם הוא אמר את ה'שיעור כללי' השבועי, שהתקיים תמיד ביום שלישי, מהשעה שש עד רבע לשבע בערב. מישהו הקשה על דבריו מרשב"א בבבא-קמא, ולאחר שעיין בדבר אמר לבחורים: "סליחה, טעיתי. אין לי מה לומר יותר". הוא הפסיק מיד באמצע השיעור והלך להתפלל מעריב.

שנית, היתה לו אהבת-ישראל מאוד גדולה. וכמו חב"ד, גם הוא היה רחוק לגמרי מכל שמץ של פוליטיקה. מסיבה זאת סירב להצטרף כחבר מן המניין ב'מועצת גדולי התורה' של אגודת-ישראל, כי לא רצה שום קשר לפוליטיקה, והסכים רק לכהן כיו"ר 'ועד הישיבות', תפקידו שבו כיהן רבו ר' איסר-זלמן מלצר.

שלישית, כמו חסיד אמיתי, הוא היה עניו מופלג. היו מקרים של בחורים ששאלו את דעתו בנוגע להצעות שידוכין. ותמיד היה אומר להם: 'מדוע אתם שואלים אותי שאלות כאלה? הרי אם לא אכוון נכונה, יגידו עלי שאני שקרן! אם תשאלו אותי פשט ברש"י ותוספות, אני מוכן להגיד לכם. אבל דברים כאלה צריכים לשאול את הרבי מליובאוויטש. עובדה: שואלים אותו שאלות כאלה והוא יודע לענות'.

רביעית, דרך הלימוד שלו היתה בדרך ההיגיון הישר והפשוט. את שיעוריו השתית על אדני ההיגיון הבריא והשכל הישר, בלי לתת מקום לפלפולים שאינם נכונים בהחלט. וזאת דרך שהיא מאוד דומה לדרך הלימוד החסידית בכלל, ולדרך הלימוד של הרבי בפרט.

ומעבר לכל זה, מן המפורסמות היא שהיתה לו דרך-ארץ מאוד גדולה כלפי הרבי. אתן רק דוגמה אחת: בתקופת מלחמת ששת-הימים שאלו אותו כמה בחורים מחו"ל מה עליהם לעשות – לחזור הביתה או להישאר בארץ. שאל ר' שלמה-זלמן מה הסיבה לשאלה והם אמרו שהוריהם רוצים שיחזרו הביתה. אמר ר' שלמה-זלמן: 'נו, אם כן, מצד מצוות כיבוד אב ואם, עליכם לחזור הביתה'. שאלו הבחורים: 'אבל הרבי מליובאוויטש אומר שהכול יהיה בסדר בארץ-הקודש!'. אמר ר' שלמה-זלמן: ''זאת בכלל לא שאלה. הרבי בוודאי יודע מה שיהיה, ואם הוא אמר שהכול יהיה בסדר, סימן שהוא ראה שאין כל סיבה לדאגה, ואפשר לסמוך עליו לחלוטין. לכן, אם אתם שואלים אותי בתור רב מה עליכם לעשות על-פי שולחן-ערוך, תשובתי היא שיש מצוות כיבוד אב. אבל אם שאלתכם היא מה יקרה בשטח – ברור לי שכדברי הרבי הכול יהיה בסדר".

דברי אלוקים חיים

הרב לעשעס אינו אוהב שמזכירים לו שהוא היה בשעתו ה'עילוי' של 'קול תורה', וגם אינו מוכן לחשוף את מערכת היחסים המיוחדת ששררה בינו למורו ורבו ראש-הישיבה.

לבסוף הוא נעתר לבקשתי ומזכיר חוויה אישית קטנה במחיצתו של ר' שלמה-זלמן: "זמן קצר אחרי שנכנסתי לישיבה-קטנה של 'קול תורה', הוא התחיל לקרב אותי. כנראה במסגרת הבחינות שערך לנו, תשובותיי מצאו חן בעיניו. לפעמים היה קורא לי ומדבר אתי. פעם אחת, כשהייתי עדיין בתחילת שיעור א' בישיבה-קטנה, עצר אותי באמצע המסדרון של הישיבה, ואמר לי בטרוניה: 'שמעתי מהמשגיח שמרוב שקידתך בתלמודך, אינך ישן בלילה מספיק שעות!'. בתוך כך אחז בזקנו והראה לי: 'אתה רואה? יש לי זקן לבן לגמרי, אף-על-פי שאינני זקן כל-כך. כאשר הייתי בגילך למדתי אצל ר' איסר-זלמן מלצר, והוא אמר לי ששמע שאיני ישן מספיק והורה לי לישון יותר שעות. למעשה, לא צייתי להוראתו ואלה התוצאות – זקני שהלבין בטרם עת'. אמרתי לר' שלמה-זלמן: "הרי אני תלמידך, ועליי לנהוג כמוך. אם כן, גם אני לא אציית להוראתך זאת ואמשיך במנהגי...". ר' שלמה-זלמן טפח בחיבה על לחיי ואמר לי: "טוב, שתמשיך כך לבריאות...".

