ב"ה יום ראשון, א' כסלו תשע"ה | 23.11.14
משתתפי הרב שיח
משתתפי הרב שיח צילום: שלמה ניימרק
שלושה חסידים, וצייר אחד

זה מה שקורה כששלושה חסידים פוגשים צייר ומתארים את הרבי בחמישה מעמדים שמהם אין כל תיעוד צילומי – התקיעות, המארש, שמחת תורה
יחזקאל ארליך, צילום: שלמה ניימרק
מנחה: הרב משה מרינובסקי
משתתפים: הרב נתן וולף – נחלת-הר-חב"ד
הרב מנחם-מענדל גרונר – קריית-גת
הרב טוביה זילברשטרום – ירושלים
הצייר יעקב (ג'קי) ירחי – נתניה

ככל שהשיחה העמיקה, כך נחיצותה הלכה והתבהרה. סביב שולחן מתומן שעליו הניח המארח הרב נתן וולף מיני תקרובת ואני את מכשיר ההקלטה שלי, העלו מספר חסידים, שהתגייסו למלאכת השחזור, זיכרונות מרתקים.

תחילה, "למען הדור הצעיר". הר"מ וה'משגיח' בישיבה הגדולה בקריית-גת, הרב מנחם-מענדל גרונר, הצהיר על כך כבר בפתח דבריו: "יש כל מיני מעמדים מפורסמים כמו ה'תקיעות' בראש-השנה, ה'הקפות' של שמחת-תורה, וה'מארש' של מוצאי יום-הכיפורים, שאצלנו הזיכרונות עדיין חיים ו'ממשיים', אבל הדור הצעיר לא ראה אותם וכמעט שלא יודע על מה מדובר. ומרוב שאצלנו זה ברור ופשוט, אנחנו שוכחים שיש 'דור אשר לא ידע'".

הנוכחים מהנהנים בהסכמה. גם ג'קי (יעקב) ירחי, צייר מוכשר ומוערך שהטריח עצמו מנתניה ובא כשהוא מצוייד בדפים לבנים ובעפרונות לשרטוט. הוא ראה את הרבי, זכה להידחק בין חסידים ב'תשרי' ואף להיאחז רעדה בכניסתו ל'יחידות'.

אבל אט-אט התבררה התמונה. ככל שהנאספים התאמצו לרדת לפרטי-הפרטים של אירועים מכוננים שלא יישכחו לעולם – הם הבינו, לפתע, עד כמה תטיב השיחה הזאת אפילו איתם בעצמם. המטפחת האדומה של ה'תקיעות' – הייתה אכן אדומה, כפי שטוען בלהט הרב גרונר והרב וולף מאשר בוודאות או שמא, כדברי הרב זילברשטרום, לבנה הייתה ונקודות אדמדמות בלבד הן שכיסו אותה? וזוהי, כמובן, רק דוגמה אחת לפרטים שהתבררו והתלבנו במהלך המפגש המרתק.

אלו היו שעות בלתי-רגילות. הן הוקדשו לשיחזור, לתיאור ולהעלאת זיכרונות. המתכנסים המכובדים לא באו כדי לעורר על 'התקשרות' אלא כדי להזכיר לעצמם ולספר לציבור הקוראים את שראו עיניהם. לכל אחד מהם ותק של שנים ארוכות, רוויות רגעי-הוד וזיכרונות מתוקים ומרטיטים ב-770. מסיבה זו נזקק לעיתים המנחה לקטוע גל סוחף של זיכרונות נוסטלגיים על-מנת שאפשר יהיה להתמקד יותר בתיאור מדויק של ההתרחשויות ולעבור למעמדים נוספים. אחרת מי יודע לאן היו מפליגים ועד מתי היו יושבים שם...

ג'קי מצייר. רישומיו יופיעו לצד המילים הכתובות. אין בהם, בציורים הללו, ניסיון למצות את הרגעים הגדולים. אפילו צילום או הסרטה לא-תמיד מסוגלים לבטא את גודל הרגע. על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בציור. ובדיוק מהסיבה הזאת בחר ג'קי לצייר בסגנון של רישום – כדי להדגיש שזהו ציור בלבד. ציורים שנועדו לתת רושם כללי בלבד של ההתרחשויות.

