ויצא – יעקב ושני סוגי המלאכים ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

כאשר יעקב אבינו יוצא מארץ ישראל בדרכו לחרן, מספרת התורה בתחילת הפרשה, שהוא חלם את חלומו המפורסם, חלום הסולם.

בחלומו יעקב רואה: "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", ומבאר רש"י את סדר הדברים "עולים ויורדים", והוא כותב:"עולים תחלה, ואחר כך יורדים. מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

מלאכי ארץ ישראל עלו לשמים, ולאחר מכן ירדו מלאכי חוצה לארץ, שמטרתם היתה ללוות אותו, ומסתבר לומר שמלאכים אלו ליווהו כל משך זמן היותו בחוץ לארץ, עד שובו בחזרה לארץ ישראל.

בסיומה של הפרשה מספרת התורה:"ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלקים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים". כיון שמלאכי חוץ לארץ ליווהו כל העת, כך שיש להבין מי הם אותם "מלאכי אלקים"שפגשו אותו בדרכו, לכן מבאר רש"י: "ויפגעו בו מלאכי אלקים – מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו, ללוותו לארץ ישראל".

לאור זאת שלצד יעקב עמדו הן מלאכי חוץ לארץ והן מלאכי ארץ ישראל , רש"י מבאר את השם "מחניים": "שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו".

בשונה מיציאתו מארץ ישראל, בה לא היו עמו באותה העת שתי קבוצות מלאכים, הרי כאשר יעקב חוזר אליה, יש עמו "שתי מחנות"של מלאכים, הן מלאכי חוץ לארץ והן מלאכי ארץ ישראל.

*

"מעשה אבות, סימן לבנים". כשם שאצל יעקב "מעשה אבות", כאשר "ויעקב הלך לדרכו" היו עמו "שתי מחנות, של חוצה לארץ .. ושל ארץ ישראל", כך גם "סימן לבנים", כאשר כל יהודי "הולך לדרכו", יש איתו שתי סוגי מלאכים.

כל יהודי מורכב מנשמה ומגוף, נשמה אלוקית נעלית, וגוף גשמי. ההבדל ביניהם דומה להבדל בין קדושת ארץ ישראל לחוץ לארץ. הנשמה, גם בהיותה בגוף, "נשמה שנתת בי - טהורה היא". ואילו הגוף, מכונה בזהר בתואר "משכא דחויא", עור הנחש, על שם הנחש הקדמוני שהחטיא את האדם.

בהתאם לכך, עבודת היהודי מתמקדת בשני מישורים: (א) עבודת "ארץ ישראל", עבודת הנשמה, תחום הקדושה. (ב)עבודת "חוץ לארץ", עבודת הגוף, תחום החולין. כך שעבודתו של כל יהודי, "ויעקב הלך לדרכו", היא עבודה כפולה, עבודה של "מחניים", עבודה של "שתי מחנות".

מכל מעשה שאדם עושה נוצר מלאך, וכיון שהעשיה היא בשני מישורים, עבודת ארץ ישראל ועבודת חוץ לארץ, אזי לכל יהודי יש "מחניים", שני סוגים של מלאכים, מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ.

*

המלאכים שפגשו ביעקב נקראים "מלאכי אלקים". הם מקבלים את התואר "אלקים", אחד משבע שמותיו של הקב"ה שאינם נמחקים, שמשמעותו היא: "תקיף, בעל היכולת, ובעל הכוחות כולם".

לאור זאת, המובן של "מלאכי אלקים"הוא, מלאך שנוצר כתוצאה מעבודת האדם הנעשית מתוך תוקף, מתוך יגיעה. עבודה שנעשית מעבר לכוחותיו המוגבלים של האדם.

היגיעה הנדרשת, "מלאך אלקים" - היא הן בתחום עבודת הגוף, והן בתחום עבודת הנשמה.

על ששת שנות עבודתו של עבד עברי, אומרת התורה: "שש שנים יעבוד", ומבאר רבנו הזקן שהמילה "יעבוד", היא מלשון "עיבוד עורות", עיבוד ובירור עורות חומריים קשים - עיבוד וזיכוך הגוף והנפש הבהמית, עבודה הדורשת יגיעה רבה.

גם אדם העובד בעבודת הנשמה- נקרא בשם "עובד אלקים". זו עבודה מתוך יגיעה, מעבר לרגילות הנשמה, עבודת "מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד", בשעה שהרגילות היא "שונה פרקו מאה פעמים", והפעם המאה ואחת, היציאה מהרגילות, היא זו המזכה את האדם בתואר "עובד אלקים".

על האדם להיות "עובד אלקים", לצאת ממגבלותיו והרגליו, מתוך כח ותוקף, הן בתחום הגוף והנפש הבהמית, "חוץ לארץ", והן בתחום הנשמה, "ארץ ישראל" - זו הדרך להיות "מלאך אלקים".