וחרף הקשרים החזקים שלך איתו הלכת לחפש דרך חדשה בחב"ד?

להפך: כפי שהסברתי, לימוד החסידות היה אצלי פשוט ההמשך הכי טבעי לכל מה שקיבלתי מר' שלמה-זלמן. ההיכרות שלי איתו גרמה לי לקלוט בקלות את כל הדברים ששמעתי בשיעורי ה'תניא', אחרי הלימוד אצלו – המעבר ל'תומכי תמימים' היה כמעט מתבקש...

ובכל זאת, עובדה היא שב'קול תורה' אסרו ללמוד 'תניא'.

בכל התקופות שהיה ב'קול תורה' שיעור 'תניא', ר' שלמה-זלמן ידע על כך, וככל שהדבר היה תלוי בו, הוא לא הלך בגלוי נגד זה. הוא הבין שהחסידות חשובה לנו, ובסך-הכול רצה למצוא דרך ממוצעת: שההנהלה לא כל-כך תכעס, ושהבחורים שרוצים ללמוד חסידות יוכלו להמשיך בזה הלאה.

מה בעצם מושך בחור 'עילוי' ללמוד 'תניא'?

השיעורים של הרב יוסף סגל היו משהו מיוחד במינו. הוא ידע להסביר חסידות בצורה מאוד בהירה, וידע לתת לנו את ההרגשה הנפלאה שאנו לומדים דא"ח – דברי אלוקים חיים!

דווקא מי שמעולם לא למד בחב"ד, מסוגל להעריך את החידוש שבדבר. מדי פעם נסענו לכפר-חב"ד, ישבנו בהתוועדויות של ר' שלמה-חיים קסלמן שבאמת היו משהו יוצא מן הכלל. ראינו גם איזו אחדות נפלאה שוררת בישיבה, הן בין הבחורים לבין עצמם והן בינם לר' שלמה-חיים. זאת היתה תופעה שאין לה שום הסבר הגיוני. לפעמים ר' שלמה-חיים היה מסוגל 'לרדת' על בחור באמצע ההתוועדות ("אריינזאגן אים"), והוא אפילו לא הסמיק כי הרגיש עם כל הבחורים כמו בבית.

כל בחור ידע שהוא יכול להתייעץ עם ר' שלמה חיים בכל דבר בלי לחשוש ובלי להתבייש. למרות שחמישים שנה הפרידו בינו לבין הבחורים, כולם הרגישו שהוא, יותר מכל אחד אחר, מבין את נפש הבחורים.

מפגש מרגש סמוך לפטירתו

הרב לעשעס מבקש להדגיש שמלבד כל אלה שבפועל עברו בתקופתו ל'תומכי תמימים' בסופו-של-דבר בזכות שיעורי ה'תניא' של הרב יוסף סגל, היו עוד עשרות רבות של בחורים שהשתתפו בשיעורים. והיו ביניהם גם בחורים ממשפחות של חסידי גור, שכמובן קיבלו רשות מרבם ה'בית ישראל' זצ"ל להשתתף בשיעורים.

אני מנסה בעדינות לשאול את הרב לעשעס על הרדיפות שחווה בישיבה בגין ה'עוון' של לימוד ה'תניא', אך הוא מסרב בתוקף לדבר על כך. הפרט היחיד שהוא מוכן לנדב לי בהקשר זה הוא הסיפור הבא: אחד החברים הבולטים ביותר בהנהלת הישיבה קרא לי פעם ואמר לי דבר מעניין. 'אני מוכרח לומר לך שיש לי קצת הסבר למה תלמיד כל-כך חביב שלנו רוצה ללכת לחב"ד. כשהגעתי בבחרותי לארץ-הקודש, היה אתי באנייה יהודי מיוחד – ר' משה-לייב שפירא (לימים ראש ישיבת 'תורת אמת'). הוא למד אתי במשך כל השבועות שהפלגנו בצוותא באנייה מאמרי חסידות ונקשרנו מאוד זה לזה. בשבילי זה היה ממש עולם חדש לגמרי, ומאוד התלהבתי מזה. אבל בסוף, למרות הכול, לא המשכתי ללכת באופן רשמי בדרך החסידות אלא בחרתי בדרך המוסר. ומכיוון שכך נהגתי כלפי מי שהשקיע מאמצים רבים כדי ללמדני חסידות, לכן 'נענשתי' שיקרה לי אותו הדבר, אבל בצורה הפוכה'. ובאמת, כשהגענו לביתו בפורים, מצאנו שם לא רק 'תניא' ו'ליקוטי תורה' אלא גם 'המשך תרס"ו' ועוד ספרי חסידות חב"ד.

ומה הביאך להחלטה לעבור בפועל ל'תומכי תמימים'?

היתה לי תקופה של התלבטויות שונות, בעיקר, האם נכון מה שאומרים שייתכן ששם פחות אצליח להתקדם בלימודים. היה אפילו מישהו מראשי 'קול תורה' שאמר לי שלא כדאי לי להיכנס ל'תומכי תמימים', כי ראשי-הישיבה רואים בי את אחד ה'גדולים' של הדור הבא, ואם אעבור ל'תומכי תמימים' אזי כלל ישראל יפסיד 'גדול'!

