ב"ה ערב ש"ק, ח' כסלו תשע"ט | 16.11.18
מלומז'א לירושלים

צמאים היו עמך ישראל לסיפורים "היסטוריים", ויושט להם הסופר החרדי מנחם גרליץ את ספרו "ירושלים של מעלה", מתוכו נביא לקוראינו סיפור שיש לו זיקה לתולדות רבותינו הק', מעשיה שנדפסה במקומות אין ספור. הרב יהושע מונדשיין, בפרק הארבעה-עשר בסדרת "סיפורים וגלגוליהם" (היו ימים)
הרב יהושע מונדשיין

צמאים היו עמך ישראל לסיפורים "היסטוריים", ויושט להם הסופר החרדי מנחם
ג[רלי]ץ בקנה את ספרו "ירושלים של מעלה: מיטב ספורי מסורת לאבות ולבנים על חיי יהודי ירושלים וגדוליהם במאה הקודמת".

ראשיתו בכרך צנום שנדפס בשנת תשל"ד, ואחריתו ב"מהדורה עשירית[!] מורחבת ומחודשת" בת חמישה כרכים, שנדפסה בשנת תשמ"ג.

כך הפך הספר לנכסי צאן ברזל של "ההיסטוריוגרפיה החרדית"; גם מי שאינם מכירים את הספר הזה במישרין, מובטחים הם שרבים מסיפוריו הגיעו אליהם מכלי שני ושלישי, באמצעות מדורי ה"מעשה שהיה" בעלון זה או אחר, או מ"סיפור לשבת" בעתון משפחתי כלשהו.

מכיון שבסיפורי חב"ד עסקינן, נביא לקוראינו סיפור שיש לו זיקה איתנה לתולדות רבותינו הק', מעשיה שחזרה ונדפסה במקומות אין ספור וגם לעלוני חב"ד הגיעה.

*     *     *

הציטוטים (המקוצרים בקיצור נמרץ) הם ממהדורת תשמ"ג, כרך א, עמ' 80 ואילך:

השחיטה שנאסרה בגלל גט פסול

ראש-חדש סיון של שנת תקצ"ו היה ליום חג בלומז'ה... בני העיר כולם על נשיהם ועל טפם יצאו לקבל את פניו של האורח הדגול, גאון הדור, רבי עקיבא איגר, שהופיע בשערי העיר לביקור קצר...

בתוך נחיל האדם, שהזדנב ליד הבית הקט, בימים הראשונים לבואו של הגאון, עמדה גם עטיל הגבאית... היא נכנסת אל הגאון, ושטף דמעות מתפרץ מעיניה... כבר מלאו למשה נח [הבן] שלה חמש-עשרה שנה, אך בהבנת דברי הגמרא עדיין היה כבן שלש...

הגאון רבי עקיבא שמע את מרי לבה של האם השבורה... והוא נענה: ..נראה לאור סיפורך... [שבנך] טעם בילדותו מאכל של איסור, ורק זו היא הסיבה האמיתית לאי הבנתו את דברי הגמרא..."...

בפחד ובדכאון חזרה לפני בעלה, רבי הירש ליב [פרבר], על דבריו של רבי עקיבא... והוא ועטיל מחליטים לחקור היטב את הדברים ולהציל מפיו של משה נח היכן אכל פעם בסעודה זרה או טעם טעימה כל שהיא אצל חבר... אביו מתיישב למולו... מתחיל לחקרו, היכן אכל אי-פעם איזשהו מאכל של אנשים זרים, אך משה נח ממהר לענות בבירור, שכל ימיו נאמן הוא לדברי אמו, שלא לטעום אפילו טעימה קלה אצל זרים, וכי עד כמה שהוא זוכר, אפילו בהיותו קטן לא קיבל שום מאכל מאיש, וכי כל מאכלו מיום עמדו על דעתו הוא רק מתוצרת אמו...