כיצד רקד הרבי עם גיסו הרש"ג, שואל לא-אחת צעיר חב"די שנולד או התקרב בשנים שבהן "אותותינו לא ראינו". איך נראה מעמד ה'תקיעות' כאשר לפני הרבי מונחים השופרות, העטופים במספר מטפחות, ולצידם חבילות ה'פ"נים'. ועוד כיוצא באלה שאלות אופייניות למעמדים שהתרחשו בשבתות ובחגים, כאשר הצילום, ההקלטה וההסרטה שלימים התבררו חשובים כל-כך – בלתי-אפשריים. ג'קי מקשיב לדברי החסידים, נזכר במה שעיניו זכו לראות, ומשרטט.

ובעוד הוא מאזין ורושם, נשאבים המספרים בגעגועים לימים רחוקים, עד כי נדמה ששנת תשס"ח נותרה מחוץ לבניין בנחלת-הר-חב"ד. בביתו של הרב וולף חוזרים לשנות הכ"פים והלמ"דים. לזמנים שנדמו נצח.

תיאור של הדברים הבסיסיים

ראשון פותח הרב מנחם-מענדל גרונר. כבנו של המזכיר הרב יהודה-לייב גרונר וכמי שנולד בקראון-הייטס וגדל בתוככי הדל"ת אמות של בית חיינו, הוא זכה לקרבה רבה לרבי, והיה ע?ד מקרוב למעשיו ולמנהגיו של הרבי. מלבד זאת, שמע מאביו אין-ספור דברים אודות הרבי, והם יסייעו לו במלאכת השחזור.

הרב גרונר, שיתמקד בשנות הלמ"דים ומעט בכ"פים, מעוניין לפתוח בהקדמה למפגש התקדימי הזה. "אני רוצה לומר לכם מדוע הסכמתי לבוא הנה. נאמר לי בטרם בואי, שמטרת הכינוס הזה היא להעביר לדור הצעיר שלא ראה ולא שמע את הזיכרונות שיש לנו, ובעזרתם יוכל להמחיש במקצת את המעמדים הללו.

"כפי שהמנחה הקדים, הרי שהימים-טובים והשבתות לא תועדו, כמובן, באמצעים אלקטרוניים, וכך גם חלק גדול מאירועי השנים הראשונות. אבל אם המטרה היא לתאר את הידוע ואת האירועים המרכזיים – אתמקד ברשותכם באלו.

"ראשית, לשבתות וימים-טובים במחיצת הרבי היה אופי שונה ממעמדים של ימות החול. עד-כדי-כך, שאפילו אורח שהגיע, התבטא: 'מיד רואים את ההבדל, את האווירה ואת התחושה השונות'.

"בהתאם למגמת המפגש, אתאר את הדברים שאצלנו הם פשוטים ובסיסיים, אבל לצעירים הם אינם ידועים או ידועים במעורפל.

"אתן דוגמה: בהזדמנות כלשהי קראתי לשני בחורים בישיבה בקריית-גת, שניהם בנים של שלוחים, ושאלתי אותם, 'אתם יודעים שכאשר הרבי היה אומר 'מאמר' כל הקהל היה קם על רגליו?'. הם לא ידעו מזה, ועד כדי-כך לא ידעו, שזה מדגיש בפניך את העובדה שאפילו דברים שאירעו ביום חול, מתועדים, אינם מוכרים לכולם. 'האם ידעתם', הוספתי ושאלתי אותם, 'שכאשר הרבי נכנס ל-770 היה נופל פחד על כל הקהל?'. הם לא ידעו. הרי כולם אהבו את הרבי, אז למה לפחד?...

"אני זוכר, במאמר המוסגר, 'ציור' של הרב טוביה זילברשטרום, הנמצא כאן. כשאני רואה אותו פה אני נזכר בשנת תשל"ח, כשהרבי יצא לראשונה לביתו אחרי התקף-הלב. הרבי יוצא מ-770, וראיתי את ר' טוביה שהיה אז בחור נופל על הקיר וכמעט מתעלף מרוב פחד. ר' טוביה, אתה זוכר את המצב?... אני זוכר זאת היטב, למרות שעברו מאז שלושים שנים. דברים כאלו הצעירים לא יודעים, כי הם לא חוו את זה. הם יודעים ושומעים מאיתנו כמה אנו מעריצים את הרבי. אבל דברים שאצלנו נחשבים כ'פשוטים' – לא ידועים להם, כי מרוב פשיטות לא טרחנו להעבירם הלאה. סיפור נוסף, הנהגה חדשה זה 'רכישת ידע', אבל תיאור הדברים הבסיסיים – נחוץ ביותר, וטוב שהחלטנו להתמקד באלה".