שאלתי על כך את הרבי, והרבי ענה לי על כך בכתב-יד-קודשו: "במענה לשאלתו, הפלא על שקיבל לשון-הרע והוצאת שם רע וכו', ואין צועקין על לשעבר כי אם מכאן ולהבא" (הכוונה בחלק זה של התשובה היתה בקשר לזה שכתבתי שאמרו לי שבכפר-חב"ד לא לומדים כדבעי). ובקשר לשאלה האם לעבור לכפר-חב"ד, ענה לי הרבי: "כשיהיה ברור בעיניו שטוב ללמוד בתומכי-תמימים, אז לעבור לשם" (תחת המילה "אז" מתח הרבי שני קווים להדגשה). וכך היה.

במשך עשרות שנים כיהן הרב לעשעס כראש ישיבת חב"ד בסידני, והעמיד מאות תלמידים מופלגים בתורה, ולאחרונה עבר לכהן כראש ישיבת חב"ד וכרב קהילת חב"ד במונסי שבניו-יורק. את העובדה הבאה מספר הרב יוסף-צבי סגל שיחי': "שמעתי מאחד מבאי ביתו של ר' שלמה-זלמן זצ"ל, שיום אחד קיבל בדואר מכתב מאוסטרליה עם קונטרס שלם של חידושי-תורה. היו אלה שיעוריו של הרב ברוך לעשעס במסכת שנלמדה אותה שנה בישיבת 'תומכי תמימים' בסידני. הרב לעשעס רצה שר' שלמה-זלמן יזכור מיהו (זה היה כעשרים שנה אחרי עזיבתו את 'קול תורה'), ולכן צירף למכתב שתי תמונות: האחת מתקופת היותו בישיבה והשנייה מההווה. ר' שלמה-זלמן מאוד נהנה והתפעל מרמתם העמוקה של החידושים, וביקש למסור תודה רבה לרב לעשעס על מכתבו וחידושיו. באותה שעה אמר לבאי-ביתו: עכשיו אני רואה שמזה שהוא עבר ללמוד בחב"ד, הוא התעלה בהרבה ברמת הלימוד והגאונות שלו!".

המשכתם לשמור אחר כך על קשר עם ר' שלמה-זלמן?

היה סיפור של השגחה-פרטית מופלאה: בחורף תשנ"ה אבי ז"ל לא הרגיש טוב ובאתי לארץ כדי לבקרו. יום אחד, נסעתי לכותל-המערבי, זה היה בערב ראש-חודש שבט. כשסיימתי להתפלל והתכוננתי לעזוב את המקום, פתאום ראיתי את ר' שלמה-זלמן מולי, מלווה בכמה מתלמידיו. הוא כנראה בא לכותל להתפלל תפילת 'יום-כיפור קטן'. ניגשתי אליו והצגתי עצמי בשמי: 'ברוך לעשעס'. הוא הביט בי לרגע ואמר מיד: "זה אתה שעברת לחב"ד לפני 30 שנה? אני כל-כך שמח לפגוש אותך!". הבחורים שמסביב לא קלטו איך הוא זכר אותי מלפני 30 שנה. אמרתי להם: "יש לו הרבה סיבות טובות לזכור אותי...". בכ' באדר תשנ"ה נפטר ר' שלמה-זלמן ז"ל, ואבי ז"ל נפטר יום אחד אחריו. ההשגחה העליונה סובבה את הדברים כך שאפגוש אותו, ממש לפני פטירתו...

באדיבות מגזין 'כפר חב"ד'.

ט"ז באדר א' תשס"ח
 
 
הגרש"ז אוירבעך זצ"ל
הגרש"ז אוירבעך זצ"ל
 
תגובות
4
1. קידוש שם ליובאוויטש
כתבות מהסוג הזה מקדשות את שם חב"ד. הביאו עוד מהסוג הזה.
י"ז באדר א' תשס"ח
2. סיפורים נדושים
וגם חבל שמערבבים קטעים ש"אינם מדוייקים" כלל!
י"ז באדר א' תשס"ח
3. קמחא טחינא
אני כבר קאתי שמונה עשר גירסאות לסיפור עם הבית ישראל וכל אחד בדידו הווה עובדא.
י"ז באדר א' תשס"ח
4. קראתי בשקיקה מהחל ועד כלה
במיוחד התרגשתי מהריאיון עם הרב לעשעס. כתוב בכתבה וגם ידוע לי מפי בן משפחה שלמד ב'קול תורה' שבזמנו נחשב ל'עילוי' של הישיבה. כל הכבוד ל'כפר-חב"ד'שהצליח לראיין את הרב לעשעס. לא זכור לי שהתראיין פעם במקום כלשהו.
גם הסיפורים על הרב סלבאטיצקי והרב וולפא - מרתקים.
שכויח.
י"ז באדר א' תשס"ח