כמחצית השעה עוברת, ומשה נח מתעורר [מתנומתו]: "אוי אוי, אבא! נזכרתי במשהו! היה זה כשהייתי כבן חמש. באחד מימי החנוכה חזרתי עם אחד מחברי מן החדר, ובמלון שבעיר נערכה חתונה... יצא לקראתנו אחד המחותנים, הכניסני בפנים והחיה את נפשנו במרק עדשים ובמנת בשר עוף!..." חקירת האב נסתיימה...

למחרת, מיד לאחר תפילת שחרית, כבר היה רבי הירש ליב במלון: "אולי זכורה לך, רבי אליעזר [טרונק], סעודת חתונה, שהתקיימה במלונך בחנוכה לפני עשר שנים?"... על אתר קרא [ר' אליעזר] למשרתו... ויחד עם רבי הירש ליב ירדו שניהם למרתף שבבנין כדי לחפש אולי שרד איזשהו פנקס חשבונות מלפני עשר שנים... חטוט כאן וחטוט שם בין עשרות פנקסים – והפנקס המבוקש נמצא... והנה נמצא כתוב: "ביום שני דחנוכה, כ"ו בכסלו, שנת תקפ"ו – התקיימה החתונה של יקותיאל אלפרט (בזיווג שני), הנ"ל שילם מראש את כל ההוצאות"...

נותר לו רק ללכת ליקותיאל אלפרט, שדר ברחוב הסמוך, ולשמוע מפיו מה קרה באותו יום עם העופות, שנשחטו על-ידי השו"ב דמתא. והוא הלך... ורבי הירש ליב מספר לו, שהוא רוצה בפרטים על נישואיו עם אשתו בזיווג שני לפני עשר שנים...

והוא מספר, שעוד לפני שלושים שנה התגרש מאשתו הראשונה רחל מעיר ראוונע, ורק לפני עשר שנים... נשא את אשתו השניה חוה... מוסיף יקותיאל לספר פרטים שונים על החתונה... ומי היה שוחט העופות. רבי הירש ליב אינו צריך ליותר... ותוך שעה קלה כבר נמצא בביתו של השוחט.

אולי זכור לכבודו ענין שחיטת העופות לפני עשר שנים לכבוד חתונתו של יקותיאל אלפרט? – שואל הוא את השוחט... אך יצאו הדברים מפיו של רבי הירש ליב, ופני השוחט חוורו כסיד. "אוי, אוי!" – גנח השוחט הישיש... "חתונתו של יקותיאל, אשר נכשלתי בה בשחיטת העופות; הרי כמה וכמה תעניות כבר התעניתי על כך, ושוב בא מי שהוא להזכיר את עווני..."

"וכי לא היתה השחיטה כשרה, חס ושלום?" – שואל רבי הירש ליב כשהוא רועד.

"לא, לא!" – מרגיעו השוחט – "השחיטה היתה בתכלית הכשרות, אך צרה אחרת נתערבה בה"... והתחיל מספר את סיפורו הנורא:

"היה זה לפני שלשים שנה... כאשר יקותיאל אלפרט גירש את אשתו רחל מעיר ראוונע. איני יודע איזה בית-דין סידר את הגט, אך תוך שבועות אחדים יצא לעז על גט זה. גדולי הרבנים הוכיחו, שהגט פסול, וכי אשתו של יקותיאל היא עדיין אשת-איש. כמה שנים דשו בבתי-המדרשות בענין הגט הפסול, עד שנשכח.

לפני כעשר שנים ושלשה חדשים, לעת זקנותו, נשא שוב יקותיאל אשה. הרב מסדר הקידושין לא דיבר דבר וחצי דבר על הלעז, שיצא על הגט, שניתן לאשתו הראשונה, וגם אני לא ידעתי מכל הענין...

כשבועיים לאחר החתונה הנני פוגש בשוק את אחד מידידי, חסיד חבד"י ישיש, והוא מוכיחני על פני: היתכן? להיכן הגעת? האם עבור בצע כסף הכל מותר? וכי לא ידעת, כי מורנו ורבנו, גאון ישראל וקדושו, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא והשו"ע, היה ראש הפוסלים בגיטו של יקותיאל לאשתו הראשונה? וכי איך העזת פנים לשחוט עופות לחתונתו של עבריין מכוער זה, שנשא אשה בעוד שאשתו הקודמת תחתיו?"... רק אחרי שהצטדקתי בפניו, כי לא ידעתי דבר על כך, הוציא מחיקו את מכתבו של בעל-התניא זיע"א, והראה לי את המכתב, בו הוא כותב במרירות עצומה נגד גיטו של יקותיאל...