*

היציאה מעבר לגבולות יכולת האדם, היא כפולה: (א) ללא הגבלה בכמות, בכל פעולה שאדם עושה ניכר שהיא לא קצה העבודה שלו, אלא היא גם הכנה לקראת פעולות נוספות, המשך עשיה. (ב) ללא הגבלה באיכות, גם אחרי שהאדם מברר ומזכך את עצמו, הוא מוסיף ומזכך גם דברים עדינים ודקים יותר.

שני תחומים אלו, שני סוגי העבודה בבירור הנפש הבהמית - מרומזים בשני סימני הטהרה של הבהמה: (א) מפרסת פרסה. (ב) מעלת גרה. בירור הבהמה דומה לבירור הנפש הבהמית

סימני טהרת הבהמה אינם רק סימנים שבאמצעותם מתברר כי בהמה זו טהורה, אלא הם אלו הגורמים לה להיות טהורה. הם אלו היוצרים את טהרתה.

כל אחד משני סימני טהרה אלו הינו כפול, ו"כפל" מורה לא רק על פעם נוספת, אלא על תנועה שאינה מוגבלת, חזרה שוב ושוב:(א)"מפרסת פרסה" משמעותו: "סדוקה ומובדלת מלמעלה ומלמטה בשני צפרנין", כל פרסה מחולקת לשניים. (ב) "מעלת גרה" משמעותו: "מעלה ומקיאה את האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה, לכתשו ולטחנו הדק". לעיסה נוספת אחרי הלעיסה הראשונה.

"מפרסת פרסה", מורה שכל פסיעה בעולם, היא כפולה, כוללת בתוכה שתי פסיעות. הדבר מורה על יציאה מהגבלהכמותית. כל עשיה, פסיעה, היא הכנה לעשיה נוספת. "מעלת גרה" מורה על זיכוך לאחר זיכוך, על כפלאיכותי,יציאה מהגבלה בתחום האיכות. בירור נוסף אחרי הבירור הראשון.

*

זהו תוכן קריאת יעקב שם המקום: "מחניים", על שם "שתי מחנות"המלאכים, שם המורה על "כפל".

גם כאשר יעקב, או כל יהודי, נמצא עדיין ב"חוץ לארץ", בתחום עבודת הגוף ונפש הבהמית - הוא מבין ויודע שהעבודה המוטלת עליו היא כפולה. עליו לצאת מההגבלות הן של "מלאכי חוץ לארץ", ואף מהגבלות "מלאכי ארץ ישראל". עליו לעבוד מתוך יגיעה ותוקף בכל התחומים, להיות "מלאכי אלקים".

לכן, דווקא כשיעקב נמצא בחוץ לארץ, במקום הנמוך, עומדים איתו יחד "שתי מחנות" מלאכים, גם אלו הנעלים, מלאכי ארץ ישראל. הוא יודע ש"חוץ לארץ", היא הכנה לקראת עבודת "ארץ ישראל".

אך כאשר הוא עדיין בתוך תחומי ארץ ישראל, אין כל צורך שיהיו איתו "שתי מחנות", אין לו צורך ב"מלאכי חוץ לארץ", עבודת החולין, לכן "מלאכי אלקים עולים, (ורק אחר כך)ויורדים בו",

*

אחרי שיעקב מסיים את עבודתו עם עצמו, בשני סוגי המלאכים, "מחניים", שזהו תוכן סיום פרשת ויצא - יעקב מברר גם את העולם סביבו, את אומות העולם: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר",שזה תוכן תחילת הפרשה הבאה.

הבירור של עם ישראל הוא כבירור בעלי חיים שעם שני סימני טהרה, ואילו בירור אומות העולם הוא כבירור בעלי החיים שאין בהם שני סימני טהרה.

ארבעת המלכויות שעם ישראל גלה אליהם: בבל יון, מדי ואדום, משולים לארבעת בעלי החיים שהתורה מציינת שאסור לאכלם בשל היותם רק בעלי סימן טהרה אחד: גמל, ארנבת, שפן וחזיר.

שלושת הראשונים, גמל ארנבת ושפן, הם מעלי גרה, אך אינם מפריסי פרסה, ואילו החזיר, גלות אדום, מפריס פרסה ואינו מעלה גרה.

על ידי עבודתינו בגלות, בבירור אומות העולם, "וישלח יעקב מלאכים אל עשו", נברר גם את החזיר, הנקרא בשם זה משום "עתיד חזיר ליטהר", או כדברי המדרש "שמחזרת עטרה לבעליה", לעתיד לבוא יהיו לו שני סימני טהרה. בירור גלות אדום, עשו, תביא לכך שלא רק ה"פרסה", המעשה, הכמות, יהיו מושלמים, אלא גם ה"גרה", האיכות, הבירור והזיכוך, יהיו מושלמים.

וכדברי הכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה", ואז תתקיים הבטחת יעקב לעשו "אבוא אל אדוני שעירה", "אימתי יילך, בימי המשיח" – ובקרוב ממש.

(משיחת שבת פרשת ויצא, תנש"א)

ח' בכסלו תש"פ