הולך למאבק-איתנים

המנחה: "נפתח, רבותיי, במעמד ה'תקיעות' – איך התנהלו העניינים, מה קדם ל?מה מבחינה עובדתית, ואנא, נסו לתאר קצת גם את האווירה, עד כמה שאפשר".

הרב גרונר: "יש דברים שאפשר לתאר, אבל יש דברים שהם בבחינת 'תוונא דליבא' שאי-אפשר לתת להם ביטוי. מה שכן אני מעוניין לספר, זה כמו שאומרים על ה'סימפטומים', ומתוכם אפשר יהיה להבין קצת יותר את מה שהתרחש בפועל.

"תחילה כמה מילים כלליות, כדי לקבל איזשהו מושג. 770 מלא וגדוש ביהודים בכל הגילאים שבמשך כל היום-טוב עומדים על רגליהם, שעות על-גבי שעות, בתנאים של לחץ פיזי אדיר ובכל-זאת אין להם תחושה של רעב או של צפיפות. הם בכלל לא מרגישים את הגוף שלהם כי ליבם ומוחם נתונים לגמרי לדבר אחד – להימצאות עם הרבי, לתפילה בקרבתו, לראיית פניו הקדושות.

"באשר למעמד ה'תקיעות' עצמו. ראשית, המתח בתוך בית-המדרש היה אדיר. הדבר נבע מכך שעל פניו הקדושות של הרבי עצמו היה ניכר מתח מיוחד. רצינות עזה הייתה נסוכה עליהן. שעה ויותר לפני התחלת ה'תקיעות', חשו כל אלו שעמדו סביב הרבי – מתח אדיר באוויר. האנשים ניצבו קפואים על מקומם, בשעה שהרבי היה עובר בדרכו אל הבימה של קריאת-התורה (וה'תקיעות'). אני מתקשה לתאר את הבעת הפנים של הרבי אז, אבל כל מי שהביט בפני הקודש ראה פנים מאוימות.

"הרבי עלה לבימה, ואם אנסה לתרגם את המראות למילים, אומר שאפשר היה לראות נחישות, יהודי שהולך למאבק-איתנים. הרבי לא הלך כפי שהיה פוסע כל השנה לקריאת-התורה. הייתה עליו רצינות רבה ופניו היו מאוימות. כשהרבי צעד ל'תקיעות' נראה היה כי הוא אינו נמצא 'כאן' ואינו חש במתרחש סביבו. היה פעם בחור שהתעלף מרוב דוחק והקהל מסביב צעק 'הצלה!', אבל על הרבי ראית שהוא לא שומע. כאילו לא נמצא כלל בעולם הזה.

"דבר נוסף: לפני שהרבי עלה לקריאת-התורה ול'תקיעות', דהיינו בשמונה-עשרה ובמשך כל התפילה, הקהל נע-ונד ללא הרף. כל אחד דוחף ונדחף וקבוצות-קבוצות נעות כמו גלים, קדימה ואחורה. אבל בעת שהרבי היה על הבימה ל'תקיעות' – איש לא נע ולא זע. כולם עומדו על מקומם. אם קודם לכן הייתה תנועה כתוצאה מניסיון של כל אחד ואחד לשפר את עמדתו, כעת, כשהרבי היה על הבמה – במשך כשלושת-רבעי שעה – איש לא זז עוד. אף אחד לא נתן את דעתו וליבו לענייני נוחות, אלא אך ורק לרבי. את איש לא עניין איך הוא מרגיש, אלא כל מגמתו הייתה לצפות ברבי ולא לאבד אף רגע.

"הרבי היה קורא את ההפטרה, פעמים רבות, מתוך בכי. אחר-כך, כשהחלו ההכנות ל'תקיעות' והרבי כיסה את עצמו בטלית ביחד עם חבילות ה'פ"נים' (שעוד נרחיב אודותם), כולם היו באימה ופחד.