למעשה, כבר היה בידיו של רבי הירש ליב כל מה שביקש לדעת, אך עתה התאווה לראות במו עיניו את מכתבו הקדוש של בעל-התניא, ואף הביע את בקשתו זו לפני השוחט... דא עקא; חסיד חבד"י זה דר בכפר, המרוחק כעשרים מיל מלומז'ה – ואיך יגיעו אליו? תמה הישיש.

ואילו רבי הירש ליב, שנוכח לראות כיצד מתקיימים דבריו הקדושים של רבי עקיבא איגר במלואם... כהרף-עין יצא לרחוב, חזר לביתו של השוחט עם עגלת-מירוץ, והוא והשוחט נבלעו בתוכה...

בשעה מאוחרת בלילה אחרי נסיעה של חמש שעות תחת מטר עז, שניתך כל משך הנסיעה, הגיעו לביתו של החסיד החבד"י. נקישה קלה על הדלת – ויהודי ישיש בעל צורה הדורה קם מגמרתו ופותח להם. היהודי, שעוד זכה לשמש בנערותו את הגאונים הקדושים רבי מנחם מנדיל מויטבסק ובעל-התניא, קבלם בפנים מסבירות ושמחות... האורחים התחממו מעט, גלדי הקור של זקניהם [בחודש סיון!...] הפשירו... "מעונין אני בכל נפשי לראות את מכתבו של בעל-התניא בנוגע לפסילת הגט, שנתן יקותיאל אלפרט לאשתו רחל" – אמר השוחט...

אך נזכר החסיד בעובדא המעציבה – ושוב התחיל רוטן בדיוק כלפי עשר שנים, כאשר נשא יקותיאל את אשתו השניה: היתכן, שרב יסדר קידושין בלי לחקור תחילה? היתכן, כי שוחט ישחט עופות לחתונה מבלי שידע תחילה מי הם המחותנים ומי הם המסובים?

השוחט התנצל שוב על הסתמכו על דעתו של הרב, אך הוא גם האשים את ידידו החסיד בכך, שכל השנים לא פרסם ברבים את מכתבו הקדוש של בעל-התניא, שבודאי היה עושה לו הד. שעה קלה של טענות ומענות, החסיד מהרהר עוד קמעה, ואחר-כך מוציא את המכתב, בו הם קוראים יחדיו מילה במילה.

נבהלי מראות ונעויתי משמוע מהמעשה, אשר לא יעשה בישראל, הנעשה סמוך לגבולכם – לגרש בגט פסול מדאורייתא (שכתבו בגט שם האשה רחל), אף אם היה שם העריסה רחל, מאחר שנקראת בפי כל ראשה וכו'. וע"כ עליכם מוטל הדבר חובה למנוע המגרש, שלא ישא אחרת ח"ו וכו', ולגזור בגז"ח על השוחטים, שלא ישחטו על החתונה ח"ו שום בהמה ועוף, ואם יעברו ח"ו, תהא שחיטתן נבלה...

שניהם – רבי הירש ליב והשוחט הישיש – פרצו בדמעות שליש, שהרטיבו את הניר, אשר הצהיב מיושנו – מכתב קדשו של הגאון הקדוש כאחד משרפי מעלה, בעל-התניא והשו"ע.

באותה שעה גם נגלה לפני רבי הירש ליב כח ראייתו למרחוק של הגאון רבי עקיבא איגר בכל הדרה וסגולתה.

עוד באותו לילה חזר רבי הירש ליב ללומז'ה... בימים ההם נתארגנה בליטה קבוצה של תלמידי-חכמים ובעלי-בתים חשובים לעליה לארץ-ישראל. רבי הירש ליב נזדרז ונתיידד עם אחד הנוסעים... מסר בידו את בנו, ובקש ממנו שישים עין עליו, עד שימצא לו חבר מתאים ללימוד תורה בצותא...