"שמעתי מאבי שבאותם רגעים מרטיטים הרבי היה מנגן חרש מספר ניגונים. תמיד ניגן 'ג' תנועות', ולאחר מכן ניגונים נוספים, ובתוך כך בכה. בשנת תשל"ז הצלחתי לשמוע זאת. לפעמים הבכי היה ב'קול דממה דקה' ולפעמים גם העומדים מסביב שמעו זאת.

"סיפר לי בחור דבר נורא. הוא אמר שאביו התכבד פעם אחת להיות המגביה של הספר-תורה. אביו הגביה ולאחר מכן נשאר לעמוד עם הספר ליד הבימה, בשביל ה'תקיעות'. ופתאום, באמצע שהרבי קרא את ההפטרה, הוא הרגיש יד תופסת את ה'עץ חיים' של הספר-תורה, ושמע איך הרבי צועק, לא בקול גדול אלא בזעקה מתוך הלב: "איי, טאטע!".

"ואז, כאמור, הניגונים. קשה למדוד את הזמן שחלף בכל פעולה ופעולה, כי 'תקיעות' היו 'למעלה מהזמן'. אף אחד לא הביט על שעון. הרבי היה מכסה בטלית את עצמו ואת ה'פ"נים' ומתכונן ל'תקיעות'.

"לפני שמדברים על ה'תקיעות' עצמן, ראוי לציין עוד הבדל אחד גדול בין ה'תקיעות' לתפילה רגילה במהלך השנה. כשהרבי היה מתפלל, בדרך-כלל ההתרגשות לא קיבלה כל ביטוי חיצוני. הכול היה רגש פנימי, נסתר מהעין. אבל כשהרבי פתח באמירת 'למנצח, לבני קרח מזמור', במנגינה המיוחדת, היו יכולים לשמוע בגלוי התרגשות שפרצה החוצה. וכך גם כשהרבי היה אומר את הפסוקים שלאחר-מכן בהתרגשות מאוד-מאוד גדולה. וגם בין הפסוקים והברכות, כשהרבי היה 'זורק' שוב פעם את הטלית על פניו הקדושות ובוכה.

"אסיים את הקטע, בכך שלא-פעם היינו שומעים את הרבי תוקע בשופר בחדרו, בימי חודש אלול. ואז ה'תקיעות' יצאו בקלות יתר. אבל ב'תקיעות' של ראש-השנה, היו שנים שהתאפיינו בקושי מאוד-מאוד גדול, מורא'דיקע שווער. אין לנו השגה בענייני עולמות עליונים, אבל כך זה היה ובפועל. ולאחר מכן הרבי היה אומר את 'אשרי העם יודעי תרועה' בנעימה המפורסמת.

"התחושה בזמן ה'תקיעות' וההכנות שקדמו להן אצל הקהל שזכה להימצא בד' אמותיו של הרבי הייתה של התעלות לעולם אחר לגמרי. זה התבטא בין השאר באופן שבו הקהל צעק את הפסוקים ואיך שאנשים היו בוכים לפתע ולא ידעת שום דבר ממה שנעשה סביבך. לא ידעת אפילו מי עומד לצידך כעת. היית מנותק מכל דבר אחר ונמשך אחרי הרבי שמעלה אותך מעלה-מעלה".

בעליונים ובתחתונים

הרב טוביה זילברשטרום: "יחד עם זה שהרבי רומם והעלה את כולם איתו, לרבי תמיד היו את שני הקצוות. גם היה 'בהר' למעלה, וגם בעולם למטה. 'דירה בתחתונים'. החל מהשופר עצמו והמנהגים הנלווים אליו. בצורה בה היה הרבי מקפיד לסדר את השופרות, בבחינת 'מגיד שבחו של אהרן שלא שינה', למרות שאפילו בעינינו הגשמיות והבשריות יכולנו להבחין שהרבי נמצא בעולמות עליונים, בדרגות הכי גבוהות – סדר הנחת השופרות היה קבוע רוב השנים, על-כל-פנים עד השנים המאוחרות ביותר. היה סדר מיוחד ומדויק של הנחת השופרות והכיסוי שלהם במטפחות וכו'.

"דבר ראשון, היו הבדלים בין היום הראשון של ראש-השנה, ליום השני (בשנים ששני הימים חלו באמצע השבוע, כמובן). הקפדתי לשים לב למה שקורה ואף להעלות בשעתו את הדברים על הכתב.

"אמרתי שהרבי היה גם 'למטה' וידע כל מה שנעשה סביב. ובדידי הווה עובדא... בשנה הראשונה לבואי נדחפתי למטה בין כולם והיה לי מאוד קשה. משורה לשורה נהדפתי עד השורה שמינית. והגוף שלי כבר לא יכול היה לסבול את זה. אני זוכר שצעקתי קרוב ל'בימה' 'נו!', ואמרו לי אחר-כך שהרבי הסתכל לכיווני כששמע את הצעקה.

"בהקשר זה, אוסיף ואציין את מה שסיפר חבר כיתה שלי, ר' איסר קוריק, שאביו ר' שייע נכנס לרבי ל'יחידות' אחרי תשרי, והרבי שאל אותו פתאום 'מה עם הבן שלכם? איך הוא מרגיש בעיניים'. לנוכח הפליאה שעלתה על פניו, הסביר לו הרבי שהוא שם לב שב'הקפות' הבן היה ללא משקפיים, אבל בתקיעת-שופר היו עליו משקפיים. לכן הרבי מתעניין אם הכול בסדר.

"זה הרי לא-יאומן: בזמן התקיעות, כאשר הרבי נאבק במקטרגים ומשפיע טובה וברכה על כלל ישראל הוא מבחין בכך שילד פלוני עם משקפיים, ובשמחת-תורה, באמצע ה'הקפות' הסוערות, הרבי רואה שאותו ילד ללא משקפיים. בעליונים ובתחתונים בחדא מחתא".

הרב גרונר: "א) יכול להיות שהרבי הבחין בכך ב'החזרת פנים' שלאחר התקיעות, כשהרבי היה חוזר למקומו בתפילה והיה היה מסתובב סיבוב אחד שלם שבו כל אחד ואחד מהקהל היה מתאמץ לפגוש את המבט של הרבי. ב) ככל הידוע לי וכפי ששמעתי מאבי, לא היה הבדל מהותי בסדר העבודה של ה'תקיעות' בין היום הראשון והשני".

הרב זילברשטרום: "בכל מקרה, אשוב לקורותיי. בראש-השנה השני שלי אצל הרבי כבר דאגתי לעצמי למקום טוב. בית-הכנסת היה עוד צר וקטן בהרבה מכפי שהנו כיום ולכן לא הייתה ברירה אלא למכור מקומות גם בבימת ההתוועדויות של הרבי. ובכן, נצמדתי לאחד העמודים שם ועליו עמדתי. הייתה לי 'עינא פקיחא' על המקום של התקיעות ושם עמדתי כל השנים. כמובן שבשעת התקיעות עצמן, המקום לא היה חסין מפני הדחיפות, והצפיפות הגיעה גם אליו. עד כדי כך, שפעם אחת הבחנתי בהרב שניאור זלמן לבקובסקי מתחתיי, עד שאמרתי לו ולהרב שניאור-זלמן גפני – 'בואו אליי', וכל אחד הניח רגל אחת על אחת מרגליי וככה עמדנו שלושתנו על העמוד, כי מדוע להיות לבד?... ומהמקום הזה, מהתצפית הגבוהה שלי, השקפתי וחקקתי את המנהגים.

"כל זה תוצאה מהשנה הראשונה שבה, כאמור, לא היה לי מקום. הגעתי ל'קבוצה' בערב חג-הפסח תשל"ד (כנהוג אז, ששנת ה'קבוצה' הייתה מפסח לפסח) וממילא, חודש תשרי תשל"ה היה ה'תשרי' הראשון שלי במחיצת הרבי.

"אגב, תשל"ד הייתה גם השנה הראשונה שבה ניאות הרבי להצעה שתוקם בעבורו בימה מיוחדת בקרן הדרום-מזרחית".