קמעה קמעה נדלקה גם נשמתו של משה נח בשלהבת הקודש הירושלמית... חמש-עשרה שעות ביממה הוא שוקד בעמלה של תורה... קולט ומבין כל דבר חידוש, זכרונו אינו מאבד טיפה, תפיסתו חדה, ועולה הוא על כל בני-גילו...

וכאשר יצא באותה שנה רבי שמואל סלנט לגולה לטובת מוסדות התורה בירושלים וביקר בלומז'א, לא שכח לבקר את הוריו של משה נח – רבי הירש ליב וזוגתו עטיל, ובשרם בשורה טובה: "אבן יקרה, רכוש עצום, יש לכם בעיר הקודש"!

[  ת  ו  ש  ל  ב  "  ע  ]

*     *     *

מחבר הסיפור השתדל – כדרכו – לשקע בו תפזורת אבני יסוד שיש בהן ממש, וסביבן טווה את קורי דמיונו; כגון עצם ביקורו של הגאון ר"ע איגר בלומז'א בקיץ תקצ"ו (אבל לא בראש-חודש סיון), או מכתבו הנ"ל של אדמו"ר הזקן, שאכן נדפס ב'שאלות ותשובות' שבסוף 'שולחן-ערוך אדמו"ר' (סי' לט).

אלא שכאן נכשל מחברנו בשני פרטים מהותיים:

[א] בגוף הסיפור חוזר הוא ומציין כמה וכמה פעמים את שם האשה "רחל", כדי ליצור התאמה מוחלטת לשם "רחל" המפורש בתשובתו של אדמו"ר הזקן ולהשרות אשליית אמינות. ברם, מי שיעיין בדברי אדמו"ר הזקן – בפרט כפי שהם בשלימותם בתשובה שבדפוס – ויבינם לאשורם, יווכח לראות שהכל קראו לה בשם "ראשיא" (או "ראסיא"), ודווקא משום כך נפסל הגט שנכתב בו השם "רחל"...

[ב] בנוסח הדפוס (שממנו נטל המחבר את נוסח מכתבו של אדמו"ר הזקן) התשובה אינה ממוענת למישהו מסויים, לפיכך הרגיש מחברנו חופשי ל"הדביק" את המכתב לאנשי לומז'א. ברם, בשנת תשל"ח הודיענו הרב ש"ב לוין שי' בקובץ 'יגדיל תורה' (גל' כ עמ' תפז) שבכמה כתבי-יד שלאותה תשובה נמצאת גם הפתיחה: "אהוביי אחיי וריעיי אלופי הקהל ובד"צ דק' ראהטשוב, ה' עליהם יחיו חיים וברכה ושלום עד העולם"...

כלומר: האירוע התרחש בסמוך לעיירה רוגצ'וב שברוסיה הלבנה, המרוחקת כ-600 ק"מ (בקו אוירי!) מעיר הפלך לומז'א שבליטא-פולין – נסיעה של כשבועיים בתנאי הימים ההם – כך שוודאי לא היה אדמו"ר הזקן כותב לאנשי רוגצ'וב שאירוע שהתרחש בלומז'א הרחוקה הוא "מעשה הנעשה סמוך לגבולכם", ולא היה אומר "עליכם מוטל הדבר" בשעה שערים ואמהות גדולות ונכבדות מרוגצ'וב סמוכות ממנה ללומז'א, כגון: בוברויסק, סלוצק, פינסק, נובוהורודק, גרודנא, הורודוק וטיקטין שכנתה הכבודה של לומז'א...

*       *       *

סיפור דמיוני זה התגלגל, כאמור, לעלונים ועתונים רבים בני-חלוף, אך גם – כצפוי – לספר נכבד בר-קיימא!

הוא הספר "מאורן של ישראל – רבינו עקיבא איגר זצ"ל: מסכת חייו ופעליו, הליכותיו וקצות דרכיו, דברי ימי תקופתו ופרקים במשנתו" (ברוקלין, תש"ן. חלק שני, עמ' טז-כ).