הרב גרונר: "את הבימה רצו לבנות לאורך כל כותל ה'מזרח' של 770. אבל הרבי התנגד, בגלל העניין של 'ממעמקים קראתיך ה'', שמצד זה יש דעה בהלכה שעל החזן להיות נמוך מכל הקהל ובוודאי שלא יותר גבוה. אז עלתה ההצעה שתוקם בימה רק בעבור הרבי. עד שסוף-סוף הרבי הסכים לכך. זה היה פשוט עניין של פיקוח-נפש, כי הלחץ והדחיפות באזור של הרבי היו איומים. בניית הבימה אכן עזרה להפחית את הלחץ בחודש תשרי.

"ובכל-זאת, בשירת 'מארש נפוליון' בנעילה של יום-כיפור נשאר המנהג לעלות על הכיסא, כפי שהיה בשנים שבהן לא הייתה עדיין בימה. בשנת תשל"ז, ביום-כיפור, הרבי קרא לכל הילדים לעלות על הבימה. ולא היה כבר מקום להציב עליו את הכיסא של הרבי, כך שהיה מצב שרגל אחת של הכיסא הייתה מונחת על המדרגות שהיו נפרדות מן הבימה, ורגל שנייה על הבימה. עד כדי כך שבעוד חצי סנטימטר, הכיסא יכול היה ליפול חלילה... ליתר דיוק, נוצר רווח בין הבימה למדרגות, והרבי עומד על הכיסא שזז לו, ורוקד...".

הכתבה המלאה מתפרסמת השבוע במגזין המוגדל של  'כפר חב"ד' לכבוד ג' תמוז.

ל' בסיון תשס"ח
חסיד ביחידות. מתוך פרויקט הציורים
חסיד ביחידות. מתוך פרויקט הציורים
 
הגב לכתבה

תגובות
14
1. מדהים
רעיון מבריק ומדהים.
ל' בסיון תשס"ח
2. "רגעים עם הרבי "בציור של חסיד באתר עם הלינק
כאן יש את הרגעים של חסיד עם הרבי בציורים

http://www.yoffner.com/64475/Products

ל' בסיון תשס"ח
3. למה הרב וולף לא מדבר ??
ויש הרבה מה לשמוע ממנו !!!
ל' בסיון תשס"ח
4. איזה ציור מרהיב
ומה הקשר ליחיאל אופנר?
ל' בסיון תשס"ח
5. הרב וולף
בטח כועס.
הוא מצא כבר על מה
ל' בסיון תשס"ח
6. נוסק'ה שלנו,...
תמיד יושן.
ל' בסיון תשס"ח
7. נוסק'ה המתוק,
טוב לראות אותך,
מ.ז מספסל הלימודים בבית חיינו
ל' בסיון תשס"ח
8. למה שלושה חסידים, וצייר אחד???
ארבע חסידים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ל' בסיון תשס"ח
9. הנאה מיוחדת
בעיקר נהניתי מהרה"ח הרב נתן וולף שכל דבריו המובאים כאן מתוקים מדבש.
א' בתמוז תשס"ח
10. יישר כח!!!
מדהים מרגש, מעורר רגשות וגעגועים, יישר כח!!!!
א' בתמוז תשס"ח
11. שטורעם את כל כפר חבד הכנסתם?
א' בתמוז תשס"ח
12. מרגש ומוצלח
הכתבה המלאה עוד יותר מרגשת
ד' בתמוז תשס"ח
13. למה ????????????????
טיפה רגש לרבי , למה מציירים כך די כבר, האם הרבי היה מסכים שכזה ציור התפרסם ובפרט בעלון 'כפר חב"ד' (לדברי כמה מאנ"ש - ה'שופר' של הרבי),

נ.ב. הציור לא מדויק כי כשהרבי היה קורא המכתב שהגישו לרבי ,הרבי היה תופס את הדף משני צדדיו של הדף אך ורק עם האצבע והאגודל הק' של הרבי והרבי היה מוריד כל פעם את שני אצבעותיו גם של יד ימין וגם את של יד שמאל הק' עד לסיום הדף.
ו' בתמוז תשס"ח
14. כמו תמיד...מדהים
הצייר הכי מדהים והכי מוכשר בישראל והסביבה...
כל הכישרון יוצא ישר מליבו הטהור והיפה.
ב' במנחם-אב תשס"ח