כמקור לו נרשם שם (בעמ' כ הע' 32): "סיפור זה מפורסם בשער בת רבים, וראה בס' ירושלים של מעלה (ח"א עמ' 80) באריכות וביתר פרטים". אבל מחבר הספר לא כתבו מפי השמועה, אלא העתיקו (בקיצור ובמיעוט פרטים) מתוך אותו ספר.

כך הפך פרי דמיונו הפורה של מ' גרליץ ל"מעשה שהיה" ולפרק נאה בתולדות ישראל וגדוליו.

להקדמה והבהרה לחצו כאן, לכניסה לפרק א' לחצו כאן, לכניסה לפרק ב' לחצו כאן, לכניסה לפרק ג' לחצו כאן, לכניסה לפרק ד' לחצו כאן, לכניסה לפרק ה' לחצו כאן, לכניסה לפרק ו' לחצו כאן, לכניסה פרק ז' לחצו כאן, לכניסה לפרק ח' לחצו כאן, לכניסה לפרק ט' לחצו כאן, לכניסה לפרק י' לחצו כאן, לכניסה לפרק י"א לחצו כאן, לכניסה לפרק י"ב לחצו כאן, לכניסה לפרק י"ג לחצו כאן

ו' באייר תשס"ו
מרוגצ'וב שבמזרח ללומז'א שבמערב
מרוגצ'וב שבמזרח ללומז'א שבמערב
 
הגב לכתבה

תגובות
19
1. ומכיון שהרב מונדשיין הוכיח את כוחו בהרמת טלפונים
שמא ירים גם הפעם טלפון אל גרליץ, וישאלוהו מה זאת ועל מה זאת? ואולי נתבלבל הוא, ואולי לא על איגרת זו תומך יתדותיו?

אבל.. הפעם פיספס מבקר הסיפורים, ולא ידע שהסיפור אפי' נתפרסם בעיתון כפר חב"ד בממי"ם (ואף שאינו ראי', כפשוט). ואם אין תחתיו הכפ"ח, היה מתקשר אל המערכת.
ו' באייר תשס"ו
2. "העיקר הוא המסר"
קלישאה זו באה להצדיק תליית בוקי סריקי בגדולי עולם. "אתה יודע כמה בעלי תשובה נהיו מזה" עוד פנינה מענינת.
ועל זה אמר איוב: "הקץ לדברי רוח"
ו' באייר תשס"ו
3. ישר כוח
אני לא קורא את כל הכתבות באתר אך הפרויקט "סיפורים וגלגוליהם" אני קורא תמיד!
ישר כוח לאתר 'שטורעם' על המדור ולכותב הנכבד הר' יהושוע מונדשיין שי'
ו' באייר תשס"ו
4. סיפור ישן
קראתי את הסיפור בילדותי (לפני כ30-40 שנה) ב"דאס אידישע ליכט".

כדאי לברר אצל העורך דאז - הרה"ח נפתלי שי' גוטליב.
ו' באייר תשס"ו
5. אם מספר פרטים לא מדוייקים,
אין ענין לשחוט את הסיפור.
ו' באייר תשס"ו
6. לא מבין
גרליץ לא טוען שהמכתב נכתב לאנשי לומז'א,ואם כן יתכן שיקותיאל הנ"ל התגרש ברוג'צוב אבל נישא שנית בלומז'א.ואדרבה השוחט טען שאיננו יודע איזה ב"ד סידר הגט,כנראה מפני שהגט לא סודר בלומז'א,ואם כך אין מקום לקושייתו של הרב מונדשיין.
ולגבי הקושיה ה"חזקה" של השמות אולי יש לומר שגרליץ לא התעמק מספיק במתכתבו של אדמור הזקן ולכן התבלבל בין רחל לראסיה.בכל אופן אין בקושיה זו לפרוך את עצם הסיפור.
ז' באייר תשס"ו
7. אמת
הרב מונדשיין לא שחט את הסיפור, אלא את המספר..
ז' באייר תשס"ו
8. מי צריך להוכיח?
מדוע רק הרב מונדשיין חייב להביא הוכחות, ואילו גרליץ פטור לחלוטין? האם גילו לו את הסיפור מן השמים?
ח' באייר תשס"ו
9. הוכחה נוספת
כנראה שנשמט מהרב מונדשיין פרט חשוב להוכחת טענתו:
למרות שהדבר לא כתוב בפירוש, אבל ברור לקוראים שהחסיד הזקן החזיק בביתו את גוף מכתבו של אדמו"ר הזקן ולא העתקה ממנו.
כלומר, המכתב נכתב אליו ואל חבריו.
משום כך נאלץ הסופר להרחיק את מקום מגוריו של החסיד הזקן כעשרים קילומטר מלומז'ה, כדי שכל פרטי הסיפור יתאימו לדברי המכתב שהגט נכתב במקום סמוך למקום מגוריו של החסיד הזקן, כלומר: בלומז'ה.
ואם מתברר שהמכתב נשלח לרוגצ'וב ולא לכפר הסמוך ללומז'ה, מוכח מזה שהגט נעשה בסמיכות לרוגצ'וב (ולא בלומז'ה כפי המובן ממהלך הסיפור).
ח' באייר תשס"ו
10. מה יהיה?
מה יהיה אם גרליץ יקבל את כל טיעוניו של הרב מונדשיין, ועקב כך ישנה את כל פרטי הסיפור: לאשה קראו ראסיא, הגט נכתב ליד רוגצ'וב, יקותיאל עבר דירה ללומז'ה, והירש ליב נסע עם השוחט לכפרו של החסיד הזקן 600 ק"מ ולא 20.
האם במקרה כזה נצטרך להאמין בסיפור באמונה שלימה?
ח' באייר תשס"ו
11. ההפרכה נאה כרגיל, אבל אין חידוש
אני ממשפחה ירושלמית ותיקה. ספרי 'ירושלים של מעלה' נחשבים במשפחה מוקצה מחמת מיאוס עקב השקרים הבזויים הממלאים אותם. סילוף הסטוריה זה כנראה המקצוע העיקרי של גרליץ. סבי ע"ה היה אומר שהוא מוכן לשלם מאה שקל על כל עמוד בלי שקרים בספר כלשהו של גרליץ.

מלבד הפנטזיות שאולי המציא רק כדי להשביח מקחו, הסיפור אודות "ר' שלום גיבור" וכיו"ב, הרי מה שמעיק בעיקר אלו המגמתיות הבולטת והשכתוב הבלתי נסבל: להציג את הרב זוננפלד כרשכבה"ג, ואת הרב קוק כאילו לא נולד מעולם!

במשפחתי - שהיתה תמיד חרדית למהדרין - זוכרים משום מה את הרב קוק כדמות משפיעה יותר מהרב זוננפלד. סבי ע"ה היה אומר שהרב זוננפלד היה "גוטער מורה הוראה", ואילו הרב קוק היה "געוואלדיגער גאון וצדיק". והוא אמר זאת כמציין עובדה ידועה, ולא במטרה להגדיל או להקטין מישהו. הוא עצמו או אביו לא היו מקורבים במיוחד לאף אחד מהאישים הללו.

מבחינתי, הרב מונדשיין לא חידש השבוע דבר, שכן לא חשבתי לרגע שהסיפור אמיתי (אם כי נהניתי מההפרכה העובדתית), ומצאתי לנכון לכתוב כל הנ"ל,להודיע כי הפרט מלמד על הכלל כולו.
ט' באייר תשס"ו
12. דון מינה
נוסף לזה שהסיפור חלש, הרי זה מטיל ספק בשאר סיפורים מסוג זה המסופרים על גדולי ישראל. כי כיון דאיתרע חזקתו של המספר, שוב אי אפשר להאמין לו בשום דבר.

וזה שכותבי תולדות ר"ע איגר העתיקו את הסיפור כמו שהוא מטיל כתם גם על שאר הסיפורים על רע"א.

כמה חבל.

ט' באייר תשס"ו
13. על מי להוכיח
מיודענו גרליץ מנהל מפעל ענק של מעשיות שלא היו ואיבד את אמינותו לחלוטין כבר מזמן. זה שזה פורסם בדאס אידישע ליכט רק מחזק מאיזה בית יוצר זה הגיע [המבין יבין]. נכון הוא שכאן אפשר להוכיח את שקריו ויש לפעמים עם שמות תאריכים ודמויות שקשה להתמודד עמהם. נוסיף שסידור הרש"ש לא היה ולא נברא (הסידור כן אבל לא "גלגוליו") וכן כל השאר. ר' יהושע טיפל בגרליץ בעדינות רבה מדי כנראה כי לרוב ככל סיפוריו אין זיקה לחב"ד כך שכל הפרסומים החבדיים לא נכשלו בהם.
ט' באייר תשס"ו
14. חזקת כשרות - למגיב 12
אני מסכים אתך בהחלט לגבי הקביעה שסופר שנתפס בדאי בדבר אחד, מאבד את חזקת הכשרות לגבי כל שאר הסיפורים היוצאים מתחת ידו.
אבל לא משום כך נפסול את כל הסיפורים שמספרים על הגאון רע"א או שאר גדולי ישראל; צריכים לדון כל מקרה לגופו ולבדוק את מקורו: אם אין לו מקור, הרי שהוא בחזקת סיפור מפוקפק. ואם יש לו מקור, צריכים לבדוק מה מדת מהימנותו של אותו מקור.
אבל בדרך-כלל הדברים אינם מעלים ואינם מורידים, מה זה משנה אם היה אם לא היה. רק כשבאים לבנות היסטוריה צריכים לבדוק ביסודותיה. אבל אם רוצים ליהנות מקריאה אפשר לעשות זאת גם מסיפורים בדיוניים.
ט' באייר תשס"ו
15. חכמים הזהרו בדבריכם
הרב מונדשיין הנכבד.

ראשית תודה על הפרקים היפים והמעניינים בסדרת "סיפורים וגלגוליהם", ובכל מקום שהם.

אך בפרק זה חש אני חובה להעיר שיש בהתייחסותך ואפילו שלילית, לספר 'ירושלים של מעלה' מין מתן לגיטמציה לספר הידוע ומפורסם שהסיפורים שבתוכו הורתם ולידתם מבטן המחבר, ואין כמעט שמץ של עובדה היסטורית נכונה בכל הספר, כך שאין למחבר לזכות בביקורתו של מבקר ברמה כזו.

אנחנו כבר מחכים לפרק הבא.
ט' באייר תשס"ו
16. למגיב 15
אילו ידעו הכל את מה שאתה יודע, הייתי פטור מכתיבת הביקורת.
אבל המציאות מוכיחה שרבים מסיפוריו (לא הנוכחי בלבד) חדרו לעלונים חב"דיים כ"מעשה שהיה", לפיכך יש מקום להוכיח את בדיונם.
תא חזי, שעדיין יש כאן כאלו שמתעקשים להחזיק באמונתם שהסיפור אכן היה ונברא!
ט' באייר תשס"ו
17. ab
rabbi munshein
why dont you answer #6
who brout up very valid points which is what i too thought when i saw your article just because he did not understand the letter well, does not mean the story didn't happen, and if he wanted to remary he would definitly go to a city where nobody knows him , very far from where he lived and very far from where the letter was sent to
י"א באייר תשס"ו
18. למס' 17
התשובות למגיב 6 ניתנות בתגובות מס': 8, 9, 10, 11, 13, 15, 16. עיי"ש היטב.
י"א באייר תשס"ו
19. דברי הסופר ב. לנדוי
הסופר ר' בצלאל לנדוי זצ"ל, כתב פעם בהמודיע כי הסיפור על מפתחות הנחשת למקום הנקרא "מסתרים" לא קרה מעולם. עצם שתיקת הכותב לנכתב מוכיחה שאכן ב. ל. צדק. הוא כתב שם גם ששמע מפי אחד מיקירי ירושלים שגדולי ירושלים היו מספיק גדולים מכדי שיצטרכו להמציא עליהם סיפורים.
י' בשבט תשס"ח